פרשת ויצא – האמא של ישראל – שנת תשפ"ג.
פרשת השבוע שנקרא בע"ה בשבת זו, פרשת ויצא.
לפני שנכנס לנק' א' בפרשת השבוע, הייתי רוצה להקדים כמה וכמה הקדמות:
בסוף הפרשה הקודמת, אמרה התורה שיעקב יצא לפדנה ארם; אומר לו יצחק: {כח, ב} קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ, ובפס' לפני סוף הפרשה, מעידה התורה על יעקב ואומרת: {שם ז} וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם.
נשאלת השאלה – א"כ למה אומרת התורה בתחילת הפרשה פעם נוספת "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה", והרי התורה כבר אמרה בסוף הפרשה הקודמת שהוא הלך לשם?
התשובה הידועה שאומרים המפרשים, שיעקב בדרכו לחרן עצר בדרך בישיבת שם ועבר ושהה שם י"ד שנים. ולכן חזרה התורה שנית ואמרה לנו שהלך לחרן. שבתחילה הוא יצא מבית הוריו – עצר בדרך למשך י"ד שנים בישיבת שם ועבר, ולאחר מכן המשיך לחרן.
כידוע, כשהיה יעקב בדרכו לחרן, תפס אותו אליפז בן עשו ולקח את כל רכושו – ולמה? היות והוא בא במצות עשו אביב להורגו, אמר לו יעקב שיקח את כל רכושו והעני חשוב כמת.
יעקב אבינו נכנס לחלישות הדעת על זה שאין לו שום דבר לתת לכלתו, ובאותה שעה הוא חיבר את מזמור קכ"א שבתהילים;
אומר המדרש {בראשית רבה, פרשה סח, אות ב} – רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן פָּתַח (תהלים קכא, א): שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָֹּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים, אֶשָֹּׂא עֵינַי אֶל הַהוֹרִים לְמַלְפָנַי וְלִמְעַבְּדָנַי. (תהלים קכא, א): מֵאַיִן יָבוֹא עֶזְרִי, אֱלִיעֶזֶר בְּשָׁעָה שֶׁהָלַךְ לְהָבִיא אֶת רִבְקָה מַה כְּתִיב בֵּיהּ (בראשית כד, י): וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִים וגו', וַאֲנִי לֹא נֶזֶם אֶחָד וְלֹא צָמִיד אֶחָד. רַבִּי חֲנִינָא אָמַר גָּדוּד שִׁלְּחוֹ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר שִׁלַּח עִמּוֹ, אֶלָּא שֶׁעָמַד עֵשָׂו וּנְטָלָהּ מִמֶּנּוּ. חָזַר וְאָמַר מָה אֲנָא מוֹבֵד סִבְרִי מִן בָּרְיִי "מה אני מאבד את תקוותי מאדוני [מהקב"ה]?!", חַס וְשָׁלוֹם, לֵית אֲנָא מוֹבֵד סִבְרִי מִן בָּרְיִי "איני מאבד את תקוותי מאדוני!", אֶלָּא (תהלים קכא, ב): עֶזְרִי מֵעִם ה'.
אומר האגרא דכלא – למה נאמר שוב "ויצא יעקב מבאר שבע", הלא כבר נאמר למעלה {כח, ז} "וישמע יעקב וכו' וילך פדנה ארם", על כן בא לדרוש אותה הפרשה כולה שאמרה יעקב בעת הליכתו לישא אישה (וכן הוא בקבלה כל מי שנצרך לישא אשה, יאמר בכל יום הקפיטיל הלזה קודם יהיו לרצון [של תפילת העמידה] וכו'), ודרש שאמר יעקב מאין יבא עזר"י, היינו אשתי עזר שלי (אעשה לו עזר), מאין יבא לי על פי הטבע שאין בידי כלום אפילו נזם אחד וכו', חזר ואמר מה אנא מוביד סברי מן בריי עזרי מעם י"י וכו', עד י"י ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם, הנה הם שבעה פסוקים של נחמה לו ברוח הקודש, ואז נשא רגליו ויצא בהבטחה, וזהו "ויצא יעקב מבאר שבע, לאחר שנתבאר לו שבעה נחמות.
עוד, אומרים חז"ל {שם אות יא} – רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: ט"ו שִׁיר הַמַּעֲלוֹת שֶׁבְּסֵפֶר תְּהִלִּים הָיָה יעקב אוֹמֵר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קכד, א): לוּלֵי ה' שֶׁהָיָה לָנוּ יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל, יִשְׂרָאֵל סָבָא. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר כָּל סֵפֶר תְּהִלִּים הָיָה אוֹמֵר (תהלים כב, ד): וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל, יִשְׂרָאֵל סָבָא.
ישנם הרבה אנשים שנוהגים לומר פרקי שירה; לומר פרקי שירה זה נחמד. אבל ללמוד אותם זה עוד יותר נחמד. מה גם, שישנה סגולה ידועה, שכל האומר פרקי שירה במשך 40 יום זוכה לישועות;
סיפר פעם איזה בדחן א' בשבע ברכות, שהיו פעם בני זוג שלא הסתדרו. הבעל היה אדם קשה מאד והאישה היתה חסרת אונים. היא ידעה שהיא לא תוכל להיחלץ ממנו, אלא בגט או במיתתו – מה עשתה אותה אישה מסכנה? עמדה בתפילות ותחנונים לפני הקב"ה, שיחוס ויחמול עליה מאותו בעל קשה.
בא' מן הימים שמעה א' מחברותיה של אותה אישה על החיים הקשים שהיא עוברת, והציעה לה את הסגולה של קריאת פרקי שירה, שלש פעמים ביום במשך 40 יום – "זה בדוק ומנוסה. אבל אם באמת תזכי לישועה, תצטרכי לפרסם את זה ברבים ולתלות שלט – 'אמרתי 40 יום פרקי שירה ונושעתי!'" – והיא הסכימה.
יום א', בזמן שהיא קוראת פרקי שירה, היא מקבלת טלפון – הבעל על הקו. אבל היא לא יכולה לענות כי היא באמצע פרקי שירה, והוא מתקשר עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, והיא אומרת לעצמה "מה אני יכולה לעשות, אני חייבת לענות לו אחרת מי יודע מה הוא מסוגל לעשות לי…" – ואז היא החליטה לענות אבל להמשיך בקריאת פרקי השירה. היא מרימה את השפורפרת וממשיכה בפרקי שירה – "חמור מה הוא אומר"
"מה אמרת???", שואל אותה הבעל בעצבים.
"חמור מה הוא אומר… נו … נו …"
הבעל חוזר הביתה – "קראת לי חמור??? מחר לרבנות!" – הלך למחרת לרבנות ופתח תיק; ואז כתבה אותה אישה "אמרתי עשרים יום פרקי שירה ונושעתי!" 😊
אם כבר פתחתנו בשבע ברכות, הייתי רוצה לתת לכם מרגלית נוספת:
א' מבעלי החיים שאומר פרקי שירה, נקרא בשם 'ציפורת הכרמים' – ומה אומרת אותה ציפור? צִפֹּרֶת כְּרָמִים אוֹמֶרֶת: אֶשָּׂא עֵינַי אֵל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי {תהילים קכא א} – אותו המזמור שאמר יעקב אבינו בדרכו לחרן.
בני עדות המזרח אומרים אותו בכל יום, לאחר תפילת העמידה של ערבית. והחיד"א כותב, שזה סגולה למציאת שידוך למי שיאמר אותו לאחר ה – 'יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי' הראשון בתפילת העמידה.
ומהי אותה חיה שנקראת 'צִפֹּרֶת כְּרָמִים'? אומרים המפרשים, שזה סוג של חגב שמותר לאכילה.
נשאלת השאלה – ולמה דוקא החיה שנקראת 'צִפֹּרֶת כְּרָמִים' אומרת את המזמור הזה?
על פרקי שירה יש המון מפרשים, אומר את מה שליקטתי מכמה ספרים – ככר לאדן, ברכת הזבח, לי לישועה ופרק בשיר;
אומרת הגמרא {מסכת שבת צ, ב} – מי שאוכל ציפורת כרמים ועבדי לה לחוכמא …
אומר רש"י – לחוכמא. לפתוח הלב.
