פרשת וארא – יד השם – שנת תשפ"ב.
פרשת השבוע שנקרא בע"ה בשבת זו, פרשת וארא. עוסקת הפרשה בשבע מתוך עשרת המכות במצרים, ובפרשה הבאה – פרשת בא, תעסוק התורה בג' המכות הנוספות. אומר בעל ההגדה: "רַבִּי יְהוּדָה הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם סִימָנִים: דְּצַ"ך. עַדַ"ש. בְּאַחַ"ב".
העובדה שר' יהודה נתן בהם סימנים, זה לא בגלל הקושי לזכור את עשרת המכות – אז למה בכל זאת הוא נתן בהם סימנים?
אומר המדרש {תנחומא , פרשת וארא, אות ט} – אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: הַמַּטֶּה מִשְׁקַל אַרְבָּעִים סְאָה הָיָה, וְשֶׁל סַנְפִּירִינוֹן הָיָה, וְעֶשֶׂר מַכּוֹת חֲקוּקוֹת עָלָיו נוֹטָרִיקוֹן דְּצַ"ךְ עֲדַ"שׁ בְּאַחַ"ב.
בא הספר תולדות אדם ואומר בשם הגר"א, שזו המחלוקת שהיתה בין ת"ק לר' יהודה – האם על המטה היה כתוב דם צפרדע כינים וכו', או שהיה כתוב עלייו דצ"ך עד"ש וכו';
אומר התולדות אדם – רבי יהודה היה נותן. שמעתי בשם הגאון החסיד ז"ל [הגר"א], שרבי יהודה חולק על ת"ק, שהרי כל העשר מכות היו כתובים במטה כאמרם ז"ל במדרש {שמו"ר ח, ג}, וסבר ת"ק שהיו כתובים בתיבות שלימות: דם צפרדע וכן כולם, ורבי יהודה סבר שהיה כתוב רק נוטריקון דצ"ך עד"ש כו'.
ולפי"ז אפשר לומר דכולי עלמא ס"ל שהיו כתובים נוטריקון, אלא דת"ק ס"ל שהיו כתובים שנים שנים, וכמו שנאמר ביד חזקה שנים כו', ורבי יהודה ס"ל שהיה כתוב בג' צרופים.
נשאלת השאלה – ולמה היה צריך לכתוב את זה בצורה הזאת ודוקא על המטה ולא במקום אחר?
בא הפרדס יוסף ועונה תשובה;
אומרים חז"ל במדרש {ילקוט שמעוני תהלים, רמז תתפ"ג} – על מזמור קל"ו בתהלים: לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. למכה מצרים בבכוריהם, בשעה ששלח הקב"ה מכת בכורות אמר לו בחצות הלילה ומת כל בכור, נכנסו כל הבכורות אצל אבותיהם ואמרו להם כל מה שאמר משה הביא עליהם אין אתם מבקשים שנחיה בואו והוציאו את העברים האלה מביננו ואם לאו אנו מתים, השיבו להם ואמרו: אפילו כל המצריים מתים אינם יוצאים מכאן. מה עשו, נכנסו כל הבכורות אצל פרעה והיו מצווחין לפרעה ואומרין בבקשה ממך הוצא את העם הזה שבשבילם רעה תבא עלינו ואליך, אמר לעבדיו צאו וקפחו שוקיהם של אלו, מה עשו הבכורות, מיד יצאו ונטל כל אחד חרבו והרג את אביו, שנאמר "למכה מצרים בבכוריהם". 'למכה בכורי מצרים' אין כתיב כאן, אלא "למכה מצרים בבכוריהם". ששים רבוא הרגו הבכורות באבותיהן…
א"כ במכת בכורות היו שני חלקים: הא' שהבכורות מתו, והב' שהמצריים הוכו ע"י הבכורים.
אומר הפרדס יוסף – ויש לפרש דקשה על ר' יהודה מה הורה לנו בסימניו, ורק ניחא דקשה מדוע בכל המכות לא אמר תיבת 'מכת' כמו 'מכת דם' וכו' רק בבכורות. אבל אתי שפיר במה שאמרו חז"ל שהבכורים מכים אביהם וזה פירוש 'מכת בכורות', ולכן בא ר' יהודה וחולק עליו שהפשט הוא שמתו הבכורים, ובבכוריהם לדרשא אחריתא, ונותן סימנים ומרמז ראשי תיבות רק בכורות ולא מכת בכורות, דאם לא כן היה ראשי תיבות באחמ"ב ולא באח"ב.
בא המהר"ל ואומר, שהחלוקה של דְּצַ"ךְ עֲדַ"שׁ בְּאַחַ"ב היתה חלוקה לג' סדרים של מכות;
כותב המהר"ל {גבורות ה', פרק נ"ז} – ויש לדקדק מה חדש רבי יהודה בסימן הזה ומה צריך לסימן הזה. ובודאי כאשר ראה רבי יהודה באלו מכות דבר מסודר נתן לסדר שלהם סדר ראוי, וזה שראה כי היה מכת הדם בהתראה ומכת צפרדע בהתראה ומכת כנים בלא התראה, ואח"כ חזר לסדר הראשון – מכת ערוב בהתראה ומכת דבר בהתראה ומכת שחין בלא התראה, ואחר כך חזר לסדר הראשון – מכת ברד בהתראה ומכת ארבה בהתראה ומכת חושך בלא התראה, ומכה אחרונה שהוא מכת בכורות גם כן בהתראה, ולסדר הזה נתן סימן דצ"ך עד"ש באח"ב.
בא השל"ה הקדוש, ואומר שבכל א' מהשלשות כתוב לשון 'ידיעה';
כותב השל"ה הקדוש {וארא, נר מצוה, אות א} – 'למען תדע כי אין כה' אלהינו' {שמות ח, ו}. 'למען תדע כי אני ה' בקר הארץ' {שם שם, יח}. 'בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ' {שם ט, יד}. שלש 'תדע' אלה, הם: מציאות השם יתברך, והשגחתו, ויכלתו. 'אין כה' אלהינו', כי הוא מחויב המציאות, והוא הממציא את הכל, כל העולמות העליונים ותחתונים. 'כי אני ה' בקרב הארץ', אמר על השגחתו יתברך. 'בעבורתדע כי אין כמוני בכל הארץ', רומז על יכולתו יתברך, כי הוא יכול על כל היכולים. וכן נצטוינו לידע דבר זה בידיעה אמתית. ולא די באמונה מצד הקבלה, רק ידיעה בלב מצד ההשגה, כמו שנאמר {דברים ד, לט} 'וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד'. 'ה' הוא האלהים', זהו מציאת השם יתברך. 'בשמים ממעל ועל הארץ מתחת', זהו השגחתו בעליונים ובתחתונים. 'אין עוד', זה מורה על יכלתו, כי אין בלתו להיות בעל יכולת במוחלט, כי הוא יתברך יכול על כל היכולים, וברצונו יתברך נותן יכולת למי שירצה, וברצונו נוטל. וכל זה צריך לידע בלב ולהשיג, נוסף על קבלת האמונה.
בא הכלי יקר ומביא דבר נפלא בשם האברבנאל – החלוקה של דְּצַ"ךְ עֲדַ"שׁ בְּאַחַ"ב היתה כנגד ג' סקטורים שהיו במצרים: הא' כופרים באלקים, הב' סברו שיש אלקים אבל לא מענין אותו מה נעשה בעולם, הג' סברו שיש אלקים – הוא ברא את העולם ומענין אותו מה קורה בעולם, אבל הוא לא שולט בטבע;
כותב הכלי יקר – כה אמר ה' בזאת תדע כי אני ה'. לשון זה נאמר במכה ראשונה של סדר דצ"ך, וכן במכה ראשונה של סדר עד"ש נאמר למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ וכן במכה ראשונה של סדר באח"ב נאמר בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ, גם מהרי"א [אברבנאל] נתעורר ע"ז ופירש שפרעה היה חולק על ג' דברים. האחד הוא מציאות השי"ת, כי כחש בה' ויאמר לא הוא (ירמיה ה, יב) ולא ידעתי את ה' (שמות ה, ב) על כן נאמר במכה ראשונה בזאת תדע כי אני ה'. השניה, שהיה חולק לומר אם תמצא לומר שיש אלוה בנמצא מ"מ אינו משגיח בשפלים, על זה נאמר כי אני ה' בקרב הארץ, השלישית הוא, שהיה חולק על יכולת הש"י לומר שאינו יכול לשנות הטבע כלל, על זה אמר כי אין כמוני בכל הארץ, כלומר יכול לפעול כחפצו.
