פרשת בשלח ה׳תשע״א מעלת שירת הים

פרשת בשלח – וּמַלְכוּתוֹ בְּרָצוֹן קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם – שנת תשע"א.

פרשת השבוע שנקרא בע"ה בשבת זו, פרשת בשלח. השבת נקראת גם בשם 'שבת שירה', על שם השירה הנמצאת בפרשה שלנו. 

יש לי חבר, שלפני 22 שנה נולדה לו בת אחרי שש בנים; זה היה בערב שבת קודש, פרשת שירה. הוא עשה אז קידוש גדול. כשבאתי לקידוש, שאלתי אותו: "נו, איך קראת לבת???"

"שירה – על שם 'שבת שירה'!"

אמרתי לו: "איזה מזל שהיא נולדה לך ב'שבת שירה'! – מה היית עושה, אם היתה נולדת לך בשבת קודש, פרשת פרה?!" ☺

הייתי רוצה לעסוק היום בעניין שירת הים, וממנו בע"ה להתחבר לט"ו בשבט שיוצא בע"ה בשבוע הבא, על מנת שנדע מהי העבודה שלנו בט"ו בשבט, לפני שאנחנו הולכים לאכול את התולעים – סליחה, את הפירות ☺ 

פותחת הפרשה ואומרת: {שמות יג, יז} וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. 

אומרים חז"ל {ירושלמי, מסכת פסחים פ"ה ה"ה} – על הפס' {שמות יב, לא} וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' כְּדַבֶּרְכֶם אמר רבי לוי: כשם שניתן כח בקולו של משה כך ניתן כח בקולו של פרעה. והיה קולו מהלך בכל ארץ מצרים מָהַלַך ארבעים יום. ומה היה אומר? קומו צאו מתוך עמי. לשעבר הייתם עבדי פרעה, מיכן והילך אתם עבדי ה'. באותה שעה היו אומרים: הללויה הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה. 

אומר המדרש {מדרש ויושע} – אמר לו משה [לפרעה – שהיה בכור]: אף על פי כן, אם תרצה אומר לך דבר ותנצל ולא תמות. הרם קולך ואמור: בני ישראל הרי אתם ברשותכם. קומו צאו מתוך עמי. עד עכשיו הייתם ברשות פרעה, מכאן ואילך הרי אתם ברשות עצמכם. לכו עבדו את ה' אלהיכם וכן עשה.

כדברים האלה, כותב רבינו בחיי בפרשת בא, על הפס' {יא, ח} וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי לֵאמֹר צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ וְאַחֲרֵי כֵן אֵצֵא וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בָּחֳרִי אָף;

כותב רבינו בחיי – צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ. יאמר [משה] אין אני וישראל יוצאים מרשותך עד שתשלחנו אתה בעצמך ותצוה אותנו בכך, ואחר כך אצא. והנה בכאן נשתלחו ישראל והותרו ממאסרם בכח עליון, ועל כן יוצא מן הכתוב הזה השם הידוע לאשה המקשה ללדת, וכוחו עצום לפתוח מוסרות הולד שהוא אסור בבית האסורים להוציאו ממסגר לאויר העולם כדי שיזכה לתורה, כי האדם לעמל התורה יולד, כשם שישראל יצאו ממאסרם לקבל התורה בחודש השלישי, והשם הזה ידוע הוא לבעלי השמות ומפורסם בנקודו…

נשאלת השאלה – בשביל מה היה צריך, שפרעה יגיד בקולי קולות שעם ישראל משוחררים, לא היה אפשר לצאת ממצרים גם בלי זה?!

כותב הספר פרשת דרכים {דרוש ה'} – ונראה דזה יובן עם מאי דאמרינן בספרי: הענק תעניק לו מצאנך מגרנך ומיקבך וגו' וזכרת כי עבד היית במצרים, כשם שאני הענקתי לך במצרים, שנאמר "וינצלו את מצרים", אף אתה הענק תעניק לו, ע"כ. וכן פירש"י: וזכרת כי עבד היית, והענקתי ושניתי לך מביזת מצרים וביזת הים, אף אתה הענק ושנה לו. 

אומרת הגמרא {מסכת קידושין טז, ב} – יכול הייתי לחשוב שלא יהו מעניקים אלא ליוצא בסוף שש שנים, שרק בו כתבה התורה דין הענקה? מנין לרבות היוצא ביובל ובמיתת האדון, ואמה העבריה היוצאת בסימנין, שגם להם מעניקים? ת"ל {דברים טו-יב} "תשלחנו" "וכי תשלחנו" ["ועבדך שש שנים ובשנה השביעית 'תשלחנו' חפשי מעמך. וכי 'תשלחנו' מעמך…"] התורה חזרה על המלה 'תשלחנו' לרבות שמעניקים לעבד גם בשאר אופנים שמשתלח בהם לחירות. יכול שאני מרבה גם עבד הבורח ועבד היוצא בגרעון כסף להענקה? ת"ל: וכי תשלחנו חפשי מעמך ללמד: רק מי ששילוחו מעמך כלומר, מדעתך, מעניקים לו, יצא עבד הבורח והיוצא בגרעון כסף שאין שילוחו מעמך אלא מחמת מעשה של העבד, אין מעניקים לו. 

ענייני המדינה, הרבה פעמים נלמדים מהלכות התורה; ישנה הלכה, שאדם שמפטרים אותו מהעבודה, מקבל פיצוים. אבל מה קורה אם העזיבה באה ממנו – הוא לא רוצה לעבוד יותר, האם גם אז הוא יהיה זכאי לפיצוים? 

רואים מכאן, שמצות ההענקה, היא מעין פיצוים; אם מחליט האדם ללכת מעצמו – הוא לא מקבל פיצוים. אבל אם מעזיבים אותו ללא רצונו, הוא מקבל.  

אומר הפרשת דרכים – הכלל העולה דסברת הספרי ורש"י הוא דמה שזכו ישראל בביזת מצרים מדין הענקה נגעו בה. 

ובזה יתיישב מאמר אחר לרז"ל בספרי שאמר משה לפרעה אין אנו יוצאין מכאן עד שתאמר הרי אתם ברשותכם, הרי אתם בני חורין. ויש לדקדק לאיזה תכלית הוצרך משה רבינו לכל זאת, דמאחר שאינו מעכב לישראל בהליכתם יצאו על כרחו של בטובתו. אך לי מ"ש דבבורח ליכא הענקה אפשר לומר דס"ל לאגדה זו דמה שלקחו ישראל כלי כסף וכלי זהב מדין הענקה  נגעו בה, ואם היו יוצאים שלא ברשות פרעה לא היו זוכים בביזת מצרים דלא קרינן בהו 'וכי תשלחנו חפשי מעמך, מש"ה הוצרך משה רבינו ע"ה שיאמר פרעה 'הרי אתם ברשותכם הרי אתם בני חורין' כדי שבזה  יהיו זוכים בביזת מצרים מדין הענקה.

לאחר היסוד הנפלא הזה, הייתי רוצה לעבור לשירת הים – להרחיב ולהעמיק בה, וממנה בע"ה להתחבר לנושא נוסף:

אומרים חז"ל {שמות רבה, פרשה כג, אות ד} – מִיּוֹם שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם וְעַד שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַיָּם לֹא מָצִינוּ אָדָם שֶׁאָמַר שִׁירָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, בָּרָא אָדָם הָרִאשׁוֹן וְלֹא אָמַר שִׁירָה, הִצִּיל אַבְרָהָם מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ וּמִן הַמְּלָכִים וְלֹא אָמַר שִׁירָה, וְכֵן יִצְחָק מִן הַמַּאֲכֶלֶת וְלֹא אָמַר שִׁירָה, וְכֵן יַעֲקֹב מִן הַמַּלְאָךְ וּמִן עֵשָׂו וּמִן אַנְשֵׁי שְׁכֶם וְלֹא אָמַר שִׁירָה, כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ יִשְׂרָאֵל לַיָּם וְנִקְרַע לָהֶם, מִיָּד אָמְרוּ שִׁירָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, הֱוֵי: פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאֵלּוּ הָיִיתִי מְצַפֶּה…

מי שקצת מכיר מדרשי חז"ל, ישאל מיד – איך יכול להיות, המדרש הזה סותר כמה וכמה מדרשי חז"ל מפורשים! – ולמה? – כי אדם הראשון כבר שר שירה לקב"ה כשנברא;

אומרים חז"ל {בראשית רבה, פרשה כב, אות יג} – פָּגַע בּוֹ [בקין] אָדָם הָרִאשׁוֹן אָמַר לוֹ מַה נַּעֲשָׂה בְּדִינְךָ, אָמַר לוֹ עָשִׂיתִי תְּשׁוּבָה וְנִתְפַּשַּׁרְתִּי. הִתְחִיל אָדָם הָרִאשׁוֹן מְטַפֵּחַ עַל פָּנָיו, אָמַר, כָּךְ הִיא כֹּחָהּ שֶׁל תְּשׁוּבָה וַאֲנִי לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ, מִיָּד עָמַד אָדָם הָרִאשׁוֹן וְאָמַר (תהלים צב, א): מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת וגו'.