אם ככה מה עושים אנשים? היות וזה פותח את הלב וטוב לזיכרון, אז במקום שיאכלו 'צנתרום' לוקחים כמה 'חגבים' כאלה ואחרי זה גומרים סוגייה בהלכות ריבית – והכל נכנס בפנים ולא משתכח 😊
אומרת הגמרא {מסכת חגיגה ט, ב} – אינו דומה שונה פרקו החוזר על תלמודו מאה פעמים, לשונֶה פִרקו מאה ואחד פעמים.
אומר הגר"א – במאמרו של רבי יוסף בנו של רבי יהושע {ב"ב י:}: "ושמעתי שהיו אומרים: אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו"; 'לכאן' עולה בגימטריא מאה ואחד, כלומר זה השונה פרקו מאה ואחד פעמים מובטח לו שתלמודו יהיה בידו ולא ישכחנו!
אומר הספר ככר לאדן – והשתא צפורת כרמים ביודעה ומכירה שהיא טובה לזכירה. והלומדים רצים אחריה ללוכדה ולאוכלה. זאת אומרת 'אשא עיני אל ההרים' הת"ח שרוצים לאוכלה. מאי"ן גימטריא ק"א – ילמדו תלמודם ק"א פעמים ולא יצטרכו לי עכ"ד.
בא הספר דרושי יום יום ואומר דבר נפלא;
אומרת המשנה {תענית פ"ד, מ"ח} – אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ… וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים …
נשאלת השאלה – מה זה בדיוק 'ימים טובים'? ועוד, ולמה בנות ירושלים יוצאות לחולל דוקא בכרמים ולא במטעי אבוקדו?! 😊
אומר הספר דרושי יום יום – ולענין זה חולות בכרמים דוקא דאיתא בפרקי שירה צפורת כרמים אומרת "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי", הרי נאמר בזה בקשת העזר בלשון 'אשא עיני' זהו ענין שבנות ישראל אומרות שם "בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך" דהיינו בקשת העזר כנאמר "אעשה לו עזר וגו'" ומנין עזר נוסף על ב' פעמים עי"ן במנין טו"ב, שהעינים בוררים העזר להשלים להם הטוב בזווגו עם האשה וע"ז נאמר "עזרי מעם ד' עושה שמים וארץ"…
לכן בנות ישראל הולכות דוקא לכרמים – כי שם נמצאת 'צִפֹּרֶת כְּרָמִים' שאומרת את המזמור "שיר למעלות אֶשָּׂא עֵינַי אֵל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי" – שהוא המזמור שחיבר יעקב אבינו בדרכו לחרן להקים את ביתו. ומה זה 'ימים טובים? טו"ב א' כנגד הבחור שמצא את שידוכו, כמ"ש {משלי יח, כב} מצא אשה מצא טוב, וטו"ב נוסף כנגד השידוך שמצאה האישה, שנאמר {בראשית ב, יח} לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ.
לפני שנמשיך, רק עוד נק';
אומרת התורה: {כח, יא} וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא – כמה אבנים הוא לקח?
כמה וכמה דעות בחז"ל:
אומרים חז"ל {בראשית רבה, פרשה סח, אות יא} – וַיִּקַח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם (בראשית כח, יא), רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר שְׁנֵים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים נָטַל, כָּךְ גָּזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא מַעֲמִיד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, אָמַר אַבְרָהָם לֹא הֶעֱמִידָן, יִצְחָק לֹא הֶעֱמִידָן, אֲנִי אִם מִתְאַחוֹת הֵן שְׁנֵים עָשָׂר אֲבָנִים זוֹ לָזוֹ יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאֲנִי מַעֲמִיד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, כֵּיוָן שֶׁנִּתְאַחוּ שְׁנֵים עָשָׂר אֲבָנִים זוֹ לָזוֹ, יָדַע שֶׁהוּא מַעֲמִיד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים.
כותב התנא דבי אליהו {פ"ה} – וכשיצא [יעקב] מבית אביו ללכת אל בית לבן באתה השכינה ועמדה למעלה ממנו משיבה ואמרה לו: יעקב בני, שא נא עיניך השמימה וראה י"ב מזלות וכוכבים ברקיע, וי"ב שעות היום וי"ב שעות הלילה כנגד י"ב שבטים שאני נותן לך.
אומר המהרז"ו – ז"ה ספר תולדות אדם – שהיה ראוי אדם להעמיד י"ב שבטים. אבל היות וקין רצח את הבל, אמר הקב"ה: "בבית הזה אני לא נותן שנים עשר ילדים!". הבאים בתור שהיו צריכים להיות להם י"ב ילדים, היו יצחק ורבקה, רק היות ולרבקה היה צער העיבור ואמרה {כה, כב} "לָמָּה זֶּה אָנֹכִי", לכן לא זכתה ללדת שנים עשר ילדים. והיות וכך, זכה יעקב שיצאו ממנו י"ב השבטים.
הדעה הבאה במדרש {בראשית רבה, פרשה סח, אות יא} – רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר נָטַל שָׁלשׁ אֲבָנִים, אָמַר, אַבְרָהָם יִחֵד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁמוֹ עָלָיו, יִצְחָק יִחֵד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁמוֹ עָלָיו, וַאֲנִי אִם מִתְאַחוֹת הֵן שָׁלשׁ אֲבָנִים זוֹ לָזוֹ, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְיַחֵד שְׁמוֹ עָלַי, וְכֵיוָן שֶׁנִּתְאַחוּ, יָדַע שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְיַחֵד שְׁמוֹ עָלָיו. רַבָּנָן אָמְרֵי מִעוּט אֲבָנִים שְׁנַיִם, אַבְרָהָם יָצָא מִמֶּנּוּ פְּסֹלֶת, יִשְׁמָעֵאל וְכָל בְּנֵי קְטוּרָה. וְיִצְחָק יָצָא עֵשָׂו וְכָל אַלּוּפָיו. וַאֲנִי אִם מִתְאַחוֹת שְׁתֵּי אֲבָנִים זוֹ לָזוֹ, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא הֵימֶנִּי פְּסֹלֶת.
ולמה השתמש יעקב אבינו דוקא באבנים ולא בגפרורים? התשובה היא, שכנראה לא היה לו גפרורים או משהו אחר. אבל ודאי שטמון כאן משהו, והייתי רוצה להביא חידוש נפלא שמצאתי בדברי ר' שלמה קלוגר בדרשותיו על חנוכה – שם הוא מדבר על ההפטרה שנקרא בחנוכה מספר זכריה, ושם מובא מה שנעשה עם יהושע הכהן הגדול;
אומר הנביא זכריה: {ג, א} וַיַּרְאֵנִי אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ ה' וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ – לקטרג עליו … {ט} כִּי הִנֵּה הָאֶבֶן אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ עַל אֶבֶן אַחַת שִׁבְעָה עֵינָיִם הִנְנִי מְפַתֵּחַ פִּתֻּחָהּ נְאֻם ה' צְבָאוֹת וּמַשְׁתִּי אֶת עֲוֹן הָאָרֶץ הַהִיא בְּיוֹם אֶחָד;
כותב ר' שלמה קלוגר {קהלת יעקב, מאמרי חנוכה} – ואמר כי הנה האבן אשר נתתי לפני יהושע על אבן אחת שבעה עינים וכו'. נראה הכוונה ד'האבן' מרמז על הנשים, וכמו שכתבתי בביאורי לפרשת ויצא בפסוק {בראשית כח, יח} "ויקח את האבן", דזה הוי לסימן אם יתנו לו שם אשה, ומכח דהאשה דומית לאבן, כמ"ש חז"ל {יבמות סב, ב} דהשרוי בלא אשה שרוי בלא חומה, א"כ מוכח דהאשה דומית לחומה ואבן, וכן כתיב בפרשת שמות {א, טז} וראיתן על האבנים, א"כ מכח זה נקראת האשה אבן. ולכך הכוונה כאן, דהנה אמרו חז"ל במצרים [סוטה יא, ב] דבזכות נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו, וכן בימים הללו נעשה הנס ע"י נשים [שבת כג, א], וכן לעתיד אנו מקוין שאם יזכו ישראל ויעשו תשובה אז יהיה הגאולה בזכות אנשים, אבל אם לא יזכו אז יהיה בזכות הנשים.
ידוע שכאשר הולך האדם לציון של הסבים או ההורים וכד' בבית הקברות, לאחר שהוא עוזב את המקום הוא מרים אבן מהרצפה ומניח על המצבה – ולמה עושים את זה? א' הפירושים הוא, לומר לנפטר [במקרה שמדובר בסבא]: "הנה, יש לך כאן כבר ג' דורות – אבא, בן נכד" – ר"ת אב"ן.
