פרשת בא תשע״א

בס"ד

פרשת בֹא – הרב ברוך רוזנבלום שנת תשע"א.

פרשת השבוע  שנקרא בע"ה בשבת זו, פרשת בֹא. בפרשה ישנם 20 מצוות – ט' מצוות 'עשה' וי"א מצוות 'לא תעשה'.

כותב רש"י, על הפסוק הראשון בתורה – בראשית. אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא (שמות יב ב) מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים (תהלים קיא ו), שאם יאמרו אמות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה.

מבאר המהר"ל – התורה נקראת 'תורה' מלשון הוראה, וספר ה'הוראות' שלנו שבו מופיעות המצוות, נמצאות בפרשת בֹא . 

בכל ספר בראשית, ישנם בסכ"ה ג' מצוות – פרו ורבו, ברית מילה, גיד הנשה. 

כותב הרמב"ם – אנחנו לא  מקיימים את המצוות, משום שהאבות הקדושים כבר קיימו אותם, או משום שהשבטים קיבלו אותם על עצמם , אלא משום שמשה רבינו ציוה עליהם, שנאמר {דברים לג, ד} תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב. 

המצוה הראשונה שפותחת התורה, בפרשת השבוע, היא מצות 'קידוש החודש'. 

היינו רוצים היום לעמוד על נושא מרכזי, שמופיע בכל ענין הגאולה ממצרים, והוא – החיפזון. 

כאשר התורה מצוה על איסור חמץ, אומרת התורה {יב, טו} שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי.

כותב החינוך {מצוה י"א} – שלא ימצא חמץ ברשותנו כל ימי הפסח, שנאמר (שמות יב, יט) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם. ובארו חכמינו זכרונם לברכה (פסחים ה, ב) לאו דוקא ביתו, אלא כל שברשותו. ולאו דוקא שאור שהוא מחמץ, דהוא הדין לחמץ. דשאור וחמץ חד הוא לענין איסורו. (ביצה ז, ב) 

משרשי המצוה, כדי שנזכר לעולם הנסים שנעשו לנו ביציאת מצרים, כמו שכתוב בשה הפסח. ונזכר מה שארע לנו בענין זה, שמתוך חפזון היציאה אפינו העסה מצה, כי לא יכלו להתמהמה עד שיחמיץ, כמו שכתוב (שמות יב, לט) ויאפו את הבצק וגו. 

יוצא מדברי החינוך, שהיציאה ממצרים היתה בכזאת מהירות, שלא היו להם אפילו ח"י דק' כדי להכין לחם ! 

זכר לזה, נאסר על אכילת חמץ ועל שהייה של שׂאור בבית . 

בהגדה של פסח, אנחנו מזכירים את הענין הזה – מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּגְאָלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִצְרַים עֻגֹת מַצּוֹת, כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַים וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַּם צֵדָה לֹא עָשׂו לָהֶם.

בשעה שמצוה התורה על אכילת קרבן פסח, נאמר {יב, א} וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה'.

נשאלת השאלה – מדוע צריך למהר באכילת קרבן פסח, הרי יש להם לילה שלם ?

כותב הרמב"ם {מורה נבוכים, חלק ג', פרק טו} –  אמנם החוקים המיוחדים בפסח, והוא שיאכל צלי אש לבד ובבית אחד ועצם לא תשברו בו. כל אלו טעמם מבואר, כי כמו שהמצה מפני החיפזון שלא היה שם פנאי לעשות תבשיל ולתקן מאכלים, ואפילו להתאחר לשבור עצמותיו ולהוציא מה שבהן נאסר, כי כבר זכר עיקר העניין בכל אלו, והוא אמרם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן. ואין עם החיפזון פנאי לשבר העצמות, ולא לשלוח ממנו מבית לבית ולהמתין השליח עד שישוב. שאלו כולם מעשה ההתרשלות והפנאי. 

נשאלת השאלה – מה זה החיפזון הזה ?!

אומרים חז"ל {מכילתא, פרשת בֹא , פרשה ז} – וככה תאכלו אותו. כיוצאי דרכים. רבי יוסי הגלילי אומר בא הכתוב ללמדנו דרך ארץ מן התורה על יוצאי דרכים שיהיו מזורזין: ואכלתם אותו בחפזון. זה חפזון מצרים. אתה אומר כן או אינו אלא חפזון ישראל כשהוא אומר ולכל בני ישראל לא יחרץ, הרי חפזון ישראל אמור. אה מה אני מקיים ואכלתם אותו בחפזון, זה חפזון ישראל. אתה אומר כן או אינו אלא חפזון מצרים. כשהוא אומר כי גורשו ממצרים הרי חפזון מצרים אמור. ומה תלמוד לומר בחפזון, חפזון ישראל. אבא חנן משום רבי אלעזר אומר זה חפזון שכינה ואף עפ"י שאין ראיה לדבר, זכר לדבר. קול דודי הנה זה בא וגו' (שיר השירים ב) ואומר הנה זה עומד אחר כתלנו. יכול אף לעתיד לבא יהא חפזון, שנאמר כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' וגו' (ישעיה נב) הגאולה העתידה לא תהיה בחפזון.

בא המלבי"ם על המכילתא, ומבאר את המחלוקת האם זה חפזון מצרים, או חפזון דישראל או חפזון דשכינה :

אומרת הגמרא {מסכת ברכות ט, א} – דתניא {שמות יב-ח} ואכלו את הבשר בלילה הזה רבי אלעזר בן עזריה אומר נאמר כאן בלילה הזה ונאמר להלן {שמות יב-יב} ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות אמר ליה ר' עקיבא והלא כבר נאמר {שמות יב-יא} בחפזון עד שעת חפזון א"כ מה תלמוד לומר בלילה יכול יהא נאכל כקדשים ביום תלמוד לומר בלילה בלילה הוא נאכל ולא ביום.

יוצא שהמחלוקת היא, האם קרבן פסח נאכל עד עלות השחר או עד חצות.

אומר המדרש {שיר השירים רבה, סדר תנינא א, ח} – קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא, זֶה משֶׁה, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא וְאָמַר לְיִשְׂרָאֵל, בְּחֹדֶשׁ זֶה אַתֶּם נִגְאָלִין, אָמְרוּ לוֹ משֶׁה רַבֵּנוּ, הֵיאַךְ אָנוּ נִגְאָלִין, וַהֲלֹא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם (בראשית טו, יג): וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, וַעֲדַיִן אֵין בְּיָדֵנוּ אֶלָּא מָאתַיִם וְעֶשֶׂר שָׁנָה, אָמַר לָהֶם הוֹאִיל וְהוּא חָפֵץ בִּגְאֻלַּתְכֶם אֵינוֹ מַבִּיט בְּחֶשְׁבּוֹנוֹתֵיכֶם אֶלָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים, אֵין הָרִים וּגְבָעוֹת הָאֲמוּרִין כָּאן אֶלָּא קִצִּים וְעִבּוּרִין, מְדַלֵּג עַל הַחֶשְׁבּוֹנוֹת וְעַל הַקִּצִּים וְעִבּוּרִין, וּבַחֹדֶשׁ הַזֶּה אַתֶּם נִגְאָלִין, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב, ב): הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר: קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא, זֶה משֶׁה, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לְיִשְׂרָאֵל, בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה אַתֶּם נִגְאָלִין, אָמְרוּ לוֹ משֶׁה רַבֵּנוּ הֵיאַךְ אָנוּ נִגְאָלִין וַהֲלֹא אֵין בְּיָדֵינוּ מַעֲשִׂים טוֹבִים, אָמַר לָהֶם הוֹאִיל וְחָפֵץ בִּגְאֻלַּתְכֶם אֵינוֹ מַבִּיט בְּמַעֲשֵׂיכֶם הָרָעִים, וּבְמִי הוּא מַבִּיט בַּצַּדִּיקִים שֶׁבָּכֶם וּבְמַעֲשֵׂיהֶם, כְּגוֹן עַמְרָם וּבֵית דִּינוֹ.

