פרשת וישלח – חיזוק לסעודה רביעית – שנת תשע"ט.
פרשת השבוע שנקרא בע"ה בשבת זו, פרשת וישלח. עוסקת התורה במפגש שבין יעקב אבינו לעשו, לאחר ל"ד שנים שלא ראו א' את השני; כ' שנים היה יעקב בבית לבן, וקודם י"ד שנים בישיבת שם ועבר, ויעקב אבינו יוצא בחזרה מחרן לארץ ישראל.
פותחת הפרשה: {לב, ד} וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם.
אומר רש"י – וישלח יעקב מלאכים. מלאכים ממש.
{ה} וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה: {ו} וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ: {ז} וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ: {ח} וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת.
אם נשים לב, התורה מדגישה את הפחד שהיה ליעקב, שנאמר גם "וַיִּירָא" וגם "וַיֵּצֶר לוֹ" – ורבותינו מיד שואלים ממה הוא פחד כ"כ, והרי הבטיח לו הקב"ה שהוא ישמור עליו מכל רע, כמ"ש {כח, טו} וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ, וגם כשצוה אותו הקב"ה לשוב לארץ ישראל, אמר לו: "שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ" – אז ממה הוא פחד כ"כ?
אומרים חז"ל {בראשית רבה, פרשה עו, אות ב} – וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי עִילְאָי לֹא הִיא יִרְאָה לֹא הִיא צָרָה, אֶלָּא וַיִּירָא שֶׁלֹא יַהֲרֹג, וַיֵּצֶר לוֹ שֶׁלֹא יֵהָרֵג, אָמַר אִם הוּא מִתְגַּבֵּר עָלַי, הוֹרְגֵנִי, וְאִם אֲנִי מִתְגַּבֵּר עָלָיו אֲנִי הוֹרְגוֹ, הֲדָא הוּא וַיִּירָא שֶׁלֹא יַהֲרֹג וַיֵּצֶר לוֹ שֶׁלֹא יֵהָרֵג. אָמַר יעקב: כָּל הַשָּׁנִים הַלָּלוּ יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, תֹּאמַר שֶׁהוּא בָּא עָלַי מִכֹּחַ יְשִׁיבַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. כָּל הַשָּׁנִים הַלָּלוּ הוּא יוֹשֵׁב וּמְכַבֵּד אֶת הוֹרָיו, תֹּאמַר שֶׁהוּא בָּא עָלַי מִכֹּחַ כִּבּוּד אָב וָאֵם, שֶׁהֲרֵי כָּךְ אָמַר (בראשית כז, מא): יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי, תֹּאמַר שֶׁמֵּת אוֹתוֹ זָקֵן וּבָא עָלַי לְהָרְגֵנִי.
סיבה נוספת, אומר הספר מלא העומר – חשש יעקב שיש לעשו איזה קיטרוג עליו בשביל שנשא שתי אחיות, וז"ש "וַיֵּצֶר לוֹ" – מרמז על שתי אחיות, שנאמר {ויקרא יח, יח} ואשה אל אחותה לא תקח לצרור, ודרשו חז"ל ביבמות {ג, ב} לצור ולצרור. לכן חלקם לשני מחנות, כי נסתפק באיזה יש לו אחיזה יותר, או ברחל שכנסה אחר לאה ונישואי לאה בהיתר היה, או כי רחל נתקדשה בשני העבודה ונישואי לאה אחר כן באיסור, לכן חילק לשני מחנות, כי בטוח היה שלא ישלוט בשניהם.
יעקב אבינו נערך לשלשה דברים;
אומר רש"י – והיה המחנה הנשאר לפלטה. על כרחו כי אלחם עמו. התקין עצמו לשלשה דברים לדורון, לתפלה ולמלחמה. לדורון להלן (פסוק כא) ותעבור המנחה על פניו. לתפלה (פסוק ט) אלהי אבי אברהם. למלחמה והיה המחנה הנשאר לפלטה.
"וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת" – ולמה עשה זאת?! – {ט} וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה.
פירוש, עשה יעקב מרחק של יום א' בין שני המחנות, היות ורבקה אמו אמרה לו: "לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד": אמר יעקב: "אם אני אמות, ממילא גם עשו ימות באותו יום" – לכן הוא עשה מרחק של יום א' ביניהם.
ממשיך יעקב בהכנות לקראת המפגש עם עשו, ומבקש:{שם יב} הַצִּילֵנִי נָא מִיַד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים – כאן כבר לא נאמר "יָרֵא מאד" – ולמה?
אומר האזנים לתורה – התקין עצמו לשלשה דברים: לדורון לתפלה ולמלחמה. רש"י. סדר הכתובים הוא: למלחמה – "ויחץ … לשני מחנות", לתפילה – "ויאמר יעקב אלהי אבי", ולדורון – "ויקח … מנחה לעשו", ומדוע לא התחיל בתפלה? – מפני שנבהל מתשובת המלאכים: "ויירא יעקב מאד", ולא היתה דעתו מיושבת עליו להתפלל בכוונה, והתחיל לעשות הכנות למלחמה – ויחץ – ובתוך כך נתישבה דעתו ועמד בתפלה, ואז אמר: "כי ירא אנכי אתו" ולא אמר "מאד", וזה סימן שכבר נתקררה מעט דעתו עד כדי להתפלל בכוונה…
מהדברים האלה, הייתי רוצה לעבור לפיוט ששרים אותו גם האשכנזים וגם הספרדים, במוצאי שבת קדש – 'אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב'.
נשאלת השאלה – למה שרים את הפיוט הזה דוקא במוצ"ש ולא ביום חול?
כדי לקבל הסבר לדברים, נצטרך לגשת לשאלה נוספת:
לאחר הפיוט 'אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב', ישנו פיוט נוסף – "אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי אֵלִיָּהוּ הַגִּלְעָדִי בִּמְהֵרָה יָבֹא אֵלֵינוּ עִם מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד";
ישנו פיוט נוסף, ששרים אותו בני עדות אשכנז, המבוסס על סיפורו של רבי ניסים גאון זצ"ל, שנקרא 'איש חסיד היה', וכך מסופר:
"הזכירו החכמים ע"ה, שפעם היה אדם עני ולו ילדים ואשה שחשך עליהם עולמם ולא היה להם במה להתפרנס אפילו יום אחד. אמרה לו אשתו: הוי בן דודי, קום וצא לשוק אולי תמצא משהו שנתפרנס ממנו כדי שלא נמות ברעב, אמר לה: הוי אחותי, אנה אפנה ואנה אלך ואין לי לא קרוב שאלך ואפנה אליו ולא חבר לי, אין לי אלא ה' ית'. הרפתה ממנו – גבר רעב הילדים, והיו בוכים וצועקים, חזרה לדבר אליו ואמרה לו: הוי פלוני, צא, שמא יזדמן לך דבר או תמות במקום שאליו תצא, וזה טוב מאשר לגווע אחד אחד. אמר לה: וכיצד אצא ערום? היה עליה חלוק, הלבישתו ויצא, וכשיצא לחוץ עמד נבוך ולא ידע להיכן יפנה – לימין או לשמאל, בכה בכי גדול, אחר הרים עיניו לשמים ואמר: ריבונו של עולם, הרי ידעת שאין לי אל מי לפנות ולא מי שאתאונן לפניו על עניי ודלותי , יצאתי ואיני יודע להיכן אפנה, אין לי לא אח ולא קרוב ולא רע, אין לי תחבולה (כיצד להתפרנס), הילדים קטנים, הרעב גבר עליהם, אין מי שיצדיקני, אתה יצרתנו, פנה אלינו ברחמיך או הוצא את רוחי מהר כדי שיקל לי. והלך קצת בוכה ומלא דאגה.