אומר האזנים לתורה, אב"ן ר"ת אב"א ב"ן; כשיעקב רצה לדעת האם י"ב השבטים יצאו ממנו, הוא השתמש דוקא באבן ולא במשהו אחר היות והאבן היא ביטוי לאבא ובן!
יעקב אבינו מגיע לחרן; אומרת התורה: {כט, ד} וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם וַיֹּאמְרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנוּ: {ה} וַיֹּאמֶר לָהֶם הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר וַיֹּאמְרוּ יָדָעְנוּ: {ו} וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן.
ידוע, שרועי הצאן הם לא 'חברים במנזר השתקנים' – הוא מדברים כל הזמן, בדיוק כמו סָפָרים – הם אף פעם לא שותקים 😊 אז מה פתאום ששואל אותם יעקב אבינו "הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר" הם עונים לו רק "יָדָעְנוּ"?!
'ידענו', פירוש הדבר, הוא 'מוכר' – איזו מין תשובה זאת?! הדבר היחיד שהם הוסיפו ואמרו, "וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן" – "בבקשה, הנה הבת שלו"
התשובה הפשוטה היא, שלבן פשוט היה 'עבריין מוכר' ואף א' לא רצה להתעסק איתו, לכן הם פחדו גם להרחיב בענין שלו. אבל מה הם כן אמרו?! – "הנה רחל הבת שלו"
נשאלת השאלה – מי שולח את הבת שלו לרעות צאן עם רועים?!
יאמר האומר – "גם יתרו שלח!"
נכון. אבל הוא לא שלח אותה לבד. הוא שלח שבע בנות ביחד! כאן מדובר בילדה – שלשיטת רבינו בחיי היתה בת חמש; לשיטת סדר עולם היתה ילדה בת 14 – מי שולח ילדה כזאת עם רועים, שלא ממש מל"ו צדיקים של הדור???
אמר לי יהודי א', תשמע, אם אבא שלה עבריין – אף א' לא יתחיל איתה! 😊
ועוד, למה הוא לא שלח רועים שירעו את הצאן שלו – נכון שלא היו לו בנים. אבל לא היה קשה להביא רועים שירעו את הצאן?
התשובה פשוטה. אף א' לא רצה לעבוד איתו כי כולם כבר נכוו ממנו. על כולם הוא שיקר!
כתוב במפרשים, שבאותו זמן ראה יעקב את רחל ודיבר איתה, וזאת היתה הפעם האחרונה שהוא ראה אותה במשך שבע שנים! ובמפגש הזה, הם בעצם סגרו את השידוך ביניהם – והראיה, שמן השמים אמרו לו שהיא הולכת להיות אשתו ולכן הוא פרץ בבכי – למה? שאמרו לו שזאת אשתו, אבל הוא לא יקבר על ידה.
כל הענין של הקבורה על ידו זו סוגיה שלימה. עכשיו רק הכרתם, מה זה מענין איפה תקברו עכשיו?! קודם כל תיקברו ביחד שבעים שנה ואח"כ תראו את ההמשך 😊 עוד לא התחתנו, לא קבעו צלם ולא תזמורת – דבר ראשון 'היא לא תיקבר על ידך' – מה זה חשוב עכשיו???
תארו לעצמכם שהבת שלכם יצאה לפגישה עם בחור, וכשהיא חוזרת הביתה, אתם שואלים אותה "נו, על מה דיברתם???", והיא אומרת לכם: "הוא שאל איפה אני רוצה להיקבר" 😊 – מיד אתם אוסרים עליה להיפגש איתו בשנית "כנראה שנפל לו איזה בורג מרכזי" – אלא אם כן הוא עובד בחברת קדישא, אולי יש להם מבצע 1+1 😊
ועוד, למה הוא בכה? מבאר רש"י, בגלל שהוא בא בלי מתנות 😐 בנוהג שבעולם, מי שבוכה זה אותו בנאדם שלא קיבל מתנות – לא מי שלא הביא מתנות – והענין צריך ביאור.
אומרת הגמרא {מסכת מגילה יג, ב} – ומאי צניעות ואיזו צניעות היתה בה ברחל כלומר היכן מצאנו שהיא נהגה בצניעות? דכתיב {בראשית כט-יב} ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא. וכי יעקב אחי אביה של רחל הוא? והלא בן אחות אביה הוא דהיינו בנה של רבקה אחות לבן, ומדוע אמר לרחל שהוא אחי אביה? אלא בפעם הראשונה שבאה רחל עם הצאן אמר לה שאל אותה יעקב מינסבא לי תהיה מוכנה להינשא לי ? אמרה ליה: אין כן. מיהו אבא רמאה הוא ולא יכלת ליה אולם עלי להזהירך שאבי רמאי הוא ולא תוכל לו. אמר לה יעקב: אם רמאי הוא, 'אחיו' אנא ברמאות יכול אני לרמות כמוהו, וזו היתה כוונתו באומרו: 'כי אחי אביה הוא'. אמרה ליה רחל: ומי שרי לצדיקי לסגויי ברמיותא וכי מותר לצדיקים ללכת (להתנהג) ברמאות?! אמר לה יעקב: אין אכן, שנאמר {שמואל ב כב-כז} עם נבר תתבר עם נקי לב תתנהג בנקיות ועם עקש תתפל ועם עקום לב תתנהג בעקמימות. אמר לה יעקב: ומאי רמָיותָא במה יכול אביך לרמות אותי? אמרה ליה רחל: אית לי אחָתָא דְקַשישָא מינאי יש לי אחות, לאה, המבוגרת ממני ולא מַנְסיב לי מִקַמָה ולא ישיא אותי אבי לפניה, אלא ינסה לרמותך ולהשיא לך אותה במקומי. לפיכך, כדי שלא יוכל לבן לרמותו, מסר לה יעקב לרחל סימנים שעל ידם יכיר שהיא רחל ולא יוכל לבן להחליפה בלאה.
אומרת התורה: {כט, יב} וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ: {יג} וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן אֲחֹתוֹ וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיְסַפֵּר לְלָבָן אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.
אומרים לנו רבותינו, שלא נחשוב שהוא כ"כ אהב את יעקב, אלא כל מה שאהב לבן זה רק את הכסף והזהב;
שואל אותו לבן: "איך יכול להיות שעבד אברהם הגיע עם עשרה גמלים טעונים בכסף וזהב, ואתה מגיע בלי כלום?!"
"אל תשאל מה קרה לי – שדדו אותי בדרך; הגיע אליפז ורצה להרוג אותי! אמרתי לו: קח את כל הכסף, רק תשאיר אותי בחיים!"
אמר לו לבן: "וואו איזה סיפור! את זה תספר במס הכנסה. עכשיו, איפה הכסף???" 😊
"אין כסף!" 😐
"טוב… שב כאן כמה ימים, אולי יחזור לך הזכרון" – "וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ חֹדֶשׁ יָמִים"{כט, יד}; לאחר חודש ימים הוא רואה שבאמת אין לו כסף – אמר לבן לעצמו: "גם אין לו כסף וגם אתן לו לאכול ולשתות על חשבוני?!" – {שם טו} וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם הַגִּידָה לִּי מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ;
לכאורה, מה אכפת ללבן שיעקב יעבוד אצלו בחינם?! אדרבא, הוא אוהב את הדברים האלה! 😊
אומר רבינו אפרים – ואם כן מהיכן בא לו הכשרות הזה ללבן שחמל על יעקב לפי שהיה עובד בחינם? והלוואי היה עובדו כל ימיו בכך? והתשובה בזה: ארורים הרשעים שאין טובתם שלמה, כי טובתם של רשעים רעה היא ובפרט אצל הצדיקים {יבמות סכ"א} כי לא לחנם אמר לו דבר זה, כי כל כוונתו היתה כדי למצוא עליו עלילות דברים, והוא כי לבן הרשע ידע דין 'שומר חנם' ודין 'שומר שכר', ואמר זה הנבל בלבו בעוד שיעקב שומר את צאני חנם, אין לי עליו דין ודברים אם יגנב או יאבד מן הצאן, כי הוא שומר חנם ולא יתחייב בגניבה ואבידה, אמנם אני אעשה באופן שאתן לו שכר מועט כדי להכניסו בגדר 'שומר שכר' ואז יתחייב לי בגניבה ואבדה ויהיה לי עליו פתחון פה לשלם, ונמצא כל ימיו עובדני חנם, וזאת היתה כוונתו בתתו לו שכר.