יוצא א"כ, שהשירה הראשונה בבריאה, היתה של אדם הראשון. אבל מצד שני, מצאתי מדרש נוסף שמדבר על ידיו של אברהם אבינו;

אומרים חז"ל {בראשית רבה, פרשה מג, אות ט} – וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וגו' וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי וגו' (בראשית יד, כא כב), רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר עֲשָׂאָן תְּרוּמָה, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (במדבר יח, כו): וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה'. וְרַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר עֲשָׂאָן שְׁבוּעָה, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (דניאל יב, ז): וַיָּרֶם יְמִינוֹ וּשְׂמֹאלוֹ אֶל הַשָּׁמַיִם וַיִּשָּׁבַע בְּחֵי הָעוֹלָם. וְרַבָּנָן אָמְרֵי עֲשָׂאָן שִׁירָה, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (שמות טו, ב): זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ. רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי חֶלְבּוֹ וְרַבִּי אַמִּי בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר אָמְרוּ אָמַר משֶׁה בְּלָשׁוֹן שֶׁאָמַר אַבָּא שִׁירָה, הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה', בּוֹ בַּלָּשׁוֹן אֲנִי אוֹמֵר שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרוֹמְמֶנְהוּ.

הווי אומר, שהשירה השנייה נאמרה ע"י אברהם אבינו. אז איך אומר לנו המדרש, שעד שלא עמדו ישראל על הים לא נאמרה שירה לקב"ה?!

ולא רק זה, אלא ישנה שירה נוספת ששרו אותה בליל הסדר במצרים – כך אומר הנביא ישעיהו {ל, כט} הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג וְשִׂמְחַת לֵבָב כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל לָבוֹא בְהַר ה' אֶל צוּר יִשְׂרָאֵל.

אומר רש"י – השיר יהיה לכם. בליל הפסח תבא לכם שמחה זו.

אומרים חז"ל {ילקוט שמעוני, בשלח, רמז רמ"ב} – את השירה הזאת. וכי שירה אחת היא, והלא עשר שירות הן. הראשונה במצרים, שנאמר {ישעיה ל, כט} הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג, השניה שנאמרה על הים, שנאמר "אז ישיר משה", שלישית שנאמרה על הבאר שנאמר {במדבר כא, יז} אז ישיר ישראל, ושאמר משה שנאמר {דברים לא, כד} ויהי ככלות משה לכתוב, ושאמר יהושע שנאמר {יהושע י, יב} אז ידבר יהושע, ושאמרו דבורה וברק שנאמר {שופטים ה, א} ותשר דבורה, ושאמר דוד {ש"ב כב, א} וידבר דוד לה' {תהילים ל, א} מזמור שיר חנוכת הבית, ושאמר שלמה שנאמר {מ"א ח, יב} אז אמר שלמה, ושאמר יהושפט שנאמר {דה"ב כ, כא} בצאת לפני החלוץ [אומרים] הודו לה' כי לעולם חסדו …

א"כ, השירה הראשונה שמונה המדרש, היא השירה ששרו בליל הסדר; הוא לא מונה את השירה של אדם הראשון, ולא של אברהם אבינו. 

הדברים הללו מובאים בדברי השפת אמת בקיצור נמרץ;

אומר השפת אמת {מועדים פסח} – משנברא אדם לא מצינו מי שיאמר שירה. ומקשין הלא איתא כמה שירות היו? אדם הראשון אמר שירה כשנתקבל בתשובה וכן ביציאת מצרים אמרו שירה, דכתיב {ישעיה ל, כט} הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג וכו', אך לא מצינו אמר המדרש, שלא נעשה מאלה השירות פרשה בתורה לדורות. ושירה זו  נעשה לדורות כמו שכתוב {שמות טו, א} ויאמרו לאמר. זה שנאמר {משלי לא, כו} ותורת חסד על לשונה שמהחסד שעשה ה' ית' עמהם עשאו שירה לדורות שיכולין בכל יום למצוא הארה באלה הדברים, לכן תיקנו לאומרו בכל יום. ושירות אחרים היו בפרט, וכן יציאת מצרים היה בפרט כמו שנאמר {שמות יב, כב} ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו כו'. אבל קריעת ים סוף היה בכלל ישראל ונשאר השירה לדורות.

מקור הדברים, בדברי הזוהר הקדוש בפרשת השבוע;

כותב הזוהר הקדוש {ח"ב נד, ע"ב} – על הפס' {שמות טו, א} אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהֹוָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וגו' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר – [זהו] לְדוֹרֵי דוֹרוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁתַּכַּח מֵהֶם לְעוֹלָמִים. שֶׁכָּל מִי שֶׁזּוֹכֶה לַשִּׁירָה הַזּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, זוֹכֶה לָהּ בָּעוֹלָם הַבָּא, וְזוֹכֶה לְשַׁבֵּחַ בָּהּ בִּימוֹת מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ בְּחֶדְוַת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בַּקָּדוֹשׁ- בָּרוּךְ-הוּא, שֶׁכָּתוּב לֵאמֹר – מה פירוש? – לֵאמֹר בְּאוֹתוֹ זְמַן ששרנו במצרים. לֵאמֹר בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה שישירו בארץ ישראל, בִּזְמַן שֶׁשָּׁכְנוּ יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ. לֵאמֹר בַּגָּלוּת. לֵאמֹר בִּגְאֻלַּת יִשְׂרָאֵל. לֵאמֹר לָעוֹלָם הַבָּא.

יוצא א"כ, ששירת הים היא שירה נצחית, שנשיר אותה לנצח נצחים.

בא רש"י ואומר, ששירת הים היא שירה שירדה על כל עם ישראל בנבואה בבת אחת!

נשאלת השאלה – איך יתכן, שחמש מיליון אנשים אומרים כולם שירה אחת בבת אחת – הרי קדיש דרבנן הציבור לא מסוגל לומר ביחד – אז איך חמש מיליון אנשים יאמרו שירה ביחד?!

כותב רש"י {מסכת סוטה ל, ב} – "שרתה רוח הקודש על כולם וכוונו יחד את השירה ככתבה".

לפני שניכנס לעומק השירה, הייתי רוצה לקרוא ארבע שורות בדברי השל"ה הקדוש;

כותב השל"ה הקדוש {סידור שער השמים} – אז ישיר. באתי להקדים ולהודיע כי לבאר דברי השירה הזאת מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו אלו היו כל השמים יריעות קלף, וכל הימים דיו וכל הקנים קולמוסים , אין די בהם לבאר חלק א' מאלף אלפי אלפים רבואות משירה הזאת ומה גם איש כמוני. ע"כ לא באתי אלא לגלות איזה רמזים מפי סופרים ומפי ספרים ומעניות דעתי. אך צריך לידע גודל מעלות האומר השירה האת בהתעוררות הלב, יזכה לאומרה לעתיד לבוא.

בא ספר חרדים, בפרק א' לפני אחרון, ונותן שש עצות כיצד ינצל האדם מעוונותיו; 

כותב ספר חרדים {מצות התשובה פרק ז}– והנה מצאנו לרז"ל שאמרו כל מי שעונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו, אפילו היה בו שמץ מינות מוחלין לו והחמירו בזה בזוהר ואמרו שצריך לזעזע כל איבריו ולענות בקול תקיף ומי שרגיל לעשות כן הנה הוא מבושר שימחול לו עונותיו אם לא ישיב לכסלה. הרי סגולה אחת.

סגולה שנית, אמרו שכל הזהיר וזריז בשמירת שבת בכל תנאיו ובכל דקדוקיו אפילו עבד ע"ז כדור אנוש, מוחלין לו שנאמר "שומר שבת מחללו" אל תאמר 'מחללו' אלא 'מחול לו'. ולא תקשה לך מה הוסיף בעשותו מצות שבת כדי לכפר עונותיו הרי זו אחת מן המצות שהיה הוא חייב בהן די"ל  דהזירוז אותה הוא המכפר וכן בעניית אמן.

סגולה הג', יכוון בשירת הים שאומרים בכל יום לאומרה בקול ובשמחה רבה כאילו אותה שעה יצא ממצרים שהרי אמרו במדרש "ויסע משה את ישראל מים סוף" שהסיעם מעונותיהם שנמחלו ע"י השירה שאמרו שכל מי שנעשה לו נס ואומר שירה, מוחלין לו על כל עונותיו. והנה אחר שצונו לומר שירה זו בכל יום כדכתיב "ויאמרו לאמר" וכדכתב רשב"י שר"ל שנאמר אותה בכל יום בשמחה רבה כשעה ראשונה שאמרנו אותה [למהדרין] על הים. 

וסגולה ד' אז"ל כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר "נושא עוון ועובר על פשע" – למי נושא עוון? למי שעובר על פשע. לכן יוכיח האדם את נפשו ויאמר  למה תסבול יסורים בעולם הזה ובגיהינום על עונותיך, הלא טוב לך  לסבול חרפת אנוש וגידופיו ולא תעשה ותשמח ביסורים אלו כי תעלת רפואה הם לנפשך  זרח בחשך אורך וז"ש ז"ל: הנעלבין ואינן עולבין שומעין חרפתם ואינן משיבין עושין מאהבה ושמחים ביסורים עליהם הכתוב אומר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". פירש החסיד ששלש מדרגות דבר התנא זו למעלה מזו; ראשונה מי ששומע חרפתו ומשיב אבל אינו מעליב את חבירו בתשובתו. שנית שאינו משיב כלל, אך לבו מר לו בקרבו. שלישית ששמח ביסורין הם הדברים של חרפה אשר שמע אולי גם ה' יכפר עונותיו.