פגשו אליהו הנביא זכור לטוב, אמר לו: מה לך הזקן, סיפר לו הכל על מעמדו שהוא נתון בו, אמר לו אליהו: בוא מכרני , טול מחירי וירווח לך בו ולמשפחתך . אמר לו: אדוני, כיצד אמכרך והאנשים יודעים שאני עני, ואין לא לא עבד ולא נער, אמר לו: אל תדאג שמע מה שאיעצך, לא יעונה לך כל רע, וכשתקבל את מחירי תן לי ממנו דינר ואני מחזירו לך, והיזהר שתמכור אותי רק למי שאיעצך ואל תקבל תוספת על (המחיר). פנה אתו אל השוק, וכל מי שאמר לו (לעני), האם זה נתינתך, אמר לו "כן, זהו עבדי", וכשנשאל אליהו ז"ל על כך, אמר "כן, אמת הדבר". עבר בשוק שר אחד משרי המלך, ראה נער יפה מראה ויפה תואר ונתאווה לקנותו, חיכה עד שהכריזו עליו והיה המחיר (שהציע) בעדו אותו שר שמונים דינר, אמר לו (אליהו), מכרני, הוסיפו מן הקהל על מחירו מאתיים דינר ולא קיבל אותם. קיבל השר דמיו, ונתן לו (לאליהו) את הדינר, חזר והשיבו לו (אליהו) כמות שאמר, אחר כך אמר לו (אליהו), לך והתפרנס אתה ומשפחתך ואשתך ושום רעה לא תמצא אותך לעולם. הלך והסתלק אליהו ז"ל עם השר, פנה המוכר אל השוק – קנה לחם, בשר, שמן, דגן וזרעונים אחרים וכל מה שרצה, והלך בו לביתו. נכנס ומצא את ילדיו גוועים ברעב, אז אכלו ושבעו. אמרה לו אשתו: ספר לי סיפורך, סיפר לה כל מה שאירע לו. אמרה לו: כיצד מצאת את עצתי בשבילך, אילו היית מזניח לצאת היית אובד אתה ואנחנו, הוא רכש לאחר מכן רכוש רב דלא ייספר, ולא ראה מצוקה לעולם.
ומסופר שאותו שר פנה עם אליהו ז"ל, ונכנס אתו אל המלך, ומזמן עלה בדעתו של המלך להקים ארמון מחוץ לעיר, והיה קונה עבדים לרוב כדי להעביר אבנים ועצים וכל הכלים שיצטרך להם לבניין, ומשנכנס אליהו ז"ל אל המלך, אמר לו המלך: האם תדע מלאכה? אמר לו "הן", אמר לו: מה היא?, אמר לו: "בנאי אני", אמר: כך הוסכם בשעת קנייתך, אני מבקש ממך שתבנה לי ארמון מחוץ לעיר, כזה וכזה. אמר: "הן, אעשה רצונך, ואפילו למעלה ממה שאתה רוצה", לאחר מכן אמר לו המלך: רצוני שתזדרז במלאכתך כדי שישלם מהר, ואם יגמר במשך ששה חדשים אשחרר אותך מעבודתך ואיטיב עמך! אמר לו, צו על עבדיך שיביאו כל הכלים אליו. ציווה המלך על כך, וכשבא הלילה עמד אליהו ז"ל וביקש מה' יתעלה, שיעשה לו נס ויבנה את הארמון לפי אותה התכנית שביקש המלך. קיבל ה' את תפילתו ועד שעלה השחר הושלם הארמון ואליהו ע"ה הסתלק לדרכו, תמה המלך והתפלא מאד על כך ושמח שמחה רבה שנתמלא מבוקשו בבניין הארמון, ביקש את האיש ולא מצאו, סבר שהוא מלאך, לאחר ימים פגשו (לאליהו) העני, זה שמכרו, אמר לו, אדוני מה עשית אצל המלך? אמר לו: היה בידי להסתלק ממנו מיד, אלא שלא רציתי לשנות מדיבורי ולעבור עליו, הבטחתי להם והיה חובה עלי לקיים הבטחתי, וכשאמר לי בנה את הארמון ואשחרר אותך, בניתיו לו ונסתלקתי ולא רציתי שיצטער על קנייתי ויתעצב על הזהב ששקל, עמדתי ועשיתי לו כפלים ממה ששקל, הודה לו (העני) על כך ואמר לו: אדוני החייתני, אמר לו: תן תודה לה' ית' שהסב לך זאת, והסתלק!"
ע"כ המעשה. נחזור לפיוט:
נשאלת השאלה – למה דוקא במוצאי שבת שרים לאליהו הנביא?
כותב הטור {ס' רצ"ה} – ורגילין להזכיר אליהו הנביא, ופירש בעל המנהיג (הל' שבת סי' ע"א) הטעם לפי שהוא עתיד לבשר הגאולה. ואיתא בעירובין (מג:) מובטח להן לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים, ועל כן אנו מתפללין כיון שעבר השבת ויכול לבוא שיבא ויבשרנו.
כותב המהרי"ל – בכל מוצ"ש נכנס אליהו לגן עדן ויושב תחת עץ החיים וכותב זכותן של ישראל.
כותב האגרא דכלה {פרשת לך לך} – ויאהל עד סדם. ויש לרמז בדרך רמז ויאה"ל אותיות אליה"ו, עד סד"ם ר"ת ס'עודתא ד'דוד מ'לכא, כי אליהו כותב אז כל מה שפעלו ישראל בשבת קודש לקרב הגאולה.
מקור הדברים בדברי המדרש בפרשת בהר;
אומר המדרש {ויקרא רבה, פרשה לד, אות ח} – לְשֶׁעָבַר הָיָה אָדָם עוֹשֶׂה מִצְוָה וְהַנָּבִיא כּוֹתְבָהּ, וְעַכְשָׁיו אָדָם עוֹשֶׂה מִצְוָה מִי כּוֹתְבָהּ, אֵלִיָהוּ וּמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוֹתֵם עַל יְדֵיהֶם, כְּהַהוּא דִכְתִיב (מלאכי ג, טז): אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו.