ואומר אני להוסיף ביאור על דבריו, להכניס כל ג' מכות תחת סוג אחד, כי ג' מכות ראשונים באו לאמת מציאת הש"י, לפי שהמצרים אמרו שהיאור הוא אלהיהם אין עוד מלבדו, ע"כ עשה ה' שפטים באלהיהם להורות שיש גבוה מעל כל גבוה, וכן מסיק בב"ר (פט.ד) הרשעים מתקיימים על אלהיהם שנאמר והנה עומד על היאור ש"מ שחשבוהו לאלהות, ע"כ נאמר במכת היאור בזאת תדע כי אני ה' וגו'. ובענין הצפרדעים ששרץ היאור הורה שגם היאור ישרוץ דברים המאמתים מציאות הש"י, כי פרעה היה מחלל השם ואמר לא ידעתי את ה'. ע"כ הודיע היאור כי ראוי לקדש השם, כי הצפרדעים קדשו השם ברבים כדאיתא (פסחים נג:) שחנניא מישאל ועזריה מסרו נפשם על קידוש השם ולמדו קל וחומר מצפרדעים שעלו בתנורים, ולפיכך לא מתו אותם שבתנורים כדמסיק בילקוט פרשה זו ובכנים נאמר אצבע אלהים הוא. הרי שבמכה זו גם החרטומים הודו והמליכו שמו ית', לומר שמכה זו ממנו ית' והודאת בעל דין כמאה עדים דמי.
ובסדר עד"ש נרמז כי הוא יתברך משגיח למטה בכל פרטי האישים, להוציא מלב האומרים שאין הקב"ה משגיח כי אם על כללות המין ולא בפרטות על כל דרכי איש, ולפי דבריהם הכל נכנס בערבוביא כי אין הבדל בין איש לחבירו ובין עובד אלהים לאשר לא עבדו, ע"כ בא עליהם הערב בערבוביא, וכתיב והפלתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עליה לבלתי היות שם ערוב. וזה מופת חותך שיש הבדל בין צדיק לרשע ושהקב"ה משגיח על כל פרטי האישים, לכך נאמר שם למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ. לומר שהשגחתי הפרטית גם בתחתונים. וכן במכת הדבר כתיב והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים. והיינו מצד השגחתו יתברך הפרטית. וכן בשחין שהיה האבק פורח בכל ארץ מצרים, ואעפ"כ הבדיל בין ישראל למצרים, לפיכך לא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה, ר"ל שלא יכלו לעמוד בויכוח שהיה להם עם משה מפני השחין, כי לכל מכה נתנו סבה חוץ לזו שלא יכלו לתת סבה, כי כל המכות באו בפעם אחת על כל מצרים והחרטומים היו בכלל המכה, אבל מכת השחין בא תחילה על החרטומים ואח"כ על כל מצרים, שנאמר כי היה השחין בחרטומים ובכל מצרים. ע"כ לא יכלו לעמוד בויכוח, כי טען משה עליהם שחטאם גרם להם שלקו תחילה, לפי שעד הנה גרמו החרטומים קישוי לב פרעה בלהטיהם וכזביהם.
בסדר באח"ב פירש מהרי"א שבאו לאמת יכולת הש"י. ולי נראה שפרעה טען שתי רשויות הם, ע"כ נאמר במכה ראשונה של סדר באח"ב למען תדע כי אין כמוני בכל הארץ. רוצה לומר אין עוד מלבדו ית' איזו רשות אחר, מכלל שפרעה טען שיש עוד אלוה אחר ונראין הדברים שטען זה על מזל טלה והשמש, כי מצינו ששלשה מכות היו מונעים אור השמש והמזלות, כי ברדת הברד מסתמא היו השמים מתקדרים בעבים עד שלא יכלו לראות השמש כל זמן ירידת הברד, ובמכת הארבה כתיב ויכס את עין הארץ. היינו השמש כי היא עין הארץ, לפיכך ותחשך הארץ. וכן במכת החושך, וכן מכת בכורות בלילה, וכל זה ראיה שטען פרעה על השמש ומזל טלה שכחם גם כן גדול, ע"כ נאמר בברד אשר לא היה כמוהו, וכן בארבה נאמר לפניו לא היה ארבה כמוהו, וכל זה מופת למאמר כי אין כמוני בכל הארץ. וכל שכן מכת בכורים שהוא סימן להכנעת מזל טלה בכור לכל המזלות, ודבר זה מחוור יותר מן פי' מהרי"א, ולשון הכתוב מוכיח האומר כי אין כמוני.
לאחר הדברים האלה, הייתי רוצה להיכנס לשאלה נפלאה שמצאתי בספר יד יוסף – לר' יוסף צרפתי זצ"ל;
בפרשת וארא, מדבר היד יוסף על מכות מצרים. בראש ובראשונה הוא אומר, שכדי להכיר את הבורא ית' ואת גדלותו, צריך להיכנס בשלשה שערים, כאשר בכל שער אתה נכנס לרובד עמוק יותר של השכינה הקדושה; את השער הראשון פתח לנו יעקב אבינו, כמ"ש {בראשית כח, יז} וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם. את השער השני פתח משה רבינו, ואת השלישי שאר הנביאים.
כדי לנסות 'להבין' את גדלות הבורא ית' – ניקח לדוגמא תפוז – יש לו קליפה, ומתחת לקליפה יש קליפה נוספת לבנה ורק מתחתה נמצא הפרי עצמו. ככה שאם נקלף את הקליפה הראשונה ולא נרצה לאכול מהתפוז, התפוז יוכל להישמר בזכות הקליפה השניה – מה שנקרא התפוז עומד כרגע על 'סְטֶנְדּ-בַּי' ☺; וכשחשקה נפשך לאכול מהתפוז, אתה פותח אותו וחותך אותו לפלחים – כל פלח הוא מעין מימיה של מיץ טבעי! – כל זה הגיע מגרעין אחד שנכנס לתוך האדמה!
כעת בואו נתבונן על עולם החי – ולא על החיות הגדולות דוגמת היפופוטם ופיל, אלא ב'קטנה' – הנמלה – יש בתוכה לב וכליות ומעיים ולבלב וכו'. היא שוקלת פחות מגרם ויש בה את כל המערכות הללו! אחרי עולם החי, נוכל להתבונן על גוף האדם עצמו – {איוב יט, כו} וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ. תתבונן איך הגוף שלך עובד; ניקח לדוגמא את העין: כל רגע היא נפתחת ונסגרת. היא אפילו נשטפת בצורה אוטומטית וככה האדם יכול להמשיך לראות! ועוד, תינוק שנולד – איך הוא מתהווה ברחם ואיך הוא נולד, וכשהוא נולד מיד מחכה לו חלב, וכשיוצאים לו שיניים זה גם פלא עצום – עצם מוציאה עצם – איפה נראה דבר כזה?!
לאחר גוף האדם, עוברים לעולם הגלגלים – שמש, ירח, כוכבים וכו'; אומר הנביא ישעיה {מ, כו}: שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה, ואומר הזוהר הקדוש, אם תחבר את המילה "מִי" עם המילה "אֵלֶּה" – תקבל את מי שברא אותם – 'אלהים'.
לאחר עולם הגלגלים, עוברים לעולם המלאכים;
הגיע פעם בחור אחד לראדין, ולא היה לו איפה לישון. הלך אותו בחור ודפק על דלת ביתו של החפץ חיים; פותח החפץ חיים את הדלת ורואה את הבחור: "שלום עליכם, איך אפשר לעזור?"
"הגעתי ברכבת ואני לא מוצא מקום לישון בו – כל הבתים חשוכים ורק אצלך יש אור"
"בכבוד תיכנס…! מחר בבוקר אקח אותך לישיבה" – נתן לו לאכול ולשתות, ולפני שחזר החפץ חיים ללימודו, הוא שאל אותו: "אתה נוהג לקרוא משהו לפני השינה ?"
"כן, לא משהו קבוע … מה שמזדמן – יש לך משהו בשבילי?"
"בודאי!" – הלך החפץ חיים והוציא לו מארון הספר ספר רזיאל המלאך. 😐
"לקרוא בספר הזה?! למה?!?!"
אמר לו החפץ חיים: "כדי שתבין את גדלותו של הקב"ה!"
אומר היד יוסף, ישנה דרך נוספת להכיר את גדלותו של הבורא מבלי להסתכל בתפוז ובגלקסיה וכו' – איך? בעזרת התורה הקדושה! – מתחיל בבראשית ומסיים ב'זאת הברכה'. לומד בבלי וירושלמי, מדרשים ומשניות ועוד ועוד – חכמה אינסופית! מזה לבד אפשר לראות עד כמה הקב"ה גדול!
השער השלישי שישנו, הוא שער הניסים, אומר היד יוסף. מההתבוננות בכל הניסים שעשו הנביאים, אפשר לראות את גדלות הבורא; תתבונן מה עשה אלישע הנביא, כשלקח את בנה של האישה השונמית והחזיר אותו לחיים. וכך עשה אליהו הנביא לבנה של האישה הצרפית. ומה עשה משה רבינו?! קרע לנו את הים, הוריד לנו מָן במדבר – ז"ש {תהלים עח, כג} וַיְצַו שְׁחָקִים מִמָּעַל וְדַלְתֵי שָׁמַיִם פָּתָח.
לאחר שמציב היד יוסף את היסודות הללו על פני חמשה עמודים, הוא שואל שאלה נפלאה;
בסוף פרשת 'וזאת הברכה', אומרת לנו התורה מי היה משה רבינו – {דברים לד, י} וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים: {יא} לְכָל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ.
נשאלת השאלה – מה גדול יותר, להביא צפרדעים למצרים או להחיות מתים? להרוג את הבכורות או להחיות מתים?