{ב} מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת, אֵין הָרִים אֶלָּא בָּתֵּי דִינִים, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (שופטים יא, לז): וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים. וּבַחֹדֶשׁ הַזֶּה אַתֶּם נִגְאָלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים. רַבָּנָן אָמְרֵי: קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא, זֶה משֶׁה, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא וְאָמַר לְיִשְׂרָאֵל, בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה אַתֶּם נִגְאָלִין, אָמְרוּ לוֹ משֶׁה רַבֵּנוּ הֵיאַךְ אָנוּ נִגְאָלִין וְכָל מִצְרַיִם מְטֻנֶּפֶת מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁלָּנוּ, אָמַר לָהֶם הוֹאִיל וְהוּא חָפֵץ בִּגְאֻלַּתְכֶם אֵינוֹ מַבִּיט בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁלָּכֶם, אֶלָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים, וְאֵין הָרִים אֶלָּא עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (הושע ד, יג): עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ וְעַל הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ.

אומר המלבי"ם – וככה תאכלו אותו וכו' . באמת פרטים אלה לא היו לחיוב מדלא חשבם בפסחים (דף צו) בדברים שבין פסח מצרים לפסח דורות. והם רק לדוגמא שכן ראוי ליוצאי דרכים. כמו שנאמר ולא נפתח אזור חלציו ולא נתק שרוך נעליו (ישעיה ה'). וזה שאמרו ביוצאי דרכים, ומפרש ר' יסוי הגלילי, שמלמד על יוצאי דרכים שיהיו מזורזים, כי האוכל בביתו במתינות מתיר האזור. כמו שאמרו בשבת (דף י) מאימתי התחלת אכילה משיתיר אזורו, ואינו נוטל נעליו בהיותו מסב על המטה, והם נצטוו לאכול בחפזון, כמוכן לדרך.
ור' אליעזר ור' יהושע פליגי חפזון דמי. שר' אליעזר סבירא ליה דאכילת פסחים עד חצות ואז פי' חפזון של מצרים. וישראל לא נחפזו כמו שאמרו ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, ור' יהושע סבירא ליה. דנאכל עד הבקר ואז היה חפזון דישראל שנחפזו לצאת. וברישא צריך לגרוס דברי ר' אליעזר וכמו ששנינו בברכות (דף ט). ואבא חנן מפרש לר' אליעזר שהיה אז חפזון דשכינה שמהר לגאלם קודם הזמן כי היו במ"ט שערי טומאה, כמו שאמרו מדלג על ההרים שדלג על הקץ.

נשאלת השאלה – מה היה החיפזון הגדול הזה לצאת ממצרים? 

אומר המדרש {מכילתא, בֹא} –  ושמרתם את המצות. ר' יאשיה אומר אל תקרא כן, אלא ושמרתם את המצוות כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה אלא אם באה מצוה לידך עשה אותה מיד.

הדרשה של ר' יאשיה, היא דרשה פלאית. 

במבט ראשון היא לא מובנת. אומר לנו ר' יאשיה "כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה". 

כל מי שקורא את הדברים, לא מבין מה הולך כאן .

אדם שאפה בבית מצות, ובמקום לאפות אותם בשמונה עשרה דק', הוא אפה אותם בעשרים דקות, יש לו בבית חמץ בפסח. 

מי שאיחר את המצוה, לא גרם לכך שהמצוה שלו היא 'חמץ'. 

יש לו מצוה למול. אפשר למול כל היום כולו. אבל אומרים חז"ל : "זריזים מקדימים למצוות".

אבל מי שלא היה זריז, ומל את בנו ב – 1400 בצהרים, יש לו חמץ בפסח ?! לא. הוא פשוט לא היה זריז במצוה.

מכאן ועד לומר, שאדם שלא עושה מצוה בזמן זה כמו חמץ בפסח , זה דבר שלא מובן, איך אפשר לעשות השוואה כזאת ?!

כדי להבין את יסודם של דברים, נציב עוד כמה שאלות :

הקב"ה לא קורא לחג הזה, בשם חג הפסח. בכל מקום שהתורה מדברת על ג' הרגלים, נקרא החג הזה בשם 'חג המצות'. 

נשאלת השאלה – למה אנחנו קוראים לחג הזה בשם 'חג הפסח' ואילו התורה קוראת לו בשם 'חג המצות'?

אומרים המפרשים – זה מעין מה שכתוב בשיר השירים{שיר-השירים ו, ג} אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי. אנחנו משבחים את הדוד, והקב"ה משבח את הרעיה.

אנחנו משבחים את הקב"ה, שפסח על בתי בני ישראל, ולכן אנו קוראים לזה 'חג הפסח'. הקב"ה משבח אותנו, על כך שעשינו את המצות מהר, לכן הוא קורא לו 'חג המצות'. כל אחד משבח את הצד הנגדי. 

אומרת התורה {יב, יא} וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה'. 

אומר רש"י – פסח הוא לה'. הקרבן קרוי פסח על שם הדלוג והפסיחה שהקדוש ברוך הוא היה מדלג בתי ישראל מבין בתי מצרים וקופץ ממצרי למצרי, וישראל אמצעי נמלט, ואתם עשו כל עבודותיו לשם שמים. דבר אחר דרך דלוג וקפיצה, זכר לשמו שקרוי פסח וגם פשק"א [פסח] לשון פסיעה.

יוצא מדברי רש"י, שכל עבודת ה' שלנו צריכה להיות דרך דילוג וקפיצה. 

נשאלת השאלה – מה פירוש 'דרך דילוג וקפיצה' ?

כדי להבין את יסודם של דברים, נעמיק קצת בדברי רבותינו :

אומרים חז"ל – כל מעשיהם של צדיקים בזריזות.

אומרת הגמרא {מסכת פסחים ד, א} – {ויקרא יב-ג} וביום השמיני ימול בשר ערלתו ותניא כל היום כולו כשר למילה אלא שזריזין מקדימים למצות שנאמר {בראשית כב-ג} וישכם אברהם בבקר.

אומרת הגמרא {מסכת ב"מ פו, ב} – {בראשית יח-א} וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום מאי כחום היום אמר רבי חמא בר' חנינא אותו היום יום שלישי של מילה של אברהם היה ובא הקב"ה לשאול באברהם הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה כדי שלא יטריח אותו צדיק באורחים שדריה לאליעזר למיפק לברא נפק ולא אשכח אמר לא מהימנא לך היינו דאמרי תמן לית הימנותא בעבדי נפק איהו חזייה להקדוש ברוך הוא דקאי אבבא היינו דכתיב {בראשית יח-ג} אל נא תעבור מעל עבדך כיון דחזא דקא אסר ושרי אמר לאו אורח ארעא למיקם הכא היינו דכתיב {בראשית יח-ב} וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם.

הוא מבקש מהם להיכנס, הם נעתרים לבקשתו ונכנסים . 

אומרת התורה {בראשית יח, ו} וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת: {ז} וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ. 

כולם נמצאים במצב לא סימפטי (שלישי למילה) וכולם רצים. 

מי שרוצה לראות את הדברים ביתר הרחבה, יעיין בפרקי דרבי אליעזר. 

מספר הפרקי דרבי אליעזר {פרק ל"ו} – אברהם כרת ברית עם עמי הארץ כשנגלו המלאכים עליו היה סבור שהן אורחי עם הארץ ורץ לקראתם ורצה לעשות להם סעודה גדולה , ואמר לשרה לעשות להם סעודה. באותה שעה כשהיתה לשה שרה ראתה דם נידה, לפיכך לא הגיש להם מן העוגות ורץ להביא בן בקר, וברח לפניו בן הבקר ונכנס למערת המכפלה ונכנס אחריו שם …

בגיל מאה, אברהם אבינו רץ אחרי פר. אני לא יודע אם בן- אדם בגיל 30 יכל לרוץ אחרי פר ולא יקבל דום לב באמצע ☺ . אבל אברהם אבינו בגיל מאה, בשלישי למילה, רץ אחרי פר !

