פרשת בא – כלב מי שלא מאמין – שנת תשע"ז.
פרשת השבוע שנקרא בע"ה בשבת זו, פרשת בא. עוסקת הפרשה, בשלשת המכות האחרונות שהכה הקב"ה את המצרים במצרים.
פותחת הפרשה {י, א} וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ.
כותב בעל הטורים – בא. עולה בגימ' ג' רמז לו ג' מכות יביא עוד עליו.
הייתי רוצה לעסוק היום במכת בכורות, ולהסביר באמצעותה כמה וכמה דברים הקשורים לליל הסדר;
אומרים חז"ל {שמות רבה, פרשה טו, אות כז} – יִתְעַלֶּה שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא (ישעיה מו, י): מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית, בְּאַבְרָהָם הוּא אוֹמֵר (בראשית טו, יד): וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי, מַהוּ דָּן, מַכַּת בְּכוֹרוֹת שֶׁנִּקְרָא נֶגַע, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יא, א): עוֹד נֶגַע אֶחָד. מַהוּ דָּן אָנֹכִי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹרֵעַ אֲנִי מֵהֶם בְּמַכַּת בְּכוֹרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ. וְהַסִּימָן הַזֶּה מָסַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם, וְאַבְרָהָם לְיִצְחָק, וְיִצְחָק לְיַעֲקֹב, וְיַעֲקֹב לְלֵוִי, וְלֵוִי לִקְהָת, וּקְהָת לְעַמְרָם, וְעַמְרָם לְמשֶׁה, וְהָיָה משֶׁה מְשַׁמְּרוֹ וּבָא.
כאשר משה רבינו נשלח לפרעה, אומרת התורה {שמות ד, כב} וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל: {כג} וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ – הוא לא איים עליו במכת דם או כינים וכו', אלא דוקא במכת בכורות!
דבר נוסף, אומרים חז"ל {שמות רבה, פרשה יח, אות ה} – מִתְּחִלָּה כְּשֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָבִיא הַמַּכּוֹת עַל הַמִּצְרִים, מַכַּת בְּכוֹרוֹת אָמַר לְהָבִיא תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ד, כג): הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ. הִתְחִיל [פרעה] אוֹמֵר (שמות ה, ב): מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם אָבִיא עָלָיו מַכַּת בְּכוֹרוֹת תְּחִלָּה מְשַׁלְּחָן, אֶלָּא מֵבִיא אֲנִי עָלָיו מַכּוֹת אַחֵרוֹת [תחלה] וּבְעֵקֶב זֹאת [ולבסוף] אֲנִי מֵבִיא אֶת כֻּלָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר…
נשאלת השאלה – מה מונח במכת בכורות שהיתה בנוסף גם המכה הקצרה ביותר, בעוד ששאר המכות ארכו כמה ימים?
על מנת להגיע לביאור הדברים, נצטרך לקרוא קטע מתוך הפרקי דרבי אליעזר:
לאחר שברא הקב"ה את עולמו, נולדו לאדם וחוה שני בנים – לא' קראו קין ולשני קראו הבל.
אומר הפרקי דרבי אליעזר {פרק כא} – רבי יוסי אומר: קין והבל תאומים היו, שנאמר {בראשית ד, א} ותהר ותלד את קין. בההיא שעתא אוסיפת למילד, שנאמר {שם, ב} ותוסף ללדת. והיה קין אוהב לעבוד אדמה לזרוע, והבל היה אוהב לרעות צאן, זה נותן ממלאכתו מאכל לזה וזה נותן ממלאכתו מאכל לזה. הגיע ליל יום טוב של פסח, אמר להם אדם לבניו: בליל זה עתידין ישראל להקריב קרבנות פסחים, הקריבו גם אתם לפני בוראכם. הביא קין מותר מאכלו קליות זרע פשתן, והביא הבל מבכורות צאנו ומחלבהן כבשים שלא נגזזו לצמר. ונתעב מנחת קין ונרצית מנחת הבל, שנאמר {שם ד} וישע ה' אל הבל ואל מנחתו. רבי יהושע בן קרחה אומר, אמר הקב"ה: אל יתערבו מנחת קין והבל לעולם, שמא חס ושלום יתערבו בְאֶרֶג בגד, שנאמר {דברים כב, יא} לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו. אפילו היא מרוכבת לא יעלה עליך, שנאמר {ויקרא יט, יט} וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ.
לאחר שקוראים את המדרש, צצות ועולות להן כמה שאלות; את השאלות מביא א' המבארים על הפרקי דרבי אליעזר – 'ולא עוד אלא', לר' אליהו [האיתמרי] הכהן מאיזמיר;
שואל ה'ולא עוד אלא' – קשה דאדם הראשון נאה דורש ואין נאה מקיים, אם היה ליל פסח למה לא הקריב הוא קרבן וצוה לבניו שיקריבו ?
שאלה נוספת שהוא שואל – ועוד קשה, מה דעתו של קין להביא ממותר מאכלו לפני בוראו. עוד קשה, למה הביא פשתן ולא דבר אחר, דמה רמז בזה ? ועוד למה חרה לו שנתעב מנחתו, כיון שהוא גרם לעצמו בהביאו ממותר מאכלו דבר בזוי. ועוד להבין על מה צוה הקב"ה שלא יתערב לעולם מנחת קין והבל ?
ממשיך הפרקי דרבי אליעזר ואומר {פרק כ"ב} – רבי ישמעאל אומר: מִשֵת עלו ונתיחסו כל הבריות וכל דורות הצדיקים, ומקין עלו ונתיחסו כל דורות הרשעים הפושעים והמורדים שמרדו במקום, ואמרו אין אנו צריכין לטיפת גשמיך ולא לדעת את דרכיך, שנאמר {איוב כא, יד} וַיֹּאמְרוּ לָאֵל סוּר מִמֶּנּוּ וְדַעַת דְּרָכֶיךָ לֹא חָפָצְנוּ.
כידוע, שת הוא גלגולו של הבל – כך אומרים חז"ל, שנשמתו של הבל התגלגלה בשת, ומשת עברה לשֵם, ומשֵם למשה רבינו – שאותיות מש"ה – משה, שֵת/ם הבל.
אומר ה'ולא עוד אלא' – אמנם יובן עם האמור למעלה בפרק זה, משם עלו ונתייחסו כל דורת הצדיקים, ומקין עלו ונתייחסו כל דורות הרשעים המורדים והפושעים במרום, ואומרים אין אנו צריכים לטיפת גשמך, שנאמר {איוב כא, יד} ויאמר לאל סור ממנו. ע"כ. עוד דע שהמצרים היו מכת האומרים אין אנו צריכים טפת גשמיך, כדאיתא באותיות ר' עקיבא באות קו"ף אמר פרעה למשה ולאהרון אתם אומרים שאלוהיכם מוריד טל ומטר, הא כבר יש לי נילוס נהר שהוא יוצא מתחת עץ החיים ומימיו מתברכות, ע"כ לענייננו.