כותב הרמ"ע מפאנו בספרו {עשרה מאמרות , מאמר "אם כל חי" חלק ג', סימן כג} – ואמרו עליו על אליהו הנביא שהוא מקריב תמידין בבית המקדש אף על פי שהוא שמם, שהרי בקדושתו עומד. ואתיא כי הא דתנינן בסוף עדיות מקריבין אעפ"י שאין בית ואפשר שנגנזו לו קופות מתרומות הלשכה, כדי שיהיו באים משל צבור ואינו רחוק להאמין שיהיו אבות העולם עומדים על גביו למעמד והימן אסף וידותון משוררים ומעורות הקדשים דכתיב בהו לו יהיה, אמרו שהוא עושה מגילות מגילות וכותב זכויותיהם של כל אחד מישראל. ויש אומרים שאזור עור שלו הוא מאילו של אברהם אבינו, כי לו יאתה לגופיה ועוד להזכיר זכות אבות תמיד.
כותב האבודרהם {סדר תפילות השבת, פי"ז} – והנכון בעיני כי מה שתקנו להזכיר אליהו במוצ"ש שהוא על שם דאמרינן בשבת בפרק כל כתבי הקודש {קיח, ב} אמר רב יהודה אמר רב: אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון, שנאמר {שמות טז, כז} ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו, וכתיב בתריה {שם יז, ח} ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים, ועוד אמרינן התם: אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי: אלמלא משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין, שנאמר {ישעיה נו, ד} כי כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וגו', וכתיב בתריה {שם ז} והביאותים אל הר קדשי, ועל כן אנו אומרים להקב"ה הרי שמרנו את השבת כמו שצויתנו מעתה שלח לנו את אליה הנביא. וגם הטעם שתקנו לומר אליהו הנביא בהבדלה לפי שההבדלה היא סימן להבדיל בין קודש לחול, וכמו כן אליהו כשיבא יבדיל בין כשרים שבישראל לפסולים שבהם, שנאמר {מלאכי ג, ב} כי הוא כאש מצרף וכבורית מכבסים.
עד כה ראינו דברים נפלאים על אליהו הנביא, אבל מה פתאום נכנס אליהו הנביא באמצע – בין 'איש חסיד היה' ל'אל תירא יעקב'?
כותב האבודרהם {שם} – ואומר בעל המסרה כי בחמשה מקומות יעקב מלא ו"ו ובחמשה מקומות אליהו חסר ו"ו, ואלו הן יעקב מלא ו"ו: וזכרתי את בריתי יעקוב {ויקרא כו, מב}, הנני שב שבות אהלי יעקוב {ירמיה ל, יח}, גם זרע יעקוב ודוד עבדי {שם לג, כו}, ושב יעקוב ושקט תנינא {שם מו, כז}, לא כאלה חלק יעקוב {שם נא, יט}. אליה חסר ו"ו, ומלאך ה' דבר אל אליה התשבי {מ"ב א, ג}, וילך אליה {שם ד}, אליה התשבי הוא {שם ח}, ויען אליה וידבר אליהם {שם יב}, הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא {מלאכי ג, כג}. והטעם דרך משל לומר כי יעקב אבינו תפש לאליהו הוא"ו משמו בתורת משכון עד שיבא עם משיח בן דוד המוכתר בששה מדות, שנאמר במשיח {ישעיה יא, ב} ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה', ואז יחזיר לו הו"ו ויהיה שמו שלם. והטעם של אליהו כי דיו לעבד להיות כרבו.
ישנו מוזמן נוסף לסעודת מוצאי שבת קודש, והוא דוד המלך ע"ה, כמ"ש "אַתְקִינוּ סְעֻדָּתָא דִּמְהֵימְנוּתָא דָּא הִיא סְעֻדָּתָא רְבִיעָאָה דְּדָוִד מַלְכָּא מְשִׁיחָא".
נשאלת השאלה – ולמה נקראת סעודה רביעית על שמו של דוד המלך?
כותב הספר סידורו של רבי שבתאי – הטעם שנקראת סעודת דוד המלך הוא עפ"י מה שאמרו חז"ל {שבת ל.} שהקב"ה אמר לדוד שימות בשבת, ולכן בכל מוצאי שבת היה דוד עושה סעודה גדולה על שלא מת, ולכן קוראים לסעודה זו על שמו.
כותב הפרי עץ חיים {פרי עץ חיים שער השבת, פי"ז} – סעודת ליל שבת כנגד יצחק אבינו, וכל המקיימה ניצל מחבלי משיח. סעודה שניה כנגד אברהם אבינו, וכל המקיימה ניצל מדינה של גיהינום. סעודה שלישית כנגד יעקב אבינו, וכל המקיימה ניצל ממלחמת גוג ומגוג. סעודה רביעית כנגד דוד המלך, וכל המקיימה ניצל מחיבוט הקבר.
אם ככה, יש לנו את דוד המלך, אליהו הנביא ויעקב אבינו – כולם נמצאים בסעודה רביעית.
אומרת לנו התורה: {לב, ח} וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וגו' – וממה הוא פחד?
אומר רש"י – ויירא ויצר. ויירא שמא יהרג, ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים.
לכאורה, ממה בדיוק יש לו לפחד – והרי כבר אמרנו, שמי שדבק באמת ולא משקר לא מת?!
יעקב אבינו יוצא מחרן, ועובר טלטלות קשות – מגיע עשו ולוקח ממנו המון בהמות, כמ"ש {לג, יא} וַיִּפְצַר בּוֹ וַיִּקָּח.
חוץ מזה, בזמן שהוא עובר את מַעֲבַר יַבֹּק, מגיע שרו של עשו ונותן לו מכה בכף הירך שממנה הוא סבל במשך שנה וחצי, שנאמר {לג, יח} וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם וגו' ופירש"י: "שלם. שלם בגופו, שנתרפא מצליעתו. שלם בממונו, שלא חסר כלום מכל אותו דורון. שלם בתורתו, שלא שכח תלמודו בבית לבן".
יעקב מגיע לשכם ביום שישי, ותוחם את המקום. הולך שכם בן חמור ושוכר נערות לתופף בתופים – ולמה?
מספר המדרש {פרקי דרבי אליעזר פרק לח} – שהיתה בתו של יעקב יושבת אהלים ולא היתה יוצאת החוצה. מה עשה שכם בן חמור ? הביא משחקות נערות חוצה לה מתופפות בתופים, יצאה דינה לראות בבנות המשחקות, ושָלְלָה ושכב אותה, והרתה וילדה את אסנת.
אם ככה, יעקב אבינו סובל ג' דברים – עשו לוקח ממנו ממון רב, הוא חוטף מכה ממלאך ובתו דינה נחטפת ע"י ערל.
לאחר מעשה דינה, נגלה אליו הקב"ה ואומר לו: {לה, א} "קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ"
נשאלת השאלה – מה פתאום דוקא כאן, לאחר מעשה דינה, בא הקב"ה ומצוה את יעקב ללכת לבית אל ?