ישנו ספר בשם באר מחוקק, שכתב אותו אחד מגאוני ליטא , ר' מרדכי כץ.

שואל הבאר מחוקק – חז"ל לומדים את כל עניין הזריזות מאברהם אבינו. במעשה העקידה נאמר {כב, ג} וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר. כאן הוא הולך לשחוט את בנו, למה הוא מיהר כ"כ ?!

אומרים חז"ל {אבות ד, יז} – יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.

לכן נשאלת השאלה – מדוע הוא מיהר כ"כ ללכת לשחוט את בנו ?!

הקב"ה לא אמר לו לעשות את זה בבוקר. נאמר לו רק {כב, ב} קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה .

ואם הוא היה יוצא לדרך בשעה 1200 בצהרים, היה קורה משהו?! יצחק אבינו יחיה בינתיים עוד ארבע שעות. מה הוא מיהר כ"כ לקחת את חייו של בנו ?!

את אותה השאלה, שואל הבאר מחוקק גם על משה רבינו :

מצוה הקב"ה את משה רבינו לפני מותו, לעלות להר נבו. 

אומרים חז"ל {מסכת סוטה יג, ב} – {דברים לד-א} ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו ותניא שתים עשרה מעלות היו שם ופסען משה בפסיעה אחת.

שואל הבאר מחוקק – לאיפה משה רבינו ממהר, הרי הוא הולך למות עכשיו ?! 

אומר המדרש {דברים רבה, פרשה יא, אות ט} – אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם אֵין אַתָּה מַכְנִיס אוֹתִי לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַנִּיחַ אוֹתִי כְּחַיּוֹת הַשָֹּׂדֶה שֶׁהֵן אוֹכְלִין עֲשָׂבִים וְשׁוֹתִין מַיִם וְחַיִּין וְרוֹאִין אֶת הָעוֹלָם, כָּךְ תְּהֵא נַפְשִׁי כְּאַחַת מֵהֶן. אָמַר לוֹ (דברים ג, כו): רַב לָךְ. אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם וְאִם לָאו, הַנִּיחַ אוֹתִי בָּעוֹלָם הַזֶּה כָּעוֹף הַזֶּה שֶׁהוּא פּוֹרֵחַ בְּכָל אַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם וּמְלַקֵּט מְזוֹנוֹ בְּכָל יוֹם, וּלְעֵת הָעֶרֶב חוֹזֵר לְקִנּוֹ, כָּךְ תְּהֵא נַפְשִׁי כְּאַחַת מֵהֶן.

רואים מכאן עד כמה משה רבינו רצה לחיות, אפילו בתור ציפור !

אמר הרב שך זצ"ל – למשה רבינו היתה כוונה אחת ויחידה, לקדש שם שמים. אדם ילך ברחוב ויראה ציפור יפה "אהה, כמה נאים מעשיו של הקב"ה". אמר משה רבינו: בשבילי זה מספיק !"

שואלים רבותינו – משה רבינו הרי נפטר בשבת. איך היה מותר לו לפסוע פסיעה גסה ?

אומר הגאון ר' חיים קנייבסקי {טעמא דקרא} – לכן אומרת התורה {דברים לד, ז} וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה, כי אומרת הגמרא {מסכת ברכות מג, ב} – דאמר מר פסיעה גסה נוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם. יוצא, שגם כשקפץ פסיעה גסה לא ניטל דבר ממאור עיניו. ללמדך שהלך לדבר מצוה.

יונה הנביא נמצא בתוך הספינה, והספינה הולכת לטבוע. הפילו את הגורל, הגורל נפל על יונה.  אמר להם יונה {א, יב} כִּי יוֹדֵעַ אָנִי כִּי בְשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה עֲלֵיכֶם.
"אתה ?! לא מאמינים ! "

"אתם לא מאמינים ?! קחו אותי, ותראו שברגע שהרגלים שלי יגעו במים, תיפסק הסערה"

{טו} וַיִּשְׂאוּ אֶת יוֹנָה וַיְטִלֻהוּ אֶל הַיָּם וַיַּעֲמֹד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ …

מבקש יונה – שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל הַיָּם…

שואל ר' לייב חסמן – למה "שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי", שיאמר להם "דחפוני אל המים" ?!

ואומר – אם היו דוחפים אותו, זה היה יותר מהר מאשר מרימים אותו. ברגע שירימו אותו, הוא בינתיים יוכל לומר "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" עד שהוא ייפול אל תוך המים. חבל על החצי דקה הזאת !

למה משה רבינו לא עשה את אותו דבר, ועלה מדרגה מדרגה ?! בינתיים היה יכל לומר פסוקים. לאיפה היה לו כ"כ למהר ?!

שאלתו של הבאר  מחוקק. 

אומרים חז"ל {בראשית רבה, פרשה נה, אות ח} – (בראשית כב, ג): וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה, רַבִּי חִיָּא בַּר יוֹסֵי בְּשֵׁם רַבִּי מְיָאַשָׁא וְתָנֵי לָהּ בְּשֵׁם רַבִּי בְּנָיָה, בִּשְׂכַר שְׁתֵּי בְּקִיעוֹת שֶׁבָּקַע אַבְרָהָם אָבִינוּ עֲצֵי עוֹלָה זָכָה לְהִבָּקַע הַיָּם לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (שמות יד, כא): וַיִבָּקְעוּ הַמָּיִם.

דבר נוסף, אומר המדרש {ילקוט שמעוני, פרשת בשלח, רל"ה} – ויהי באשמורת הבקר וישקף ה'. בלילה רצה גבריאל להרוג את מצרים. א"ל הקב"ה: המתן להם עד אותה שעה שפעל אביהם עמי, שנאמר: וישכם אברהם בבקר. כיון ששמע גבריאל כך, לא נגע בהן כל הלילה, שנאמר: ולא קרב זה אל זה באותה שעה בדיוק שקם אברהם אבינו לעקידה, נכה את מצרים!

נשאלת השאלה – מה הקשר בין העקידה ליציאת מצרים ?

לפני שניגש לבאר את הדברים, רק עוד שאלה אחת :

בפרשת שמות, הקב"ה ניגלה למשה רבינו בסנה ואומר לו שהוא נבחר להיות גואלם של ישראל. במשך שבעה ימים,  מסרב  משה רבינו לקחת את התפקיד, עד שלבסוף הוא נענה בחיוב, היות ואמר לו הקב"ה שאהרון אחיו לא יפגע, שנאמר {שמות ד, יד} וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ. משה רבינו חוזר לביתו של יתרו ומבקש רשות ללכת. בינתיים, נולד למשה רבינו בנו השני . 

בתורה לא כתוב שהוא נולד. רק בפרשת יתרו, מספרת התורה שלמשה רבינו נולדו שני בנים, שנאמר {יח, ב} וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ: {ג} וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה. 

ממה שהתורה מספרת לנו (עד לפרשה שלנו), אנחנו יודעים שלמשה רבינו יש רק ילד אחד ששמו גֵּרְשֹׁם. התורה לא כותבת היכן נולד הבן השני, אני יודעים רק שהוא הגיע למצב שצריך למול אותו. 

אומרת התורה {ד, כד} וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ: {כה} וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי .

אומר רש"י – ויבקש המיתו. המלאך למשה, לפי שלא מל את אליעזר בנו, ועל שנתרשל נענש מיתה. תניא אמר רבי יוסי חס ושלום לא נתרשל, אלא אמר אמול ואצא לדרך, סכנה היא לתינוק עד שלשה ימים, אמול ואשהה שלשה ימים, הקדוש ברוך הוא צוני (פסוק י"ט) לך שוב מצרים. ומפני מה נענש, לפי שנתעסק במלון תחלה. במסכת נדרים (דף לא ב) . והיה המלאך נעשה כמין נחש ובולעו מראשו ועד ירכיו, וחוזר ובולעו מרגליו ועד אותו מקום, הבינה צפורה שבשביל המילה הוא.