והנה בזה נבא לעניין, שאדם הראשון בצווי זה לבניו שיקריבו קרבנות בהיות ליל פסח שנגאלים ממצרים, רצה לבחון ולבדוק אם קין שממנו מתייחסים כל דורות המורדים במרום ואומרים לאל אין אנו צריכים לטיפת גשמיך, גם הוא בכלל וממנו יתחיל הכפירה, או הוא צדיק ומהנמשכים מזרעו ימשך הכפירה, והדבר זאת יבחן בהקרבת הקרבן על גאולתם של ישראל ממצרים, שאם יקריב קרבן בלב שלם אין הוא בכלל המורדים כהנמשכים ממנו.
פירוש הדבר, שרצה אדם הראשון לבדוק את הענין; הוא ידע שכל הכופרים יצאו מקין. אבל הוא רצה לבדוק, האם קין עצמו ג"כ שייך לכופרים או שרק זרעו אחריו.
ממשיך ה'ולא עוד אלא' ואומר – ובהיות קין דומה במזלו שהוא היה עתיד להיות אחד מהמצרים המשעבדים לישראל ועתיד משה להרגו בשם, כדלקמן בפרק זה וזה לשונו: אמר קין להקב"ה ולא עוד אלא יעמוד אחד בארץ ויזכיר את שמך הגדול ויהרגני, ע"כ. וזה מצינו במשה שהרג את המצרי בשם כדברי רז"ל {תנחומא, שמות י'}, וכמו שכתב האר"י הקדוש זלה"ה {שער מאמרי רשב"י משפטים} שמשה היה הבל והמצרי היה קין. לכן לא שמח בגאולתם של ישראל, כי אדרבא הוא מהמשעבדין ומהכופרים בהקב"ה כמאמר פרעה "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ"{שמות ה, ב}, ולכן דרך בזיון הביא ממותר מאכלו כי רע ומר לו גאולתם של ישראל, ולרמוז על רשעותו שהוא כזרעו המורדים בהקב"ה כמצרים עצמן הביא זרע פשתן המתגדל במצרים על ידי נילוס, כדברי רש"י ז"ל פרשת בראשית{ב, יא} פישון הוא נילוס, דבר אחר פישון הוא מגדל פשתן שנאמר בישעיה אצל מצרים "ובושו עובדי פשתים" {ישעיה יט, ט}, ע"כ. באופן שהביא זרע פשתן, כלומר אני עתיד להיות מאותם היושבים במקום שמתגדל הפשתן לשעבד לישראל, ואם כן מה לי בהקרבת קרבן פסח על גאולתן, כי אדרבא, הוא היה מתאוה שישלימו שם ישראל ארבע מאות שנים של גלות בפועל, ולכן נתעב מנחת קין כי הבין הקב"ה כוונתו הרע. ויחר לקין, לא מצד בחינת שלא נתקבל מנחתו דברים כפשוטם , אלא חרא לו איך נתקבל מנחת הבל שמורה בזה על העתיד שעתידין ישראל לצאת בליל זה ברד"ו שנים [לאחר 210 שנים], ולא נתקבל כוונתו שהיה מתאוה שישלימו שם ישראל הארבע מאות שנים, ולכן גזר [הקב"ה] שלא יתערב מנחת קין והבל לעולם. הרמז בזה שלא יוכלו ישראל, שהם זרעו של הבל, לשוב למצרים לעולם, כדכתיב "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד" {דברים יז, טז}. ולזכירת הדבר צוה שלא יתערבו פשתן שהיה מנחתו [של קין], שרצה שישעבדו במקום שגדל הפשתן ארבע מאות שנים, עם צמר שהוא מנחת הבל הקדוש ששמח בגאולתם של ישראל ממקום העובדים לצמר, כי המצרים היו עובדים לׂשׂה, באופן שכוונת אדם הראשון בצווי הקרבנות אינו משום חיוב של מצוה כדי שיתחייב גם הוא , כי אם רמז לדבר ולבחון לקין כמדובר, והותר בזה כל הספקות.
באים חז"ל, ומגלים לנו על מה היה הוויכוח בין קין והבל;
אומר המדרש {בראשית רבה, פרשה כב, אות ז} – וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם וגו' (בראשית ד, ח), עַל מָה הָיוּ מִדַּיְּנִים, אָמְרוּ בּוֹאוּ וְנַחֲלֹק אֶת הָעוֹלָם, אֶחָד נָטַל הַקַּרְקָעוֹת וְאֶחָד נָטַל אֶת הַמִּטַּלְטְלִין, דֵּין אָמַר אַרְעָא דְּאַתְּ קָאֵם עֲלָהּ דִּידִי, וְדֵין אָמַר מַה דְּאַתְּ לָבֵישׁ דִּידִי, דֵּין אָמַר חֲלֹץ, וְדֵין אָמַר פְּרַח, מִתּוֹךְ כָּךְ (בראשית ד, ח): וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵּהוּ, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר שְׁנֵיהֶם נָטְלוּ אֶת הַקַּרְקָעוֹת, וּשְׁנֵיהֶן נָטְלוּ אֶת הַמִּטַּלְטַלִין, וְעַל מָה הָיוּ מִדַּיְּנִין, אֶלָּא זֶה אוֹמֵר בִּתְחוּמִי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִבְנֶה וְזֶה אוֹמֵר בִּתְחוּמִי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִבְנֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וְאֵין שָׂדֶה אֶלָּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הֵיךְ מַה דְּאַתְּ אָמַר (מיכה ג, יב): צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ, וּמִתּוֹךְ כָּךְ (בראשית ד, ח): וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וגו'. יְהוּדָה בַּר אָמֵי אָמַר עַל חַוָּה הָרִאשׁוֹנָה הָיוּ מִדַּיְּנִין, אָמַר רַבִּי אַיְבוּ חַוָּה הָרִאשׁוֹנָה חָזְרָה לַעֲפָרָהּ וְעַל מָה הָיוּ מִדַּיְּנִין, אָמַר רַבִּי הוּנָא תְּאוֹמָה יְתֵרָה נוֹלְדָה עִם הֶבֶל, זֶה אוֹמֵר אֲנִי נוֹטְלָהּ שֶׁאֲנִי בְּכוֹר, וְזֶה אוֹמֵר אֲנִי נוֹטְלָהּ שֶׁנּוֹלְדָה עִמִּי, וּמִתּוֹךְ כָּךְ וַיָּקָם קַיִן.