אומרים חז"ל {בראשית רבה, פרשה פא, אות ב} – רַבָּנָן אָמְרֵי: מַה יָּדְךָ קֹדֶם לְפִיךָ כֵּן יִהְיֶה נִדְרְךָ קֹדֶם לְפִיךָ. תֵּדַע לְךָ שֶׁכֵּן שֶׁהֲרֵי אָבִינוּ יַעֲקֹב עַל יְדֵי שֶׁאִחֵר נִדְרוֹ נִתְבַּקְּרָה פִּנְקָסוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵּית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא: בִּשְׁעַת עָקְתָא נִדְרָא בִּשְׁעַת רַוְחָא שִׁטְפָא… אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יַעֲקֹב, שָׁכַחְתָּ נִדְרְךָ, קוּם עֲלֵה בֵית אֵל, לְבֵיתוֹ שֶׁל אֵל, וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ, וְאִם אֵין אַתְּ עוֹשֶׂה כֵּן הֲרֵי אַתְּ כְּעֵשָׂו, מַה עֵשָׂו נוֹדֵר וְאֵינוֹ מְקַיֵּם אַף אַתְּ נוֹדֵר וְאֵינְךָ מְקַיֵּם.
מה עושה יעקב? לוקח את כל המשפחה ועוזב את שכם;
אומרת התורה: {שם ב} וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם: {ג} וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי …
כעת הגענו לפס' שבו הייתי רוצה לעסוק – {שם ו} וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית אֵל הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ.
בפרשת שבוע שעבר, מגיע יעקב אבינו להר המוריה ושם י"ב אבנים מסביבו ואומר: "אם אקום בבוקר והאבנים יתאחדו לאבן אחת, סימן שיצאו ממני י"ב השבטים"; אומרת התורה: {כח, יח} וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ: {יט} וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה.
כידוע, בעיר לוז היו מתגוררים אנשים שלא היה עולה שקר על לשונם, ולכן למלאך המוות לא היתה רשות להיכנס לעיר והאנשים שם היו מאריכים ימים.
במציאות היום, שמות הרחובות מתקצרים או מתחלפים לעיתים; כמה זמן משאירים את השם הישן עד שיכיר הציבור את השם החדש?! כמה חודשים – ואם נגזים נאמר שנה. לאחר שנה כבר כולם מכירים את השם החדש – כולל ה – WAZE והדוור של הדואר ☺
אומרת לנו התורה בפרשת שבוע שעבר "וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה" – חולפות להם כ"ב שנה, יעקב אבינו חוזר בחזרה לאותו מקום, ובמקום לכתוב "וַיָּבֹא יַעֲקֹב בית אל אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן", אומרת התורה: "וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן" – ומזה 'לוּזָה'?! – "הִוא בֵּית";
נשאלת השאלה – אם החלפת כבר את שם העיר לבית אל, מה פתאום אתה מזכיר שוב את השם 'לוזה'?!
חולפות להן 48 שנה – פרשת ויחי, אומרת התורה: {מח, א} וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם: {ב} וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה: {ג} וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי 😐 – מה פתאום קוראת התורה פעם נוספת לעיר בשם 'לוז' ולא בשם 'בית אל'?!
עפ"י הדברים האלה משמע, שישנו חיבור בין יעקב ובין העיר לוז, והשאלה שנשאלת היא – מהי נק' החיבור ביניהם?
דבר נוסף, בפרשת שבוע שעבר לוקח יעקב אבינו מקלות ושם אותם בְּשִׁקֲתוֹת הַמָּיִם – ומהם סוגי המקלות שהוא לקח? אומרת התורה: {ל, לז} לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעַרְמוֹן;
כותב החיד"א {חומת אנך, ויצא אות י"א} – ויקח לו יעקב מקל לבנה לח ולוז וערמון. אפשר לרמוז 'מקל' ס"ת אברהם יצחק ישראל.
אומר הספר זבח תודה – 'לִבְנֶה' שצבעו לבן, הוא כנגד אברהם אבינו שהיתה מדתו חסד, ו'לוז' כנגד יעקב אבינו שמדתו אמת.
אומרים חז"ל {בראשית רבה, פרשה סט, אות ח} – (בראשית כח, יט): וְאוּלָם לוּז, הִיא לוּז שֶׁצּוֹבְעִין בָּהּ אֶת הַתְּכֵלֶת, הִיא לוּז שֶׁעָלָה סַנְחֵרִיב וְלֹא בִּלְבְּלָהּ, נְבוּכַדְנֶצַּר וְלֹא הֶחֱרִיבָהּ. הִיא לוּז שֶׁלֹא שָׁלַט בָּהּ מַלְאַךְ הַמָּוֶת מֵעוֹלָם, הַזְּקֵנִים שֶׁבָּהּ מֶה עוֹשִׂין לָהֶם, כֵּיוָן שֶׁהֵם זְקֵנִים הַרְבֵּה מוֹצִיאִין אוֹתָם חוּץ לַחוֹמָה וְהֵם מֵתִים. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא, לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ לוּז, כָּל מִי שֶׁנִּכְנַס בָּהּ הִטְרִיף מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים כַּלּוּז. וְרַבָּנָן אָמְרֵי מַה לּוּז אֵין לָהּ פֶּה, כָּךְ לֹא הָיָה אָדָם יָכוֹל לַעֲמֹד עַל פִּתְחָהּ שֶׁל עִיר. אָמַר רַבִּי סִימוֹן לוּז הָיָה עוֹמֵד עַל פִּתְחָהּ שֶׁל עִיר. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַבִּי פִּנְחָס בַּר חָמָא אָמַר לוּז הָיָה עוֹמֵד עַל פִּתְחָהּ שֶׁל מְעָרָה וְהָיָה לוּז חָלוּל וְהָיוּ נִכְנָסִין דֶּרֶךְ הַלּוּז לִמְּעָרָה, דֶּרֶךְ הַמְּעָרָה לָעִיר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שופטים א, כד כה): וַיִּרְאוּ הַשֹּׁמְרִים אִישׁ יוֹצֵא מִן הָעִיר וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַרְאֵנוּ נָא אֶת מְבוֹא הָעִיר וְעָשִׂינוּ עִמְּךָ חָסֶד.
כותב רבינו בחיי – ואולם לוז שם העיר לראשונה. המקום שקראו בית אל והוא ירושלים, מה היה הצורך להודיענו שנקרא לוז מתחילה, ומה תועלת המגעת אלינו מזה. ויתכן לומר כי בא הכתוב לרמוז לנו בשם הזה כי מזה התחיל העולם להשתכלל ולהתחדש, והנה הוא ראשית הבריאה והחידוש, וע"כ גלה לנו כי שם העיר לראשונה לוז, מלשון לוז השדרה באדם, שממנו עתיד להתנער ולהתחדש ולהיברא לתחיית המתים, כי כשם שפלא החידוש הזה היה משם, כך פלא של תחיית המתים יתחיל משם.
פירוש הדבר, כמו שמעצם הלוז יקום האדם בתחיית המתים, כך החל הקב"ה לבנות את עולמו מהמקום נקרא 'לוז'.
מהדברים האלה, נוכל להתקדם לשלב נוסף עם כמה חידושים נפלאים:
נשאלת השאלה – מאיפה לקח רבינו בחיי, שמעצם הלוז יקום האדם בתחיית המתים?