אומרים חז"ל {מסכת נדרים לא, ב. לב, א} – תניא ר' יהושע בן קרחה אומר גדולה מילה שכל זכיות שעשה משה רבינו לא עמדו לו כשנתרשל מן המילה שנאמר {שמות ד-כד} ויפגשהו ה' ויבקש המיתו אמר רבי ח"ו שמשה רבינו נתרשל מן המילה אלא כך אמר אמול ואצא סכנה היא שנאמר {בראשית לד-כה} ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים וגו' אמול ואשהא שלשה ימים הקב"ה אמר לי {שמות ד-יט} לך שוב מצרים אלא מפני מה נענש משה מפני שנתעסק במלון תחלה שנאמר {שמות ד-כד} ויהי בדרך במלון. 

רבותי, הדברים האלה הם פלא מופלא . משה רבינו עומד בדילמה "נולד לי בן. אם אני מתעכב פה עד אחרי הברית, אני צריך להתעכב י"ב יום – 8 ימים לברית, ועד אחרי שלישי למילה. מה אעשה ?! אצא לדרך, ובמקום הראשון שאוכל למול אותו, אמול!"

משה רבינו מגיע למלון והולך להביא את המפתחות של החדר. בינתיים בא מלאך ורוצה להרוג אותו. רואה את זה ציפורה, היא מבינה מה הוא רוצה, לוקחת את הצור (שכבר היה מוכן) ומלה את בנה ובכך ניצל משה. 

נשאלת השאלה – על מה ולמה להרוג את משה ?!

אומרים חז"ל – "לא שנתרשל, אלא שנתעסק בענייני המלון תחילה". 

רואים מכאן, שהקב"ה תבע אותו "למה לא מלת את הבן שלך בלובי ?!"

למה רוצים להרוג את משה ?!

אם היתה כבר שקיעה, מובן. אבל עוד לא היתה שקיעה. משה רבינו רצה רק לקחת את מפתח החדר, ולמול אותו בחדר !

מדובר כאן על חוסר זריזות של משה רבינו .

נשאלת השאלה – בגלל חוסר זריזות של משה רבינו, הולכים להרוג אותו ?!

אומרים רבותינו – חסר כאן בענין של חיפזון !

כדי להבין מה מונח כאן, נעסוק בדברי חז"ל, ומהם בע"ה יהיה לנו יסוד לחג הפסח :

אומרת הגמרא {מסכת ברכות ו, ב} – אמר רבי חלבו אמר רב הונא היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה אמר אביי לא אמרן אלא למיפק ביציאה אבל למיעל בכניסה מצוה למרהט שנא' {הושע ו-ג} נרדפה לדעת את ה'.

ישנה אימרה של הרמב"ן {במדבר י, לה} – "כתינוק הבורח מבית הספר"  – ילדים בורחים מבית הספר. אבל כשאתה יוצא מבית הכנסת, אל תמהר ! תרגיש את הצער על כך שאתה צריך לעזוב את בית הכנסת.

ממשיכה הגמרא – אמר רבי זירא מריש כי הוה חזינא להו לרבנן דקא רהטי לפרקא בשבתא אמינא קא מחליין רבנן שבתא כשהייתי רואה את החכמים רצים לשיעור בשבת, אמרתי לעצמי שהם מחללים שבת. למה ? כיון דשמענא להא דרבי תנחום א"ר יהושע בן לוי לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה ואפילו בשבת שנא' {הושע יא-י} אחרי ה' ילכו כאריה ישאג וגו' אנא נמי רהיטנא כששמעתי שיש מצוה לרוץ, גם אני רצתי !

נשאלת השאלה – איפה כתוב שיש מצוה לרוץ – {הושע יא-י} אחרי ה' ילכו ?! לא כתוב כאן ריצה. 

אומרת הגמרא – אמר ר' זירא אגרא דפרקא רהטא השכר של הדרשה, זו הריצה. 

אומר רש"י – אגרא דפרקא. עיקר קבול שכר הבריות הרצים לשמוע דרשה מפי חכם היא שכר המרוצה שהרי רובם אינם מבינים להעמיד גרסא ולומר שמועה מפי רבן לאחר זמן שיקבלו שכר למוד.

בכל זאת, נשאלת השאלה, מה המקור לריצה ?

כותב ר' אייזיק שר {לקט שיחות מוסר חלק ב, ע"מ י"ג} – כמו שאם אריה ירוץ אחריך בשבת אתה תרוץ, כך יהיה מותר לך לרוץ לדרשה בשבת.  

שואל הרב צדקה בספרו {קול יהודה} – אני לא מבין, למה צריך לרוץ ?!

אדם עובד בבנק . הוא יצא מהבית בשעה 730. הנסיעה אורכת בדר"כ 20 דק'. הוא נתקע בפקק . הוא יודע שאם הוא לא יגיע בשעה 800, המנהל ינזוף בו קשות. 

"נהג, תפתח לי את הדלת אני חייב לרדת !!!"

הוא יורד מהאוטובוס ורץ לכיוון העבודה … מגיע בשעה 759 כולו מתנשף. דופק על הדלת, פותחים לו את הבנק. 

שואל אותו המנהל: "מה קרה ?!" 

"אל תשאל, היה פקק אז ירדתי מהאוטובוס ורצתי כדי לא לאחר …"

אמר לו המנהל: "תקום רבע שעה קודם, תצא רבע שעה קודם לפני הפקקים ולא תהיה לך בעיה"

האם יש עניין לרוץ לבנק ?! לא .

שואל הרב צדקה – התפילה מתחילה בשעה 700 בבוקר. הבן אדם יוצא מהבית בשעה 630. אם הוא הולך לאט, הוא מגיע בשעה 645, רבע שעה לפני תחילת התפילה . הוא יכל להספיק 'פתח אליהו', משנה יומית, פרק תהילים וכו'. האם כשאתה יוצא מהבית בשעה 630, יש מצוה לרוץ לבית הכנסת, או שיש ענין לרוץ כדי להגיע בזמן ?

אומר הרב צדקה – אומר דוד המלך {תהילים קיט, לב} דֶּרֶךְ מִצְוֹתֶיךָ אָרוּץ כִּי תַרְחִיב לִבִּי. יש מצוה לרוץ למצוה ! מה הענין לרוץ אם בין כה תגיע בזמן ?!

אומרת המשנה {אבות ה, כ} – יְהוּדָה בֶן תֵּימָא אוֹמֵר, הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר, וְקַל כַּנֶּשֶׁר, וְרָץ כַּצְּבִי, וְגִבּוֹר כָּאֲרִי, לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמָיִם.

פותח בעל הטורים את ספר ההלכה שלו במשנה הזאת , ומבאר כל חלק וחלק מהמימרא של ר' יְהוּדָה בֶן תֵּימָא. 

כותב בעל הטורים – וְרָץ כַּצְּבִי כנגד הרגלים, שרגלך לטוב ירוצו.

אמר פעם אחד האדמו"רים – יהודי תמיד רץ. למה ? 

כי אומרת המשנה {אבות ד, ב} – הֱוֵי רָץ לְמִצְוָה קַלָּה כְבַחֲמוּרָה, וּבוֹרֵחַ מִן הָעֲבֵרָה – אין מצב אחר, או לרוץ למצוה או לברוח מעבירה. לכן יהודי תמיד צריך לרוץ. זו התכונה שלו. 

כותב הב"ח – והכוונה, למה שאמר דוד המלך {תהילים קיט, נט} חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ דהיו רגליו מוליכות אותו לבית המדרש. 

נשאלת השאלה – למה מתכוון הב"ח ?