דעה נוספת, מביא התרגום יונתן בן עוזיאל;
כותב התרגום יונתן בן עוזיאל – עָנֵי קַיִן וַאֲמַר לַהֶבֶל: לֵית דִין וְלֵית דַיָין אין דִין ואין דיָן וְלֵית עֲלָם אָחְרָן ואין עולם הבא וְלֵית לְמִיתַּן אֲגַר טַב לְצַדִיקַיָא וְלֵית לְמִפְרָעָא מִן רַשִׁיעַיָא ואין שכר טוב לצדיקים ולא עונש לרשעים – הכל הפקר! עָנֵי הֶבֶל וְאָמַר לְקַיִן אמר הבל לקין: אִית דִין וְאִית דַיָין וְאִית עָלָם אָחְרָן וְאִית לְמִתַּן אֲגַר טַב לְצַדִיקַיָא וְאִית לְמִתְפְּרַע מִן רַשִׁיעַיָא יש דין ויש דָיָן ויש שכר טוב לצדיקים ועונש לרשעים! וְעַל עֵיסַק פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין הֲווּ מִתְנַצְיַין עַל אַנְפֵּי בָּרָא וְקָם קַיִן עַל הֶבֶל אֲחוֹהִי וְטָבַע אַבְנָא בְּמִצְחֵיהּ וְקַטְלֵיהּ.
למרות כל הדעות הללו, אומרים חז"ל שהמחלוקת העקרונית ביניהם היתה – 'מי נקרא בכור', ולמה? משום שזאת היתה הפעם הראשון בבריאה שנולדו תאומים;
כשנולדים תאומים, ישנם שני בכורות; האח' בכור ליציאה והא' בכור ליצירה – רש"י מביא את הדברים, לגבי לידתם של יעקב ועשו;
{בראשית כה, כד} וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ: {כה} וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו: {כו} וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם.
כותב רש"י – ואחרי כן יצא אחיו וגו'. שמעתי מדרש אגדה הדורשו לפי פשוטו, בדין היה אוחז בו לעכבו, יעקב נצר מטפה ראשונה ועשו מן השניה, צא ולמד משפופרת שפיה קצרה, תן לה שתי אבנים זו תחת זו, הנכנסת ראשונה תצא אחרונה, והנכנסת אחרונה תצא ראשונה, נמצא עשו הנצר באחרונה יצא ראשון, ויעקב שנצר ראשונה יצא אחרון, ויעקב בא לעכבו שיהא ראשון ללידה כראשון ליצירה, ויפטור את רחמה, ויטול את הבכורה מן הדין.
אם ככה, קין היה הבכור ליציאה. והבל היה הבכור ליצירה. ומכאן מובנת השיטה שלפיה רבו על התאומה היתירה שנולדה עם הבל – ולמה ? כי אם קין היה הבכור ליציאה, הוא טען שמגיע לו פי שנים – "לכן התאומה שנולדה איתך שייכת לי!", אבל מנגד בא הבל וטען – "מה פתאום שהיא שייכת לך – אני בכור ליצירה וחוץ מזה, היא נולדה איתי!"
עד כאן, לגבי המחלוקת שבין קין והבל.
מחלוקת נוספת בין תאומים, היא המחלוקת שבין יעקב ועשו; כשנולדו יעקב ועשו, התחילה אותה מחלוקת כמו שהיתה בין קין והבל – 'מי הבכור'; האם יעקב הוא הבכור, שהיה בכור ליצירה. או שעשו הוא הבכור, שהיה בכור ליציאה; בגיל 15, קונה יעקב מעשו את זכויות הבכורה.
בשונה מקין והבל, ומיעקב ועשו – אצל פרץ וזרח לא היתה את אותה הבעיה – ולמה ? – כי פרץ נוצר ראשון ויצא ג"כ ראשון! – ולכן התפלאה המיילדת ואמרה: {לח, כט} מַה פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ!
רק נחדד את הנק' המרכזית – קין היה הבכור הראשון בבריאה, שנאמר {עח, נא} וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּמִצְרָיִם רֵאשִׁית אוֹנִים בְּאָהֳלֵי חָם – הראשון שנקרא 'רֵאשִׁית' היה קין, ובנוסף הוא המייצג של מצרים. פירוש הדבר, שמצרים היא הראשית, ולאחריה נולדו שאר האומות – עד להשלמת שבעים אומות.
לאחר שנוצרו כל שבעים האומות, פתאום מופיע עם ישראל בעולם! – ולמה ?
כותב בעל הטורים – ואחרי כן יצא אחיו. כ"ן עולה ע', שע' אומות הן חוץ מיעקב.
פירוש הדבר, שיעקב הוא אחרון לכולם!
נשאלת השאלה – אם ככה, איך מצוה הקב"ה על משה לומר לפרעה "כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" – הרי היו לפניו שבעים אומות???
ועוד יש לשאול, כאשר תירגמו את התורה ליונית, נכתב 'אלוקים ברא בראשית'. אבל בתורה שלנו כתוב "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" – ופירש"י: "בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו (ירמיה ב ג) ראשית תבואתו"; אם ככה, איך יכול להיות שישראל נקראים 'ראשית', הרי קין [שמייצג את מצרים], הוא שנולד ראשון ?
התשובה היא, שעם ישראל הוא ראשית ליצירה. פירוש הדבר, הבל שמייצג את עם ישראל, היה הראשון ליצירה. וקין שמייצג את מצרים, היה הראשון ליציאה!
אם ככה, נוכל להבין דבר נפלא:
אומרת התורה: {שמות ד, כא} וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת לִבּוֹ וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת הָעָם: {כב} וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל.
אומר רש"י – בני בכרי. לשון גדלה, כמו (תהלים פט כח) אף אני בכור אתנהו, זהו פשוטו. ומדרשו כאן חתם הקדוש ברוך הוא על מכירת הבכורה שלקח יעקב מעשו.
פירוש הדבר, שכאן קרה דבר נוסף – לא רק שיעקב הוא ראשון ליצירה, אלא כאן הוא גם הפך להיות ראשון ליציאה! – ולמה? – כי הראשית שייכת לישראל, אעפ"י שביציאה היו שבעים אומות קודם – "וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו", אבל למעשה הולכים אחרי היצירה, ולכן יעקב הוא הראשון!
כעת, בא משה רבינו לפני פרעה ואומר לו: "רבל'ה, עד עכשיו היית הבכור. אבל כעת זה ניגמר!" – ולמה? – משום שהולכים כעת לקבל את ה'ראשית' – את התורה שנקראה ראשית!