סגולה ה' היא התבודדות …  כי לעתות רצון יפרוש עצמו במקום מיוחד שלא יראוהו בני אדם וישרא עיניו למרום אל מלך יחיד עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות כמטרה לחץ כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, ועד"ז כאשר הוא יבוא לשום פניו אל אלהיו כן הוא ית' ישים אליו ויחדיו ידובקו. כך שמעתי מפי מורי ורבי החסיד הקדוש כבוד ר' יוסף סאגיס זלה"ה, וכך היה הוא עושה …

סגולה ששית ישמע בחשק דברי חכם כשדורש יראת שמים ודברי אגדה שמושכין לבו של אדם כמים …

כותב המשנה ברורה {הלכות ברכות סימן נא} – ויאמר שירת הים בשמחה, וידמה בדעתו כאילו באותו היום עבר בים. והאומר בשמחה מוחלין לו עונותיו. 

נתאר לעצמנו אדם, שיש לו משפט על חוב של 100 אלף שקל; אומרים לו: "תשמע, אם תשיר לשופט – הוא יוותר לך על החוב!" – ישר הוא ילך ללמוד נגינה! 

אומר לנו המשנה ברורה – תאמר שירת הים בשמחה, ימחלו לך כל העוונות! – אבל יש כאן בעיה, כי אומר לנו ספר חרדים – "יכוון בשירת הים שאומרים בכל יום לאומרה בקול ובשמחה רבה כאילו אותה שעה יצא ממצרים";

בקושי אנחנו יוצאים מהמיטה, איך בדיוק נרגיש שיצאנו ממצרים?! 😐

אדם מגיע לבית הכנסת, העיניים שלו עוד חצי סגורות, הוא נמצא עדיין בדיכאון – למה העירו אותו לפני הזמן; הוא מגיע לבית הכנסת – אומרים לו: "תשמח, כאילו עכשיו יצאת ממצרים!"

"בקושי יצאתי מהמיטה, איך אני יצא עכשיו ממצרים?!" ☺

השריד האחרון שחי את יציאת מצרים, נפטר לפני 30 וכמה שנים – כך העידו רבותינו מהדור הקודם – הגאון ר' ח'זקאל לוינשטיין, המשגיח של ישיבת פוניבז' – חי את יציאת מצרים על ידיו! – אצלנו זה רק בידיעה. אצלו זה היה בהמחשה;

מספרים תלמידיו, שבכל יום הוא היה ניכנס לחדר השיעורים, ושם הוא היה מניח שני ספסלים משני הצדדים, עובר באמצע ואומר 'אז ישיר' בכוונה עצומה והיה מדמיין לעצמו: "מצרים מאחורה! ים מקדימה! הנה הים נבקע!" – וכך הוא היה עובר בין שני הספסלים, בשמחה עצומה!

אדם שקם רבע שעה לפני התפילה, לעולם הוא לא יוכל להגיע לשירת הים בשמחה!

סיפר לי יהודי, שאצלם בבית הכנסת אומרים שירת הים בשירה בכל יום! – הם מתפללים בנץ, תפילת שחרית לוקחת להם שעה וחצי!

מכאן הייתי רוצה לעמוד, על צורת המבנה של 'שירת הים':

'שירת הים' מתפרסת על גבי תשע עשרה פסוקים בתורה, ומסתיימת בפס' {שמות טו, יח} ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד. 

בפסוקי דזמרה, אנחנו אומרים את הפס' "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד" – בשנים מקרא ואחד תרגום; ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד: ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד: ה' מַלְכוּתֵיהּ קָאִים לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא – אחרי זה "כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה וגו'" – ואחרי זה עוד שלשה פסוקים; אחד מן הכתובים –  "כִּי לַה' הַמְּלוּכָה וּמֹשֵׁל בַּגּוֹיִם", ועוד שני פסוקים מן הנביאים – "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה: וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד". החסידים, מוסיפים פסוק נוסף – "ובתורתך כתוב לאמר: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" – ובמהלך התפילה, הם אומרים את הפס' הזה ארבע פעמים: א' בקרבנות, א' בסוף 'אז ישיר', א' בקבלת עול מלכות שמים של קריאת שמע, והאחרון לאחר 'עלינו לשבח'. 

נשאלת השאלה – מה פירוש הסדר הזה – תשע עשרה פס', אח"כ עוד ג' פס' מנביאים וכתובים?

בא ערוך השולחן, ושואל שאלה אדירה;

שואל ערוך השולחן – איך יכול להיות, שפסוקים מן התורה מופיעים בסוף פסוקי דזמרה – הרי הפסוקים מהתורה צריכים להיות בהתחלה – איך יכול להיות שפותחים בפסוקים מן הנביאים ומן הכתובים, ומסיימים בפסוקים מן התורה, איזה מין סדר זה?

כותב הזוהר הקדוש {פרשת תרומה דף קל"א ע"ב – קל"ב ע"א} – בְּהַהוּא זִמְנָא דִּמְסַיְּימֵי יִשְׂרָאֵל שְׁבָחֵי דְּאִינּוּן תּוּשְׁבְּחָן דְּדָוִד, כְּדֵין תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּשִׁירָתָא דְּיַמָּא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. וְאִי תֵּימָא, הַאי תּוּשְׁבַּחְתָּא אֲמַאי אִיהִי בְּתִקּוּנָא בַּתְרַיְיתָא בָּתַר שְׁבָחֵי דְּדָוִד, וְהָא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, אַקְדִּימַת לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וְאַקְדִּימַת לַנְּבִיאִים, וְאַקְדִּימַת לַכְּתוּבִים, וּכְמָה דְּאַקְדִּימַת, הָכִי אִצְטְרִיךְ לְאַקְדְּמָא. (נ"א בשירתא) – בְּאוֹתוֹ זְמַן שֶׁמְּסַיְּמִים יִשְׂרָאֵל אֶת הַשְּׁבָחִים שֶׁל אוֹתָן תִּשְׁבָּחוֹת שֶׁל דָּוִד, אָז הַתִּשְׁבַּחַת שֶׁל שִׁירַת הַיָּם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם תֹּאמַר, הֲרֵי הַתִּשְׁבַּחַת הַזאת לָמָּה מְתֻקֶּנֶת אַחֲרוֹנָה אַחַר שִׁבְחֵי דָוִד, וַהֲרֵי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב קוֹדֶמֶת לַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וְקוֹדֶמֶת לַנְּבִיאִים, וְקוֹדֶמֶת לַכְּתוּבִים, וּכְמוֹ שֶׁקּוֹדֶמֶת – כָּךְ צָרִיךְ לְהַקְדִּים (בשירה) ?

וְהַאי תּוּשְׁבַּחְתָּא מְעַלְּיָא, מִכָּל שְׁאָר תּוּשְׁבְּחָן דְּעָלְמָא … וּבְגִין דָּא, אִיהִי סָמוּךְ לִצְלוֹתָא דִּמְיּוּשָׁב וְזוֹ הַתִּשְׁבַּחַת הַמְעֻלָּה מִכָּל שְׁאָר הַתִּשְׁבָּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם… וְלָכֵן הִיא סְמוּכָה לִתְפִלַּת מִיֹּשֶׁב [שמו אותה בסוף, על מנת להסמיכה לתפילת 'יוצר אור' – קריאת שמע].  

ידוע, שבקריאת שמע אנו מקבלים על עצמינו עול מלכות שמים. 

בכל יום, בתפילת הערבית, אנחנו אומרים – "…הַמַּעֲבִיר בָּנָיו בֵּין גִּזְרֵי יַם סוּף, וְאֶת רוֹדְפֵיהֶם וְאֶת שׂונְאֵיהֶם בִּתְהוֹמוֹת טִבַּע. רָאוּ בָנִים אֶת גְּבוּרָתוֹ, שִׁבְּחוּ וְהוֹדוּ לִשְׁמוֹ, וּמַלְכוּתוֹ בְּרָצוֹן קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם…";

נשאלת השאלה – מתי היתה הפעם הראשונה, שבה קיבלו עם ישראל את מלכותו ית' ברצון?

בקריעת ים סוף!

לפני שאתה מקבל עליך עול מלכות שמים, אתה אומר 'אז ישיר' – שנועד להזכיר לך את הפעם הראשונה, שבה קיבלו בני ישראל את מלכותו ית' ברצון!

מה אנחנו אומרים ב'מי כמוך' – "מי כמכה באלים ה', מי כמכה נאדר בקדש, נורא תהלת עשה פלא: מלכותך ראו בניך, בוקע ים לפני משה, זה אלי ענו ואמרו: ה' ימלך לעולם ועד" – כשראו מה עשה הקב"ה בים, קיבלו על עצמם כולם עול מלכות שמים!

אומר לנו הזוהר – בגלל השבח העצום שיש ב'אז ישיר' – לכן מצרפים אותו ל'יוצר אור' – כי שם זה היסוד של קבלת עול מלכות שמים!

אם אלה הם פני הדברים, נוכל כעת להבין את משמעות הסדר של 'אז ישיר':

'אז ישיר' מתחיל עם פסוקים מן התורה, אחרי זה פסוקים מן הכתובים, ואחרי זה פסוקים מן הנביאים – ולמה? – אם זה "מַלְכוּתוֹ בְּרָצוֹן קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם", אז כמו בראש השנה יש לנו פסוקים מן התורה, מן הנביאים ומן הכתובים ומסיימים בשל תורה – אז הסדר של 'אז ישיר' זה פסוקים מן התורה, פסוקים מן הכתובים, פסוקים מן הנביאים, וחסידים מסיימים כמו בראש השנה – "ובתורתך כתוב לאמר: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" – כי זו "מַלְכוּתוֹ בְּרָצוֹן קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם"!