כמה מקורות לדבר:
אומר המדרש {בראשית רבה, פרשה כח, אות ג} – [על הפס' {בראשית ו, ז} וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי]; רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק אָמַר אֲפִלּוּ לוּז שֶׁל שִׁדְרָה, שֶׁמִּמֶּנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵצִיץ אֶת הָאָדָם לֶעָתִיד לָבוֹא, נִמְחָה. אַדְרִיָּאנוֹס שְׁחִיק עֲצָמוֹת שָׁאַל אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא אָמַר לוֹ מֵהֵיכָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵצִיץ אֶת הָאָדָם לֶעָתִיד לָבוֹא, אָמַר לוֹ מִלּוּז שֶׁל שִׁדְרָה, אָמַר לוֹ מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ, אֲמַר לֵיהּ אַיְתִיתֵיהּ לְיָדִי וַאֲנָא מוֹדַע לָךְ, טָחֲנוֹ בָּרֵחַיִם וְלֹא נִטְחַן, שְׂרָפוֹ בָּאֵשׁ וְלֹא נִשְׂרַף, נְתָנוֹ בְּמַיִם וְלֹא נִמְחֶה, נְתָנוֹ עַל הַסַּדָּן וְהִתְחִיל מַכֶּה עָלָיו בְּפַטִּישׁ, נֶחְלַק הַסַּדָּן וְנִבְקַע הַפַּטִּישׁ וְלֹא חָסַר [הלוז] כְּלוּם.
כדברים האלה, כותב הזוהר {ח"א דף ס"ט ע"א} – בֹּא רְאֵה, בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲיוֹת הַמֵּתִים, כָּל אוֹתָם מֵתִים שֶׁיִּמָּצְאוּ בַחוּץ בִּשְׁאָר אֲרָצוֹת נָכְרִיּוֹת, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִבְרָא לָהֶם גּוּפֵיהֶם [נ"א: יעמידם בגופם] כָּרָאוּי. שֶׁהֲרֵי עֶצֶם אַחַת שֶׁנִּשְׁאֶרֶת בָּאָדָם תַּחַת הָאָרֶץ, אוֹתָהּ עֶצֶם תֵּעָשֶׂה כַּשְּׂאוֹר שֶׁבָּעִסָּה, וְעָלֶיהָ יִבְנֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת כָּל הַגּוּף.
כותב הרקאנטי {פרשת תרומה} – ואמר עוד כי העצם ההוא יתרטב בטל שעתיד להחיות בו את המתים ונעשה כשאור בתוך העיסה ויתפשט לכאן ולכאן וימתחו מתוכו כל האיברים והגידים ועור ובשר ויתגלגלו עד ארץ ישראל ושם יקבלו רוחותיהם בארץ הטהורה והקדושה.
אומר העבודת ישראל [למגיד מקוז'ניץ, פרשת וישלח] – [אמר המלאך ליעקב]: שלחני כי עלה השחר והגיע זמני לומר שירה וכו'. נראה לבאר דעת רשב"א לפי דעת החולקים והקובלים על ענין תחיית המתים, דהיינו לא שהמת מת לגמרי ואח"כ יברא בריה חדשה רק הגם שהאדם מת עכ"ז נשאר בקרבו איזה משהו וענין רושם חיות שיחול עליו ברכת תחיית המתים לעתיד לבא וכדאי' במדרש שמעצם לוז שבאדם שאינו נרקב ממנו יבנה האדם וישוב כמו שהיה. ונוכל עוד להביא ראיה לזה מדברי חז"ל שאמרו שינה אחד מששים שבמיתה, ואם נפשך לומר שע"י מיתתו של אדם מסתלק כל רוח חיונית ולא נשאר בו מאומה, איך המשילו חז"ל שינה למיתה והעריכו בערך חלק אחד מששים כיון שעכ"פ בשעת תרדמת האדם נשאר בו איזה קיסטא דחיותא משא"כ כשהוא מת – מת לגמרי ואין לשינה ומיתה שום ערך בהדי הדדי ואין המשל דומה לנמשל לומר שזה החי עדיין מת אחד מששים ממת לגמרי, אלא ודאי כדאמרן שגם כשהאדם מת נשאר איזה הבל דגרמי שיקום עי"ז לעתיד לבא כשירצה היוצר להעמידו. אמנם החיות הלז הוא חלק קטן מאד לכן שיערו חז"ל שחלק חיונית הקטן הזה הוא אחד מששים שיש חיות באדם הישן וכנגדו השינה הוא אחד מששים שבמיתה ואז שייך השווי ודמיון ביניהם, כלומר שהישן חי ששים חלקים וחלק אחד מת ולהפך במיתה מתים ששים חלקים וחלק א' חי ודברי חז"ל כדרבנות וסודות צפונות. לכן דעת הרשב"א הנ"ל ממה שאתה מחדשנו בכל בוקר, דהיינו שאנו מתעוררים מהשינה עי"ז אנו יודעים שרבה אמונתך להחיות המתים כי כמו כן נשאר רושם חיוני במת כמו עצם לוז.
כותב הבית יוסף {סי' ש' – הלכות שבת} – לעולם יסדר אדם שולחנו במוצאי שבת אפילו אינו צריך אלא לכזית כדי ללוות השבת. בפרק כל כתבי {קיט:}, כתוב בשבלי הלקט {סימן ק"ל} משל שמלוין את המלך ביציאתו כשם שמלוין אותו בכניסתו {ע' פסחים קג.} ובסדורים מפרש אבר יש באדם ונסכוי שמו ואינו נהנה באכילה אלא במוצאי שבת.
אומר המטה משה {ח"ד ס' תקי"ג, אות כ"ה} – ונראה לי טעמא דמילתא כי ידוע שאותו עצם לוז שמיה והוא עצומו ועיקרו ושרשו, וממנו נתהוה האדם בעצם הטפה. וכאשר ימות האדם העצם ההוא אינו נימוח ולא נפחת, ואילו יכניסו אותו באש אינו נשרף, ברחיים אינו נטחן, בפטיש אינו מתפוצץ. והוא העצם שיש בו קיום נצחי וממנו יחיה האדם לעת התחייה והוא המקבל עונג ועונש אחר מיתת האדם. ועצם הזה שרשו ועיקרו מעצם השמים, ומצאתי לחכם אחד מקובל כי האדם מיסוד השמים מחצר הכבד ולמעלה, ומשם ולמטה מיסוד הארץ … וכדי לקבוע בלב העם אמונת שכר ועונש ואמונת התחייה אוכלין מעט במוצאי שבת להורות כשם שעצם זה אין לו הנאה כי אם אחר כלות שבעת ימי השבוע. כמו כן יקבל עצם הזה תענוג והנאה מתענוגי עולם הבא אחר כלות ימי שנות האדם שהם שבעים שנה… ובכן כל הזהיר בסעודה זו ומשביע לעצם הזה יזכה שישביע בצחצחות נפשו בתענוגי רב טוב הצפון לצדיקים ולשבוע שמחות אשר עליהם התפלל המשורר תודיענו אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח.