{שם יח} וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה.
אומר רש"י – ברחל בתך הקטנה. כל הסימנים הללו למה, לפי שיודע בו שהוא רמאי אמר לו אעבדך ברחל, ושמא תאמר רחל אחרת מן השוק, תלמוד לומר בתך, ושמא תאמר אחליף ללאה שמה ואקרא שמה רחל, תלמוד לומר הקטנה ואף על פי כן לא הועיל לו שהרי רמהו.
{שם יט} וַיֹּאמֶר לָבָן טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר שְׁבָה עִמָּדִי: {כ} וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ.
שואלים המפרשים, למה הציע יעקב דוקא שבע שנים – למה לא פחות?! וחוץ מזה, אמא שלו אמרה לו להישאר שם 'ימים אחדים' – מה פתאום הוא מציע ישר שבע שנים?!
אומר המשכיל לדוד, 'ימים אחדים' הכוונה למקבץ של ימים, שכמו ששבוע הוא מקבץ של שבעה ימים, כך שבע שנים הם מקבץ של שמיטה.
כותב הספורנו – בתך הקטנה. כי תוך ז' שנים יהיה עתה עת דודים ותוכל בין כך להשיא הגדולה.
ביאור נוסף, בשם החוזה מלובלין – ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל. הם ימים אחדים שאמרה לו אמו (רש"י). מובא במדרש, כי השבת אמרה לפני הקב"ה: כל יום מימות השבוע יש לו בן זוג (שהרי ששה ימים הם שלשה זוגות) ורק לי לא נתת בן זוג, השיב לה הקב"ה: כנסת ישראל תהא לך בת זוג.
הרי משמע מזה, שימי שבת נקראים 'אחדים', כלומר יחידים ללא בן זוג. כמו כן מצינו בפסוק, כי 'ימים' פירושו שנה – "ימים תהיה גאולתו".
והנה, כשעבד יעקב אצל לבן שבע שנים, הרי במשך התקופה הזאת היה מספר השבתות כמספר ימי השנה.
זהו איפוא, מה שנתכוונה רבקה באמרה: "וישבת עמו ימים אחדים" – שתשב אצלו שנה של ימים אחדים, כלומר – שבתות, שהן ממילא שבע שנים רגילות.
פירוש נוסף למה שבע שנים, אומר רבינו בחיי – ויש לתמוה בזה מה היתה כוונת יעקב להתחיל להזכיר לו הזמן הגדול של שבע שנים להשתעבד בהם, ואלו היה לבן מתחיל בזה שיאמר תעבדני שבע שנים, היה ראוי לו ליעקב שימעיט הזמן ויאמר כי די לו בעבודת שתים ושלש שנים שהוא זמן השכיר, ואיך יתחיל הוא בזה. ויתכן לפרש כי טעם אעבדך שבע שנים, כדי שתשלים רחל י"ב שנה ויום אחד ותהיה ראויה להריון, כי קטנה היתה בת חמש שנים כשבאה עם הצאן ולא היתה ראויה לאיש כלל. ומה שיורה על זה מה שאמר לו ברחל בתך הקטנה, כי בידוע שרחל קטנה מלאה, אבל באורו מצד שהיא קטנה איני יכול לנשאה עכשיו, ומפני זה אמתין לה שבע שנים ואעבוד אותך, ואע"פ שהיתה ראויה לביאה, הנה יעקב גוף של קדושה לא חשב להיות עמה עד מלאת הימים שתהיה ראויה לבנים ויוכל לקיים המצוה, כי יודע היה בי"ב שבטים העתידין לצאת ממנו, ומה תועלת שישא אשה ויהיה בטל, וע"כ לא רק לנשאה עד עבור שבע שנים ותהיה ראויה להריון.
עוברות להן שבע שנים, אומרת התורה: {כט, כא} וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ;
לכאורה, היא עדיין לא אשתו. אז מה פתאום הוא קורא לה 'אשתי'?!
אומר הרוקח – ואבואה אליה. מצאתי שהיו בנות כ"א שנים רחל ולאה ותאומות היו, ולכך אמר 'ואבואה' גימט' כ"א שאם לא עכשיו אימתי?
מובא במפרשים, שרחל נפטרה בגיל 36. אם ניקח את ההפרש 36-21, יוצא שהיה ליעקב 15 שנה להיות עם רחל, וזה מה שהוא ביקש מלבן "וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ" – "תן לי לחיות איתה את השנים שנותרו לה!"
עפ"ז מבואר הפס' {כח, כט} וַיִּתֶּן לוֹ אֶת רָחֵל בִּתּוֹ לוֹ לְאִשָּׁה – ולכאורה, המילה 'לו' השניה מיותרת, שהיה הכתוב צריך לומר "וַיִּתֶּן לוֹ אֶת רָחֵל בִּתּוֹ לְאִשָּׁה"? אלא כאן נרמז לו סך כל ימי חיה של רחל כמנין ל"ו.
מגיע יום החתונה – וחז"ל מספרים דברים מסמרי שיער, מה עשה אותו לבן הרמאי;
כותב הילקוט ראובני {פרשת ויצא} – בערב שבת בהכנת כלה היה משתה לבן לנשואי לאה שנזדווג עמה יעקב בליל שבת, וסי' לדבר משת"ה גימט' שב"ת גדו"ל.
עפ"י דברי הילקוט הללו, אפשר להבין את המקור למנהג שבעבר היו נוהגים להתחתן בליל שבת; בליל שבת היו בני המשפחה מתכנסים, ובמוצ"ש היו מתכנסים כל החברים עם התזמורת; מור אבי ז"ל סיפר לי שהחתונה עם אמי ע"ה היתה בערב שבת קודש – החופה היתה בשעה 5 אחה"צ ולאחר מכן התכנסו כל בני המשפחה בבית, ובמוצ"ש היתה החגיגה לכל הציבור
באים חז"ל במדרש, ומספרים לנו על החתונה שעשה לבן הנוכל; כמה ימים קודם לחתונה, הלך לבן הנוכל ותלה מודעות ברחוב – 'כינוס חירום סודי לתושבי חרן' – כולם מתכנסים בבונקר תת קרקעי ולבן מתחיל לנאום;
מספר המדרש {בראשית רבה, פרשה ע, אות יח} – וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת כָּל אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה (בראשית כט, כב), כִּנֵּס כָּל אַנְשֵׁי מְקוֹמוֹ, אָמַר לָהֶם יוֹדְעִים אַתֶּם שֶׁהָיִינוּ דְחוּקִים לְמַיִם וְכֵיוָן שֶׁבָּא הַצַּדִּיק הַזֶּה לְכָאן נִתְבָּרְכוּ הַמַּיִם* רבותי, כולכם יודעים, שמרגע שיעקב הגיע לפה יש ברכה במקום. אבל תדעו לכם שזה עומד להסתיים. בעוד עשרה ימים, יעקב עוזב את המקום, הוא מתחתן עם רחל, אֲמַרִין לֵיהּ וּמָה אַהֲנֵי לָךְ מה אפשר לעשות, אי אפשר למנוע בעדו?! , אֲמַר לְהוֹן אִין בָּעֲיִין אַתּוּן אֲנָא מְרַמֵּי בֵיהּ יש אפשרות לעכב אותו בעוד שבע שנים, אבל בשביל זה אני צריך שיתוף פעולה מצדכם , וְיָהֵב לֵיהּ לֵאָה דְּהוּא רְחִים לַהֲדָא רָחֵל סַגִּי, וְהוּא עָבֵד הָכָא גַּבְּכוֹן שִׁבְעָה שְׁנִין אוֹחֳרִין נעשה את החתונה בחושך מוחלט, ואז אחליף לו את לאה ברחל ואז הוא יצטרך לעבוד עוד שבע שנים נוספת בשביל רחל . אֲמַרִין לֵיהּ עֲבֵיד מַה דַּהֲנֵי לָךְ מה שתבקש מאיתנו – תקבל. אֲמַר לְהוֹן הָבוּ לִי מַשְׁכּוֹן תנו לי ערבויות דְּלֵית חַד מִנְּכוֹן מְפַרְסֵם שאף אחד מכם לא יספר על התרגיל הזה. אני לא סומך עליכם. לא תספרו, אחרי החתונה תקבלו בחזרה את הערבויות , וְיַהֲבוּן לֵיהּ מַשְׁכּוֹנִין נתנו לו ערבויות; אחד נתן שעון, השני אמרל ריזלינג, השלישי בקבוק ויסקי , וַאֲזַל וְאַיְתֵי עֲלֵיהוֹן חֲמַר מְשַׁח וְקוֹפָר הלך לבן והמיר את כל הערבויות לכסף, ובכסף הזה קנה את כל הדברים לחתונה, הֱוֵי לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ לָבָן הָאֲרַמִּי שֶׁרִמָּה בְּאַנְשֵׁי מְקוֹמוֹ.