אם אלה הם פני הדברים, נוכל כעת להבין יסוד נפלא שקשור לענין 'אז ישיר':

ישנה ברייתא שנקראת פרקי שירה – שם כל בעלי החיים שרים שירים. מי מבין בעלי החיים, שר את הפסוק: {טו, א} אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַּיהוָֹה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם?

"השור"

אם הייתי אומר לכם את התשובה על ההתחלה, הייתם אומרים שזה ודאי לא נכון – ולמה ? כי לפי הדברים הנאמרים בפס', הכי מתאים היה שהסוס יאמר אותו ולא השור!

כל המפרשים על פרקי שירה, מחפשים את הקשר שבין השור לבין הפס' הזה;

כותב החיד"א {כיכר לָאָדֶן על פרקי שירה} – שור אומר: {טו, א} אָז יָשִׁיר וכו'. רמז מה שאמרו ז"ל {ב"ר פ' ע"ה אות יב}: שור זה יוסף. ואמרו ז"ל {מדרש תהילים, מזמור קי"ד}: הים ראה וינוס, מה ראה? ארונו של יוסף ובזכותו נבקע הים. ומשה רבינו היה בו בחינת יוסף … וישראל נקראו על שם יוסף כמו שאמרו ז"ל {סנהדרין יט:}: בני יעקב ויוסף. ולרמז זה, שר השור אותו: "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וכו".

כותב ברכת השיר – שור לשון שירה ובאותיות  מלאות שי"ן וי"ו רי"ש, פירוש שינוי חיבור הוא רשע וחובה. כלומר, שלא ישנה  חיבור התיבות בהפסק נעימה בטלה ואריכות הניגון, ר"ל דאיתא בסוף סוטה {מח, א}: זימרא דבקרא שרי, ופירש"י שהשוורים הולכים וחורשין לקול השיר, לפי שקול השיר ערב עליהם. ולכן נקרא שור, ואם הולך בטל ושומע קול שיר הוא בועט ונוגח, כי זחה דעתו עליו, כדאיתא בבבא קמא – שמע קול שופר ונגח, ומכש"כ כששומע שאר כלי זמר נעים ודאי זחה דעתו. 

בפרשת ציצית יש לנו ג' פרשיות – 'שְׁמַע', 'וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ' ופרשת ציצית. 

אומרת הגמרא {מסכת ברכות יב, ב} –  אמר רב יהודה בר זבידא: בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע ומפני מה לא קבעוה משום טורח צבור שהיא פרשה ארוכה. מ"ט מדוע רצו לקבוע פרשת בלק בקריעת שמע? אילימא אם נאמר בשביל זכירת יציאת מצרים שיש בה, משום דכתיב בה {במדבר כג-כב} אל מוציאם ממצרים, לֵימָא היה לו לומר פרשת רבית ופרשת משקלות, דכתיב בהן יציאת מצרים, והן פרשיות קצרות! אלא אמר ר' יוסי בר אבין: משום דכתיב בה האי קרא {במדבר כד-ט} כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו. הפס' הזה דומה ל"בשכבך ובקומך" שבפרשת שמע; ענינו שהקב"ה שומרנו בשכבנו ובמקומנו, שנוכל לשכב שלווים ושקטים כארי וכלביא, והיה ראוי לאמרו עם קריאת שמע. ולימא האי פסוקא ותו לא נאמר פס' זה בלבד ולא יהיה טורח לציבור?! מתרצת הגמרא: גמירי: כל פרשה דפסקה משה רבינו, פסקינן; דלא פסקה משה רבינו, לא פסקינן יש לנו מסורת שכל פרשה שמשה רבנו חילק, מותר לנו לחלק; ופרשה שמשה רבינו לא חילק אסור לנו לחלקה, מכיון שפרשת בלק אינה מחולקת אי אפשר לקבוע שיאמרו פסוק אחד ממנה לבד. מאחר שהסבירה הגמרא מדוע לא קבעו פרשת בלק בקריאת שמע, היא שואלת למה פרשה אחרת אכן נקבעה בה: פרשת ציצית מפני מה קבעוה בקריאת שמע? א"ר יהודה בר חביבא: מפני שיש בה חמשה דברים: מצות ציצית, יציאת מצרים, עול מצות, והזהירו מפני דעת מינים, הרהור עבירה והרהור ע"ז. בשלמא הני תלת מפרשן דבריך מובנים לענין שלושת הדברים הראשונים, שהרי מפורשים הם בפרשה זו עול מצות, דכתיב {במדבר טו-לט} וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'. ציצית, דכתיב ועשו להם ציצית וגו'. יציאת מצרים, דכתיב אשר הוצאתי וגו' אלא דעת מינים, הרהור עבירה והרהור ע"ז, מנלן אבל מאיפה אנו לומדים את שלושת הדברים האחרונים שהוזכרו, שכתובים הם בפרשת ציצית? הגמרא משיבה בהבאת ברייתא המבארת את הפס' שבפרשת ציצית – "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם": דתניא "אחרי לבבכם", זו מינות מה שנאמר בפרשת ציצית "ולא תתורו אחרי לבבכם", הכוונה היא שלא להתבונן בדברי מינות; וכן הוא אומר {תהילים יד-א} אמר נבל בלבו אין אלהים הרי שהלב הוא המקום העלול למינות. "אחרי עיניכם" זה הרהור עבירה, שנאמר {שופטים יד-ג} ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני, הרי שראיית העין היא העלולה להביא למחשבת ערוה. "אתם זונים" זה הרהור ע"ז שלא יהרהר בה; וכן הוא אומר {שופטים ח-לג} ויזנו אחרי הבעלים הרי שלשון 'לזנות' נאמרת על ההליכה אחרי ע"ז: מתני' מזכירין יציאת מצרים בלילות כלומר, קוראים פרשת ציצית בקריאת שמע של ערב ואף על פי שאין לילה זמן ציצית, מפני שכתוב בענין הציצית {במדבר טו, לט} "וראיתם אתו וזכרתם", שמצותה דוקא בשעת ראיה, מכל מקום קוראים פרשת ציצית בלילה בשביל הזכרת יציאת מצרים שבה. א"ר אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי – לא נצחתי את חברי שיסכימו שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא שנא' {דברים טז-ג} למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ודרש בן זומא: "ימי חייך", הימים; "כל ימי חייך", הלילות. ממה שנאמר 'ימי חייך' למדים אנו שחייבים להזכיר יציאת מצרים בכל יום; מתוספת המלה 'כל' יש ללמוד שגם בלילה צריך להזכיר יציאת מצרים. וחכמים אומרים: ימי חייך העוה"ז דהיינו עד ביאת המשיח, "כל", להביא לימות המשיח לדעת חכמים, תוספת המילה 'כל' באה ללמד שגם בימות המשיח יהיו חייבים בזכירת יציאת מצרים.

ממשיכה הגמרא ואומרת {שם יג, א} – אמר ר' יהושע בן קרחה: למה קדמה פרשת שמע לוהיה אם שמוע? כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ע"י קריאת 'ה' אלהינו ה' אחד', ואחר כך מקבל עליו עול מצות כשהוא קורא 'והיה אם שמוע תשמע אל מצותי'. ולמה קדמה קריאת פרשת "והיה אם שמוע" ל"ויאמר"? מפני שוהיה אם שמוע שכתוב בה מצות תלמוד תורה (ולמדתם אתם את בניכם) נוהג בין ביום ובין בלילה, ואילו ויאמר שכתוב בה מצות ציצית אינו נוהג אלא ביום בלבד.

עד כאן דברי הגמרא.

הייתי רוצה לקשור את מצות הציצית, כמצוה המסמלת את יציאת מצרים – ולמה ? כיון שיש רש"י בפרשת השבוע, שסותר את עצמו עם רש"י בפרשת שלח;

אומרת התורה: {יד, ה} וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וגו'. 

כותב רש"י – ויגד למלך מצרים. איקטורין שלח עמהם, וכיון שהגיעו לשלשת ימים שקבעו לילך ולשוב וראו שאינן חוזרין למצרים, באו והגידו לפרעה ביום הרביעי. בחמישי ובששי רדפו אחריהם, וליל שביעי ירדו לים, בשחרית אמרו שירה, והוא יום שביעי של פסח, לכן אנו קורין השירה ביום השביעי.

לעומת זאת, בפרשת שלח אומר רש"י, שאת השירה אמרו ביום השמיני;

אומרת התורה: {במדבר טו, לז} וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {לח} דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת.

כותב רש"י – על כנפי בגדיהם. כנגד (שמות יט, ד) ואשא אתכם על כנפי נשרים. על ארבע כנפות ולא בעלת שלש ולא בעלת חמש, כנגד ארבע לשונות של גאלה שנאמר במצרים (שמות ו) והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי: פתיל תכלת. על שם שכול בכורות. תרגומו של שכול תכלא. ומכתם היתה בלילה וכן צבע התכלת דומה לצבע רקיע המשחיר לעת ערב. ושמונה חוטים שבה, כנגד שמונה ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים עד שאמרו שירה על הים. 