כדי להבין את יסודם של דברים, נתחיל בס"ד בהבנת הענין שלב אחר שלב :

אומרת הגמרא {מסכת עבודה זרה כ, ב} – א"ר פנחס בן יאיר תורה מביאה לידי זהירות זהירות מביאה לידי זריזות. זריזות מביאה לידי נקיות. נקיות מביאה לידי פרישות. פרישות מביאה לידי טהרה. טהרה מביאה לידי חסידות. חסידות מביאה לידי ענוה. ענוה מביאה לידי יראת חטא. יראת חטא מביאה לידי קדושה. קדושה מביאה לידי רוח הקודש רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים.

אומרים רבותינו – זהירות כנגד 'לא תעשה' – להישמר מעבירה. זריזות כנגד 'מצות עשה' שיש לאדם להזדרז במצוות. 

כותב הרמח"ל {מסילת ישרים, פרק ז- ביאור חלקי הזריזות} – חלקי הזריזות שנים, אחד קודם המעשה ואחד אחרי כן. קודם התחלת המעשה הוא שלא יחמיץ האדם את המצוה, אלא בהגיע זמנה או בהזדמנה לפניו או בעלותה במחשבתו, ימהר יחיש מעשהו לאחוז בה ולעשות אותה ולא יניח זמן לזמן שיתרבה בינתים. כי אין סכנה כסכנתו, אשר הנה כל רגע שמתחדש, יוכל להתחדש איזה עכוב למעשה הטוב.

בא ר' חיים ויטאל {שערי קדושה, חלק א', שער ב'} ומסביר יסוד נפלא – האדם בנוי מד' יסודות שנקראים ארמ"ע {אש, רוח, מים, עפר}. כל יסוד מתפעל מידה אחרת בגוף. 

יסוד האש, ממנו הגאוה, הכעס, הקפדנות, רדיפת הכבוד והשנאה לזולת. 

יסוד הרוח, ממנו דיבור, שיחה בטלה, חנופה, שקרים ולשון הרע. 

יסוד המים, ממנו התאוות והתענוגים. 

יסוד העפר, ממנו העצבות והעצלות. 

כותב ר' אברהם גרודזינסקי הי"ד בספרו {תורת אברהם} – יש הבדל בין אש רוח ומים, לבין עפר. אש רוח ומים, אלו אינם יסודות האדם. לעומת העפר שהוא האדם בעצמו. 

כשהקב"ה ברא את האדם, נאמר {ב, ז} וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה. לאחר שהוא חטא, נאמר {ג, יט} כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב. 

אומר המדרש {ויקרא רבה, פרשה כט, אות א} – בְּיוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה בְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה עָלָה בַּמַּחֲשָׁבָה, בַּשְּׁנִיָּה נִתְיָעֵץ עִם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, בַּשְּׁלִישִׁית כִּנֵּס עֲפָרוֹ, בָּרְבִיעִית גִּבְּלוֹ, בַּחֲמִישִׁית רִקְּמוֹ, בַּשִּׁשִּׁית עֲשָׂאוֹ גֹּלֶם, בַּשְּׁבִיעִית נָפַח בּוֹ נְשָׁמָה, בַּשְּׁמִינִית הִכְנִיסוֹ לַגָּן, בַּתְּשִׁיעִית נִצְטַוָּה, בָּעֲשִׂירִית עָבַר, בְּאַחַת עֶשְׂרֵה נִדּוֹן, בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה יָצָא בְּדִימוּס.

עוד, אומר המדרש {בראשית רבה, פרשה יז, אות ד} – אָמַר רַבִּי אַחָא בְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹאת אֶת הָאָדָם, נִמְלַךְ בְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, אָמַר לָהֶן (בראשית א, כו): נַעֲשֶׂה אָדָם, אָמְרוּ לוֹ אָדָם זֶה מַה טִּיבוֹ, אָמַר לָהֶן חָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִשֶּׁלָּכֶם, הֵבִיא לִפְנֵיהֶם אֶת הַבְּהֵמָה וְאֶת הַחַיָּה וְאֶת הָעוֹף, אָמַר לָהֶם זֶה מַה שְּׁמוֹ וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִין, הֶעֱבִירָן לִפְנֵי אָדָם, אָמַר לוֹ זֶה מַה שְּׁמוֹ, אָמַר זֶה שׁוֹר, זֶה חֲמוֹר, זֶה סוּס וְזֶה גַּמָּל, וְאַתָּה מַה שְּׁמֶךָ, אָמַר לוֹ אֲנִי נָאֶה לְהִקָּרֵא אָדָם שֶׁנִּבְרֵאתִי מִן הָאֲדָמָה, וַאֲנִי מַה שְּׁמִי, אָמַר לוֹ לְךָ נָאֶה לְהִקָרְאוֹת אֲדֹנָי, שֶׁאַתָּה אָדוֹן לְכָל בְּרִיּוֹתֶיךָ.

יוצא, שיסוד האדם הוא יסוד של עפר. 

כותב הרמח"ל {מסילת ישרים, פרק ו – ביאור מידת הזריזות} – ותראה כי טבע האדם כבד מאד, כי עפריות החמריות גס, על כן לא יחפוץ האדם בטורח ומלאכה. ומי שרוצה לזכות לעבודת הבורא יתברך, צריך שיתגבר נגד טבעו עצמו ויתגבר ויזדרז, שאם הוא מניח עצמו ביד כבדותו, ודאי הוא שלא יצליח.

כותב לנו כאן הרמח"ל, שמצד טבעו האדם הוא עצלן. אם הוא רוצה לצאת מהמהות שטבועה בו, הוא צריך להזדרז. 

מסיים הרמח"ל ואומר – ותראה כי טבע האדם כבד מאד, כי עפריות החמריות גס, על כן לא יחפוץ האדם בטורח ומלאכה. ומי שרוצה לזכות לעבודת הבורא יתברך, צריך שיתגבר נגד טבעו עצמו ויתגבר ויזדרז, שאם הוא מניח עצמו ביד כבדותו, ודאי הוא שלא יצליח.

עפ"י הדברים האלה, בואו ננסה לעמוד על דברי גמרא :

מספרת לנו הגמרא, כיצד המלאכים עפים. 

אומרת הגמרא {מסכת ברכות ד, ב} – תנא מיכאל באחת עף מקצה העולם עד סופו במעוף אחד גבריאל בשתים אליהו בארבע ומלאך המות בשמנה ובשעת המגפה באחת.

שואל החפץ חיים – מה זה מעניין אותנו איך מלאכים עפים ?!

מסופר על ר' ישראל סלנטר שנסע פעם ברכבת, ושמע שני יהודים מדברים על ענייני מרכבה, מלאכים, שרפים וכו'. והבין שאותם אנשים לא מבינים הרבה . 

אמר להם ר' ישראל סלנטר – יהודי צריך לדעת דבר אחד – מי שעושה מעשה טוב יגיע לגן עדן, ומי שעושה מעשה רע יגיע לגיהינום . כל השאר לא קשור אליכם !

לעומת זה, בספר מאיר עיני ישראל לחפץ חיים, מסופר שהגיע פעם בחור לראדין ולא היה מקום בישיבה. אמר לו החפץ חיים: "תישן אצלי עד שיתפנה מקום". 

הוא הגיע לישון אצל החפץ חיים. שאל אותו החפץ חיים : "אתה נירדם מיד, או שאתה נוהג לקרוא משהו לפני השינה ?"

"לא, אני דוקא קורא משהו לפני השינה"

הוציא החפץ חיים את הספר רזיאל המלאך, ואמר לו: "תקרא את זה". 

אם הרב'ה מצוה אסור לסרב. לקח והתחיל לקרוא … הרבה שינה כנראה שלא היתה לו באותו הלילה. 

בבוקר, שאל אותו התלמיד: "רב'ה, למה נתתי לי לקרוא בספר הזה ?!"

אמר לו החפץ חיים: "רציתי שתקרא את זה, כדי שתראה עד כמה הקב"ה גדול ! "

באים חז"ל, ומלמדים אותנו כיצד עפים המלאכים . 