אומר המשך חכמה {פר' שמות} – בני בכורי ישראל. שבן בכור נוטל פי שניים משום שהוא עשה אותו לאב. כן ישראל עשו כביכול להשם יתברך לאב על העולם, שהם הכירו השגחתו ויחודו בתבל.
אם כן, מכת הבכורות חלה על כל הבכורים בעולם – בין בבני האדם ובין בבעלי החיים – מלבד בכור אחד – עם ישראל!
עם ישראל יוצאים ממצרים – ומי מחכה להם??? עמלק, שנאמר {שמות יז, ח} וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם.
נשאלת השאלה – מה רצה עמלק?
אמנם סיימנו עם פרעה – שהיה שייך לקין. אבל ישנם עוד זוג תאומים – יעקב ועשו, שעמלק הוא צאצא של עשו!
אומרת התורה: {שם ט} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וגו'.
נשאלת השאלה – למה שולח משה דוקא את יהושע להילחם בעמלק?
תירוץ א', אומרים חז"ל {שמות רבה, פרשה כו, אות ג} – לָמָּה לִיהוֹשֻׁעַ, אָמַר לוֹ זְקֵנְךָ אָמַר (בראשית מב, יח): אֶת הָאֱלֹקִים אֲנִי יָרֵא, וּבָזֶה כְתִיב (דברים כה, יח): וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים, יָבוֹא בֶּן בְּנוֹ שֶׁאָמַר אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא, וְיִפָּרַע מִמִּי שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים.
אבל יש כאן פשט אחר;
היו זוג תאומים נוספים – מנשה ואפרים!
כשמביא אותם יוסף אל יעקב, על מנת שיברך אותם, מה עושה יעקב ? שם את ידו הימנית על ראש אפרים, ואת ידו השמאלית על ראש מנשה – למה, הרי מנשה הוא הבכור???
אמר יעקב אבינו: "עד שלא ניתנה תורה, הבכור הוא הראשון ליצירה ולא ראשון ליציאה – ולכן אפרים הוא הבכור!" – ויהושע בן נון, כידוע, יצא מאפרים!
בא כעת משה רבינו, ואומר ליהושע: "בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק" – למה דוקא הוא???
כי עמלק הוא ראשית, שנאמר {במדבר כד, כ} רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק – וכעת הוא בא להילחם על הבכורה; יבוא ראשית ליצירה – הוא יהושע בן נון, ויילחם עם הראשון ליציאה – הוא עמלק! – לכן בחר משה דוקא בו, כדי להילחם בעמלק!
עד כאן ה'פרומו' ☺
בואו ניכנס לעומק הדברים, ונראה מה מונח במכת בכורות:
לאחר מכת חושך, פרעה שבור ורצוץ והוא מתחיל ל'התרכך' – {י, כד} וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהֹוָה רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם: {כה} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת וְעָשִׂינוּ לַה' אֱלֹהֵינוּ: {כו} וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת ה' עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה.
פתאום קופץ לפרעה ה'פיוז' – {כח} וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת – איום ברצח ☺; {כט} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּרְתָּ לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ;
אומרים חז"ל {שמות רבה, פרשה יח, אות א} – אָמַר לוֹ פַרְעֹה, עַד מָתַי אַתָּה נִכְנַס לְכָאן (שמות י, כח): לֵךְ מֵעָלַי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי. אָמַר לוֹ משֶׁה יָפֶה דִּבַּרְתָּ (שמות י, כט): לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָה עֲדַיִן מִתְבַּקֵּשׁ לִי לְהוֹדִיעַ לְפַרְעֹה מַכָּה אַחַת, מִיָּד קָפַץ עָלָיו אֱלֹהִים כִּבְיָכוֹל נִכְנַס בַּפָּלָטִין שֶׁל פַּרְעֹה בִּשְׁבִיל משֶׁה, שֶׁאָמַר לוֹ: לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ, שֶׁלֹא יִמָּצֵא בַּדָּאי, וְאַתָּה מוֹצֵא שֶׁלֹא דִּבֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם משֶׁה בְּבֵיתוֹ שֶׁל פַּרְעֹה אֶלָּא אוֹתָהּ שָׁעָה, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ט, כט): כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ כַּפַּי אֶל ה', וְעַכְשָׁיו קָפַץ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְדִבֵּר עִם משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יא, א): עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וגו'.
כותב המדרש הגדול – שנתקשר עמוד הענן על ראשו של משה ואמר לו: מכות אחרות אני עתיד להביא על הרשע הזה ומפני שגזרת ואמרת 'לא אוסיף עוד ראות פניך' הריני מביא עליו בים.
כותב החזקוני – עוד נגע אחד פרש"י, פרשה זו נאמרה לו למשה בעמדו לפני פרעה. שהרי כשיצא מלפניו לא הוסיף משה ראות פניו אך חוץ לכרך היה כמו שמצינו 'הנה יוצא המימה'. ונמצא במדרש: הגביהו הקב"ה למעלה מי' טפחים ואח"כ השיב לפרעה 'כחצות הלילה'.
אם אלה הדברים, הגענו לקטע שממנו נוכל להתחבר לתחילת השיעור:
{יא, ד} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם: {ה} וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה: {ו} וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף: {ז} וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה ה' בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל.
יש כאן שתי בשורות: האח' בלילה הזה הכלבים לא ינבחו. והשני, תהיה הבדלה בין ישראל למצרים.
שואלים המפרשים – מה פירוש שתהיה הבדלה, הרי בכל מכות מצרים היתה הבדלה בין ישראל למצרים?
לפחות 10 – 15 תירוצים יש ברבותינו הראשונים, מהי 'הבשורה הגדולה' של 'לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ'. אבל הייתי רוצה להביא 2-3 תירוצים, ומהם להיכנס לעומק הדברים:
אומרת הגמרא {מסכת ב"ק ס, ב} – ת"ר כלבים בוכים מלאך המות בא לעיר. כלבים משחקים אליהו הנביא בא לעיר.
אשתי תל אביבית במקור. שבת ראשונה לאחר החתונה, נסענו להתארח בתל אביב. הלכתי לישון בלילה, וכל שניה אני שומע מישהו אחר מתניע את הרכב; בבני ברק אם אתה שומע שמתניעים את הרכב, אתה יודע שזה יולדת – אמרתי לעצמי: "בן פורת יוסף, כמה יולדות יש כאן בלילה אחד!" ☺, ולא רק המכוניות, אלא גם הכלבים; בבני ברק עד היום מקויָם הפסוק 'לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ', לעומת זאת שם בתל אביב, מכל בית נבח משהו אחר ☺
בבוקר הלכתי עם חמי לבית הכנסת, ואז הוא שואל אותי: "נו, איך ישנת בלילה ???"