כותב הזוהר הקדוש {מדרש הנעלם, פר' תולדות} – רַב הוּנָא אָמַר … וַאֲנִי הָיִיתִי בִּכְרַכֵּי הַיָּם וְשָׁמַעְתִּי שֶׁהָיוּ קוֹרְאִים לְאוֹתוֹ הָעֶצֶם שֶׁעַל הַשִּׁדְרָה, אוֹתוֹ שֶׁנִּשְׁאָר בַּקֶּבֶר מִכָּל הַגּוּף – בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי. שָׁאַלְתִּי עָלָיו מדוע הוא נקרא כך ואָמְרוּ שֶׁהוּא כְּרֹאשׁ [דומה] הַנָּחָשׁ, שֶׁהוּא רַמַּאי, וְאוֹתוֹ הָעֶצֶם הוּא רַמַּאי מִכָּל שְׁאָר הָעֲצָמוֹת.
שֶׁלָּמַדְנוּ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, לָמָּה נִשְׁאָר בְּקִיּוּם אוֹתוֹ הָעֶצֶם יוֹתֵר מִכָּל שְׁאָר הָעֲצָמוֹת? מִשּׁוּם שֶׁהוּא רַמַּאי, וְאֵינוֹ סוֹבֵל טַעַם שֶׁל הַמָּזוֹן שֶׁל בְּנֵי הָאָדָם כְּמוֹ שְׁאָר הָעֲצָמוֹת, וּמִשּׁוּם כָּךְ הוּא חָזָק מִכָּל הָעֲצָמוֹת, וְהוּא יִהְיֶה הָעִקָּר שֶׁהַגּוּף נִבְנֶה מִמֶּנּוּ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי. וְלָמַדְנוּ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, הוּא רַמַּאי וּמֵעוֹלָם רַמַּאי, וְשֶׁכֵּן יֵצֶר הָרָע שֶׁהוּא רַמַּאי. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי – עֶצֶם רַמַּאי.
לכאורה, לא מובן כלל מה הולך כאן בדברי הזוהר הללו, ומה כוונתם; אף א' ממפרשי הזוהר לא מוצא את ידיו ורגליו! – חוץ ממפרש א', שלקח על עצמו פרויקט אישי – היעב"ץ;
כותב היעב"ץ {סידור בית יעקב} – מעודי הייתי משתאה משתומם על המראה, כשראיתי בספרים מדברים אודות העצם הלז לוז של שדרה, ויש שקראוהו נסכוי שאינו נהנה משום אכילה כי אם מזו הסעודה של מוצאי שבת. ואמרו שממנו בנין גוף האדם ואך הוא לבדו נשאר בקבר אחרי ריקבון עצמות הגוף … יותר מזה גדלה הפליאה כשלמדתי במדרש הנעלם פ' תולדות שנקרא בתואל רמאה ואמרו דהוא רמאה מכל שאר גרמי … ומי הרואה מאמר זה ולא יפלא ממנו מה ענין שם בתואל, ומה דבר הרמאות ומ"ט אהני ליה לרמאה רמאותיה כולי האי? [ו]צער גדול היה לי ע"ד זה. ובדקתי בספרים – פורש אין להם – ועתה בהיותי עוסק בענין הראוני מן השמים שכל ג' שמות הללו דבר אחד, וכל דברי העצם אחת הן… וזה שנקרא בתואל גימט' 'מת' עם הכולל [340]…
למה התכוון כאן היעב"ץ?
'לוז' בגימ' 43. 'דם' בגימ' 44. יוצא ש'לוז' זה 'כמעט' דם – כמו ש'בתואל' בלי הכולל זה 339 – כמעט 'מת' [340].
ממשיך היעב"ץ ואומר – וזה שנקרא בתואל גימט' 'מת' עם הכולל אבל הוא רמאה, כי אעפ"י שנראה כמת בגוף המת כשאר חלקיו, אבל באמת הוא שורש החיים ולכן הוא חסר א' ממספר 'מת' לרמז על זה שאינו מת אמיתי ולהיפך בגוף החיים הוא כמו כן רמאי מפני שלא נרגש בו שום שינוי מכל שאר חלקי הגוף שהם נהנים מאכילה והוא נראה כמרמה אותם במה שבאמת אינו נהנה כלל מהמזון כאילו הוא מת. וזה מחמת מקשיותו ונצחיותו וכן ע"ד זה נקרא לוז, שהוא גימט' 'דם' עם הכולל שממנו חיות האדם, ולכן י' פעמים 'דם' גימט' 'מת' … וכן זה הוא עיקר חיות האדם (וככה שם העיר שאין אנשיה מתים בה לוז) אמנם נחסר ממנו ג"כ א' במספר להורות על זה כי הוא חי אצל המוח ומת אצל החי, וזהו שקראוהו עוד נסכוי מלשון כי נסך עליכם ה' רוח תרדמה, שנראה כנרדם וני' קום, כי אחרון על עפר יקום וישיג הגוף התחיה על ידו. אמנם הוא נהנה מסעודה שאין בה אכילה גמורה דהיינו סעודת מוצאי שבת שהיא נאכלת על השבע ואין אוכלים אותה אכילה גמורה באופן שאין הנאה מגעת לעצמות האחרים כי אם לזה כי לא לאכילה הוא צריך, רק מכוונות המצוה הוא נהנה, ולא מגשמיות האכילה שאיננה נמצאת בכאן, ואינה נעשית כי אם לשם מצוה בלבד.
נמצאנו למדים שהסבה שנקראת עצם הלוז גם בשם 'בתואל הרמאי', היא כביכול משום שיש כאן פעמיים רמאות – הא' הוא כשהמת שוכב בקבר ונראה כמת, אבל בעצם אותה עצם הלוז חיה, והב' כשהאדם חי העצם נראית כמתה – שלא נהנית משום אכילה, מלבד מסעודה רביעית – ולכן היא נקראת 'בתואל הרמאי'.
בא הבן איש חי, ומדבר על ההקפדה שיש להקפיד בסעודה רביעית;
כותב הבן איש חי {ויצא שנה שניה אות כ"ו} – לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת בלחם משנה ואפילו שאינו יכול לאכול אלא רק כזית ללוות השבת ביציאתו וכבר כתבנו לעיל כי להמשכת תוספת קדושת שבת למי החול מבחינת הסעודות עושין סעודה רביעית במוצאי שבת ומכונים בה כדי להמשיך אור קדושת שבת לכל סעודות ימי החול וכנז"ל וכמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל ויש משתדלים להביא על השולחן לאכל איזה דבר חדש מין פרי או מין מרקחת ומיני מתוק שלא אכלו ממנו בשלש סעודות אותו היום ומעלתה גדולה שמצלת מחבוט הקבר והיא נקראת על שם דוד הע"ה, לכן אומרים קודם נטילה אתקינו סעודתא דמהימנותא דא היא סעודתא דדויד מלכא משיחא ואומרים פיוטים השייכים לדוד הע"ה בתוך הסעודה גם בשביל לימוד ועסק תורה מתוך סעודה זו על כן מנהגנו לומר פתיחת אליהו זכור לטוב עוד הפעם בתוך סעודה זו וגם כי הוא המבשר טוב על מלכות משיח בן דוד שיבא בב"א, ולכך אנחנו אומרים בברכות ההפטרה 'שמחנו ה' אלהינו באליהו הנביא עבדך ובמלכות בית דוד משיחך', ואמרתי בס"ד אליהו מספרו ב"ן ודוד הע"ה מספרו י"ד צירוף שניהם הוא תיבת נדי"ב וז"ש במשלי י"ט "רבים יחלו פני נדיב וכל הריע לאיש מתן", פירוש: הכל מצפים ומייחלים לראות פני נדיב הם דוד ואליהו …
וכאן אנחנו מגיעים ל'מכה בפטיש';
אומר הבן איש חי {שם} – וכתבו המקובלים יש עצם באדם שאינו נהנה משום אכילה אלא רק מן סעודה רביעית דמ"ש ועצם זה נשאר קיים בקבר ואין שולט בו ריקבון והוא נקרא 'נסכוי' וגם נקרא לוז וגם נקרא בתואל, ואמרתי בזה רמז כי שלשה שמות של עצם הנז' הם ר"ת לב"ן והם ס"ת שלשת שמות [של יעקב אבינו] שהם: ישראל, יעקב, ישורון. ומזה העצם יבנה הגוף בתחיית המתים וזה יהיה לישראל דוקא הנאמר בהם "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום".