שאלנו – לשם מה מגלים לנו חז"ל כיצד עפים המלאכים ?

אומר הצל"ח {מסכת ברכות} – מיכאל הוא שר של רחמים. גבריאל הוא שר של דין. 

ברגע שאדם עושה תשובה מתוך אהבה, הזדונות שלו הופכות לזכויות ובתשובה אחת הוא מגיע עד כיסא הכבוד, כי מיכאל שהוא שר של רחמים, מביא אותו במעוף אחד עד לכיסא הכבוד.

מצד שני, אדם שעושה תשובה מתוך יראה, הזדונות שלו הופכות לשגגות ואח"כ הוא צריך לעשות תשובה נוספת, כדי שהשגגות יהפכו לזכויות, ולכן "גבריאל בשתים".

עד כאן דברי הצל"ח. 

 כותב האזנים לתורה {פרשת בחוקותי} יסוד נפלא – ומה שאמרו חז"ל : "כך הוא דרכו של יצ"ה היום אומר לאדם עשה כך ומחר עשה כך עד שהוא אומר לו עבוד ע"ז" – אין זו רק דרך שבה בחר היצר כדי שישמע לו האדם, אלא שכך נצטוה כדי לתת מקום לאדם לקום מנפילה ראשונה ושניה … ולשוב אל ה', שהוא עדיין מאמין בו יתברך. ובזה יבוארו דברי חז"ל {ברכות ד}: מיכאל באחת (טס בפריחה א' ומגיע למקום שנשתלח אפילו הוא בסוף העולם), גבריאל בשתים … מלאך המות בשמונה . היינו, שמיכאל מלאך הרחמים, מגיע למקום שנשתלח בטיסה א' ואינו עושה תחנת ביניים להסתכל שמא חזר בו משלחו, כי מעולם לא יצאה מדה טובה מהקב"ה וחזרה. אבל גבריאל, מלאך הדין, טס בשתים ועליו לעמוד באמצע הדרך ולהסתכל פן בטלו את שליחותו מפני התשובה שעשה החוטא. וכשבעל הרחמים צריך לפגוע בנפשות ח"ו, והיצ"ה – השטן – מלאך המות קיבל רשות לקחת את נפש החוטא, מצווים עליו שלא יטוס אל קרבנו בבת אחת, אלא בשמונה טיסות, היינו שיעשה ז' מעמדות (כנגד ז' המדרגות של נפילה והסתות היצר להחטיאו ולהוציאו מן העולם. ואלי זה הטעם לז' המעמדות שעושים למת) וישמעו אזניו דבר מאחוריו, שמא נמצא בתוך כך מלאך מליץ א' מיני אלף להגיד לאדם הנידון ישרו ויחננו בעל הרחמים . ושם נאמר אליהו בארבע ? אבל המלאך הממונה על בשורת הגאולה, הקשורה בתיקון עולם במלכות שדי, מוכרח הוא, לדאבוננו, לעשות הפסקות גדולות וארוכות בטיסותיו מפני חטאי ופשעי בני האדם כי רבו . 

בא החפץ חיים {שם עולם} ושואל שאלה עצומה :

בני קהילות אשכנז, אומרים בנוסח הקדושה – "נקדש את שמך כשם שמקדישין אותו בשמי מרום". 

אתה שומע מה אתה אומר ?! "ריבונו של עולם, אני מבקש לקדש את שמך בעולם, בדיוק כמו שגבריאל ומיכאל עושים !"

"אדון דוד, מספיק שתקדש את שמי בעולם, בדיוק כמו ששלמה עושה למטה. אל תנסה לעשות מה שמלאכים עושים"

אומר החפץ חיים – כתוב כאן דבר נורא. למה "מיכאל באחת גבריאל בשתים אליהו בארבע ומלאך המות בשמנה" ?!

כל מלאך עובד לפי הכוחות שלו. גם אם גבריאל יעשה את כל המאמצים, הוא לא יוכל לעבור את כל העולם באחת. הוא יהיה חייב לעצור פעם אחת . 

גם אם אליהו יעשה את כל המאמצים, הוא יצטרך לנוח בארבע תחנות. 

אבל מיכאל, הוא מלאך מיוחד שיכל לעוץ מצד אחד לשני במעוף אחד. 

אומרים לנו חז"ל – בוא ותראה, אם מיכאל עושה תחנה אחת באמצע, הוא עצלן. אם גבריאל עושה שלוש תחנות, הוא עצלן. 

יבוא מיכאל ויטען – מה אתה רוצה ממני, גבריאל גם כן נח באמצע. מה,  אסור לי לנח ?!

לך אסור לנח. אתה נבראת בכוחות כאלה, שאתה יכל לעבור מצד אחד לשני במעוף אחד, לכן אסור לך לעצור. 

אומר החפץ חיים – זו הבקשה שלנו בקדושה "נקדש את שמך כשם שמקדישין אותו בשמי מרום". בשמי מרום, כל מלאך עובד לפי הכוחות שלו. לכל מלאך יש את התכונות שלו, שעל פיהם הוא עובד.

לא יאמר היהודי – "אם היה לי את הראש של החזון איש והייתי צדיק כמו הבעל שם טוב, הייתי נראה אחרת". 

אתה תישאר ברקוביץ', אל תדמה את עצמך לפלוני ולא לאלמוני. תהיה מה שאתה עם הכוחות שלך והיכולות שלך. 

אומר החפץ חיים – ישנם סוגים של קרבנות . העשיר מביא שור. מי שלא יכל מביא יונה . מי שלא יכל מביא קמח …

יכל לומר העשיר – אם הוא מביא קמח, למה שאני לא יביא גם?! למה אני צריך להביא שור ?!

אם אתה תביא קמח, אומרת הגמרא, לא יצאת לידי חובת קרבן. 

אם אתה יכל, תביא שור ! הוא לא יכל, לכן הוא מביא קמח. כל אחד בכוחותיו, כל אחד ביכולותיו. 

אם אלה הדברים, הגענו לתחילת הבנת העניין:

הקב"ה שכ"כ אוהב אותנו, ולא רצה שנאכל לחם חסד לעתיד לבוא, שלח אותנו לעולם הזה, ועשה חיבור שאין יפה ממנו !

לר' שלום שבדרון היה שיעור בירושלים, לקהל אנשים שהיה מכונה 'אוהדי ביתר' . 

בכל שבת בצהרים, היה מוסר להם ר' שלום שבדרון, שיעור בפרקי אבות. היו באים, שמים כיפה ונכנסים לשבת ולהקשיב, ור' שלום שבדרון היה מחדיר בהם יראת שמים. 

אחד המשתתפים בשיעור, שהיה מתמיד גדול בשיעורים, בא לר' שלום באחד השבתות לאחר השיעור, ואמר לו: "כבוד הרב, על מה הרב ידבר שבוע הבא ???"

"מה קרה, למה אתה מתעניין כ"כ בשיעור של שבוע הבא ?!"

"בשבוע הבא אני לא אוכל להגיע. לכן רציתי לדעת על מה הרב ידבר מתוך סקרנות" 

"למה, איפה תהיה שבוע הבא ?!"

"עזוב הרב … עדיף שלא תדע …"

"נו תגיד, מה אתה מתבייש !"

"עזוב …"

"נו תגיד …!"

"הרב … שבוע הבא יש דרבי …"

"דרבי ?! מה זה ?!" 😐

"הרב לא יודע מה זה דרבי ???"

"לא… תסביר לי"

הסביר לו היהודי מה זה דרבי …"ומי שמכניס יותר גולים לשני, הוא המנצח ! … הרב לא ידאג, קניתי כבר כרטיסים מראש, אין כאן חילול שבת ח"ו"

אמר לו ר' שלום שבדרון: "אתם לא נורמלים. למה צריכות שתי קבוצות לבוא למגרש ?! לא עדיף שקבוצה א' תבוא משעה 1100 – 1300 ותכניס כמה גולים שהיא רוצה. אחרי זה תבוא הקבוצה השניה משעה 1300-1500 ותכניס גם כן כמה גולים שהיא רוצה. בסוף יספרו מי הקבוצה שהכניסה הכי הרבה גולים !"