"יחסית לא רע. אבל תדע לך, במוצ"ש יהיו כאן הרבה לוויות!"
"למה לוויות??"
"תשמע, כל הלילה נבחו כלבים, והגמרא הרי אומרת – 'כלבים בוכים מלאך המות בא לעיר'"
אמר לי חמי: "לא לוויות… מלאך המוות פשוט גר במקום הזה – הכלבים כאן רגילים אליו" ☺
ויש לשאול – איך בכלל הגיע מלאך המוות למצרים, הרי על אותו הלילה נאמר "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם – אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ. וְהִכֵּיתִי כָּל בְּכוֹר – אֲנִי וְלֹא שָׂרָף. וּבְכֹל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים – אֲנִי וְלֹא שָׁלִיחַ. אֲנִי ה' – אֲנִי הוּא ולֹא אַחֵר" – אם ככה, מה עשה שם מלאך המוות ?!
כותב הגאון, שר התורה ר' חיים קנייבסקי שליט"א {סידור תפילה למשה} – כל בכוריהם הרגת. "כל" לאתויי בכור בהמה (כדכתיב בתורה). ומה שבתפילת שחרית אין אומרים "בעברתו", (וכמו שבערבית אומרים 'המכה בעברתו'), כי המכה היתה בלילה והמיתה ביום, כמו שאמרו בריש מסכת שמחות – אעפ"י שהכה אותם מכת מות בחצי הלילה, היתה נפשם מפרפרת בהם עד הבוקר וכו' כדי שיראו בני בשונאיהם", ורק ה"מכה" היתה בעברתו.
אם ככה, הקב"ה הוא שנתן את המכה – אח"כ הגיע מלאך המוות עם הטרנספורטר השחורה ו'לקח אותם' ☺
כותב תוספות השלם – לא יחרץ כלב לשנו. ותימא, מה רבותא היא הוא הרבה בני אדם הולכים ואין הכלבים חורצים לשונם, וי"ל דקאי אסיפיה דקרא 'ומקלכם בידכם' – ולעולם כשכלבים רואים אדם ומקלו בידו, נובחים.
משפחת ברקוביץ' חוגגת ליל הסדר בבית, עם המקלות ביד – מנגד, הכלבים נמצאים אצל מוסטפה השכן;
נשאלת השאלה – איך בדיוק ידעו הכלבים, שמשפחת ברקוביץ' מחזיקה מקלות בידיים?!
התשובה היא – שגם ליהודים היו כלבים! – ומאיפה אנחנו יודעים ?
כותב המדרש {ילקוט שמעוני, בשלח, רמז ר"מ} – וירא ישראל את מצרים מת – מה היו עושין? היה כל אחד ואחד מישראל נוטל את כלבו, והולך ונותן את רגלו על צוארו של מצרי, והיה אומר לכלבו: אכול מן היד הזו שנשתעבדה בי, אכול מן הזורעים הללו שלא חסו עלי. תדע לך שכן הוא, שכן כתיב: למען תמחץ רגלך בדם לשון כלביך מאויבים מנהו. אמרו ישראל: עשית לנו כל הניסים האלו, אף אנו לא נהיה כפויי טובה.
ומה יש לנו לומר? שירות ותשבחות וכו' אז ישיר משה.
מכאן הייתי רוצה לעבור ל'ידיעה חשובה' לבעלי כלבים: ☺
כותב הבן איש חי {שנה ראשונה, פר' צו אות ל"ט} – אין מכין את הכלבים בפסח ובפרט ביום א' וביום ב' וכו כי בליל יציאת מצרים כתוב 'לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ', ששמרו גזירתו יתברך באותו לילה דלכן אמרה תורה לכלב תשליכון אותו.
צריך לדעת שהבן איש חי, חי לפני כמה עשרות שנים. כיום כבר יש לכלבים עמותה שמגינה עליהם – ברגע שמכים אותם, הם יודעים לצלצל מיד ובאים להושיע אותם ☺
כותב הספר אגרא דכלה – וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ. תרין [מופיע פעמיים בתורה] – {שמות י, כג} וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם, {יא, ז} וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ, נלמדין זה מזה; במכת בכורים בלילה ולכל בני ישראל היה אור, כמ"ש בזהר {ח"ב לח ע"א} שהלילה היתה מאירה להם כיום תקופת תמוז, ובזמן מכת חושך הנה הישראל חיפשו בבתי מצרים לראות כספם וזהבם וכליהם, כמו שאמרו רז"ל {שמו"ר פי"ד ג'}, והגויים לא ראו, והנה מדרך הגויים לגדל הכלבים, כי המה מרגישים גם באישון לילה וחושך בבוא אדם אל הבית ואז נובח ויודע הבעל הבית שבא איש אל הבית. הנה באה המסורה אשר גם במכת חושך – "וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ".
לפני שניכנס לעומק הדברים, הייתי רוצה ללכת לעוד תירוץ נוסף:
כותב הספר אמרי שמאי – "וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ". "וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָא יַנְזֵק כַּלְבָּא בְּלִישְׁנֵהּ לְמִנְבַּח" (תרגום אונקלוס), כלומר נביחת כלב עלולה להזיק, כמו דאיתא בגמרא {שבת סג, ב}: אשה מעוברת נבהלה מנביחת כלב, אמר לה בעל הכלב, לא לפחד מכלב זה, כי הוא בלי שיניים וציפורניים. אבל בגלל הפחד, האשה הפילה.
היינו, הכלבים לא הזיקו לבני ישראל – גם לא ע"י נביחה, ומדויק מה שכתוב "לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ", ולא כתוב 'לא נשך'. אשמעינן גם לא הזיק בלשון ע"י נביחה.
יוצא א"כ, שהקב"ה לא רצה שיפילו הנשים העבריות את עוברן, ולכן ציוה על הכלבים – "לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ".
בא הספר בצאתי ממצרים ומוסיף דבר נוסף;
בחז"ל כתוב, שגם נשים מצריות שהיו מעוברות הפילו את עוברם, שנאמר {שמות יב, כג} וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וגו'.
אומרים חז"ל {שמות רבה, פרשה יז, אות ה} – וּמַהוּ שֶׁאָמַר: לִנְגֹף, מְלַמֵּד שֶׁאַף הַמְעֻבָּרוֹת שֶׁהָיוּ רְאוּיוֹת לֵילֵד הִפִּילוּ וּמֵתוּ הָאִמָּהוֹת, וְהַמַּשְׁחִית יָצָא וְחִבֵּל כָּל מַה שֶּׁמָּצָא, וְאֵין לִנְגֹף אֶלָּא עֻבָּרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא, כב): וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַבֵּל בְּכוֹרֵיהֶם שֶׁל מִצְרַיִם וְיִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין כָּל מַה שֶּׁאָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ.