אומרת הגמרא {מסכת מגילה לא, א} – יום טוב האחרון של פסח קורין {שמות יג-יז} ויהי בשלח.

נשאלת השאלה – אם ככה, איך אומר לנו רש"י בפרשת שלח, שבני ישראל אמרו שירה ביום השמיני?

אומר השפתי חכמים – ואם תאמר והא בפרשת בשלח פרש"י שאמרו שירה ביום השביעי של פסח. ויש לומר שהוא סובר שהלילה הולך אחר היום שעבר כמו קרבנות שכתוב ביום זבחכם יאכל והנותר ממנו עד בוקר באש ישרף ולמה צריך לשרוף בבוקר שהרי אף מיד בלילה הוא מתחייב לשרוף שהרי כתיב ביום זבחכם יאכל אלא ודאי שגם בלילה הוא מותר לאכול שהלילה הולך אחר יום שעבר. והתחלת יציאה נחשבת מיד ששחטו הפסח וצלאו ואכלו אותו ומהתחלת היציאה יהיה ח' ימים ומהתחלה האמיתית שהיה ביום ט"ו שהיה יציאה האמיתית יהיה שבעה שהרי ביום השביעי חוץ מזו הלילה אמרו שירה ורבי משה הדרשן נמי סבירא ליה הכי ודלא כהרא"ם שפירש כי אלה הדברים האמורים פה הם דברי רבי משה הדרשן אבל רש"י זכרונו לברכה לא סבירא ליה הכי.

הייתי רוצה לגשת ליסוד נפלא נוסף, לגבי מנהג שאנו נוהגים בציצית, ולא בטוח שמישהו יודע את סיבת המנהג הזה:

אומרת הגמרא {מסכת מנחות מג, ב} – תניא היה ר' מאיר אומר מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין למה אנחנו שמים דוקא תכלת בציצית ? מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד.

נשאלת השאלה – בשביל מה צריך להכניס את הים לכאן ?

לפני כשלושים וחמש שנה, כשלמדתי בישיבה קטנה, סיפר לי חבר שיש להם צוואה מהסבא שלהם – שלא לצאת מירושלים!

שאלתי אותו: "אז איך אתם מתחתנים?!" – הוא אמר, שברוך ה' היו לו 19 אחים – "כולם התחתנו בתחומי ירושלים!"

אז פעם אחת, שאלתי אותו בבדיחותא – "תגיד, אז איך אתה נזכר בקב"ה, הרי צריכים לראות את הים בשביל זה?"

אחרי שהתבדחתי איתו, שאלתי את עצמי: "באמת, בשביל מה צריכים את הים?!" – לא היתה לי תשובה לשאלה, עד שבס"ד מצאתי כלי יקר בפרשת בשלח;

כותב הכלי יקר {פרשת שלח לו} – ועשו להם ציצית וגו'. כל תוכן הפר' צריך ביאור כי איך יזכור את כל מצות ה' ע"י שיסתכל בחוט של תכלת, ונ"ל זה הענין בשני דרכים. הדרך הראשון הוא, ע"ד שאמרו בספרי ומביאו הילקוט פר' האזינו (לב.תתקמב) א"ל הקב"ה למשה אמור להם לישראל הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם שמא שנו מדתם או שמא עלה גלגל חמה מן המערב, ולא עוד אלא ששמח לעשות וכו', וכן הוא אומר לענין הים (ירמיה ה.כב) האותי לא תיראו וגו' אשר שמתי חול גבול לים. שמא שינה מדתו ולא עוד אלא שמצטער לעשות ואין יכול שנאמר (שם ה.כב) ויתגעשו ולא יוכלו. מכאן ראיה שהים אינו משנה מדתו מיראה שהרי מצטער לעשות ואינו רשאי, והשמים אינן משנים מדתם מאהבה כמ"ש ולא עוד אלה ששמח לעשות. והנה בענין התכלת ארז"ל (מנחות מג:) תכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא כבוד, ובודאי פירושו שצבעים אלו בדומה לדומה כי אין תכלת דומה לרקיע אלא כל אחד נוטה בצבעו אל הדומה לו וכל אחד עמוק מחבירו. ובמאמר זה חתם כל הענין לומר מה ענין הסתכלות בחוט של תכלת לשיזכור ע"י זה כל מצות ה' ולא יצא מן המדה אפילו כמלא נימא, אלא לפי שתכלת דומה לים וע"י שיסתכל בחוט זה יזכור אל הים הדומה לו בצבעו ויהיה דומה כאלו היה הים תמיד נגד עיניו, ואז יתבונן במעשה הים שאינו יוצא מן המדה אפילו כמלא נימא וממנו יראה וכן יעשה בק"ו שהזכיר בעל המדרש האומר הסתכלו בים כי הסתכלו היינו לשון ציצית שהוא נגזר מלשון מציץ מן החרכים. (שיר ב.ט) דהיינו שיהיה מציץ ומסתכל בים שאינו משנה מדתו כך הוא לא ישנה בק"ו ואם יעבור אפילו על אחת מכל מצות ה' הרי הוא יוצא מן המדה אשר מדד לו ה' לומר עד פה תבא ולא תוסיף בזה מותר וזה אסור. 

אך לפי שמן הים אין ללמוד כי אם לעבוד את ה' מיראה, שהרי אמר בים ולא עוד אלא שמצטער לעשות כו' וכמ"ש האותי לא תיראו נאום ה' אשר שמתי חול גבול לים. ש"מ שמן הים אין ללמוד כי אם היראה מילתא זוטרתי לגבי משה ולגבי כל דכוותיה אבל אין זה סוף השלימות, כי העושה מאהבה ועובד את ה' בשמחה גדול מן הירא אלהים והוא הנהנה מיגיעת כפיו בתורה שארז"ל (ברכות ח.), כי העושה בשמחה מאהבה נהנה מעצם היגיעה, אבל הירא אינו נהנה מעצם המעשה, ע"כ אמר וים דומה לרקיע כי ע"י שיזכור תמיד במעשה הים יהיה דומה כאלו הים תמיד נגד עיניו ואחר כך יהיה דומה גם כן כאלו הוא מסתכל ברקיע תמיד כי ים דומה לרקיע וממנו יראה וכן יעשה, מה הרקיע אינה משנה מדתו ולא עוד אלא ששמח לעבוד כך יעבוד גם הוא את ה' בשמחה מאהבה, ואם יאמר העובד ה' מה יתרון לעושה מאהבה על העושה מיראה, ע"ז אמר ורקיע דומה לכסא כבוד, כי ע"י זה יזכור שמתוך האהבה יבא לדביקות השכינה מקום חוצבה של הנשמה כי כל ירא מתרחק מן זה שהוא ירא ממנו, והאוהב משתדל תמיד לדבק בנאהב לו כי על כן יבא על שכרו נמצא שהאהבה תכלית ההצלחה כי על ידה יזכה לדבק בכסא כבוד וע"י שיציץ ויסתכל ברקיע יהיה נזכר לכסא כבוד ע"י דמיון הצבעים. ולפי שיש כאן רמז לשכר נגלה של העה"ז הבא בזכות היראה, ולשכר נסתר הבא בזכות האהבה, כמ"ש (ברכות ח.) בנהנה מיגיע כפיו אשריך בעה"ז, וטוב לך לעה"ב. ע"כ נאמרה פרשה זו ועשו להם ציצית בלשון נסתר, ואח"כ והיה לכם לציצית בלשון נוכח ונגלה וזה פירוש יקר, וזהו טעם ח' חוטין ה' קשרים סך הכל י"ג כמספר אהבה.

עפ"י הדברים האלה, חשבתי לומר:

בחר הקב"ה דוקא בתכלת, כדי להזכיר לנו את שני המקומות שבהם ראינו אותו – בים  ובשמים; בקריעת ים סוף,  כל אחד ואחד הורה באצבע ואמר "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ". ובמעמד הר סיני, שנפתחו שבעה רקיעים ואמרו כולם {דברים ד, לה} אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ; אומר הקב"ה: "תסתכל בתכלת של הציצית ותראה שהוא דומה לים, וממילא, תיזכר במעמד הר סיני ובקריעת ים סוף!"

כבר שלשים שנה שאני מסתובב עם מנהג, ולא יודע את הסיבה האמיתית למה נוהגים ככה; שאלתי עשרות אנשים – מה הסיבה, שלא מנגבים ידיים אחרי שיוצאים מבית הקברות?

אז אחד אמר לי פעם – "כי אין שם מגבות" ☺ – לפחות עשרים אנשים אמרו לי את הסיבה הזאת!

אמרתי לעצמי: "זה לא יכול להיות שמאות שנים הולכים עם המנהג הזה, ולא יודעים מה מקורו" – אבל השבוע בס"ד, הראה לי יהודי בן איש חי בפרשת תולדות!

כותב הבן איש חי {פרשת תולדות} – בשעה שיוצאים מבית העלמין, נוהגים ליטול ידיים ולא לנגבם כדי לזכור מהיכן יצאת!

אם היה מותר לנגב את הידיים, הוא היה ישר שולף את הפלאפון ומתחיל לדבר; אבל ככה, הידיים שלו רטובות, אז שתי דקות הוא לא ידבר עם אף אחד, המכנסיים שלו לא 'רוקדות',  ואז הוא יחשוב לרגע מאיפה הוא בא ולאן הוא עתיד ללכת. 

ישנו מנהג, שנוהגים אותו בעיקר בני עדות אשכנז וראיתי שגם חלק מהתימנים נוהגים בו – הם הולכים עם טלית שמקדימה שתי כנפות ומאחורה שתי כנפות – ולמה ?