היהודי מחייך מאוזן לאוזן, ואומר: "כבוד הרב, אם אין שוער בשער, אין משחק ! כל המשחק הוא, כשיש שוער בשער ומנסה למנוע ממך להבקיע גול, ובכל זאת הצלחת להבקיע גול. זה נקרא משחק !"

אמר לו ר' שלום שבדרון: "ישמעו אזניך מה שפיך מדבר. כל שבת שאתה מגיע לשיעור, זה לא חכמה כי אין לך אף אחד בשער שמונע ממך להגיע. אבל בשבוע הבא, יש לך מישהו שמונע ממך להגיע לשיעור שלי. אם תגיע בשבוע הבא לשיעור שלי, למרות שיש דרבי, זה יהיה שיעור אמיתי !"

אמר ר' שלום שבדרון – בן אדם יורד לעולם הזה עם יצר הרע. אם אין לו יצר הרע, מה הוא יעשה ?! כל הבחינה של האדם בעולם הזה היא, להתמודד מול יצר הרע. אם אין לך יצר הרע מולך, אם מה תתמודד ?!

ניקח את המשל הנפלא הזה, ונמשיל אותו לעניינו :

הלך הקב"ה וברא את האדם מן האדמה. 

אומר ר' אברהם גרודזינסקי – יסוד האדם הוא מן האדמה. ולכן הוא נקרא אדם. 

הלך הקב"ה ולקח את האדמה הזאת, ובשעה השביעית נפח בה נשמה. 

מה זה נשמה ?

נשמה זה מלאך שנמצא בגוף האדם. 

הלך הקב"ה וחיבר את שניהם ביחד, ואמר להם "תסתדרו". 

האדם רוצה לישון, המלאך רוצה לעוף וככה מתמודדים כל הזמן. למה הדבר דומה ?

לקחו נשר שכל היום רוצה לעוף, וקשרו לו משקולת לרגליים של 30 ק"ג. הוא מנסה לעוף, אבל הוא לא מצליח … הוא מעדיף לשבת על הרצפה . מתי הוא יתרומם ?! כאשר יהיה לו לחץ. 

אומר לנו הרמח"ל את כל זה, בשתי שורות – "והנה אדם הוא אדם ולא מלאך, על כן אי אפשר לו שיגיע לגבורתו של המלאך. אך ודאי, שכל מה שיוכל להתקרב במדרגתו אליו, ראוי שיתקרב. ודוד המלך היה משבח על חלקו ואומר (תהלים קיט, ס) חשתי ולא התמהמהתי לשמר מצותיך".

כותב השל"ה הקדוש {פרשת בראשית} – תפקידו של האדם, להפוך מאדמה ל'אָדָמֶה לעליון' .

תפקיד האדם להיות דומה למלאכי השרת ! 

אם אלה הם פני הדברים, נוכל בע"ה להבין עכשיו את יסוד החיפזון של פסח :

הקב"ה הכניס אותנו לגלות, שנקראת 'גלות החומר'. 

שואל האלשיך הקדוש – למה ירדנו למצרים ל-210 שנים ?

אומרת הגמרא {מסכת שבת קמה, ב – קמו, א} – בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא. 

אומרים רבותינו – זו הזוהמה שנקראת 'חומר'. 

אמר הקב"ה : "אכניס אותם לתוך גלות של חומר. אם הם יצאו משם לאחר 210 שנים מזוככים מן החומר, אז הם יוכלו לקבל את התורה ". 

שאל משה רבינו : "ריבונו של עולם, אמרת לאברהם אבינו {בראשית טו, יג} יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ, איפה ישמעאל ועשו במצרים ?!".

אמר לו הקב"ה: "אני לא צריך אותם פה. כאן צריך את אלה שעתידים לקבל את התורה".

יוצא, שגלות מצרים נועדה להוציא אותנו מן החומר !

יצאנו ממצרים, מעם הדומה לחמור, מזוככים מן החומר. 

דיברנו בעבר, שלכל גלות ניבחר גואל – מרדכי ואסתר לגלות מדי … חנניה מישאל ועזריה לגלות בבל .

הסיבה שבגללה נבחר משה רבינו להיות גואלם של ישראל ממצרים, כי הוא משוי מן החומר. לכן קוראים לו 'משה', כי הוא משוי מן 'המים' – אין לו תאוות. 

ברגע שמשה רבינו נחבר להיות הגואל, אמר לו הקב"ה {שמות ג, ה} שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ. 

אומר רבינו בחיי – שַׁל נְעָלֶיךָ. בענין הנבואה הזכיר שַׁל מלשון שלילה. הזהירו שישלול ממנו החומריות שהמשילם לנעלים לפי שהחומר דבק בגוף, כמו שהמנעל דבק ברגל. וכשם שיש ביד האדם לשלול נעלו מעל רגלו, כן בידו שישלול ממנו החומריות כדי שיהיה מוכן לנבואה וראוי להדבק באור השכל. 

דיברנו על זה בעבר, והבאנו את דברי הגמרא {מסכת ברכות} שאם ח"ו נפטר מגיע בחלום ולוקח נעלים, סימן שמישהו מבני הבית עתיד להסתלק. למה ?! 

אומר ר' חיים מוולוז'ין – כי גוף נקרא בשם נעל . 

אם ככה, נוכל להבין עכשיו דבר נפלא :

גלות מצרים היא גלות של חומר. כדי לצאת ממנה, צריכים להביא את משה רבינו שיהיה הגואל, שאין בו שום חומריות, שנאמר {שמות ב, י} כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ.

אם אין לו שום חומריות, סימן שמשה רבינו הוא כולו נשמה. הוא נקרא בשם 'אִישׁ הָאֱלֹהִים'.

אומרים חז"ל {דברים רבה, פרשה יא, אות ד} – מַהוּ אִישׁ הָאֱלֹהִים, אָמַר רַב אָבִין מֵחֶצְיוֹ וּלְמַטָּה אִישׁ, מֵחֶצְיוֹ וּלְמַעְלָה הָאֱלֹהִים.

משה רבינו, שהוא מלאך, הולך למצרים לגאול את ישראל, הוא מגיע למלון ומתעסק במלון תחילה ?!?! זו אותה תביעה, שהקב"ה יתבע את המלאך מיכאל, אם הוא יעשה תחנה בדרך. 

אומר ר' חיים פרידלנדר בספרו {שפתי חיים} – כל גאולת מצרים בנויה על זריזות. אם אתה מתעצל, התביעה עליך, בדיוק כמו שנתבע המלאך מיכאל, על כך שלא עף במעוף אחד. 

אומר לנו המסילת ישרים, שהדרך להתנתק מן החומריות, היא ע"י עשיית כל דבר בזריזות. כי הזריזות זה מטבע המלאכים והחומר מושך את האדם כלפי מטה, לכן צריך לעשות כל דבר במהירות. 

אומר לנו הקב"ה – את כל המצוות של פסח, תעשו בזריזות : 

{יב, יא} וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן … מצה בזריזות … הצלי בזריזות … לא יוצאים מן הבית כדי לא להתמהמה … הכל בזריזות !

למה ?!

כי היסוד של יציאה מגלות החומר, נעשה ע"י זריזות !

אם אלה הם פני הדברים, נוכל בע"ה להבין את היסוד הנפלא שמגלים לנו רבותינו, סביב אברהם אבינו :

מתי אברהם אבינו מארח את המלאכים ? מתי אברהם אבינו עשה ברית מילה ?

אומרים רבותינו – פסח היה, שנאמר {בראשית יח, ו} מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת. 

אומרים חז"ל – כל מעשיהם של צדיקים, בזריזות. 

אמר הקב"ה – הראשון שגילה כיצד להתנתק מן החומריות, היה אברהם אבינו. 