לכאורה, כל המכות במצרים לא שווים להחייאת מת א' שעשה אליהו הנביא. אז למה אומרת התורה "לְכָל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וכו' – וכי בזה נמדדת גדלותו של משה רבינו?! מה עם זה שהוא עלה למרום ג' פעמים? ומה עם זה שהוא נאבק עם מלאכי השרת לקבל את התורה? – וכי אפשר להשוות את המאבק שלו עם מלאכי השרת למכת צפרדע וכינים?!
וכך שואל היד יוסף – דראוי להבין דשאר הנביאים עשו אותות גדולים מאלו: אליהו החיה המת ואלישע וגם אליהו קרע הירדן ויהושע העמיד השמש?
משה רבינו מגיע בשליחותו של הקב"ה אל פרעה, ואומר לו שהוא שליחו של הקב"ה;
כותב ספר הישר – וישכימו משה ואהרן ממחרת וילכו עד בית פרעה ומטה האלהים לקחו בידם. ויהי בבואם אל שער המלך ושני כפירי אריות סגורים שם בכבלי ברזל ואין איש יוצא ובא מפניהם, לבד מאשר יצוה המלך לבוא ויבואו אתם המלחשים ויסירו הכפירים בלחשיהם ויביאוהו למלך. וימהר משה וינף את המטה על הכפירים ויתירם ויבואו משה ואהרן בית המלך. וגם הכפירים באו אתם בשמחה וירדפו אחריהם וישמחו כאשר ישמח הכלב אל אדוניו בבואו מן השדה. ויהי כראות פרעה את הדבר הזה, ויתמה על ככה ויבהל מאד מפני השמועה כי היה תארם כתואר בני האלהים. ויאמר פרעה אל משה ואל אהרון: מה תחפצו? ויענוהו לאמר: ה' אלהי העברים שלחנו אליך לאמר שלח את עמי ויעבדוני. ויהי כשמוע פרעה את דבריהם ויירא מאד מפניהם, ויאמר אליהם: לכו היום ובאתם אלי למחר. ויעשו כדבר המלך. ויהי בלכתם וישלח פרעה ויקרא אל בלעם הקוסם ואל יונוס וימברוס בניו ואל כל המכשפים והחרטומים והיועצים אשר למלך ויבואו כולם וישבו לפני המלך ישיבת חירום בקבינט ☺. ויספר להם המלך את כל הדברים אשר דיברו אליו משה ואהרון אחיו. ויאמרו החרטומים אל המלך: ואיך באו אליך האנשים מפני הכפירים האסורים בשער איך הם הגיעו אליך, הרי יש אריות בשער שמעולם לא עבר אותם אדם ?! ויאמר המלך: כי הניפו מטיהם על הכפירים ויתירום ויבואו אלי וגם הכפירים שמחו לקראתם כשמוח הכלב לקראת אדוניו. ויען בלעם בן בעור הקוסם את המלך לאמר: אין אלה כי אם מכשפים כמונו אל תיבהל, הם מכשפים בדיוק כמונו. זה תרגיל מס' 17 בספר הכישופים. ועתה שלח נא בעדם ויבואו ונבחנה אותם. ויעש המלך כן. ויהי בבוקר וישלח פרעה אל משה ואל אהרן לבוא לפני המלך. ויקחו את מטה האלהים ויבואו אל המלך וידברו לו לאמר: כה אמר ה' אלהי העברים שלח את עמי ויעבדוני. ויאמר אליהם המלך: ומי יאמין לכם כי שלוחי אלהים אתם ועל פיו באתם אלי. עתה תנו לכם מופת ואות כדבר הזה ואז יאמנו דבריכם אשר תדברו. וימהר אהרון וישלך את המטה מידו לפני פרעה ולפני עבדיו ותשב המטה לתנין. ויראו החרטומים את הדבר הזה ויעשו גם הם החרטומים כן וישליכו איש מטהו ארצה ויהיו לתנינים. וישא תנין מטה אהרן את ראשו ויפתח את פיו לבלוע את תניני מטות המכשפים, ויען בלעם הקוסם ויאמר: מימי קדם היה הדבר הזה אשר יבלע תנין את רעהו ואשר יבלעו דגי הים איש את רעהו. ועתה השיבהו נא למטה כבראשונה ונשיבה גם אנחנו את מטותינו כבראשונה. והיה אם בלע מטך את מטותינו וידענו כי רוח אלהים בך, ואם אין ואם לא תצליח, הנה חרש [מכשף] אתה כמונו. וימהר אהרן וישלח ידו ויחזק בזנב התנין ויהי למטה בכפו. ויעשו גם הם החרטומים כן במטותם ויחזיקו איש בזנב תנינו ויהיו למטות כבראשונה. ויהי בשובם למטות ויבלע מטה אהרן את מטותם.
עוד, אומרים חז"ל במדרש {שמות רבה, פרשה ט, אות ו} – וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִתְחִיל פַּרְעֹה מְשַׂחֵק עֲלֵיהֶם וּמְקַרְקֵר אַחֲרֵיהֶם כְּתַרְנְגֹלֶת, וְאוֹמֵר לָהֶם, כָּךְ אוֹתוֹתָיו שֶׁל אֱלֹהֵיכֶם, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם בְּנֵי אָדָם מוֹלִיכִין פְּרַקְמַטְיָא לְמָקוֹם שֶׁצְּרִיכִין לָהֶם, כְּלוּם מְבִיאִין מוּרְיָיס לְאַסְפַּמְיָא וכי מישהו מביא ציר דגים לספרד – והלא ספרד היא מרכז הדגים של העולם!, דָּגִים לְעַכּוֹ, אֵין אַתֶּם יוֹדְעִין שֶׁכָּל הַכְּשָׁפִים בִּרְשׁוּתִי הֵן, מִיָּד שָׁלַח וְהֵבִיא תִּינוֹקוֹת מִן אִסְכּוֹלִי מבתי הספר שֶׁלָּהֶם, וְעָשׂוּ אַף הֵם כָּךְ זרקו את המקלות והפכו להיות ג"כ נחשים, וְלֹא עוֹד אֶלָּא קָרָא לְאִשְׁתּוֹ וְעָשְׂתָה כָךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה, מַהוּ גַּם, שֶׁאַף לְאִשְׁתּוֹ קָרָא וְעָשְׂתָה כֵן. וַיַּעֲשׂוּ גַּם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, מַהוּ גַּם, אֲפִלּוּ הַתִּינוֹקוֹת שֶׁל אַרְבַּע וְחָמֵשׁ שָׁנִים קָרָא וְעָשׂוּ כֵן.
הגמרא במנחות מספרת, שבמצרים היו שני מכשפים – הא' קראו לו יוחנא והשני ממרא;
אומרת הגמרא {מסכת מנחות פה, א} – אמרי ליה יוחנא וממרא למשה: תבן אתה מכניס לעפריים אתה בא למכור תבן במקום שכולם מוכרים?! תלך למקום שאין בו תבן ותמכור; פירוש הדבר, אמרו לו: "מה אתה עושה לנו קסמים שמקל נהפך לנחש כאן במצרים?! תלך לשוויץ ותעשה שם את הקסמים האלה!" . אמר להו השיב להם משה: אמרי אינשי אנשים אומרים: למָתָא ירקא ירקא שְקול למקום ירקות, הבא ירקות [למכור].
לפני ארבעים שנה הייתי צריך טפט לקיר; קניתי דירה שהיה בה משהו מיוחד 'זכר לחורבן' – חצי קיר היה עם טפט וחצי קיר בלי ☺. אז חיפשתי לקנות טפט תואם. נכנסתי לא' החנויות כאן בבני ברק ושאלתי אותו אם יש לו כזה טפט, אמר לי מיד: "אדוני, זה טפט משנת 73 – אנחנו בְ – 82!. אבל אם אתה מתעקש, תיסע לרח' בן יהודה בת"א – יש שם 50 חנויות של טפטים, בטוח תימצא שם!", הלכתי לשם ובס"ד מצאתי את הטפט! – וזה מה שאמר להם משה רבינו "למָתָא ירקא ירקא שְקול" – אם אתה רוצה לקנות משהו, תלך למקום שמוכרים אותו!
אמרו לו המכשפים: "מה אתה מביא לנו כישופים כאלה למצרים?! זה כל ילד יודע לעשות!" – אבל אם הוא יעשה להם כישופים שהם לא ראו מעולם במצרים וא"א לעשות אותם באמצעות כישופים, אז הם יבינו שיש כאן יד ה' והוא מנהיג את הבריאה ואין שום דבר ששולט בו!
אותם חרטומים, הצליחו להחדיר לכל העולם שמשה רבינו מכשף – ומה הראיה?