פוסק השולחן ערוך {סימן ח' סע' ד} – מַחֲזִיר שְׁתֵּי צִיצִיּוֹת לְפָנָיו וּשְׁתַּיִם לַאֲחוֹרָיו כְּדֵי שֶׁיְּהֵא מְסוֹבָב בְּמִצְוֹת.

מקור הדברים, בדברי מדרש;

כותב המדרש {ילקוט שמעוני, תהילים, רמז תשכ"ג} – כל עצמתי תאמרנה. אמר דוד אני משבחך בכל אברי ומקיים בהן המצות; בראשי אני רופפו וקורא בתפלתי, בשערות ראשי אני מקיים {ויקרא יט, כז} לא תקיפו פאת ראשכם ותפלין אני מניח בראשי. בצוארי עטיפת ציצית, בעיני {במדבר טו, לט} וראיתם אותו, בפי תהלת ה' ידבר פי, בשפתי {תהילים קיט, קעא} תבענה שפתי תהלה, בזקני {ויקרא שם} ולא תשחית פאת זקנך, בלשוני ולשוני תהגה צדקך, בלבי {תהילים קיט, יא} בלבי צפנתי אמרתך, בחזה הציצית אני משים כנגד הלב כל זמן שאני קורא קריאת שמע שנאמר {דברים ו, ו} והיו הדברים האלה על לבבך, מאחרי ומלפני השלכתי שני כנפים של טלית כשאני עומד בתפלה, יד ימנית אני כותב בה ומראה בה טעמי תורה, יד שמאלית בה אני קושר תפלין של יד ובה אני אוחז ציצית בזמן קריאת שמע …

כותב הילקוט המכירי {תהילים מזמור קל"ו} – א"ר יהודה בר אלעאי: כיון שירדו ישראל על הים נקרעה להם ים סוף, שנאמר לגוזר ים סוף וגו', והיו המים עומדות חומות חומות, חלונות חלונות, והיו ישראל מסתכלין ורואין ומספרים זה עם זה, כדי שתשוב דעתם עליהם, שנאמר והמים להם חומה מימינם ומשמאלם {שמות יד, כב}, והיה גבריאל מקיפן ומשמרן כחומה בתוך הים, ומכריז ואומר למים שהיו מימינם היזהרו בישראל, שהם עתידין לקבל התורה מימינו של הקב"ה, שנאמר מימינו אש דת למו {דברים לג, ג}, חוזר ואומר למים שמשמאלם: היזהרו בישראל שהן עתידין להניח תפילין בשמאלם, שנאמר "וקשרתם לאות על ידך". חזר ואמר  להם למים שלפניהם: "היזהרו בישראל שהן זהירין בברית מילה", שנאמר "זאת בריתי אשר תשמרו" {בראשית יז, י}, חזר ואמר למים שלאחריהם: "היזהרו בישראל שהן עתידין לזהר בציצית, שנאמר "ונתנו על ציצית הכנף וגו'" {במדבר טו, לח}, והיו המים משמרין אותם ויצאו בשלום. 

א"כ למדנו, שהציצית היא הסמל לקריעת ים סוף; כיום, שאנחנו הולכים עם ציציות מקדימה ומאחורה, זה זכר למים שהלכו לפנינו ומאחורינו בקריעת ים סוף. וחוץ מזה, השמונה חוטים בכל צד, הם זכר לשירת הים שנאמרה ביום השמיני.

אם אלה הם פני הדברים, הייתי רוצה להציב כמה שאלות בנושא הציצית, ומהם להתחבר לט"ו בשבט:

אדם רוצה לקרוא קריאת שמע ולא יודע מתי זמנה;

אומרת הגמרא {מסכת מנחות מג, ב} – שואלת הגמרא, ורבנן  המחייבים ציצית בלילה, האי זה הכתוב{במדבר טו-לט} וראיתם אותו. מאי עבדי ליה מה ידרשוהו, והרי לכאורה משמע שאין בגד של לילה חייב בציצית מפני שאין רואים אותו? משיבה הגמרא: רבנן מיבעי להו לכדתניא הוצרכו פס' זה לדרוש ממנו כמו שדרשו בברייתא, נאמר בפ' ציצית "והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'", ויש לדרוש מכאן כך, ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בו  שתראה את הציצית כדי שתזכור מצוה אחרת התלויה בה, ואיזו זו ואיזו היא המצוה התלויה בציצית, זו מצות קרית שמע של שחרית, דתנן כמו ששנינו במשנה {ברכות ט:} מאימתי קורין ממתי הוא הזמן בו יכולים לקרוא את שמע בשחרית, משיבה המשנה: משיכיר בין תכלת ללבן משעה שיבחין בין גוון התכלת ללבן שבציצית. עוד הוצרך לחכמים לכתוב "וראיתם אותו" משום לימוד נוסף הנלמד מפס' זה, ותניא אידך כמו ששנינו בברייתא אחרת, כתוב: וראיתם אותו וזכרתם, ויש לדרוש: ראה מצוה זו מצות ציצית, וזכור ע"י שתראה את הציצית מצוה אחרת הסמוכה לה בתורה, ואיזו זו? זו מצות כלאים, דכתיב {דברים כב-יא} לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו וסמוך לזה נאמרה פרשת ציצית גדילים תעשה לך. עוד הוצרך לחכמים לכתוב "וראיתם אותו" משום לימוד נוסף הנלמד מפס' זה: תניא אידך ששנינו בברייתא אחרת, כתוב: וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ויש לדרוש, כיון שנתחייב אדם במצוה זו  משהגיע לגיל י"ג שנים, באותה שעה נתחייב בכל מצות כולן.

נשאלת השאלה – מה פירוש "כיון שנתחייב אדם במצוה זו נתחייב בכל מצות כולן"?!

אומר רש"י – כיון דנתחייב במצוה זו. שהאיר היום נתחייב בכל המצות דרוב מצות נוהגות ביום ור"ש היא ל"א כיון שנתחייב אדם שהגיע לכלל מצוה דהיינו י"ג שנה נתחייב בכל המצות ולהכי אתא עיקר מילתא.

ממשיכה הגמרא ואומרת – ור"ש היא דאמר מצות עשה שהזמן גרמא היא. תניא אידך וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' שקולה מצוה זו כנגד כל המצות כולן.

נשאלת השאלה – אדם לובש בגד על גופו – אם יש לו ארבע כנפות זה שקול כנגד כל המצוות כולן – מה טמון פה?!

שאלה נוספת שיש לשאול;

אומרת הגמרא {מסכת שבת לב, ב} – כל הזהיר במצות ציצית זוכה ומשמשין לו ב' אלפים וח' מאות עבדים שנא' {זכריה ח-כג} כה אמר ה' [צבאות] בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים [והחזיקו] בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם וגו'.

נשאלת השאלה – מה נעשה עם 2800 עבדים?! ואם מישהו הלך עם יותר מציצית אחת – איפה הוא יכניס את כולם?! ☺

חשבתי לומר על דרך הדרוש, זה לא שלכל מי שלבש ציצית יהיו 2800 עבדים ליד הבית – יהיה לו אחד מקסימום. ואיפה כל שאר הָ – 2799 עבדים? הם יעבדו בשבילי בסין! – בכל יום הם ישלחו לי דולר א' = 2799 דולר כל יום * 25 ימים בשבוע – לא רע בכלל. נוכל לשבת ללמוד בשקט ☺

נשאלת השאלה – למה רק אדם שלובש ציצית יקבל לעתיד לבוא 2800 עבדים – למה זה נאמר רק על אדם שלבש ציצית, ולא על אדם שקיים מצות סוכה או הניח תפילין ?

עוד ארבע שאלות, ואז נוכל לגשת לביאור הדברים:

ישנו מנהג שנוהגים אותו בני עדות אשכנז – בני עדות ספרד ג"כ נוהגים אותו, רק בצורה אחרת;

כותב טעמי המנהגים {סימן תתקמ"ז} – מנהג ישראל שביום חתונתו וביום שמחת לבו של אדם ביום שנכנס לחופה עם בת זוגו, שולחת לו טלית עם ד' ציציות ל"ב חוטין. 

נשאלת השאלה – למה לשלוח לבעל דוקא טלית, לא עדיף לשלוח לו דירה?! ☺

כותב טעמי המנהגים – הוא עפ"י מה שכתב האר"י ז"ל דמצוה זו סגולה להינצל מזנות וסמוכין לזה מפסוק נואף אשה חסר לב, היינו אם חסר  הל"ב חוטין. ע"כ רומזת לו הרי שלך לפניך חלקך הניתן לך מה' אשה משכלת ליתן לב לשמוח בחלקו דייקא.

אומר הספר עולת שבת בשבתו [לאדמו"ר משומרי אמונים] – אשת פוטיפר לא הבינה, איך היא מחליפה בגדים בבוקר ובערב, מנסה להחטיא את יוסף, ולא הולך לה – "איך יכל להיות דבר כזה?!". היא החליטה שיש לו בגד שמגן עליו – ציצית. "אלך והוריד לו את הציצית ואז הוא יחטא" – ולכן נאמר "וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ". ראה יוסף הצדיק שאין לו הגנה, ולכן – "וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה". 

מנהג נוסף שנוהגים בברית מילה, שכל מי שמתעסק במצות המילה – המוהל, הסנדק, אבי הבן – מתעטף בטלית. 