אם ככה, מובן מדוע יעקב אבינו נמצא בסעודה רביעית – היות והוא נמצא בכל הג' שמות של עצם הלוז!
בא הספר עולת שבת, ומסביר מדוע עצם הלוז נהנית רק מסעודת מלווה מלכא;
כותב העולת שבת – שמעתי בשם אדם גדול אחד על מה דאמרו חכמז"ל: אבר אחד נברא באדם ונסכוי שמו, ואינו נהנה בשום אכילה שיאכל האדם רק כשיאכל במוצאי שבת ללוות המלכה, והטעם כי כל עצמות האדם נאכלים בקבר חוץ מעצם זה וממנו יחיה בתחיית המתים, והינו משום דכל עצמות קבלו הנאה מאכילת עץ הדעת אבל עצם זה כיון שאינו נהנה משום אכילה רק במוצ"ש לא קיבל שום הנאה מאכילת עץ הדעת שהיה בערב שבת, וע"כ לא נקנסה עליו הגזירה כי עפר אתה ואל עפר תשוב ומתקיים ואינו שב לעפר לעולם.
בא הספר מסילות הנביאים {ספר שופטים}, ומביא את דברי חז"ל הקדושים בענין הלוז;
אומר מסילות הנביאים – כנודע מספר יצירה שכללות הבריאה מחולק לשלשה: א) עולם, כולל כל המקומות. ב) שנה, כולל כל הזמנים. ג) נפש, כולל כל נפשות המדברים והחיים. "שכל מה שברא הקב"ה ברא במשקל אחד – בעולם שנה נפש.
על פי הידוע (שער הכוונות שבת דרוש ענין ויהי נועם) בענין העבודה של מוצאי שבת, "להמשיך תוספת קדושת שבת לכל ימי השבוע הבאה עד שבת האחרת … צריך האדם לכוין כדי שישאר לו איזה תוספת מאותה הקדושה של שבת לימי החול הבאים, ועל ידי כן יכונו דרכיו אם יתמיד לכוין בהם היטב, ומובטח לו שלא יקטרג בו היצר הרע ולא יחטיא אותו כל אותו השבוע, והכל תלוי כפי תוקף כוונתו בקדושה ובטהרה … וכנגד המשכת תוספת קדושת שבת לימי החול מבחינת הסעודות אנו עושים סעודה רביעית במוצאי שבת, וכוונתה היא לכוין להמשיך אור קדושת סעודות שבת לכל סעודות ימי החול".
כי קדושת דשבת קבועה וקיימת בו גם בימי החול, שאף עפ"י שהקדושה עצמה ניתקת הרשימו נשאר … וסעודת מלוה מלכא הוא על דרך סעודת אסרו חג, שהוא לאסור ולקשר קדושת החג להיות יחד עם שאר ימי השנה ובקשר אחד כדי שיהיה בהם שייכות לאותה קדושה שקלטו בחג, וכן השבת עם ימי המעשה (פרי צדיק קדושת שבת סוף מאמר ד).
נמצינו למדים דסעודת מלוה מלכא עניינה בגדר ממוצע, לקשר ולחבר את ימות החול בקדושת השבת. כדברי האריז"ל (פרע"ח שער השבת פכ"ד): "ע"י כוונותינו להמשיך אור תוספות שבת בימי החול, הנה לא יהיה מציאות החול, ולא מציאות של הארת שבת עצמו כי זה אי אפשר להיות, אך יהיה הדבר ממוצע, כי נקח קצת חלק מן הארת יום שבת לימי החול".
ובתורת הנגלה למרן החתם סופר {שבת קנ"ז א}: "טעם סעודת מוצאי שבת נראה, משום דמברכת שבת יתברך כל השבוע … ואין הברכה חלה על אתה רקניא (זוהר ח"א פח ע"א), לכן יסדר שולחנו במוצאי שבת שיהיה מקום שתחול הברכה עליו, ויהיה עמו קשר יום השבת בכל השבוע בכל מעשה ידיו, ולזה נקראת מלוה מלכא, מלוה פירושו מחבר כמו {בראשית כט לד} "הפעם ילוה אישי אלי", ופירושו מחבר המלכה עמו כל השבוע"
הוי אומר שעל ידי סעודה זו נמשך קדושת השבת שהיא בבחינת חיים, כמו שאומרים (תפלת המוסף) "טועמיה חיים זכו", אל תוך ששת ימי המעשה שהם בבחינת מיתה. זה גם עבודת עצם הלוז בתחיית המתים, להשפיע מן החיות שבה לכל אברי הגוף…
אם נסכם את הדברים – סעודה רביעית, היא המזינה את עצם הלוז – שהיא הממוצע שבין הגוף לנשמה, שנהנית מן הזמן שמהווה ממוצע בין יום חול לשבת – בין העולם הזה לעולם הבא.
כמו שיש לוז בזמן ובגוף, ישנו גם לוז במקום – הוא הכותל המערבי;
כותב מסילות הנביאים – וראה זה פלא בהגהות הרמ"ז והרנ"ש על עץ החיים: כות"ל היינו כ"ו שם הוי' {זוהר ח"ב קט"ז ע"א}, ת"ל עולה כמספר 'צדיק יסוד עולם'. לפי האמור יש בזה ענין נפלא, דשם הוי' ב"ה וב"ש מורה על היה הוה ויהיה, ענין הנצחיות של כל דבר שבקדושה, כמו כן מדת צדיק יסוד חי עלמין {זוהר רע"מ פנחס רמ"ד ב, ועוד} הוא סוד החיות, שנשאר בכות"ל המערבי לעד ולנצח נצחים.
זו גם בחינתו של אליהו, שכנ"ל הוא בחינת החיות בכללות האנשים כמו שעצם הלוז הוא בגוף האדם, לכן הוא נקרא 'מלאך הברית' דייקא, במדת צדיק יסוד.