אומר הספר בצאתי ממצרים – לכן הקפיד הקב"ה, שהכלבים לא ינבחו באותו הלילה, כדי שלא יאמרו המצרים: "הנה, הנשים הפילו את עוברם בגלל הכלבים!", אלא ידעו כולם, כי בגלל מכת בכורות הפילו המצריות את עוברם.
מכאן הייתי רוצה לעבור לפיוט שנאמר בע"ה בהגדה של פסח – "חַד גַּדְיָא":
בבית השלישי אנו אומרים: "חַד גַּדְיָא חַד גַּדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא חַד גַּדְיָא".
ה – "חַד גַּדְיָא" זהו יוסף. ולמה קוראים לי גדי? כי 'גדי' בגימטריא 17, ויוסף היה בן 17 שנה כשירד למצרים.
"וְאָתָא שׁוּנְרָא וְאַָכְלָה לְגַדְיָא"; ה – 'שׁוּנְרָא' זהו חתול. ומיהו ה'חתול' ? האחים;
אומר הגאון מוילנא – החתול, הוא בעל-החיים הקנאי ביותר. לכן המשילו חז"ל את האחים – שקינאו ביוסף – דוקא לחתול, שנאמר "וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו".
וְאָתָא כַלְבָּא – זהו פרעה וְנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא.
בא השפתי כהן [על התורה] ומביא דבר פלא – זהירות, אתם הולכים לעוף; ☺
בכניסת בני ישראל למצרים נאמר {שמות א, א} וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה. מכאן ועד סוף חומש שמות, לא כתובה עוד המילה 'מִצְרָיְמָה'. אלא מכאן ואילך נאמר רק 'מִצְרָיִם' – ולמה ?
כותב השפתי כהן {ריש פר' שמות} – והענין הוא שקודם שהתחיל השעבוד היתה מצרים פתוחה ולכך 'מצרימה' – מ' פתוחה בסוף ומ' פתוחה בראש. אחר שהתחיל השעבוד – מ' פתוחה בראש ומ' סתומה בסוף. בהכניסה נכנסים ונסגרים שם אין עבד יוצא ממצרים שסתומה בכל מיני כשופים כדי שלא יצא שום אחד מהם.
אני רוצה לשאול – כמה שערים היו במצרים?
ממשיך השפתי כהן ואומר – ומה עשו מצרים? היה לה עשרה פתחים ועשו בכשוף על כל פתח צורה כמו שתאמר, בפתח אחד עשו צורת סוס, ובפתח אחד עשו צורת חמור, ובפתח אחד עשו צורת כלב, וכן בכל פתח עשו צורה מהצורות הנמצאות במדינה, כמו צורת אריה צורת טלה צורת שור פרד גמל וצורת אדם על הכל, כדי שאם יברח אחד ידעו מאיזה פתח ברח, כי בכשוף עשו שאם יצא מאיזה פתח שאותה צורה צועקת מיד וכן אותן הבהמות שהם מאותו המין כולם צועקים, ובזה ידעו מאיזה פתח ברח וירדפו אחריהם, ועל פי הדיבור יצאו מהפתח של צורת הכלב לפי שהם יותר מצויים אצל הכל והם עזי נפש, ולפרסם נִסיו ולהודיע נפלאותיו ולהודיעם שהוא ב"ה שולט על כל הכוחות כולם, ואין מי יאמר לו מה תעשה והכל הם ברשותו ותחת ידו וברשותו עשו כל מה שעשו וכל מה שעשו לא הועיל לבטל רצונו ית', יצאו מפתח של צורת כלב ונאלם פיהם, שנאמר {יא, ז} "וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ" – שהיא צורת אדם – "וְעַד בְּהֵמָה" – שהם שאר צורות, ועל זה נקראת מצרים בלשון מצור ומצוק.
בא רבינו בחיי, ומפרש את הענין הזה עפ"י תורת הקבלה;
כותב רבינו בחיי – וע"ד הקבלה מה שהביא חריצת הכלב אצל מכת בכורות ידוע כי הכלב חיה גשמית לא ישבע לעולם, וכן אמר הנביא {ישעיה נו} לא ידעו שבעה, והכוח המשחית לא ישבע לעולם לאמר הב הב, ובעבור כי הנבלה והטרפה לקו מצד כח המשחית, לכך צותה התורה להשליך הטרפה והנבלה לכלבים, שנאמר {שמות כב} לכלב תשליכון אותו, לפי שהכלבים מאותו צד הם, וזה שאמר "וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ", למדך כי הכלב חרוץ הלשון, כענין שכתוב בנחש {קהלת י} ואין יתרון לבעל הלשון. והנה אצילות הכוח המשחית יבוא אליו מכוח מידת הדין המכה כל בכורי מצרים, ומדת הדין עצומה היא בחצי הלילה, ולפיכך חלה בהם ומתו כל בכוריהם, וגלה לך הכתוב כי בחצי משמרה שניה צעקו הכלבים במצרים לפי שבא מלאך המוות ביניהם, ובפירוש אמרו רז"ל {ב"ק ס.}: כלבים צועקים מלאך המות בא לעיר. כלבים שוחקים אליהו בא לעיר, ואמרו עוד בברכות {ג.} לחלוק משמרות הלילה שהם ג' משמרות: ראשונה – חמור נוער, רמז למידת החסד ולא נזכר חמור בתורה עד שבא אברהם. משמרה שניה – כלבים צועקים. משמרה שלישית – אשה מספרת עם בעלה ותינוק יונק משדי אמו, שמו בזה רמז לפרנסה שהקב"ה מזמין פרנסה לכל בריה באותה שעה, וכן רמז שלמה {משלי לא} ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה, התינוק הוא כלל העולם, משדי אמו היא האשה המספרת עם בעלה, ואם כן יגיד לך הכתוב כח הנס הגדול, כי אותה שעה שהיה הכלב חורץ לשונו אל המצריים לא היה חורץ לכל בני ישראל. והוסיף באור "למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל", כלומר בין מצרים שהוא מצד הכלב, ובין ישראל שהם מצד הש"י המפליא לעשות.
אם ככה, נסכם את הדברים – בני ישראל יוצאים דרך שער 'כלב', וחוץ מזה, הכלבים גם לא צועקים – ולמה ? אומר רבינו בחיי, משום שמדת הרחמים שולטת על ישראל, והמצרים שולטת בהם מדת הדין – היא מדת כלב.
בואו נתקדם לנק' נוספת:
כשעם ישראל יוצאים ממצרים, אומר הקב"ה למשה רבינו: {יד, ב} דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם.