נשאלת השאלה – למה לא נוהגים את זה גם בפדיון הבן?

שאלה אחרונה במקבץ;

בשעה שאדם מסתלק לבית עולמו, מכסים אותו בטלית עד זיבולא בתרייתא; ברגע שמכניסים אותו לאדמה, מסירים ממנו את הטלית ומכניסים אותו רק עם התכריכים.

נשאלת השאלה – למה צריכים ללוות את המת כשהוא עטוף בטלית, ובקבורה להוריד ממנו אותה? 

אם אלה הם פני הדברים, בואו ניגש לביאור השאלות ומהם בע"ה נתחבר לט"ו בשבט:

בפרשת שלח, סומכת התורה את פרשת ציצית לפרשת המקושש; אדם א' שהתורה לא מציינת את שמו, הלך וקושש עצים ביום השבת – למרות שהתרו בו, הוא לא שמע, ולכן הוציאו אותו להורג. לאחר מכן, מופיעה פרשת ציצית. 

שואלים חז"ל – למה נסמכה פרשת ציצית לפרשת מקושש ?

כותב התנא דבי אליהו רבה {פרק כו} – {במדבר טו} ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת. אמר הקב"ה למשה: מפני מה חלל זה את השבת ? אמר משה לפניו: רבש"ע איני יודע. א"ל הקב"ה למשה: אני אומר לך כי בכל ששת ימי חול יש לו לישראל תפילין בראשו ובזרועו ורואה אותם וחוזר ממעשיו, אבל עכשיו ביום השבת שאין לו תפילין בראשו ובזרועו לכן חלל זה את השבת. באותה שעה א"ל הקב"ה למשה: משה, צא וברור להם מצוה אחת שיהיו נוהגים בו בשבתות ובימים טובים, זה מצות ציצית שנאמר {במדבר טו, לח} דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת: {לט} וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' – וכך לא תחטאו – ולכן נסמכו שתי הפרשיות זו לזו. 

כותב הילקוט ראובני {אות ק"ל} – הקב"ה הלביש לאדם הראשון ציצית, שנאמר {בראשית ג, ז} וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה.

אם ככה יוצא, שלאחר חטאו של אדם הראשון – נתן לו הקב"ה ציצית בבגדו. ולאחר חטאו של המקושש, נתן הקב"ה מצות ציצית לכלל ישראל. 

נשאלת השאלה – מה מונח כאן ?

אומרים חז"ל {ילקוט שמעוני, שלח, רמז תש"נ} – תנא דבי אליהו: וימצאו איש מקושש עצים. אמר לו הקב"ה למשה: חלל זה את השבת, אמר לפניו: רבש"ע אתה יודע בכל יום תפילין בראשו, תפילין בזרועו ורואה אותן וחוזר בו. עכשיו שאין עליו תפילין חִלל זה את השבת. אמר לו הקב"ה למשה: צא וברור להם דבר שינהגו בו בשבת ובימים טובים, שנאמר "ועשו להם ציצית לדורותם" – אין לדורותם אלא לדור תם, ואין תם אלא יעקב, שנאמר {בראשית כה, כז} ויעקב איש תם, תם מגזל, תם מגלוי עריות, תם משפיכות דמים.

על מנת להבין מה מונח כאן, נצטרך ללמוד גמרא;

אומרת הגמרא {מסכת מנחות מג, ב} – תניא היה רבי מאיר אומר גדול עונשו של לבן יותר מעונשו של תכלת הקב"ה ציוה ללכת עם שבעה חוטים של לבן ואחד של תכלת. אדם שהלך רק עם לבן, ללא תכלת, יקבל עונש פחות מאשר אדם שלא הלך עם ציצית בכלל, למה ? משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שאמר לשני עבדיו לאחד אמר הבא לי חותם של טיט ולאחד אמר הבא לי חותם של זהב ופשעו שניהם ולא הביאו איזה מהן עונשו מרובה הוי אומר זה שאמר לו הבא לי חותם של טיט ולא הביא.

אומר רש"י – זה שאמר לו המלך הבא חותם של טיט. שמצוי הוא ולא הביא עונשו מרובה.

נשאלת השאלה – למה מצא ר' מאיר לדמות את הציצית לחותם של טיט?

אומר תוספות – חותם של טיט. מה שמדמה חותם של טיט לציצית שכן עושין לעבדים והציצית מעיד על ישראל שהם עבדי הקב"ה. כדאיתא פרק במה אשה (שבת דף נז:) כבלא דעבדא תנן. 

אומר רש"י [שבת נז:] – אי כבלא דעבדא תנן. חותם שעושין לעבד בכסותו לסימן הוכחה שהוא עבד…

אומר הספר למחר אעתיר – עפ"י זה מובן טוב מאוד. הקב"ה תבע מאיתנו לשים את ה'חותמת' שלו על הבגד שלנו – ומהי? – ציצית! – ובזה אנו מאשרים "אנחנו עבדיך!" 

פרשת ציצית מסתיימת במילה 'אמת' – ולמה ? – כי אם הציצית זו החותמת של הקב"ה, אומרת הגמרא {מסכת שבת נה, א} – דאמר רבי חנינא: חותמו של הקב"ה אמת – ולמה דוקא 'אמת'? – כי 'אמת' זה הדבר היחידי שאי אפשר לזייף אותו. אמת יש רק אחת!

להבדיל אלף אלפי הבדלות, בנאדם שעובד בחברת 'קוקה קולה' – לובש חולצה של 'קוקה קולה'; בנאדם שעובד בתדיראן – לובש חולצה של תדיראן; בנאדם שעובד ב'אגד' – לובש חולצה של 'אגד' וכו';

אתה בא אל אותו בנאדם ושואל אותו: "תגיד, למה אתה לובש חולצה כזאת?!"

"מה זאת אומרת למה, כדי שידעו איפה אני עובד" – כך להבדיל, בנאדם שלובש ציצית, מכריז בזאת: "אני עבד של הקב"ה!"

אם ככה, נוכל להבין יסוד נפלא:

אם בלבישת ציצית מכריז האדם שהוא העבד והקב"ה הוא האדון – אומר הקב"ה: "אתה יודע איך אני אשלם לך? כשיגיע משיח ב"ב, אני אתן לך להיות האדון ותחתיך אני אתן עבדים – במידה כנגד מידה!"

לכן ה'עשה' וה'לא תעשה' נבחן דוקא בציצית – כי היא הסמל למבחן העבדות של האדם!

כעת נוכל לגשת ולענות על השאלות ששאלנו, ומכאן יפתח לנו צוהר נפלא בעבודת ה':

אומר תוספות {מסכת ב"ב קיט, ב} – מקושש לשם שמים נתכוון  שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחויבין במצות עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים ובזה יקדש שם שמים …   

למרות שהוא נתכוון לשם שמים, חז"ל קוראים לזה "עבירה לשמה"; הוא אמנם עשה עבירה, אך לא היתה לו בכך שום הנאה. ומה היתה התוצאה ? אומרים חז"ל, שהוא הביא חורבן על עם ישראל – ולמה ? – כי אומרת הגמרא {מסכת שבת קי"ח, ב} – אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים – ובא המקושש וחלל את השבת!

יוצא א"כ, שהתביעה על המקושש היתה – 'מי אמר לך לעשות את החשבון הזה?' – הקב"ה ציוה על שמירת השבת. יש לך שאלה?! – לך למשה רבינו ותישאל: "לעשות או לא?!"

אותו רעיון, נוכל למצוא גם בחטאו של אדם הראשון;

אדם הראשון, אומרים לנו חז"ל, הלך ואכל מעץ הדעת; היעלה על דעתנו, שאדם שנברא ע"י הקב"ה יעניין אותו לאכול חתיכה מעץ הדעת?! אם מלאכי השרת לא מבינים מה היה חטאו, איך אנו – קרוצי חומר – נוכל להבין?! אבל דבר אחד כן כתוב;

אומר שלמה המלך {קהלת ז, כט} לְבַד רְאֵה זֶה מָצָאתִי אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים.

אומר רש"י – אשר עשה. הקב"ה את האדם הראשון ישר : והמה. משנזדווגה לו חוה אשתו ונעשו שנים ונקראו המה: בקשו חשבונות רבים. מזימות ומחשבות של חטא. כך נדרש במדרש.

אומר האר"י הקדוש – באה חוה ואמרה לאדם: "זה שאתה לא עושה עבירות – זו לא חכמה, כי אין לך יצר הרע! אבל אם תאכל מעץ הדעת טוב ורע, ותכניס את הרע לתוכך – ואז תצליח להתגבר – זה נקרא שעמדת בניסיון! – אז תוכיח לקב"ה שאתה עבד טוב!" – לחטא הזה קורא שלמה המלך – 'חטא בחשבון'.  

אם ככה, מה עשה הקב"ה לאדם הראשון?

הבאנו את דברי הילקוט הראובני, שנתן לו הקב"ה תיקון ועשה לו ציצית;

נשאלת השאלה – למה דוקא ציצית ?

עפ"י מה שאמרנו, התשובה פשוטה מאוד – הציצית היא כבל של עבדות – "תזכור שאתה עבד שלי!" – ועבד עושה, מה שאומר לו הבעל הבית – בלי שום חשבון!