על כן במהרה יבא אלינו עם משיח בן דוד, לעורר החיות של בית ה' ועם ישראל כפי שנאמר עוד במדרש איכה רבה: "על שאתה מחדשנו בבקרן של מלכיות אנו יודעין שאמונתך רבה לגאלנו"… ומתוק האור לעינים להבין בזה מה שדייקא במוצאי שבת (לוז ב'שנה') מבקשים על הגאולה השלימה בביאת אליהו (לוז ב'נפש') עם משיח בן דוד.
כה הם דברי הרה"ק מקאריץ זי"ע {אמרי פנחס שער ד' אות נה-נז}: "ומטעם זה נהגו לומר אליהו במוצאי שבת קודש (טור או"ח סוף סימן רצ"ט) … כי אבר קטן יש באדם נסכוי והוא בחינת חיים, כי המיתה בחטא עץ הדעת טוב ורע, ואכילת עץ הדעת היה בערב שבת ואותו האבר אינו נהנה אלא מאכילת מוצאי שבת קודש, על כן הוא מבחינת חיים. ואליהו גם כן מבחינת חיים, כי עלה חי למרום, לכך אומרים אליהו במוצאי שבת קודש".
על פי האמור יובן מה שבית השלישי הוא בזכות יעקב, כדמצינו {פסחים פח א}: "מאי דכתיב {ישעיה ב, ג} 'והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב וגו", אלקי יעקב ולא אלקי אברהם ויצחק? אלא לא כאברהם שכתוב בו הר … ולא כיצחק שכתוב בו שדה … אלא כיעקב שקראו בית, שנאמר 'ויקרא את שם המקום ההוא בית אל'", ופירש הבעש"ט {פרשת בלק אות ו}: "לא כאברהם שקראו הר שנאמר {איכה ה, יח} 'הר ציון ששמם', ולא כיצחק שקראו שדה שנאמר {מיכה ג, יב} 'שדה תחרש', אבל לעתיד לבוא במהרה בימינו יבנה בזכות יעקב שקראו בית".
כי יעקב מדתו אמת כד"א {מיכה ז, כ} "תתן אמת ליעקב", "קושטא קאי" {שבת קד, א}, "נצח ישראל לא ישקר" {ש"א טו, כט}, סוד הנצחיות והחיות, שלכן 'יעקב אבינו לא מת' {תענית ה, ב}. גם מדתו תפארת {זוהר ח"א קנז ב}, הוא בסוד שם הוי' {שם ח"ג רצו א}שמורה על הנצחיות כנ"ל.
וכתיב {בראשית מז, כח} "ויחי יעקב בארץ מצרים", כי ירידת יעקב למצרים היה הכנה לגלות, שהניח שם הארת הקדושה, והטמין נק' חיות בארץ מצרים (שפת אמת ויחי תרמ"א). ולהידוע {ראה ב"ר טז, ה} דגלות מצרים היא שורש כל הגליות, נמצא שבזה הכין את הדרך לזרעו אחריו בכל מקומות מושבותיהם להחיותם ולשום להם שארית בארץ.
בזה היתה עבודתו של יעקב אבינו שתיקן תפלת ערבית, כששקעה עליו חמה שלא בעונתה, "כי בא השמש דאתכנש מינה ההוא דאיתמר ביה 'כי שמש ומגן ה' אלקים' ואשתארא שכינתא בחשוכא בגלותא" {זו"ח תיקונים סח, ב}, ואז "ויגע במקום ואין פגיעה אלא תפלה" {ברכות כו, ב}, ששפך כמים לבו נכח פני ה' להמשיך ענין השראת השכינה במערב, אשר משם קיום הנצחיות של בית המקדש – 'בית יעקב'.
אומר הספר אשיחה בחוקיך – מצינו שאחרי כל השנים שהיה יעקב אצל לבן, ועמד אחר המלחמה עם שרו של עשיו ומה שפגש את עשיו – הגיע שפל ונשפל אל העיר לוז, אשר קרא שמה בית א'ל, ושם נגלה אליו השי"ת וקרא שמו ישראל. היינו שזאת השפלות, המשהו-דמשהו שנותר אחר הכל, היא אשר קמה לתחייה, בסוד {ש"א טו} 'נצח ישראל' וגו'. שהרי רמ"ח אברים לא יכלו עמוד ונרקבו, אך עצם הלוז כולה שפלות, וממנה התחייה. כסעודת דוד המלך הבאה במוצ"ש אחר כל השבת, ודוד המלך זועק אין לי מאומה – מלבד מציאות ה' – והוא הלוז הקם לתחיית המתים. וכמו"כ השפלות שבכותל המערבי בבחינת {ירמיה לא} ר'חל מ'בכה ע'ל ב'ניה – ר"ת 'מערב', שהיא סוד התחייה ובנין הבית השלישי.
כותב האמרי פנחס {פרשת פנחס} – פנחס זה אליהו – דבחינת אליהו היא בחינה שאין בו שבירה ולכך לא מת, כי המיתה באה משבירת הכלים. ובחינה זו יש בכל דבר בעולם, כותל המערבי שעומד לעולם מבנין שלמה המלך ע"ה, וכן יש מקום הנקרא לוז שאין שם מיתה. ובאדם יש עצם נסכוי הנקרא לוז שאין שולט בו הפסד וממנו יהיה תחיית המתים ב"ב. ובעופות יש מין ששמו חול שאינו מת לעולם {ב"ר יט, ה}. וכמדומני שאותו עוף אינו אוכל רק במוצ"ש, לכן אינו מת, שלא נהנה מעץ הדעת שנאכל בערב שבת, כמו עצם לוז שיש לו קיום ג"כ מטען הנ"ל, שאינו נהנה רק מאכילת מוצש"ק. ואומרים שאותו העוף נמצא במדינת זאקסן ביערות והעידו אנשים שאין רואים אותו אוכל, כי במוצ"ש אין מצויין אצלו. ובאנשי העולם יש אליהו שקיים לעולם, שאין בו שבירה, וגם התורה שלו הוא ברור בלא קושיות ואיבעיות, כי הקושיות באים מהשבירה והקליפות, והתירוץ משבר הקליפות, לכך "תיקו" ר"ת ת'שבי י'תרץ ק'ושיות ו'אבעיות. וזהו "הנני נותן לו את בריתי שלום" – "ברית" בגימטריא תורה עם הכולל, "שלם" בשלימות בלי קושיות ותירוצים.
נמצאנו למדים, היות ומוצאי שבת קודש הוא הזמן המסמל את הנצח [היות והוא הממוצע בין השבת לימי החול], לכן מזמינים את כל 'הנצחיים' לשולחן אחד – לסעודת מלווה מלכא, ומי הם אותם 'נצחיים'?! – יעקב אבינו שלא מת – מסמל את הלוז, דוד מלך ישראל 'חי וקיים', ואת אליהו הנביא שחי וקיים לנצח!
אמר הרה"ק מרוז'ין זי"ע – "וישכב במקום ההוא ויחלום והנה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", סל"ם ראשי תיבות ס'עודת ל'ויית מ'לכה.
אומר רבינו חיים ויטאל זי"ע, תחיית המתים תתחיל בירושלים, היות והיא נקראת גם 'עיר האמת'.