אומר המדרש {אסתר רבה, פרשה ז, אות יג} – המן מנסה לשכנע את אחשורוש להשמיד את היהודים; אמר המן לאחשורוש: "תדע לך, שהיהודים האלה [וְ]כוֹפְרִים בְּמִי שֶׁעָשָׂה לָהֶם טוֹבָה, בּוֹאוּ וּרְאוּ מֵאוֹתוֹ עָנִי פַּרְעֹה מֶה עָשׂוּ, כְּשֶׁיָּרְדוּ לְמִצְרַיִם קִבְּלָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת, וְהוֹשִׁיבָם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ, וְזָן אוֹתָן בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן, וְהֶאֱכִילָם כָּל טוּב שֶׁבְּאַרְצוֹ, פַּלְטֵרִים הָיוּ לוֹ לִבְנוֹת וְהָיוּ בּוֹנִין שָׁם, בְּכָל זֹאת לֹא הָיָה יָכוֹל לָהֶם, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁבָּאוּ בַּעֲלִילָה וְאָמְרוּ לוֹ (שמות ה, ג): לִזְבֹּחַ לַה' אֱלֹהֵינוּ נֵלֵךְ דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים, אַחַר כָּךְ נָשׁוּב, אִם רְצוֹנְךָ הַשְׁאִילֵנוּ כְּלֵי כֶסֶף וכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלוֹת, וְהִשְׁאִילוּם כַּסְפָּם וּזְהָבָם וְכָל הַבְּגָדִים הַטּוֹבִים שֶׁלָּהֶם, וְטָעֲנוּ כָּל אֶחָד כַּמָּה חֲמוֹרִים שֶׁלָּהֶם לְאֵין מִסְפָּר, עַד שֶׁנִּצְּלוּ אֶת מִצְרַיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות יב, לו): וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם, וּבָרְחוּ לָהֶם. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע פַּרְעֹה שֶׁהָיוּ בּוֹרְחִים, הָלַךְ אַחֲרֵיהֶם לְהָשִׁיב אֶת מָמוֹנוֹ, מֶה עָשׂוּ לוֹ, הָיָה עִמָּהֶם אָדָם אֶחָד וּשְׁמוֹ משֶׁה בֶּן עַמְרָם, וּבִכְשָׁפָיו נָטַל מַקֵּל אֶחָד וְלָחַשׁ עָלָיו וְהִכָּה בּוֹ אֶת הַיָּם עַד שֶׁנֶּחֱרַב, וְנִכְנְסוּ כֻּלָּם בַּיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְעָבְרוּ כֻלָּם, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה עָבְרוּ, וּבַמֶּה יִבְּשׁוּ הַמַּיִם. כֵּיוָן שֶׁרָאָה פַּרְעֹה נִכְנַס אַחֲרֵיהֶם לְהַחֲזִיר אֶת מָמוֹנוֹ, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה דְּחָפוּהוּ בְּתוֹךְ הַיָּם, וְנִטְבַּע הוּא וְכָל חֵילוֹ בַּיָּם, וְלֹא זָכְרוּ הַטּוֹבָה שֶׁעָשָׂה לָהֶם, הֲלֹא תִשְׁמְעוּ שֶׁהֵם כְּפוּיֵי טוֹבָה. וְעוֹד מֶה עָשׂוּ לַעֲמָלֵק אֲבִי אַבָּא, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא עֲלֵיהֶם לַמִּלְחָמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יז, ח): וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִים, וּמֵהֵיכָן בָּא עֲמָלֵק, אָמַר רַבִּי כְּרוּסְפְּדָאי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן שֶׁבָּא מֵאֵצֶל בִּלְעָם הָרָשָׁע, שֶׁבָּא לִטֹּל עֵצָה מִמֶּנּוּ, וְאָמַר לוֹ יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁבַּעַל עֵצָה אַתָּה וְגַם בַּעַל מַחְשָׁבוֹת רָעוֹת, וְכָל הַנּוֹטֵל עֵצָה מִמְךָ אֵינוֹ נִכְשָׁל. אָמַר לוֹ רְאֵה מֶה עָשׂוּ אֻמָּה זוֹ לְמִצְרַיִם, שֶׁעָשׂוּ לָהֶם כַּמָּה טוֹבוֹת, וּמַה לְּמִצְרַיִם שֶׁעָשׂוּ לָהֶם כַּמָּה טוֹבוֹת עָשׂוּ לָהֶם כָּךְ, לִשְׁאָר אֻמּוֹת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, הֵיאַךְ אַתָּה יוֹעֲצֵנִי, אָמַר לוֹ בִּלְעָם, לֵךְ וַעֲשֵׂה עִמָּהֶם מִלְחָמָה, וְאִם אֵין אַתָּה עוֹשֶׂה עִמָּהֶם מִלְחָמָה אֵין אַתָּה יָכוֹל לָהֶם, מִפְּנֵי שֶׁהֵן תְּלוּיִין בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אֲבִיהֶם, וְאַף אַתָּה שֶׁהוּא בֶּן בְּנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, תָּלוּי בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם. מִיָּד בָּא עֲלֵיהֶם לַמִּלְחָמָה. מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ משֶׁה פַּרְנָס שֶׁלָּהֶם, הָיָה לוֹ תַּלְמִיד אֶחָד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן שְׁמוֹ, וְהָיָה אַכְזָרִי עַד מְאֹד וְלֹא הָיָה לוֹ רַחֲמִים, אָמַר לוֹ אוֹתוֹ משֶׁה (שמות יז, ט): בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק, אֵינִי יוֹדֵעַ אוֹתָן אֲנָשִׁים שֶׁבָּחַר אִם בַּעֲלֵי כְשָׁפִים הֵם, אוֹ אִם גִּבּוֹרֵי מִלְחָמָה, מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ משֶׁה נָטַל מַקֵּל בְּיָדוֹ וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֶה עָשָׂה בוֹ, וְכֵיוָן שֶׁבָּא עֲלֵיהֶם אֵינִי יוֹדֵעַ מַה לָּחַשׁ עֲלֵיהֶם וְרָפוּ יְדֵיהֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות יז, יג): וַיַּחֲלשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב. בָּאוּ עַל סִיחוֹן וְעוֹג גִּבּוֹרֵי אַרְצֵנוּ, שֶׁאֵין כָּל בְּרִיָּה הָיְתָה יְכוֹלָה לַעֲמֹד בִּפְנֵיהֶם, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגוּם. בָּאוּ עֲלֵיהֶם מַלְכֵי מִדְיָן, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגָן. וְעוֹד מֶה עָשָׂה תַּלְמִיד שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ משֶׁה, הִכְנִיס אֶת יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ כְּנַעַן, וְלֹא דַי שֶׁנָּטַל אֶת אַרְצָם, אֶלָּא שֶׁהָרַג מֵהֶם שְׁלשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים, וְחִלֵּק אֶת אַרְצָם לְיִשְׂרָאֵל, וְלֹא חָמַל עֲלֵיהֶן, וְאוֹתָן שֶׁלֹא בִּקֵּשׁ לַהֲרֹג הָיוּ לוֹ לַעֲבָדִים…
אומר היד יוסף – הכוונה שמשה שלחו ה' לעשות בארץ מצרים שהיה ארץ מלאה כשפים וחרטומים שאין כמוהם בעולם וכל הודו ולא בושו ואמרו אצבע אלהים היא ולא מצד כשפים כדברי המן הרשע ולכן גדלו אותותיו מצד היותו בארץ מצרים וזאת היתה א' מסיבות הגלות למצרים לעשות נסים ונפלאות, וכדכתיב למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'.
פירוש הדבר, אם אדם מוצא טבעת ברחוב ורוצה לדעת האם זה יהלום אמיתי, או שמא זה זרקוניה או סתם זכוכית – למי הוא ייקח את הטבעת, לגבאי של בית הכנסת או ליהלומן?! – ברור שליהלומן! – וזה מה שעשה משה רבינו – הביא כישופים למצרים, כי שמה מבינים בכישופים, וכך יגיעו להכרה שה' הוא האלקים! אם הוא היה עושה את זה באבו דאבי או בירדן וכו', אף א' לא היה מגיע להכרה שיד ה' בדבר, כי שמה לא מבינים בכשפים!
ממשיך היד יוסף ואומר – יש מהחמשה חושים שיש באדם יותר עושה רושם להאמין דבר מה שרואה בחוש הראות יותר משאר חושים, ולכן אמר הרב בעל העיקרים מאמר א' פ"ב שהראיה והאות שתורתנו אמיתית שהשגנו קבלתה בחוש הראות וכשנמצא שני חולקים מי שיסכים עמו חוש הראות ואנו רואים הדבר בעין היא היא הודאת אמיתת סברתו וזאת היא הסיבה שרוב העולם הולכים אחר דברי זה העולם ומאמינים בענייניו יותר מהעולם הבא יען זה העולם הוא מוחש לעין ורואין אותו בחוש הראות מה שאין כן בעולם הבא שהוא נעלם מן העין שהדבר הנראה לחוש העין יאמין אדם בו וזאת היא כוונת הניסים והנפלאות שעשה הקב"ה במצרים כדי שנראה בחוש עיקרי התורה מציאות ה' מצד נסיו ונפלאותיו ושכר ועונש והשפעתו למטה בנביאים שהיא ראיה לתורה מן השמים וזה כמין שער פתוח להכנס להאמין בו ית' והיא כמין הקדמה והכנה לקבלת התורה.
לאחר הדברים האלה, בואו ניכנס למכה א' ונרחיב בה:
המכה הראשונה היתה כידוע מכת הדם, וחז"ל כבר שואלים למה הביא עליהם תחילה מכת דם?