כותב הטור – אמר לי אחי, שלשת הרגלים, כנגד שלשת האבות: אברהם כנגד פסח, שנאמר {בראשית יח, ו} מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת. סוכות כנגד יעקב, שנאמר {שם לג, יז} וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת. שבועות כנגד יצחק- אין לו מקור בתורה. המקור היחיד מופיע בפרקי דרבי אליעזר, ששם כתוב שהקב"ה לקח את הקרניים מאילו של יצחק . קרן אחת השתמש בה הקב"ה, במעמד הר סיני, שנאמר {שמות יט, יג} בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר, והקרן השניה, עתיד הקב"ה להשתמש במהרה בימינו, בשעה שהוא יגאל אותנו, שנאמר תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ. 

פסח כנגד אברהם, למה ?! כי הוא האבא הראשון שאצלו נאמר מַהֲרִי … וירץ … וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר …

אברהם רוכב על החמור – הוא רוכב על החומריות שלו !

משה רבינו, גם הוא רוכב על החמור … וגם משיח צדקנו "עני ורוכב על החמור" !

כל מי ש"רוכב על החמור" – רוכב על החומריות שלו, הוא הגואל .

אמר הקב"ה לאברהם אבינו – אם היית רוצה, יכלת לבקוע עצים בהר המוריה, אבל לא עשית זאת. הזדרזת להכין אותם קודם לכן. 

איך יוצאים מגלות החומר ?! רצים בקריעת ים סוף, והמים בורחים לצדדים. ממי המים בורחים ?!

דיברנו בעבר, שהמים בורחים ממנותקי החומריות . 

יוסף הצדיק, כשברח מניסיון החומר, המים ברחו מפניו. 

אומר המדרש {תנחומא, וישב, אות ט} – מִיָּד וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה נַסְתָּ וְיָצָאתָ חוּצָה, חַיֶּיךָ, הַיָּם יָנוּס מִפְּנֵי אֲרוֹנְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס (תהלים קיד, ג).

שאלנו בתחילת השיעור – מה הקשר בין בקיעת העצים ליציאת מצרים ?

התשובה פשוטה מאוד- אברהם אבינו התנתק מהחומריות, בשכר זה יצאו בניו מגלות החומר !

בא הרב צדקה, ואומר יסוד נפלא :

מעולם לא ראיתי אדם שרץ למס הכנסה. תלכו לסניף מס הכנסה הקרוב לבתיכם, תראו איך מגיעים לשם אנשים שפופים ומדוכאים. ישנם אנשים בודדים שמגיעים לשם בשמחה … כדי לקבל החזרי מס ☺

אומר הרב צדקה – לאיפה אדם רץ ?!  לאיפה שטוב לו !  

לא ראיתי אדם שרץ לניתוח, ולא לבית חולים. ממילא, הריצה מבטאת את רצונו של האדם לאיפה ללכת.

אומר הרב וולבה {עלה שוּר} –  הדברים כתובים במילה 'ריצה' . ריצה ורצון זה אותו שורש. בוא ותראה עד כמה הדברים נפלאים:

אומר הב"ח – רָץ כַּצְּבִי הכוונה לדוד המלך, שנאמר{תהילים קיט, נט} חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ.

אמר דוד: "בכל יום אני אומר לעצמי למקום פלוני אלך, ורגלי מוליכות אותי לבית המדרש. למקום אלמוני אלך, ורגלי מוליכות אותי לבית הכנסת". 

רבותי, אני אומר לכם באחריות, אם בן אדם אומר בבית שהוא הולך לבנק והוא הגיע בסופו של דבר לבית הכנסת, שילך לבדוק שאין לו אלצהיימר. שישים רק פתק עם השם שלו, שלא ילך לאיבוד ☺

נשאלת השאלה – מה דוד המלך רצה לומר לנו בזה ?!

אומר הרב וולבה – דוד המלך בא להגיד לך, מה זה "חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי". 

אמר דוד- תדע לך, בדר"כ הראש צריך להגיד לרגלים לאן ללכת. אבל הרגלים שלי כ"כ מורגלות ללכת לבית המדרש, שהם לא צריכות שהראש יגיד להם ללכת !

זה פירוש הדבר "רָץ כַּצְּבִי. אדם צריך לרוץ, גם מבלי שהגוף ירצה, כי למקום שהגוף רוצה לרוץ, הוא רץ ממילא. 

אם אלה הם פני הדברים, נוכל להבין את היסוד הנפלא שכותב הרב כץ בספרו באר מחוקק :

שואל הרב כץ –  מדוע מיהר אברהם אבינו במעשה העקידה ? למה הוא לא נתן ליצחק עוד כמה שעות, הרי כתוב {אבות ד, יז} – יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא ?!

גם אצל משה רבינו, לאיפה הוא מיהר ביום המיתה שלו ?

התשובה היא – אם כל עניין שמירת המצוות וקיומם הוא התנתקות מהחומריות, אם תעשה את זה בזריזות, תוכיח שאתה מנותק יותר מן החומר !

מה מצוה הקב"ה ?! "את הכל תעשו בחיפזון !"

שואל הרדב"ז – אם יש לך אפשרות לעשות מצוה בזריזות או בהידור, מה עדיף ?

כותב החתם סופר – אברהם אבינו כבר פסק מה עדיף, שנאמר {יח, ו} מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת . ציוה אברהם את שרה לעשות קמח , אעפ"י שסולת מהודר יותר, כי המהירות והזריזות חשובה יותר !

למדנו מכאן יסוד – כמו שהאדם מקיים את המצה בזריזות, כך צריך לקיים את המצוות בזריזות . החמץ הוא סמל לעצלות. 

אומרת הגמרא {מסכת ברכות יז, א} – ור' אלכסנדרי בתר דמצלי אמר הכי רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם.

נשאלת השאלה – מה זה שאור ?

כותב החינוך {מצוה קי"ז} – שלא להקריב שאור ודבש על גבי המזבח, שנאמר (ויקרא ב יא) כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה ליי…
ועוד שמעתי טעם באסור שאור ודבש, לפי שהשאור מגביה עצמו, וכן הדבש מעלה רתיחתו הרבה, ולכן נתרחקו לרמז כי תועבת יי כל גבה לב (משלי טז ה).  

אמר ר' אלכסנדרי – "רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך – תאמין לי, המלאך שבפנים רוצה תמיד לרוץ לעבודתך … אבל מי לא נותן ?! שאור שבעיסה – הגוף החומרי. אותו גוף שנוסד מהעפר !

מה תפקידנו ?

אומר השל"ה הקדוש – לקחת את האדם וליצוק בו את היסוד של 'אָדָמֶה לעליון'. 

הזריזות היא העיקר !

כל זה בגאולה שהיתה. אבל בגאולה העתידה, אומר הנביא {ישעיה נב, יב} כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל . 

לעתיד לבוא, כשיבוא משיח צדקנו, כבר לא יהיה יצר הרע כי הקב"ה ישחט אותו. 

כך אומרת הגמרא {מסכת סוכה נב, א} – לעתיד לבא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה הללו בוכין והללו בוכין צדיקים בוכין ואומרים היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה ורשעים בוכין ואומרים היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה.

אם לא יהיה יצר הרע, לא יהיה מה שיעכב אותנו. אם לא יהיה מה שיעכב אותנו, נעשה את רצון ה' כמו מלאכים. כל אחד כפי יכולתו, במהירות הגדולה ביותר !

אם ככה, אומר הנביא, כבר לא יהיה צורך לרוץ. כל הריצה, היא כדי להתגבר על החומר, אבל כשיבוא משיח, ולא יהיה יצר הרע – כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה'.

נכנסנו בס"ד לחודש שבט. 

אומרים רבותינו – שבט ר"ת שנתבשר בשורות טובות.

יהי רצון שיקוימו בנו דברי הנביא "כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן", ונזכה לקבל פני משיח צדקנו במהרה בימינו אמן ואמן !!!