יוצא, שכל אחד אכל ושתה מהכסף שלו. דבר יצירתי מאוד 😊
ממשיך המדרש ואומר {שם} – וְהָיוּ כל תושבי חרן, ללא יוצא מן הכלל מְקַלְּסִין קוֹדְמוֹי שרים לפניו וְאָמְרִין הָא לַיָא הָא לַיָא, הִיא לֵאָה הִיא לֵאָה.
שאל אותם יעקב: "איזה מין שיר זה?!"
אמרו לו תושבי חרן: "הכוונה שלך נאה לשיר – שבזכותך התברכו לנו המים!"
ממשיך המדרש ואומר – בְּרַמְשָׁא כשהגיע זמן החופה אֲתוֹן מַעֲלָתָא הגיעו השושבינים וַחֲפוֹן בּוֹצִינַיָא וכיבו את כל הנרות באולם. אָמַר לָהֶן יעקב: מַהוּ כְּדֵין מה זה החושך הזה?!, אָמְרֵי לֵיהּ: מָה אַתְּ סָבוּר דַּאֲנַן דִּכְרִין דִּכְוַתְכוֹן וכי אתה חושב שאנחנו פרוצים כמוכם?! אצלנו החתונות רק בחושך! – זמ"ש 'חתונה כזאת לא רואים כל יום' 😊…
אומרת הגמרא {מסכת מגילה יג, ב} – {בראשית כט-כה} ויהי בבקר והנה היא לאה. מכלל דעד השתא לאו לאה היא וכי עד עכשיו הוא לא ידע שזו לאה?! אלא מתוך סימנין שמסרה רחל ללאה לא הוה ידע עד השתא היות והוא בא בלילה ושאל אותה את הסימנים והיא ענתה, אז ממילא הוא היה בטוח שזו רחל …
אומרת התורה: {כט, כה} וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה וַיֹּאמֶר אֶל לָבָן מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי.
כאן לא מובא שיעקב אבינו בא בטענות ללאה 'למה שיקרת אותי', אלא הוא בא ללבן בטענה הזאת. אבל חז"ל במדרש מביאים שיעקב כן בא אל לאה בטענה;
אומר המדרש {שם} – וְכָל הַהוּא לֵילְיָא הֲוָה צָוַח לָהּ רָחֵל, וְהִיא [לאה] עָנְיָא לֵיהּ. בְּצַפְרָא בבוקר הוא קם – וְהִנֵּה הִיא לֵאָה. ממילא הוא היה בטוח שזו רחל . אָמַר לָהּ יעקב: מָה רַמָּיְתָא בַּת רַמָּאָה רמאית בת רמאי! לָאו בְּלֵילְיָא הֲוָה קָרֵינָא רָחֵל וְאַתְּ עֲנֵית לִי אני קורא לך כל הלילה 'רחל', ואת עושה מה שאני אומר לך בשם רחל – כשאת לאה?! אָמְרָה לֵיהּ לאה ליעקב: אִית סַפָּר דְּלֵית לֵיהּ תַּלְמִידִים ראית פעם ספר שאין לו תלמידים?! לֹא כָךְ הָיָה צוֹוֵחַ לָךְ אֲבוּךְ עֵשָׂו לא כך עשית עם אביך – ששאל אותך האם אתה עשו, וְאַתְּ עָנֵי לֵיהּ ואתה אמרת לו "אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ" – וכי אתה עשו?!
באותו רגע נסתתמו טענותיו של יעקב. אבל הטענות שהיו לו נשארו רק כלפי לבן. ומה לבן עונה לו?
אומרת התורה: {שם כו} וַיֹּאמֶר לָבָן לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה;
אומר הספר צידה לדרך {ויצא אות כ"ו} – לא יעשה כן במקומינו וגו'. הקשה החכם המופלא מהר"א אשכנזי ז"ל (בספר מעשי ה' ח"ב פל"ב), למה אמר במקומינו הלא בשום מקום לא יעשה כן. ועוד למה אמר לתת הצעירה לפני הבכירה ולא אמר לתת הקטנה לפני הגדולה, כפי מה שנאמר קודם (פסוק טז) שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל. אבל הדברים על נכון הם שכאשר סיפר יעקב ללבן שלקח הבכורה מעשו בלתי היותו פטר רחם, אמר לבן כמקנטר ליעקב לא יעשה כן במקומינו, כלומר במקומך עושים מן הצעיר בכור – שלקחת בכורת עשו. אבל במקומינו לא ילקח הבכורה מן הגדולה לצעירה. ולכן קראם צעירה ובכירה כדי לקנטר שיעקב נקרא צעיר ועשו היה בכור לכן אמר בלשון כזה, כלומר אתה הצעיר ולקחת הבכורה מאחיך ולא יעשה כן במקומינו.
בא הרא"ש על התורה ואומר תירוץ נפלא – ויש לומר לבן הארמי עשה לו רמאות וקרא ללאה רחל והיא היתה קטנה בקומה, תדע לך שהרי הפסוק משבח רחל ואומר {לעיל פסוק יז} היתה יפת תאר ומה הוא יופייה של אשה? קומתה. וזהו שאמר הכתוב {שיה"ש ז, ח} זאת קומתך דמתה לתמר, ואחר שינה לשונו הארמי ואמר "לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה", ולא אמר הקטנה אלא 'הצעירה' ממש בשנים אבל בתחלה קאמר הקטנה וזו היא טענתו והתנצלותו. כך שמעתי מפני ה"ר דן אשכנזי ז"ל.
בא החיד"א ואומר תירוץ נפלא ביותר בשם ר' אליעזר מגרמייזא מבעלי התוספות;
בא לבן הנוכל ליעקב ואמר לו: "שמעתי כשיצאת מרחם אמך, תפסת את עשו אחיך ברגל כדי להביע מחאה – "אמנם יצאת ראשון, אבל תדע לך שאתה לא ראשון – אני ראשון ליצירה!" – לכן לשיטתך, הנכנס ראשון הוא הבכור, ומי שיוצא ראשון הוא הצעיר – לכן רחל היא הגדולה היות והיא ראשונה ליצירה ולאה היא הקטנה היות ויצאה ראשונה – ביקשת 'קטנה' – קיבלת!" 😊
לאחר שיעקב נישא ללאה, כעבור שבוע הוא לוקח גם את רחל לאישה. לאה זוכה ללדת ילדים בזה אחר זה, ורחל עדיין עקרה;
אומרת התורה: {ל, א} וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי: {ב} וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן: {ג} וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה.
אומר רש"י – הבה לי. וכי כך עשה אביך לאמך, והלא התפלל עליה: אשר מנע ממך. את אמרת שאעשה כאבא, אני איני כאבא, אבא לא היו לו בנים אני יש לי בנים, ממך מנע ולא ממני: ואבנה גם אנכי. מהו גם, אמרה לו זקנך אברהם היו לו בנים מהגר, וחגר מתניו כנגד שרה, אמר לה זקנתי [שרה] הכניסה צרתה לביתה, אמרה לו אם הדבר הזה מעכב, הנה אמתי בלהה, ואבנה גם אנכי ממנה כשרה.
נשאלת השאלה – וכי כאשר מסרה רחל את הסימנים לאחותה, זה לא 'הכנסת צרתה לביתה'?!
רחל אמנו יודעת שהיא עומדת להינשא ליעקב אבינו, והולכת ומוסרת את הסימנים לאחותה – אז בשלמא לאה לא ידעה שזה סימנים, שהרי רחל לא אמרה לה שאלו סימנים אלא אמרה לה שהיא רוצה ללמד אותה הלכות. אבל יעקב אבינו ידע שאלו סימנים, שהרי הוא שמסר לרחל אותם ורחל מסרה אותם ללאה. אז למה כאשר יעקב אומר לרחל "זקנתי הכניסה צרתה לביתה", רחל לא אמרה לו על הסימנים שנתנה ללאה אחותה?! – וכי זו לא הכנסת 'צרה' הביתה?!