אומרים חז"ל {שמות רבה, פרשה ט, אות ט} – לָמָּה לָקוּ הַמַּיִם תְּחִלָּה בְּדָם, מִפְּנֵי שֶׁפַּרְעֹה וְהַמִּצְרִיִּים עוֹבְדִים לַיְאוֹר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַכֶּה אֱלוֹהַּ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ עַמּוֹ…
כותב המדרש הגדול – ויפן פרעה ויבא אל ביתו ולא שת לבו גם לזאת. מגיד הכתוב שלא ניזק פרעה במכת דם, מפני מה? מפני שלשה דברים: אחד שמא יחזור למוטב ועוד שהאריך לו הקב"ה שגידל משה בביתו, ועוד כדי שיתגדל בעיני מצרים "כולם חוטפים ורק אני לא חוטף!" ובאחרונה הוא לוקה והוא לא חשב כן, אלא ולא שת לבו גם לזאת.
עוד, אומרים חז"ל {שמות רבה, פרשה ט, אות י} – אָמַר רַבִּי אָבִין הַלֵּוִי בְּרַבִּי, מִמַּכַּת דָּם הֶעֱשִׁירוּ יִשְׂרָאֵל, כֵּיצַד, הַמִּצְרִי וְיִשְׂרָאֵל בְּבַיִת אֶחָד וְהַגִּיגִית מְלֵאָה מַיִם, וּמִצְרִי הָלַךְ לְמַלְאוֹת הַקִּיתוֹן מִתּוֹכָהּ מוֹצִיאָהּ מְלֵאָה דָּם, וְיִשְׂרָאֵל שׁוֹתֶה מַיִם מִתּוֹךְ הַגִּיגִית, וְהַמִּצְרִי אוֹמֵר תֵּן לִי בְּיָדְךָ מְעַט מַיִם וְנוֹתֵן לוֹ וְנַעֲשׂוּ דָּם, וְאוֹמֵר לוֹ נִשְׁתֶּה אֲנִי וְאַתָּה מִן קְעָרָה אַחַת, וְיִשְׂרָאֵל שׁוֹתֶה מַיִם וְהַמִּצְרִי דָּם, וּכְשֶׁהָיָה לוֹקֵחַ מִיִּשְׂרָאֵל בְּדָמִים, הָיָה שׁוֹתֶה מַיִם, מִכָּאן הֶעֱשִׁירוּ יִשְׂרָאֵל.
לאחר מכת הדם, שולח הקב"ה את משה רבינו לביתו של פרעה – {שמות ז, כו} וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי: {כז} וְאִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ הִנֵּה אָנֹכִי נֹגֵף אֶת כָּל גְּבוּלְךָ בַּצְפַרְדְּעִים: {כח} וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל מִטָּתֶךָ וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ: {כט} וּבְכָה וּבְעַמְּךָ וּבְכָל עֲבָדֶיךָ יַעֲלוּ הַצְפַרְדְּעִים.
אמר הקב"ה: "אתה הראשון שתחטוף את הצפרדעים!" – "יעמוד פרעה – בכבוד!" ☺
נשאלת השאלה – ולמה פרעה היה הראשון לחטוף את המכה?
אומר הפנים יפות – די"ל שהיה ביתו של פרעה אצל היאור, כמשמעות הכתוב הנה יוצא המימה וכן בבת פרעה ותרד לרחוץ, ולא כתיב לשון הליכה משמע שהיה ביתו סמוך ליאור, א"כ כיון שעלו הצפרדעים מן היאור הלכו מיד לביתם שהיה סמוך ליאור ואח"כ נתפשטו בכל מצרים …
דעה נוספת, אומר המדרש הגדול – ומפני מה התחילה מכת צפרדעים בפרעה תחלה? את מוצא מכת דם לא לקה בה פרעה הרשע, שנאמר ויפן פרעה ויבא אל ביתו ולא שת לבו גם לזאת {שמות ז, כג}, אלא נתגאה וכיון שבאת מכת צפרדעים אמר הקב"ה: "לא תתחיל תחלה אלא בו", שנאמר "ובכה ובעמך".
ממשיכה התורה ואומרת: {ח, א} וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת יָדְךָ בְּמַטֶּךָ עַל הַנְּהָרֹת עַל הַיְאֹרִים וְעַל הָאֲגַמִּים וְהַעַל אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם.
לכאורה, למה צריך לתת מכות בכל כך הרבה מקומות – וכי לא מספיק להכות רק על היאור כמו שנעשה במכת דם?!
{שם ב} וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ עַל מֵימֵי מִצְרָיִם וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם – וכמה צפרדעים היו?
אומרים חז"ל {שמות רבה, פרשה י, אות ד} – וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת וגו', תָּנֵי רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר צְפַרְדֵּעַ אַחַת הָיְתָה וְהִיא הִשְׁרִיצָה לאחר שהיו מכים בה וּמִלְּאָה אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם, אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה עֲקִיבָא מַה לְּךָ אֵצֶל הַגָּדָה, כַּלֵּה מִדַּבְּרוֹתֶיךָ וְלֵךְ אֵצֶל נְגָעִים וְאָהֳלוֹת, צְפַרְדֵּעַ אַחַת הָיְתָה וְשָׁרְקָה לָהֶן – "לצאת מהמים – ההפגנה מתחילה!!!" ☺ וּבָאוּ כל הצפרדעים.
אליבא לשיטת ר' עקיבא, שהיתה צפרדע א' גדולה וכשהיו מכים בה היא היתה משריצה עוד אלפי צפרדעים – מה עושה בנאדם 'נורמלי' כשרואה שאם הוא מכה את הצפרדע היא משריצה עוד?! מביא בנזין ושורף אותה! – אבל לא כך הם עשו, אלא המשיכו להכות בה!
בא הסטייפלר זיע"א ואומר דבר נפלא – והנה כשראו המצרים [המכים אותה] כי עי"ז מוסיפה להתיז צפרדעים הרבה הלא הדעת נותן שצריכים להפסיק מלהכותה כדי שלא להרבות השרצים הללו, אבל מה מדת הכעס אומרת – אדרבה מכיון שמוסיפה להתיז כל שכן וכ"ש שצריכים להוסיף ולהתנקם ממנה ולהכותה ככל האפשר וכל שהוסיפה להתיז הוסיפו לכעוס וחמתם בערה בהם וכך חזר חלילה – הם הוסיפו להכות ולהתנקם והיא הוסיפה להתיז נחילין נחילין עד כי "ותכס את ארץ מצרים".
פירוש הדבר, זה טבעם של בני האדם – הוא רואה שא' מכה ויוצאים עוד, הוא אומר לו: "תן תן לי, אני אלמד אותך איך מרביצים!" – הוא נותן לה אחת, יוצאים עוד אלף; "תגיד אתה נורמלי, מי לימד אותך ככה להרביץ – תן לי תן לי – צריך לתת לו בזנב, לא בראש!" – נותן בזנב – יצאו עוד אלף – "מי נותן בזנב – צריך לתת לו ישר בקורקבן!!!" ☺
ממשיך הסטייפלר ואומר – וכן הוא בכל מקום שכועסים כי אם ישמעו חרפתם ולא ישיבו ישתקע הדבר לאט לאט אבל כשמשיבים לשכנגדו הרי הוא מוסיף להשיב לעומתו כהנה וכהנה וכל מה שיוסיף להתנקם גם הלה יוסיף לעומתו ככל האפשר ואם כן הדעת נותן שטוב ויפה לו לא להטפל עם זה [שציערו] ולעבור בשתיקה עד יעבר זעם אבל מדת הכעס אומרת הכי אנכי אשתוק על זאת ומתחיל להשיב או להתנקם וגם שכנגדו הולך ומוסיף ומדת הכעס שלו אומרת שכ"ש שיש להשיב מנה אחת אפים וכך לעולם וסופו כמכת הצפרדעים במצרים.
בא המהרש"א ואומר, חייב להיות שלא כשיטת ר' עקיבא – ולמה? כי במכה הבאה – מכת כנים, אמרו החרטומים "אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא"; לא נאמר שהחרטומים הוציאו צפרדע, אלא {ח, ג} וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם וַיַּעֲלוּ אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם – הם לא העלו צפרדע א' אלא צפרדעים הרבה! – אם הם היו מעלים צפרדע א' שממנה היו יוצאים עוד צפרדעים, אז הם יכלו לומר שזה 'אצבע אלקים'. אבל אם לא אמרו על מכת צפרדעים שזו אצבע אלקים, משמע ששיטת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה היא הנכונה ולא כדעת ר' עקיבא שהיתה רק צפרדע א'.
ממשיכה התורה ואומרת: {שם ג} וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם וַיַּעֲלוּ אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם;
שואל המאור ושמש, ולמה הדגישה התורה שזה היה 'עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם'?
מכת צפרדעים היתה מכה נוראה עבור המצריים. זו מכה שעשתה בהם שמות! דבר ראשון הם לא ישנו, היות והצפרדעים לא הפסיקו לקרקר – לא רק מבחוץ, אלא גם מתוך בטנם; מצרי א' היה שואל את חבירו: "איפה אתה מחמוד?" – "אני בבטן של פארוק!" – וכך הם היו 'מצרצרים' יומם ולילה והמצריים לא יכלו לישון!
בא משה רבינו לפרעה ושואל אותו: "תגיד, מתי אתה רוצה שאסלק לך את הצפרדעים האלה?" – {שם ו} וַיֹּאמֶר לְמָחָר וכו';
מתי התחילה מכת הצפרדעים?