נשאלת השאלה – בַּעַל צְפֹן זה עבודה זרה, איך מכניסים, כביכול, בתורה עבודה זרה ?!
כותב רש"י – לפני בעל צפון. הוא נשאר מכל אלהי מצרים, כדי להטעותן, שיאמרו קשה יראתן (שם), ועליו פירש איוב משגיא לגוים ויאבדם (איוב יב, כג.).
כותב המגלה עמוקות {אופן רנ"ב} – מן הידוע שמשה הוא משיח בן דוד, עד כי יבא שיל"ה {בראשית מט, י} בגימטריא משה כדאיתא בזוהר {ח"א כה ע"ב}. ומשה ג"כ סוד יוסף, בסוד ויקח משה את עצמות יוסף {שמות יג, יט}. נמצא שמשה הוא כלל ב' משיחים: משיח בן דוד משיח בן יוסף, לכן רצה משה שיהיו ב' משיחים בזמנו, וידוע כשיבוא משיח אז יהיה מרכב"ה שלימ"ה שהוא בגימטריא אברה"ם יצח"ק יעק"ב דו"ד, ובגלות גברה הטומאה מרכב"ה טמא"ה, שהיא בע"ל צפ"ן – חושבן דדין כחושבן דדין, שהיא חקוקה עליה דמו כל"ב ר"ע, שעולה גם כן כחשבון בע"ל צפ"ן בסוד לא יחרץ כלב לשונו …
יוצא א"כ, שבבעל צפן יש כלב.
כותב בעל צרור המור – [לפני שיצא משה מלפני פרעה] שלרוב חרונו על מה שאמר פרעה אליו: "כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת", הקשה [משה] בדיבורו לפי שהיה יודע שה' אלהיו עמו. ואמר "וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ" וקרא [משה רבינו] 'כלב' לכל אחד מהמצריים.
בא הספר זרע ברך בפרשת השבוע, ומביא דברי רמ"ע מפאנו {עשרה מאמרות};
כותב הזרע ברך {פרשת בא} – ועוד צריכים אנו למודעי מ"ש בספר מאמרות והועתק לעיל סדר וירא ראשון, דיש למעלה ברקיע דמות כלב ושמו 'בלאדן', כלומר 'בל – אדון' – שאינו מקבל אדנותו של הקב"ה.
כותב הזרע ברך {פרשת וירא} – לאחר שנימול אברהם עלו לא מיכאל, גבריאל רפאל ועדיין לא נשלמה המרכבה מפני שלא נגלה אליו אוריאל שהם ד' משרתי המרכבה. עד שעת העקידה דאז בא אליו אוריאל ומר לו: "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ולא חשכת בנך יחידך ממני". כי אוריאל המלאך מדבר בו, ולכך אמר "ממני" כי הוא בעל האש הרבוצה כארי על גבי המזבח בזמן שהיה עת רצון אוריאל דייקא, וכנגדו בחוץ בלאדן פני כלב – שמשמעו, כל אדון לא אדוני'.
מכאן הייתי רוצה לגשת למהלך נוסף:
נשאלת השאלה – כלב זה דבר טוב או לא ?
אומרת הגמרא {מסכת שבת סג, א-ב} – אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש: כל המגדל כלב רע בתוך ביתו מונע חסד מתוך ביתו, שנאמר {איוב ו-יד} למס מרעהו חסד שכן בלשון יונית קורין לכלב למס. רב נחמן בר יצחק אמר: אף פורק ממנו יראת שמים, שנאמר {איוב ו-יד} ויראת שדי יעזוב.
נשאלת השאלה – איך יכול להיות שאומרים לנו חז"ל, שכל המגדל כלב אין לו יראת שמים?!
יש לי שיעור במקום מסוים – רובם אנשים 'קצת' [=אולי] דתיים ☺; אחד מהחבר'ה הקבועים, הבטיח לי שיביא לי איזה דבר לשיעור הבא; לשיעור הבא הוא לא הגיע, ולשיעור אח"כ הוא הגיע ואמר לי: "הרב אני מתנצל שלא הגעתי – היה לי תור אצל הוטרינר!"
שאלתי אותו: "למה אתה לא ב'מאוחדת' – שם יש תמיד רופאים זמינים" ☺
אמר לי: "הרב אל תשאל… הכלב שלי עם בעיות שיניים, היה צריך לעקור לו שן…"
"לפחות היית מכוון שקיימת צער בעלי חיים", אמרתי לו.
בא המהר"ל, מביא את הגמרא שהבאנו ואומר יסוד נפלא:
כותב המהר"ל {נתיבות עולם, נתיב החסד פ"ה} – כי כל הנבראים יש בהם הטוב והחסד, חוץ מן הכלב שאין בו טוב, שכך הוא עצם הכלב אצל הכל, ובפרט כלב רע. ולכך מי שיש לו בריאה כמו זאת ומחבר אותו לביתו, מסלק חסד מביתו, כאשר נמצא בריאה זאת אצלו. ומה שאמר 'פורק ממנו יראת שמים', דבר זה, כי הכלב שאין בו דבר טוב כלל, אינו נחשב בכלל העולם. והשי"ת הוא עלה אל כלל העולם ומפני שהשי"ת עלה אל העולם, לכך יש יראת שמים על העולם כאשר הוא יתברך עלה אל העולם. והכלב שהוא מרוחק מן העולם, לכך אשר הוא מחבר אותו בביתו, הוא פורק מעליו יראת שמים. כאשר הכלב הוא מרוחק מן העולם, אשר הוא יתברך עלה אל העולם, ומצד הזה יש יראת שמים, והבן הדברים האלו. ונראה, מפני כך הכלב אוהב אדון שלו, שהכלב הוא תחת האדם, ואינו בכלל העולם שהוא תחת השי"ת, לכך אוהב אדונו ביותר מהכל, שנמשך אחר אדון שלו. ולכך, מי שמגדל אותו בתוך ביתו, פורק יראת שמים.
נלך לעוד מדרש ובזה נסיים:
כותב הילקוט שמעוני {פרשת בֹא, ס' קפ"ז} – רבי ישעיה, תלמידו של ר' חנינא בן דוסא, היה מתענה שמונים וחמש תעניות גימטריא 'פה', כדי שיגלה לו הקב"ה סוד – . אמר: מפני מה זכו כלבים שכתוב בהם והכלבים עזי נפש, יזכו לומר שירה זו 'בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו. נענה אותו מלאך מן השמים ואמר: ישעיה, עד מתי אתה מתענה על אותו דבר, גזירה היא מלפני הקב"ה, מיום שגילה סודו לחבקוק הנביא, לא גלה דבר זה לשום בריה שבעולם, אלא בשביל שאתה תלמידו של חכם גדול, לכך זקקו לי מן השמים ושלחוני אליך ואמר, כלבים כתיב בהן: "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" ולא עוד אלא שזכו לעבד עורות מצואתן, לכתוב בהן ספר תורה תפלין ומזוזות על כן זכו לומר שירה. ולענין שאלה ששאלת חזור לאחוריך, ואל תוסף בדבר הזה עוד כמו שכתוב "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו.