שמא תאמרו זה לא נחשב 'הכנסת צרה הביתה' – בואו ונלמד רש"י בספר ירמיהו;
אומר הנביא: {ירמיה לא, יד} כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ: {טו} כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב: {טז} וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם.
אומר רש"י – רחל מבכה על בניה. מדרש אגדה אמר שהלכו אבות ואמהות לפייס את הקב"ה על שהעמיד מנשה דמות בהיכל ולא נתפייס נכנסה רחל אמרה לפניו רבונו של עולם רחמי מי מרובים רחמיך או רחמי ב"ו הוי אומר רחמיך מרובים והלא אני הכנסתי צרתי בתוך ביתי שכל עבודה שעבד יעקב את אבי לא עבד אלא בשבילי כשבאתי ליכנס לחופה הכניסו את אחותי ולא די ששתקתי אלא שמסרתי לה סימני אף אתה אם הכניסו בניך צרתך בביתך שתוק להם אמר לה יפה למדת סנגוריא יש שכר לפעולתך ולצדקתך שמסרת סימנך לאחותך.
א"כ רחל אמנו מעידה, שמסירת הסימנים לאחותה זה כעין הכנסת צרה לביתה – והשאלה שנשאלת היא, בשביל מה צריך גם את בלהה??? למה מסירת הסימנים לבד לא היו אמורים לעזור לה להתעבר?!
אומרת התורה בפרשת 'אחרי מות': {ויקרא יח, יח} אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרֹר לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ;
אומר רש"י – בחייה. למדך שאם גרשה לא ישא את אחותה כל זמן שהיא בחיים.
ומה הסיבה לכך?
אומר רש"י – לצרר. לשון צרה לעשות את זו צרה לזו.
זאת אומרת, אם שתי אחיות יכנסו הביתה, תתחיל להיות ביניהן מחלוקת;
אומר הרמב"ן – לצרור לגלות ערותה עליה בחייה. ובכאן יפרש הכתוב טעם האיסור יאמר שאינו ראוי שתקח אשה אל אחותה לצרור אותן זו לזו כי הן ראויות שתהיינה אוהבות זו את זו לא שתהיינה צרות …
פירוש הדבר, היות וזה יכול לגרום לשנאת אחים לכן אסרה זאת התורה – כי הקב"ה רוצה אהבת אחים ולא שנאה!
נשאלת השאלה – א"כ איך אחרי שבוע מהנישואין עם לאה, הולך יעקב ולוקח לאישה גם את רחל אחותה – והרי אמרה התורה "אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרֹר לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ"???
יאמר האומר – 'זה היה לפני מתן תורה'.
אני מוכן לקבל את התשובה. אבל זה סותר את דברי הגמרא במסכת יומא;
אומרת הגמרא {מסכת יומא כח, ב} – אמר רב: קיים אברהם אבינו כל התורה כולה, שנאמר {בראשית כו-ה} עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו' … אמר רב ואיתימא ויש אומרים רב אשי: קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין שנאמר 'תורותי' – אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה.
אם האבות הקדושים קיימו את כל התורה כולה, אז איך לקח יעקב אבינו שתי אחיות – את השאלה הזאת שואל הרמב"ן;
כותב הרמב"ן – ויש לשאול אם כן איך הקים יעקב מצבה (להלן כח יח) ונשא שתי אחיות וכדעת רבותינו (ב"ר עד יא) ארבע ועמרם נשא דודתו (שמות ו כ) ומשה רבינו הקים שתים עשרה מצבה (שם כד ד) והאיך אפשר שיהיו נוהגים היתר בתורה במה שאסר אברהם אביהם על עצמו וקבע לו השם שכר על הדבר והוא יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ללכת בדרכיו וביעקב דרשו (ב"ר עט ו) ששמר את השבת וקבע תחומין ואפשר שיהיה זה בשבת מפני שהיא שקולה ככל התורה כולה (ירושלמי ברכות פ"א ה"ה) שהיא מעידה על מעשה בראשית ואולי נאמר משמרתי שניות לעריות של בני נח ומצותי גזל ושפיכות דמים חקותי אבר מן החי וכלאים של הרבעת בהמה והרכבת אילן ותורותי דינין ואסורי עבודה זרה שאלו כולן נצטוו בהן בני נח והוא השומר והעושה רצון בוראו ומשמר אפילו דקדוקין וחומרות במצות שלהן וכמו שהזכירו ע"ז של אברהם אבינו ארבע מאה פרקי הוות (ע"ז יד) ודרשו ב"מאה שערים" שמדדוה למעשרות (ב"ר סד ו) כי היו האבות נדיבי עמים לתת מעשרות לעניים או לכהני ה' כגון שם ועבר ותלמידיהם כענין והוא כהן לאל עליון (לעיל יד יח) והנראה אלי מדעת רבותינו שלמד אברהם אבינו התורה כלה ברוח הקדש ועסק בה ובטעמי מצותיה וסודותיה ושמר אותה כולה כמי שאינו מצווה ועושה ושמירתו אותה היה בארץ בלבד ויעקב בחוצה לארץ נשא האחיות וכן עמרם כי המצות משפט אלהי הארץ הן אף על פי שהוזהרנו בחובת הגוף בכל מקום (קדושין לו) וכבר רמזו רבותינו הסוד הזה (בספרי דברים פסקא מג) ואני אעירך בו בעזרת השם (ויקרא יח כה דברים יא יח) והמצבה מצוה שנתחדשה בזמן ידוע היא כמו שדרשו (בספרי) באשר שנא ה' אלהיך (דברים טז כב) ששנאה אחר היותה אהובה בימי האבות וביוסף דרשו (ב"ר צב ד) שהיה משמר את השבת אפילו במצרים מפני שהיא שקולה כנגד כל המצות לפי שהיא עדות על חידוש העולם והיה עושה כן ללמד את בניו אמונת בריאת העולם להוציא מלבם כונת עבודה זרה ודעות המצרים וזאת כונתם…
שימו לב למרגלית הנפלאה הבאה;
לאחר שיעקב אבינו עובד אצל לבן שש שנים ויוסף כבר נולד, אומרת התורה: {לא, א} וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה: {ב} וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם: {ג} וַיֹּאמֶר ה' אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ: {ד} וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל צֹאנוֹ: {ה} וַיֹּאמֶר לָהֶן רֹאֶה אָנֹכִי אֶת פְּנֵי אֲבִיכֶן כִּי אֵינֶנּוּ אֵלַי כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם וֵאלֹהֵי אָבִי הָיָה עִמָּדִי: {ו} וְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן כִּי בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן: {ז} וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים לְהָרַע עִמָּדִי: {ח} אִם כֹּה יֹאמַר נְקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל הַצֹּאן נְקֻדִּים וְאִם כֹּה יֹאמַר עֲקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל הַצֹּאן עֲקֻדִּים: {ט} וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן לִי … {יד} וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה וַתֹּאמַרְנָה לוֹ הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּבֵית אָבִינוּ: {טו} הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ כִּי מְכָרָנוּ וַיֹּאכַל גַּם אָכוֹל אֶת כַּסְפֵּנוּ: {טז} כִּי כָל הָעֹשֶׁר אֲשֶׁר הִצִּיל אֱלֹהִים מֵאָבִינוּ לָנוּ הוּא וּלְבָנֵינוּ וְעַתָּה כֹּל אֲשֶׁר אָמַר אֱלֹהִים אֵלֶיךָ עֲשֵׂה;
לכאורה, לא מובן. אם הקב"ה אומר לך לקום וללכת לארץ ישראל, מה פתאום אתה קורא לנשים שלך ואומר להם שאבא שלהם עושה לך 'פרצופים' וכו' – למה אתה לא קם והולך מבלי לשאול אף א'?!