כותב הספר מעשה אבות – למתי אעתיר לך ולעבדיך – ר"ת אלו"ל, כי לפי הנכתב בספרים, היתה תחלת המכות בחדש אב ומכת הצפרדעים בחדש אלול, וגם אחרי שחטאו עבנ"י בשנה הראשונה התפלל משה עליהם כל החדש ונתרצה לו השי"ת ונקבע להיות תמיד ימי רצון.
נשאלת השאלה – איך יכול להיות שפרעה ביקש ממנו שיסיר מעליו את הצפרדעים רק ביום שלמחרת – וכי מי יהיה מוכן לסבול את הסבל הזה דקה א' נוספת – מדובר כאן בצפרדעים שלא נתנו להם לישון ולא בכאב שיניים שאחרי נורופֶן הכאב חולף?!
שאלה נוספת שצריכה ביאור;
{שם ה} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְפַרְעֹה הִתְפָּאֵר עָלַי לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה;
נשאלת השאלה – ומה אכפת לנו איפה הם נשארו? למה כאן היה צריך לציין איפה הם נשארו, בשונה ממכת הערוב שהתורה לא סיפרה לנו לאן הלכו האריות ולאן הלכו הג'ירפות וכו', אלא רק אמרה {שם כז} וַיָּסַר הֶעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ לֹא נִשְׁאַר אֶחָד?
אומר הספר פה קדוש – משל לאב המכה את בנו בשבט, ותוחב אחר כך את השבט בכותל, למען יראנו הבן ויזכור המכות, כך זה שנשארו הצפרדעים ביאור. וכתוב בספריהם שיש שם ביאור עד היום הזה צפרדעים גדולים שיכולים לבלוע מרכבה וסוסים, ומוראם על העם.
כותב רבינו בחיי – והנה דברי משה בתפלתו נאמנים לשעה ולדורות, וכן בדבורו שאמר 'רק ביאור תשארנה', נשאר שם עד היום שרץ המים הנקרא אלתמס"ה (קראקאדיל) ושם מתגדל, ואומרים כי לפעמים יוצא מן המים שבנהר נילוס ששם גדולו ויוצא אל שפת הנהר ובולע מה שמוצא, שנים או ג' בני אדם ביחד. ואין שולטים בגופו חנית וחצים אלא אם יכוונו לתקוע בבטנו, ואמרו הרופאים כי יש לו ארס והנוגע בגופו מזיק לאדם אפילו אחר מיתה, והוא מין צפרדע, והנה מכח דברי משה נשאר השרץ הזה …
בא השמן ראש בהגדה של פסח שלו, ושואל שאלה נפלאה;
בפרשת בא, עם ישראל יוצא ממצרים לאחר ג' המכות האחרונות; אומרת התורה: {יב, לד} וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם … {לט} וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם;
אומר רש"י – וגם צדה לא עשו להם. לדרך. מגיד שבחן של ישראל, שלא אמרו היאך נצא למדבר בלא צדה, אלא האמינו והלכו, הוא שמפורש בקבלה (ירמיה ב ב) זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, ומה שכר מפורש אחריו (שם ג) קדש ישראל לה' וגו'.
לצאת מהבית עם בצק – איזו דרגה של אמונה זאת!!! בכל בית היו בסביבות 180 ילדים – כולל בנים, נינים ונכדים. ובנוסף, כל אותם ילדים של אלו שמתו מבני ישראל במכת החושך, אומצו ע"י משפחות מבני ישראל, כך שכל משפחה אימצה כמה עשרות ילדים אם לא יותר. מכאן יוצא, שכל משפחה מנתה מאות ילדים! – ואם מה יוצאים ממצרים?! עם בצק! 😐 – לא עם במבה ולא עם טונה ולא ביסלי – רק עם בצק על הראש! ☺
שואל השמן ראש, א"כ מאיפה קיבלו עם ישראל כזאת אמונה שהלכו אחר הקב"ה ב'עיניים עצומות'?
א' הבעיות שהיו למשה רבינו במצרים היתה, שלא יאמרו שהוא מכשף;
אומר התנא דבי אליהו רבה {פרק ז} – {ז, כח – כט} וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל מִטָּתֶךָ וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ: וּבְכָה וּבְעַמְּךָ וּבְכָל עֲבָדֶיךָ יַעֲלוּ הַצְפַרְדְּעִים; ואמר לו פרעה למשה: בכשפים אתה בא אלי, אקרא לתינוקות של בית רבן ויעשו גם הם כיוצא בה…
א"כ קורא לו פרעה 'מכשף'; משה רבינו צריך להוכיח שהמכות הם לא מעשה כשפים אלא יד ה' – דוגמת מה שביקש אליהו הנביא בהר הכרמל – {מ"א יח, לז} עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי וגו';
אומר המדרש {ילקוט שמעוני, מ"א רמז רט"ו} – ענני ה' ענני. אמר ר' אמי: אמר אליהו: רבש"ע, ענני שתרד אש מן השמים. וענני שתסיח דעתם, שלא יאמרו מעשה תוהו הם, מעשה כשפים.
א"כ איך בודקים מה זה יד ה' ומה זה מעשה כשפים?! אומרים חז"ל, שכישופים מתבטלים במים;
אומרת הגמרא {מסכת סנהדרין סז, ב} – והאמר רבי יוחנן: למה נקרא שמן מכשפים? שמכחישין פמליא של מעלה … זעירי איקלע (הזדמן) לאלכסנדריא של מצרים. זבן חמרא הוא קנה חמור שלא ידע שנוצר ע"י כישוף, כי מטא לאשקוייה מַיא כאשר הגיע לנהר והשקהו מים, פָשַר הכישוף נמס וקם גמלא דוסקניתא והחמור נעשה דף עץ (משטח שולחן). כאשר ביקש זעירא מהמוכרים שישיבו לו את כספו, אמרו ליה השיבו לו: "אי לאו זעירי את אם לא היית האדם הגדול זעירי, לא הוה מהדרינן לך לא היינו מחזירים לך את כספך, שכן מי איכא דזבין מידי הכא ולא בדיק ליה אמיא וכי יש מי שקונה כאן דבר ולא בודקו תחילה על המים?!: מעשה נוסף: אדם בשם ינאי איקלע לההוא אושפיזא נזדמן לבית מלון מסוים. אמר להו לבעל האושפיזא: אשקין מיא השקוני מים, קריבו שתיתא והביאו לו משקה שתיתא (משקה העשוי מקמח טרוף במים). חזא דקא מרחשן שפוותה ראה ינאי ששפתותיה של האשה שהביאה לו את המשקה מרחשות, והכיר בה שמכשפה היא. הוא הלך למקום נסתר, שדא פורתא מיניה ושפך מעט מהמשקה על הארץ, הוו עקרבי ונהפך לעקרבים. אמר להו (להם) ינאי: אנא שתאי מדידכו אני שתיתי משלכם. אתון נמי שְתו מדידי גם אתם, תשתו משלי. אשקייה הוא השקה את האשה במשקה שהכין, הואי חמרא והיא נתהפכה לחמור. רכבה הוא רכב עליה, סליק לשוקא ויצא לשוק. אתא חברתה פשרה לה באה חברתה והמיסה את הכישוף, וחזרה האשה לקדמותה. חזייה דרכיב וקאי אאיתתא בשוקא ונמצא שראו את ינאי רוכב על אשה בשוק.
בא הבן יהוידע ומגלה לנו למה הכישופים לא עובדים על המים;
אומר הבן יהוידע – נמצא כל דבר הנעשה ע"פ כוחות הטומאה נבדק במים, וידוע כל כוחות טומאה של כשוף וכיוצא נמשכים מן ס"מ שהוא מקור הטומאה ונקרא צמ"א, כי מספר שמו קל"א כמנין צמ"א, ובזה יובן "הוי כל צמא לכו למים", ר"ל כל דבר הנעשה ע"פ כוחות הצמא לכו לבדקו במים, כי המים דוחין כוחות הטומאה בכמה דברים, וכאשר תמצא בטבילה ובנט"י.
א"כ נמצאנו למדים, שכישופים לא עובדים במים. אמר הקב"ה למשה רבינו: "עד עכשיו הבאתי מכה על האלהים שלהם – כעת אני הולך לתת מכה למכשפים שלהם!"; {ח, א} וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת יָדְךָ בְּמַטֶּךָ עַל הַנְּהָרֹת עַל הַיְאֹרִים וְעַל הָאֲגַמִּים וְהַעַל אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם" – "לך תעלה להם צפרדע, ותכה אותם בכל מקום שיש מים!!!"
ומה עשו החרטומים? – {שם ג} וַיַּעֲלוּ אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם – ולמה "עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם"?!