ישנו ספר על פרקי שירה בשם שם משמעון – שם הוא שואל, מה הציק לו כ"כ ענין הכלב – למה דוקא עליו ולא על הנחש?! הרי הנחש החטיא אותנו והביא מיתה לעולם!
מביא הספר שם משמעון חידוש עצום מדברי המבי"ט;
כותב הפרקי דרבי אליעזר {פרק יא} – לאחר שברא הקב"ה את אדם הראשון נפח בו ברוח נשמת פיו וזרק בו נשמה, שנאמר {בראשית ב, ז} וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים ועמד אדם על רגליו והיה מסתכל מעלה ומטה והיתה קומתו מסוף העולם ועד סופו, שנאמר{תהלים קלט, ה} אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי … וראה כל הבריות שברא הקב"ה. התחיל מפאר לשם בוראו ואומר: מה רבו מעשיך ה'. עמד על רגליו והיה מתואר בדמות אלהים. רצו אותו הבריות ונתייראו כסבורין שהוא בוראן, ובאו כולם להשתחוות לו. אמר להם: באתם להשתחוות לי?! באו אני ואתם נלך נלביש גאות ועוז ונמליך עלינו מי שבראנו, לפי שהעם ממליכין את המלך, ואין המלך ממליך את עצמו אם אין העם ממליכין אותו, הלך אדם לעצמו והמליך אותו ראשון וכל הבריות אחריו, ואמרו: ה' מלך גאות לבש וגו'.
אומר המבי"ט – כולם השתחוו, מלבד הכלב!
פתאום שמע רבי ישעיה, שהכלבים התחילו לומר שירה [שמבריאת העולם הם לא אמרו שירה] – ומה הם אומרים?! "בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו";
אמר רבי ישעיה: "אני לא מבין, הרי הכלבים הם עזי נפש שאין כדוגמתם! – 2480 שנה הם סוגרים את הפה, ופתאום הם נזכרים שיש בורא לעולם – מה קרה פתאום?!"
אמר לו המלאך: "מזמן חבקוק הנביא, לא גילה הקב"ה את הסוד הזה – ולך אני מגלה – הכלבים הכירו בקב"ה, מיום שיצאו ממצרים! – שציוה עליהם הקב"ה שלא לנבוח באותו הלילה!
אם הם לא מכירים בקב"ה, מה הם היו צריכים לומר?! – "אל תיתן לנו הוראות – אתה לא בעל הבית שלנו!" – אבל הכלבים בכל זאת התכופפו לפני הקב"ה – וסגרו את הפה!
אם ככה, נוכל להבין:
פרעה הוא כלב – ולמה ? – כי אמר {שמות ה, ב} מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ – "לא מכיר אותו ולא צריך מים – יש לי את הנילוס!" – בדיוק כמו שאמר הכלב: "אני לא צריך את ה' – יש לי כבר בונזו!"
ומאיפה יצא פרעה??? [נחזור לתחילת השיעור] – מקין! – שקין רצח את הבל [שמייצג את עם ישראל, שמכיר בקב"ה] – ומה קרה לאחר הרצח ?!
אומרת התורה: {בראשית ד, טו} וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת.
נשאלת השאלה – ואיזה אות נתן לו הקב"ה ???
אומר הפרקי דרבי אליעזר {פרק כא} – מה עשה הקב"ה נטל אות אחת מעשרים ושתים אותיות שבתורה וכתב על זרועו של קין שלא יהרג, שנאמר וישם ה' לקין אות. הכלב שהיה משמר צאנו של הבל, הוא היה שומרו מכל חית השדה ומעוף השמים, והיו אדם ועזרו יושבים ובוכים ומתאבלים עליו, ולא היו יודעים מה לעשות להבל שלא היו נהוגים בקבורה. בא עורב אחד שמת לו אחד מחבריו, לקח אותו וחפר בארץ וטמנו לעיניהם. אמר אדם כעורב אני עושה מיד לקח נבלתו של הבל וחפר בארץ וטמנה.
נשאלת השאלה – בשביל מה נתן לו הקב"ה כלב?!
כי קין מייצג את מצרים – ומצרים נמשלו ל'כלב'; קין רצח את הבל [שמייצג את עם ישראל], וא"כ רצה פרעה ה'כלב' לעשות לישראל בדיוק את מה שעשה קין להבל!
אומר הקב"ה: "מגיע ליל פסח, שאפילו הכלב לאחר 2480 שנה הגיע להכרה שאני שליט על העולם, והחל לשיר לי. לעומתו, פרעה שהוא גם כלב, עד יומו האחרון לא הכיר בי!" – ולכן נגיד כולנו בליל הסדר: "וְאָתָא כַלְבָּא – זהו פרעה וְנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא";
מסיימים עם הכלב שנקרא פרעה – ישר מגיע הכלב הבא – ומיהו???
{שמות יז, ח} וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם.
אומר רש"י – משל לאדם שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך, היה אותו הבן רואה חפץ ואומר, אבא טול חפץ זה ותן לי, והוא נותן לו, וכן שניה וכן שלישית, פגעו באדם אחד, אמר לו אותו הבן ראית את אבא. אמר לו אביו אינך יודע היכן אני, השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו.
ומי זה כאן הכלב ?! עמלק , שהיה כופר בקב"ה! – שקוראים לו חז"ל: 'עָם לָק' – שמלקק כמו הכלב!
אומרת הגמרא {מסכת עבודה זרה יז, א} – נאמר בכתוב {משלי ל-טו} לעלוקה שתי בנות [שאומרות] הב הב. מאי מה פירוש הב הב? אמר מר עוקבא: הכוונה היא ל[קול] שתי בנות שצועקות מגיהנם על רוב היסורים שהן מתייסרות שם. ושהיו אומרות בעודן בעוה"ז: "הָבֵא לי הָבֵא לי"…
מי אלו שתי הבנות ?! "הב הב" – שני ה'כלבים' – ומי הם??? פרעה ועמלק, שעד יום מותם לא הכירו בקב"ה!
"הֵן גָּאַלְתִּי אֶתְכֶם אַחֲרִית כְּרֵאשִׁית" – גם בגאולה העתידה, כל ה'כלבים' המהלכים על שתים ג"כ ילכו מהעולם ונזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו אמן ואמן!!!