וכך גם אמר הנביא ישעיהו בן אמוץ לחזקיה המלך;

מספרת הגמרא {מסכת ברכות י, א-ב} – {מלכים ב כ-א} בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו כה אמר ה' צבאות צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה וגו'. מאי כי מת אתה ולא תחיה? מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא. אמר ליה חזקיהו לנביא ישעיה: מאי כולי האי על מה נגזרה עלי מיתה ?! אמר ליה: משום דלא עסקת בפריה ורביה משום שלא התחתנת והבאת ילדים ! א"ל חזקיהו: משום דחזאי לי ברוח הקדש דנפקי מינאי בנין דלא מעלו כי ראיתי ברוח הקודש שעתידים לצאת ממני בנים רשעים ! א"ל: בהדי כבשי דרחמנא למה לך למה אתה מתעסק בחשבונות שמים?! מאי דמפקדת איבעי לך למעבד מה שאתה מצווה לעשות – תעשה ! ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד אתה צריך להתחתן, זה לא עסק שלך איזו נשמה הקב"ה מוריד !

אם ככה, זה לא סתם שקריאת שמע – שהיא קבלת עול מלכות שמים – מסתיימת בפרשת ציצית, וזה לא סתם, שאנחנו הולכים עם ציצית מאחורינו ומלפנינו  – כי "מַלְכוּתוֹ בְּרָצוֹן קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם" מתי היה??? – בקריעת ים סוף! שם קיבלנו את מלכותו ית' ברצון! – הציצית היא החותם של קבלת עול מלכות שמים ברצון!

אם ככה, אדם הראשון היה האדם הראשון שעשה חשבון – ומי שכנעה אותו לעשות חשבון??? – האישה!

לכן, כאשר האישה הולכת להתחתן, היא אומרת לבעל המיועד: "תשמע, פעם אחת אמרתי לך לעשות חשבון – עכשיו, לפני החתונה, קח ציצית – ובכך תזכור לעשות כל מה שאמר לך הקב"ה לעשות, ולא מה שאני אמרתי לך!" – משגרת האישה לבעלה טלית, כדי לתקן את החשבון שעשתה האישה הראשונה בבריאה!

שאלנו – ולמה בברית מילה כולם מתעטפים בטלית ?

פשוט מאוד – מאותה סיבה; אומרת התורה בפרשת תזריע {ויקרא יב, ג} וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ; 

כותב האור החיים הקדוש – "…כי בריאת אדם הראשון היתה בריאה תמה בבחינת הקדושה מושללת מכל רע, ולזה לא היתה בתכונתו בחינת הערלה, ובסיבת החטא משך בערלתו (סנהדרין לח:), ונולדה בו בחינת הערלה…"

אם ברית מילה באה כתוצאה מחטא אדם הראשון, לכן בשעת המילה כולם מתעטפים בטלית – לתקן את חטא החשבון!

אותה הדבר, גם בזמן ההלוויה – כל הדרך אל הקבר, הנפטר מעוטף בטלית. אבל כאשר מורידים אותו אל הקבר, מורידים ממנו את הטלית – ולמה ? כי הקבר זה התיקון הסופי שלו – "כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב", ולכן כבר אין לו צורך בטלית. 

ומכאן נעבור אל ט"ו בשבט: ☺

כותב היפה ללב – אתרוג אחר עשיית מצוותו , עושים אותו מרקחת כדי להעלותו על שולחן בליל ט"ו בשבט. ומעלה גדולה למי שיש אישה הרה בבית, ייתן לה לאכל ממנו. וגם ליתן ממנו למקשה לילד שאומרים שהיא סגולה שתלד בריווח ולא בצער ויצא הוולד בר קימא לחיים טובים וארוכים ולשלום, כשאוכלת ממנו באותה שעה.

נשאלת השאלה – מה הקשר בין אתרוג, אישה המקשה לילד וט"ו בשבט?!

ביום השלישי לבריאה, קורא הקב"ה לאדמה ואומר לה: {בראשית א, יא} תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן: {יב} וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב. 

לכאורה, מדוע נאמר 'כִּי טוֹב' ?! היה צריך להיות כתוב 'כִּי לא טוֹב' –  הקב"ה ציוה את האדמה להוציא 'עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי' ולא  'עֵץ עֹשֶׂה פְּרִי' !

ועוד, לא נאמר רק 'כִּי טוֹב', אלא שביום השלישי נאמר פעמיים 'כִּי טוֹב' !

אומר רש"י – עץ פרי. שיהא טעם העץ כטעם הפרי. והיא לא עשתה כן, אלא ותוצא הארץ וגו' ועץ עושה פרי, ולא העץ פרי, לפיכך כשנתקלל אדם על עונו נפקדה גם היא על עונה ונתקללה.

אומר השפתי כהן {בראשית} – והקלקול היה שאמרה הארץ אם יהיה טעם העץ כטעם הפרי, אחר שילקטו הפרי יאכלו העץ ואצטרך להוציא אילנות בכל שנה ושנה. אני אוציא עץ שיהיה עץ שאין בו טעם פרי, כדי שאם ילקטו הפירות ישאר העץ, והיא לא ידעה שאחר שילקטו הפרי יוציא פרי אחר פרי ולא ימיש מעשות פרי. 

אומר החזקוני – עץ פרי. והיא לא עשתה כן, ובדשאים הוציאה למיניהם יותר משנצטותה. מכאן יש ללמוד שלטובה נתכוונה לפי שכמה אילנות יחסרו  אם העץ עצמו כפרי, ואעפ"כ כשנתקלל אדם על עונו נפקדה גם היא ונתקללה, דבהדי כבשי דרחמנא למה לה, יד ה' לא תקצר [למה לך לעשות חשבונות שמים ?! ברגע שהיו כורתים את העץ, היה גודל עץ חדש במקום!].

אם ככה, מי היה העץ היחיד שלא שינה מציווי הבורא ?

אומרת הגמרא {מסכת סוכה לה, א} – ת"ר {ויקרא כג-מ} פרי עץ הדר עץ שטעם עצו ופריו שוה? הוי אומר זה אתרוג.

אומר רש"י –  פרי עץ. שהעץ כפרי בטעם שוה.

כותב רבינו בחיי {פרשת אמור כג, לט} – אך בחמשה עשר יום לחודש השביעי באספכם… ושיטלו בו מצות הלולב לכפר על קלקולו של אבינו הראשון שהיה בזמן הזה …  מוליך ומביא למי שהרוחות שלו, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו, ובזה נתעורר על היחוד כי לפי שקצץ אבינו הראשון וחטא באתרוג לבדו, אין אנו מביאין האתרוג לבדו, אלא נביאהו עם שאר הפרי ליחדו עם כלן, וכלן עמו, ומזה אנו מתקנין את אשר עותו ומרצין בו המקום. 

אם ככה, לוקחים את האתרוג שאיתו עשינו את הנענועים בסכות וכפרנו על חטאו של אדם הראשון, ועושים ממנו מרקחת בט"ו בשבט.

נשאלת השאלה – למה בט"ו בשבט ולא בפורים ?

פשוט מאוד, בגלל שט"ו בשבט של החג של האילנות – והאילנות חטאו, שלא הוציאו טעם העץ וטעם הפרי שווה – אז מה התיקון?! – תאכל אתרוג בט"ו בשבט, ללמד את האילנות – "תלמדו מהאתרוג – שעשה מה שאמרו לו!"

אם ככה, למה זו סגולה לאישה המקשה לילד ?

פשוט מאוד, למה אישה מקשה לילד?! כי היא זו שנתנה את העצה לאדם הראשון לאכול מעץ הדעת, ולכן היא קוללה {בראשית ג, טז} בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים. אבל אם היא מבינה את התיקון שמונח באתרוג ואוכלת ממנו, ממילא לא תחול עליה הקללה, ולכן זו סגולה שתלד ללא קושי. 

עלינו לדעת, שאכילת הפירות בט"ו בשבט זה מנהג בעלמא. ישנם ברוך ה' פירות בשפע – אבל צריך לדעת, שאכילה של תולעת אחת = 7 לאוין!!!

ועל מה?! על תפוז סיני?! 😐 

תיקח תמר אחד וחצי זית – תפתח אותם ותבדוק שאין בהם תולעים, ותאכל! – יצאת ידי חובת שבעת המינים. בנוסף תאכל אתרוג – עשית גם את התיקון השלם. 

ראיתי אנשים שקונים תאנים יבשות! – הכל מלא תולעים!!! – אם תיקחו תאנה אחת, תניחו אותה על פינת השולחן – תבואו בבוקר, ותראו איך היא עברה לקצה השני ☺ – ואם תשימו לה פתק עם כתובת, היא תדע גם ללכת לכתובת ☺ – בשביל מה להסתבך???

הבאנו את השור בפרקי שירה, שאומר את הפס' "אָז יָשִׁיר משֶׁה" – ולמה דוקא את הפס' הזה?

מביאים חז"ל ביאור נוסף – השור הוא הסמל לנטילת עול על עצמו. והיות וכך, ב –"אָז יָשִׁיר" קיבל על עצמו כל א' וא' מישראל להיות עבד של הקב"ה, וזה מה שאומר הנביא {ישעיה א, ג} יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו.

עפ"י זה גם מובן, למה היו צריכים שפרעה יגיד "הרי אתם בני חורין, הרי אתם משוחררים" – כי הפכנו להיות מעבדי פרעה, להיות עבדי ה'!

בזכות קבלת העבדות, נזכה לשמוע את השירה האחרונה ב"ב, בביאת גואל צדק אמן ואמן!!!