אומר הספר באר מים חיים – ויעשו כן וגו' הצפרדעים על ארץ מצרים. אמרו על ארץ מצרים לכאורה מיותר, כי להיכן העלו אותם אם לא על ארץ מצרים, ואמנם כי הנה נודע מאמר חז"ל {פסחים נג:} דרש תודוס איש רומי מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן לכבשן האש? נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים – מה צפרדעים שאין מצווין על קידוש השם כתיב בהם "ובאו בביתך וגו' ובתנוריך ובמשארותיך וגו'" אימתי משארות מצויה בתנור בשעה שהתנור חם וכו' אנו על אחת כמה וכמה וכו' ע"כ. הרי שהצפרדעים שהעלה אהרן עלו לכל המקומות בפקודת ה' אשר עליהם משא"כ אלו הצפרדעים שהעלו החרטומים לא היו צריכים לעלות למקומות אחרים ומכש"כ אל התנור בשעה שהוא חם. כי אם על הארץ לבד כי לא היה פקודת ה' עליהם ולזה אמר הכתוב ויעלו את הצפרדעים על ארץ מצרים כי לא עלו רק על ארץ מצרים לבד ולא לשארי מקומות משא"כ באהרן נאמר ותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצרים, כלומר תחילה עלתה לכל מקום שהיתה צריכה ואח"כ ותכס את ארץ מצרים כי היו מרובין למאוד.
כותב השמן ראש – ומעתה נראה דהצפרדעים שנבראו על ידי החרטומים לא יכלו לבוא לתוך הנהרות והיאורים, כי היו מתבטלים שם מטהרת המים ובזה היה ניכר החילוק בין הצפרדעים של משה שבהם היו עיקר חיותם על המים, כי הם באו- ממקום טהרה, אלא שנתפשטו גם על כל ארץ מצרים, מה שאין כן הצפרדעים של החרטומים שנבראו מצד הטומאה, לא היו יכולים להתקרב אל המים. ועל כן דייק הכתוב ואמר, ויעשו כן החרטומים בלטיהם ויעלו את הצפרדעים רק על 'ארץ' מצרים, ולא על הימים והנהרות.
א"כ נתן הקב"ה את שתי המכות הראשונות – דם וצפרדע – במים. לכאורה, אחרי שתי אלו, היה צריך פרעה לומר "אצבע אלקים היא" – "איך יכול להיות שהצפרדע לא מתבטלת במים?!" – אבל בכל זאת עדיין הוא לא הודה בזה.
בא הספר ליקוטי אנשי שם, בשם ספר ראשית ביכורים ומסביר, למה המכה הבאה היתה דוקא כינים?
מספרת הגמרא {מסכת גיטין נו, ב} – כשבא טיטוס הרשע להחריב את בית המקדש עמד עליו [על טיטוס] נחשול (רוח סערה) שבים לטובעו. אמר: כמדומה אני שאלהיהם של אלו [עם ישראל] אין גבורתו אלא במים. בא פרעה כנגד ישראל, טבעו במים של ים סוף. כאשר בא סיסרא כנגד ישראל, טבעו במים של נחל קישון. אף הוא עומד עלי לטובעני במים של הים התיכון. אם באמת גבור הוא, יעלה ליבשה ויעשה עמי מלחמה שם! יצתה בת קול ואמרה לו: רשע בן רשע בן בנו של עשו הרשע! בריה קלה יש לי בעולמי ויתוש שמה, אמאי קרי לה מדוע נקראת בריה קלה? דמעלנא (כניסה) אית לה משום שיש לה אמנם פה שדרכו נכנס האוכל, ומפקנא (יציאה) לית לה אך אין לה פתח יציאה להוצאת הפסולת. המשיכה הבת קול: עלה ליבשה ותעשה עמה [עם הבריה הקלה] מלחמה! עלה טיטוס ליבשה, בא יתוש ונכנס בחוטמו ונקר במוחו שבע שנים. יומא חד הוה קָא חליף אבבא דבי נַפָחָא יום א' עבר [טיטוס הרשע] ליד פתח חנותו של נפח שמע [היתוש] קל אַרְזַפְתָא [את קול הקורנס של הנפח] ואישתיק [השתתק היתוש הפסיק מלנקר בגלל קול הכאת הקורנס]. אמר (טיטוס) איכא תקנתא ישנה תקנה עבורי!. כל יומא מַיְיתו נפחא ומחו קמיה [כל יום הביאו נפח אחר, והם הכו בקורנסיהם לפני טיטוס] וכו' עד תלתין יומין עבד הכי [עד שלושים יום עשה כן], אבל מכאן ואילך – כיון שדש דש [משהרגיל היתוש ולמד בקול הקורנס הכיר בו והמשיך לנקר במוחו של טיטוס. תניא שנינו בברייתא: אמר רבי פנחס בן ערובא: אני הייתי בין גדולי רומי, וכשמת טיטוס, פצעו (שברו ופתחו) את מוחו, ומצאו בו יתוש שגודלו כגודל צפור דרור, משקל שני סלעים. במתניתא תנא: כגוזל בן שנה, משקל שני ליטרין.
אומר הספר ליקוטי אנשי שם, בשם ספר ראשית ביכורים, כך היה גם אצל פרעה הרשע שחירף וגידף באומרו "מי ה' אשר אשמע בקולו", ונענש תחילה במכת דם ובמכת צפרדע, ששתי המכות הללו באו מן המים. אך פרעה לא התפעל יתר על המידה מכוחו וגבורתו של הקב"ה, כי אמר כדבריו של טיטוס שאין כוחו של השי"ת אלא במים. לכך השיב לו השי"ת אותה תשובה שהשיב לטיטוס: בריה קלה יש לי ביבשה וכנים שמה, היא תילחם איתך ותראה את כוחי וגבורתי. לכן דווקא לאחר מכות דם וצפרדע שבאו מהמים, הגיעה מכת כינים שהיא מהיבשה והראתה לו שאין זה כי אם אצבע אלוקים.
א"כ נוכל להבין טוב מאד – משה רבינו שואל את פרעה – "מתי אתה רוצה שאסלק את הצפרדעים?", ופרעה עונה לו: "למחר" – ולמה מחר ולא ברגע זה?!
כותב הזוהר הקדוש {ח"ב קצ"א ע"ב – קצ"ב ע"א} – [לגבי מעשה העגל] אֲמַאי קָרָא לוֹן עֵרֶב רַב לָמָּה קָרָא לָהֶם עֵרֶב רַב? אֶלָּא כָּל חֲרָשִׁין דְּמִצְרַיִם הֲווֹ, וּבְרֵישֵׁיהוֹן (בלק קצ"ד ע"א) יוֹנוֹס וְיִּמְבְּרוּס אֶלָּא כָּל מְכַשְּׁפֵי מִצְרַיִם הָיוּ, וּבְרֹאשָׁם יוֹנוֹס וְיִמְבְּרוּס, וּבְשַׁעֲתֵּי דְּיוֹמָא הֲווֹ עַבְדֵי תָּדִיר חֲרָשַׁיְיהוּ וּבִשְׁעוֹת הַיּוֹם הָיוּ עוֹשִׂים כִּשְׁפֵיהֶם תָּמִיד. וְכָל אִלֵּין חֲרָשִׁין עִלָּאִין, הֲווֹ מִסְתַּכְּלֵי מִכִּי נָטֵי שִׁמְשָׁא, מִשֵּׁירוּתָא דְּשִׁית שָׁעוֹת וּמֶחְצָה, עַד שֵׁירוּתָא דְּתֵשַׁע וּמֶחְצָה דְּהַיְינוּ עֵרֶב רַבְרְבָא וְכָל הַמְּכַשְּׁפִים הַלָּלוּ הָעֶלְיוֹנִים הָיוּ מִסְתַּכְּלִים מִכַּאֲשֶׁר נוֹטֶה הַשֶּׁמֶשׁ, מֵרֵאשִׁית שֵׁשׁ שָׁעוֹת וָחֵצִי עַד רֵאשִׁית תֵּשַׁע וָחֵצִי, שֶׁהַיְנוּ עֵרֶב הַגָּדוֹל. כָּל אִינּוּן חֲרָשִׁין זְעִירִין, מִשֵּׁירוּתָא דְּתֵשַׁע וּמֶחְצָה, עַד פַּלְגוּת לֵילְיָא [ו]כָּל אוֹתָם מְכַשְּׁפִים קְטַנִּים, מִתְּחִלַּת תֵּשַׁע וָחֵצִי עַד חֲצוֹת הַלַּיְלָה.
יוצא עפ"י דברי הזוהר, שכישופים לא עובדים, אלא רק משש שעות ומחצה ביום, ברגע שהשמש נוטה לצד מערב; גדולי המכשפים עובדים בין שש וחצי שעות לתשע וחצי שעות ביום. פירוש הדבר, שג' שעות ביום הם יכולים לבצע את כשפיהם. והמכשפים הקטנים, יכולים 'לעבוד' מתשע וחצי שעות ביום ועד חצות הלילה.
אומר המלבי"ם – ויאמר למחר. פרעה חשב כן באמת שמשה עשה זאת ע"י כשוף ושיודע שעתה הגיע עת שיסורו מעצמם, ע"כ רצה לנסות אם ישארו עוד היום ולמחר יסורו …
פירוש הדבר, אמר פרעה: "אם אני אומר לו שיבטל אותם עכשיו, סימן שהצפרדעים שלו זה מעשה כשפים. אבל בוא ונראה אם מחר בבוקר הוא יצליח לבטל את המכה – ככה אדע שזה לא מעשה כשפים!" – כי מכשפים עובדים רק מחצות היום!