אומר המדרש {בראשית רבה, פרשה עד, אות ד} – וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה וַתֹּאמַרְנָה לוֹ (בראשית לא, יד), לָמָּה מֵתָה רָחֵל תְּחִלָה, רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי יוֹסֵי, רַבִּי יוּדָן אָמַר שֶׁדִּבְּרָה בִּפְנֵי אֲחוֹתָהּ, אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי רָאִיתָ מִיָּמֶיךָ אָדָם קוֹרֵא רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן עוֹנֶה אוֹתוֹ, וַהֲלוֹא לְרָחֵל קָרָא וְרָחֵל עָנְתָה אוֹתוֹ, עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה נִיחָא עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי לֹא מֵתָה אֶלָּא מִקִּלְּלָתוֹ שֶׁל זָקֵן, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לא, לב): עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה, וְהָיָה כִּשְׁגָּגָה הַיּוֹצֵא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט, (בראשית לא, יט): וַתִּגְנֹב רָחֵל וגו' (בראשית לה, יט): וַתָּמָת רָחֵל וגו' …
שמעתי פירוש נפלא – שימו לב;
קורא יעקב לרחל וללאה ואומר להם: "נשותי, כאן בחרן לקחתי את שתיכן לנשים – איך היה מותר לי?! כי אנחנו בחרן ולא בארץ ישראל. אבל אם הקב"ה אמר לי לשוב לארץ ישראל, משמע שאם אתן באות אחת מכן צריכה למות – האם אתן מוכנות לבוא איתי?!" – "וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה" – הקדימה רחל ללאה ואמרה: "כן, אני מוכנה למות!" – גם לאה יכלה להגיד "כן", אבל רחל קפצה והקדימה אותה ולכן מתה ראשונה!
בא הגאון ר' יעקב קמנצקי בפרשת תולדות, ואומר דבר נפלא – [כו, ה] וישמר משמרתי מצות חקותי ותורתי. עיין רמב"ן שכתב וז"ל: ויעקב בחוצה לארץ לבד נשא שתי אחיות כו' כי המצות משפט אלקי הארץ הם וכו', עיי"ש. נראה שלא הוקשה לרמב"ן מדוע נשא יעקב את רחל לאחר שנשא את לאה, דהא זה ברור שמאחר שהבטיח יעקב לרחל שישאנה וגם עשה תנאים [ווארט] מפורשים עם לבן – רחל בתך הקטנה – שעכשיו מחויב הוא לישא אותה. וכי בגלל שלו יש איזה חומרות שקיבל עליו לשמור את התורה קודם שלא ניתנה מור לו שלא לקיים את דברו שהבטיח לרחל. וכי היא צריכה לסבול בגלל חומרות שהוא קיבל עליו? אלא ודאי שיעקב הוכרח לישא אותה מחמת הבטחתו אליה [ועיין לשון הרמב"ן להלן בפרשת ויחי מ"ח פ"ז: ולאה היא הנשאת לו ראשונה בהיתר ורחל באהבתו אותה בנדר אשר נדר לה לקחה עכ"ל, והן הן הדברים], אלא קושייתו של הרמב"ן היתה מדוע סיבבה ההשגחה שיעקב יאלץ לישא שתי אחיות אם האבות קבלו על עצמם לשמור את כל התורה, וע"ז מתרץ הרמב"ן שכל קבלתם היתה לשמרה רק בארץ ישראל ודו"ק.
באים החתם סופר והכתב סופר – שני מלאכים בסגנון אחד נתנבאו, ואומרים תשובה נפלאה;
כיום אנחנו לא מקיימים מצוות בגלל הטעם שלהם; אם התורה אומרת שאסור, גם אם יש מקום להתיר את האיסור כי הסיבה היא לא רלוונטית, אנחנו לא מקיימים את המצוה;
אומרת התורה בפרשת שופטים, שלמלך אסור להרבות נשים, שנאמר {דברים יז, יז} וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וגו';
כותב החינוך {מצוה תק"א} – שלא ירבה לו המלך נשים הרבה. ועל זה נאמר (דברים יז יז) ולא ירבה לו נשים. וטעם המצוה מבאר בכתוב, כי הנשים מסירות לב בעליהן, כלומר שמפתות אותם לעשות מה שאינו ראוי בהתמדתן עליהם, תחרות, ורבוי דברים, וחלקלקות.
למרות זאת, שלמה המלך הרבה לו נשים ומה קרה בסופו של דבר? הן הטו את לבבו!
אומרת הגמרא {מסכת שבת יב, א} – נאמר במשנה: "ולא יקרא [אדם] לאור הנר" – ומה הסיבה לכך? אומרת הגמרא: שמא יטה.
אדם בטוח בעצמו: "אני אקרא ולא אטה!"
מספרת הגמרא {שם, ע"ב} – אמר ר' ישמעאל בן אלישע: אני אקרא ולא אטה; פעם א' קרא ובקש להטות. אמר: כמה גדולים דברי חכמים שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר. ר' נתן אומר: קרא והטה וכתב על פנקסו אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת, לכשיבנה בהמ"ק אביא חטאת שמנה.
אנחנו מקיימים מצוות כי הקב"ה צוה אותנו לקיימם!
אומר הכתב סופר [וכך גם החתם סופר], איזה מצוות אנחנו מקיימים?! מצוות שהתורה לא מביאה להן סיבה – אסור וזהו! אבל במקום שהתורה כותבת סיבה – {ויקרא יח, יח} אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח – למה??? – לִצְרֹר – כדי שלא יהיו צרות אחת לשנייה! – אמר יעקב: "כאן זה לא רלוונטי, כי רחל מסרה ללאה את הסימנים, אז אין מצב שהם יהיו צרות זו לזו!";
כותב הכתב סופר – כי מתחילה לא רצה יעקב לישא שתי אחיות והנה הא דאח"כ נשא שתי אחיות זיל בתר טעמא דכתיב 'לצרור' וידע באלה שתי אחיות שלא יקנאו זה בזה ולא יריבו יחד וממילא הותר האיסור, אלא דאיך היה יעקב בטוח באלה שלא יתקנאו כדרך אשה מתקנאה בחברתה. אבל לאחר שנתן סימן לרחל והיא מסרה הסימנים לאחותה מזה נראה כי אינם מתקנאות כנ"ל ושוב הותר בשתיהם והא אתי שפיר דידע לבן כי אם יהיה אחר המעשה שכבר נשא לאה תשאר אצלו כנ"ל.
והנה רחל לא התקנאה באחותה כדרך אשה המתקנא' בירך חברתה אבל לא היה בכחה לעצור מלהתקנאות בלאה אחותה על היה לה בנים וכיון שמרגשת בעצמה שמתקנאה בה חשבה כי כן תהי' היא באיסור ליעקב מטעם שתי אחיות וזהו שאמרה "הבא לי בנים ואם אין מתה אנכי", דהיינו מטעם שתי אחיות וכתב הרמב"ן כי לבסוף מתה רחל מאיסור שתי אחיות …
מהדברים האלה, נוכל ללכת לביאור נפלא;
נתינת הסימנים של רחל ללאה לא נחשב כ'הכנסת צרה הביתה'. למרות שרחל אמנו כן אמרה לקב"ה "אני הכנסתי צרתי לביתי!" – למה??? "כי כל הסיבה שיעקב עבד עוד שבע שנים, היתה בשבילי!"
שאלנו, איך היא בדיוק 'צרה' – ואם היא 'צרה', משמע שהיא היתה נשואה והרי היא לא היתה נשואה אלא רווקה?
אומר הרב נבנצל, 'צרה' משמע, שא' הלך והתחתן עם אחות א', ולאחר מכן נשא גם את אחותה השנייה – זה נקרא 'הכנסת צרה לבית'. אבל כאן, רחל ולאה היו רווקות. יעקב אבינו הלך לקראת חתונה ועדיין לא היתה חופה – וא"כ, רחל מסרה את הסימנים לאחותה בתור רווקה, וזה עדיין לא נקרא 'הכנסת צרה לבית'; אצל שרה אמנו המצב היה שונה, היא הכניסה את הגר לביתה כאשר היא כבר היתה נשואה לאברהם! ולכן מסירת הסימנים ללאה, אמנם נחשב כמעשה גדול, אבל עדיין לא נחשב כ'הכנסת צרה לבית', היות ועדיין לא היתה נשואה ליעקב.
נשאלת השאלה – א"כ אז איך רחל בכל זאת קראה למסירת הסימנים 'הכנסתי צרתי לביתי'?!
אומר יעקב ללבן: {כט, כא} הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ;
שאלנו, מה פתאום אתה קורא לה 'אשתי' והרי היא עדיין לא אשתך?!