כך היה במעשה אליהו עם נביאי הבעל;
אומר הנביא: {מ"א יח, כה} וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לִנְבִיאֵי הַבַּעַל בַּחֲרוּ לָכֶם הַפָּר הָאֶחָד וַעֲשׂוּ רִאשֹׁנָה כִּי אַתֶּם הָרַבִּים וְקִרְאוּ בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וְאֵשׁ לֹא תָשִׂימוּ: {כו} וַיִּקְחוּ אֶת הַפָּר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם וַיַּעֲשׂוּ וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וַיְפַסְּחוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה: {כז} וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ: {כח} וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם: {כט} וַיְהִי כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם וַיִּתְנַבְּאוּ עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב.
נשאלת השאלה – למה חיכה אליהו עד הצהרים כדי להתל בהם? הוא לא יכל לעשות את זה בבוקר?!
התשובה פשוטה, כי הם נביאי בעל ואשרה, שפועלים רק משש וחצי שעות של היום ועד הערב – מזמן מנחה גדולה ועד שקיעת החמה! לכן, עד הצהרים נתן להם אליהו לקרוא בקולי קולות לאלקים שלהם, כי הוא ידע שהכישופים לא עובדים בשעות האלה! – זה שאמר פרעה: "אם אומר לו כעת – אחר הצהריים – שיבטל את הצפרדעים, יכול להיות שזה מעשה כישוף ויכול להיות שלא. אבל אם מחר בבוקר הוא יבטל אותם – בזמן שהכשפים לא עובדים – סימן שאין זה כישוף!" – ולכן {ח, ה} רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה – להוכיח שיד ה' נשארה חזקה ואיתנה ואין זה מעשה כישוף!
אם אלה הדברים, נוכל לסיים בדבריו הנפלאים של השמן ראש;
כותב השמן ראש –ואמר הכתוב "וישא העם את בצקו טרם יחמץ, משארותם צרורות בשמלותם על שכמם" {שמות יב, לד}. ויש לומר דהנה בצאתם ממצרים נאמר, וגם צדה לא עשו להם {יב, לט}, וברש"י מגיד שבחן של ישראל, שלא אמרו היאך נצא למדבר בלא צדה, אלא האמינו והלכו, הוא שמפורש בקבלה, זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה {ירמיה ב, ב}. ולכאורה, מהיכן השיגו אז מדריגה כה גדולה באמונה ובטחון לעשות כן.
ויש לומר ע"פ מה דאיתא בגמרא {פסחים נג:} מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם לכבשן האש, נשאו ק"ו בעצמן מצפרדעים וכו'. ואם כן הצפרדעים מסרו נפשם על קדושת השם ליכנס לתנור בוער באש בשביל שה' צוה כן. ואם כי לא צוה ה' לאיזה צפרדעים שיכנסו בתנור, ויכול הצפרדע לקיים ציווי ה' במה שיעלה בביתו ובחדר משכבו ועל מטתו, מכל מקום כאשר באו אצל התנור נכנסו לעשות רצון קונם, ולא איכפת להו כלל אם ישרפו שמה. ומעתה אם חנניה מישאל ועזריה שלא ראו זאת בעיניהם, אלא למדו כן מדרשי חז"ל, נשאו מזה קל וחומר לעצמן, מכל שכן בני ישראל במצרים שראו זאת בעיניהם, ואינו דומה שמיעה לראיה, בודאי שעשה עליהם הדבר רושם כביר, איך צריכין לעבוד את ה' עד למסירת נפש ממש.
אך באמת אנו למדים מזה הרבה יותר, והוא מאמרם של חכמינו ז"ל במדרש רבה {דברים ד, ה} אמר הקב"ה שמעו לי, שאין אדם שומע לי ומפסיד ע"כ. דהנה בסיום המכה כתיב שאמר משה לפרעה, למתי אעתיר לך להכרית הצפרדעים ממך ומבתיך רק ביאור תשארנה. ושוב נאמר, וימותו הצפרדעים מן הבתים מן החצרות ומן השדות {ח, ט}. ואיתא בילקוט {וארא סימן קפ"ב} ומה פרע להם הקב"ה, שכל הצפרדעים מתו, ואותן שירדו לתנור לא מתו, מפני שמסרו עצמן לשריפה ע"כ. (וראיתי כמדומה בספר אלופי יהודה שכתב רמז, ביאור תשארנ"ה אותיות תנו"ר הא"ש, שהם נשארו). והוא מוסר השכל, כי אותן הצפרדעים שחסו על חייהם ולא עשו רצון קונם ליכנס להאש, כי רצו לחיות, והם כבר יעשו ציווי ה' באופנים אחרים ליכנס לבתיהם ומטותיהם, המה מתו לבסוף, ולאחר שבוע ימים לא נשאר מהם אף אחד. ואותן הצפרדעים שהפקירו עצמם בשביל כבוד ה', ולא עשו חשבונות לטובת עצמם, רק קיימו תמים תהיה עם ה' אלקיך, וכאשר באו סמוכים להתנור נכנסו לתוכה, ולא חסו על חייהם, המה יצאו משם ונשארו חיים וקיימים גם אחר זה, הרי לנו כי רבות מחשבות בלב איש, ואין אדם שומע לי ומפסיד.
ואם כן מכת הצפרדעים העלה בכל רואיהם דעת להשכיל, איך יש להאדם להכנע לבוראו ולעשות רצון קונו, גם במסירת נפש ממש, ליכנס לתוך האש, לא יחוש שיבוא לו הפסד על ידי זה, כי אדרבה המה נשארו חיים והשאר מתו. וגם על המצריים היה ראוי שיעשה הדבר עליהם רושם, רק ה' רצה לחזק את לבבם, על כן אמר לו משה וסרו הצפרדעים ממך ומבתיך ומעבדיך ומעמך {ח, ז}, לא ישאירו עליך שום רושם, וכאשר יסתלקו הצפרדעים יסירו ממך ומעמך ממחשבותם, שלא יתנו לב על מה שראו, וישארו ברשעתם גם לאחר זה.
אמנם ישראל קדושים המה ראו כן תמהו גודל המסירת נפש של הצפרדעים והשאיר עליהם רושם עז, אשר גם אחר זה נשאו גם הם קל וחומר בעצמן למסור נפשם על קדושת השם, וכאשר ה' אומר לצאת למדבר, האמינו ובטחו בו, שאין צריכין להכין כלום, כי אין אדם שומע לי ומפסיד, ודבר זה למדו מהמשארות המצויות אצל התנור במצרים במכת הצפרדעים. ועל זה נאמר, משארותם, מה שראו בהמשארות שבמצרים היו צרורות בשמלותם על שכמם, בדבר זה כרכו עצמן, לישא קל וחומר מהצפרדעים למסור נפשם לה', וגם צדה לא עשו להם, כי אין אדם שומע לי ומפסיד.
עכ"ד הנפלאים של השמן ראש.
אומרת התורה בסוף פרשת וזאת הברכה: : {דברים לד, י} וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים: {יא} לְכָל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ.
עם ישראל ראה את הנסים שעשה משה רבינו – שנכנס למצרים ועשה את כל האותות והמופתים, ומנגד המצרים האשימו אותו במעשה כשפים – ולבסוף הבינו שכל אותותיו זה מה' ית'!
לאחר הדברים האלה, נוכל ללמוד יסוד נפלא שכותב מעין השבוע;
מכות מצרים התחילו בדם והסתיימו בבכורות; כותב הסבא מקלם, כשאתה רואה ספר שמתחילתו ועד סופו הולך על נושא א', תבין שהכל אותו הדבר – כדברי הגמרא {מסכת סוטה יד, ב} – דרש ר' שמלאי: תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים. תחילתה גמילות חסדים, דכתיב "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם", וסופה גמילות חסדים, דכתיב "ויקבר אותו בגיא" – משמע, שכל התורה היא חסד.
המכה הראשונה – מכת דם, ערערה למצרים את הבטחון; היה להם יאור שמשקה את כל המצרים, ולכן הם לא נזקקו לגשם וגם לא לדגים שהיו גדלים שם. פתאום האלהים שלהם 'יצא לחופשה' – כל היאור דם! לאחר מכן באו הצפרדעים ופרקו להם את הבתים, וכתוב בחז"ל שהם נכנסו מבעד לשיש – מה שנקרא 'פצצה חודרת שריון' ☺ – נגמרו להם הבתים, נשאר הגוף – מה עשה הקב"ה? שלח להם כינים ושחין – גירודים אינסופיים! – הלך הגוף נשאר הרחוב – מה עשה הקב"ה? הביא להם ערוב – דובים נמרים אריות וכו' – ברחו הביתה; בבית חיכו להם הצפרדעים שהגיעו להופעה שניה, הם לא יצאו לחל"ת ☺; אז בבית א"א להיות יש צפרדעים – ברחוב ג"כ א"א להיות כי יש ערוב – "לפחות נשארנו עם התבואה בשדות" – הביא להם הקב"ה את הארבה ואת הברד – "לפחות נשארנו עם התאורה" – הביא להם הקב"ה חושך ולבסוף לקח להם את הבכורות, עד שכבר לא היה להם במה לבטוח – הקב"ה לקח להם את כל הבטחון!!!