אומר הספר נחלת אברהם – הבה את אשתי כי מלאו ימי. וז"ל אונקלוס "ארי אשלמית יומי פלחני" עכ"ל, ובדרך אגדה יש לומר דלכאורה האיך אמר יעקב הבה את אשתי הל"ל "הבה את רחל בתך", דהרי היה רוצה מעתה שתהיה אשתו, וי"ל דכך אמר "הבה את אשתי" ר"ל שהיא כבר נעשית אשתי ע"י הקידושין כי מלאו ימי, וכתרגומו שהשלמתי ימי עבודתי, שהתנאי היה רק על עבודת שבע שנים, ואני מלאתי אותם במלואו בעבודתי, הן בשלמות הזמן והן בשלמות העבודה, שהרי לא עברתי שעה אחת מהן בלי עבודה, שעבדתי אותם הכל באמונה רבה, וכדכתיב (לקמן לא, מ) הייתי ביום אכלני חורב וכו', ועבודה זו היא כסף הקידושין, וביום האחרון של העבודה נשלמה כסף הקידושין, וא"כ הרי היא כאשתי לכל דבר, ולא נחסר כאן רק החופה ומסירתה לבית בעלה.
לכן כשסיים יעקב אבינו את השבע שנים אצל לבן, ואליבא לשיטתו רחל היא כבר אשתו, אמר: "הָבָה אֶת אִשְׁתִּי וגו'". ולכן אמרה רחל: "הכנסתי את צרתי לביתי" – לשיטה הזאת, שהעבודה אצל לבן במשך שבע שנים, היוותה את הקידושין של רחל ויעקב וכביכול הם כבר היו נשואים לאחר אותם שבע שנים!
אבל לשיטה שאומרת שעדיין לא היו קידושין, אומר יעקב לרחל: "תראי מה שרה זקנתי עשתה – הכניסה את הגר והתעברה" – ומה עושה רחל? נותנת ליעקב את בלהה, שנאמר {ל, ג} וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה: {ד} וַתִּתֶּן לוֹ אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יַעֲקֹב;
כותב התורה שלמה – ובמדה"ג ובפירוש הטור "ואבנה גם אנכי ממנה" משום ה' של בלהה שהוא סימן לזרע כדכתיב 'הא לכם זרע' וכתיב 'כי ביה ה' צור עולמים' שעולם הזה נברא בה"א וכל הנשים האחרות היה להם אות ה' בשמם חוץ מרחל ועל כן הכניסה לו בלהה שיש לה ב' ההי"ן שתעלה לה האחת ואברהם ושרה נתוסף להם אות ה' בשמם.
פירוש הדבר, אמרה רחל: "היות ולבלהה יש שתי ההי"ן בשמה, אקח ממנה ה"א אחת – לי יקראו רחלה ולה יקראו בלה וכך אזכה לילדים!"
אבל גם לאחר שבלהה נפקדה בדן ונפתלי, לא זכתה רחל עדיין להתעבר. מה עושים?
יום א' חוזרת רחל הביתה ורואה את ראובן מגיע עם דודאים; הולכת רחל ללאה ומבקשת ממנה: {ל, יד} תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ – ומה אומרת לה לאה?! – {שם טו} הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי – "את בעלי כבר לקחת למרות שהתורה אוסרת לקחת שתי אחיות, ועכשיו את רוצה גם לקחת דודאים???"
במקום שרחל תצדיק את עצמה – מה היא עושה?! מחליטה לשתוק! 😐
אומרת הגמרא {מסכת מגילה יג, ב} – {איוב לו-ז} לא יגרע מצדיק עיניו. בשכר צניעות שהיתה בה ברחל זכתה ויצא ממנה שאול ובשכר צניעות שהיה בו בשאול זכה ויצאת ממנו אסתר.
במקום 'להכניס לה' פעם אחת ולסגור איתה חשבון, מוכנה רחל אמנו לספוג את כל העלבונות שבעולם ולא לענות!
אם אלה הדברים, הייתי רוצה לומר רעיון נפלא שראיתי בספר אש תמיד;
ישנם הרבה אנשים שיש להם רגע שבו הם עושים 'מעשה הרואי', שמי שרואה את המעשה נמצא בהתפעלות עצומה – "וואווו!!! איך הוא עשה דבר כזה!!!"
הנה רחל מוסרת את הסימנים לאחותה – כל מי שקורא על זה אומר "כל הכבוד! איך היא יכלה לעשות דבר כזה?!"; אם לאחר מסירת הסימנים ולאחר שלאה ילדה ארבעה בנים, רחל היתה מתעברת ויולדת ג"כ ארבעה בנים, היינו אומרים "הנה, היא לא הפסידה שום דבר" – אבל שימו לב מה עוברת רחל – ללאה אחותה יש כבר ארבעה בנים, היא נותנת את בלהה ליעקב ומנולדים ממנה עוד שני בנים, לאחר מכן לאה נותנת ליעקב את זילפה וגם ממנה נולדים עוד שני בנים, ולאחר הדודאים לאה יולדת עוד שני בנים וגם את דינה – ומה עם רחל??? עדיין עקרה!
אומרת התורה: {ל, כב} וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ – מה הוא זכר לה?
אומר רש"י – ויזכר אלהים את רחל. זכר לה שמסרה סימניה לאחותה…
מסירת הסימנים ללאה היה לפני עשר שנים, מה פתאום רק עכשיו נזכר בזה הקב"ה?!
אומר הספורנו – ויזכור אלהים את רחל. שהשתדלה להוליד בהכניסה צרתה לביתה וכענין הדודאים.
אם תאמר שמסירת הסימנים לא הספיקה כי היא היתה עדיין רווקה וזה לא נחשב כ'הכנסת צרה הביתה', אז בבקשה יש את בלהה – אבל גם זה לא עזר.
נשאלת השאלה – למה צריך גם דודאים??? למה רק אחרי הדודאים אומרת תורה "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל"???
ישנם הרבה אנשים ששמחים כאשר עושים מעשה טוב. כולם מהללים ומשבחים אותם – ניקח דוגמא:
מישהו בא אליך ואומר לך: "תשמע, אני מחפש עבודה"
"אתה מחפש??? תשמע, הציעו לי אתמול עבודה – בונבוניירה! אבל זה לא התאים לי, אולי לך זה יתאים!" – אתה מצלצל לאותו מקום עבודה ואומר לבוס שעשה לך ראיון – "יעקב! מצאתי לך עובד – כמו כפפה ליד – בדיוק מה שחיפשת! אני שולח לך אותו עכשיו!"
הבחור הולך לראיון, ובאמת על המקום התקבל – ומשבוע לשבוע הוא רק פרח שם, ממשכורת של 10 אלף שקל הוא הלך וגדל עד שהגיע לְ – 50,000 אלף שקל נטו + רכב! 😊
אתה מסתכל על הבחור איזה הוא הלך ופרח, ואומר לעצמך: "תראה מזה, אני סידרתי לו את העבודה – תראה איפה הוא היום ואיפה אני! איזה אהבל אני … מה היה לי בידיים… אני נוסע על סובארו אברכים – אוכלת יותר שמן מדלק והוא נוסע על ג'יפ טסלה" 😊 ולאט לאט מתחילים לעלות לו הרהורי חרטה – "למה לא לקחתי את העבודה הזאת!"
שלא נחשוב שאין דברים כאלה במציאות. הדבר הזה אכן קרה וקורה – משה רבינו – אדון כל הנביאים, באים אליו ואומרים לו: {במדבר יא, כז} אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה – ומה אומר להם משה רבינו?! – {כט} וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם – "מה קרה, תפרגנו!"
מספר המדרש {דברים רבה, פרשה ט, אות ט} – בזמן שעמד משה רבינו להיפטר מן העולם, אָמַר משה לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִטֹּל יְהוֹשֻׁעַ אַרְכִי שֶׁלִּי וֶאֱהֵא חָי שים את יהושע כמנהיג ואני אהיה העוזר שלו – רק תן לי להישאר בחיים! אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲשֵׂה לוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה לָךְ, מִיָּד הִשְׁכִּים משֶׁה וְהָלַךְ לְבֵיתוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ, נִתְיָרֵא יְהוֹשֻׁעַ וְאָמַר משֶׁה רַבִּי בּוֹא אֶצְלִי, יָצְאוּ לַהֲלֹךְ, הָלַךְ משֶׁה לִשְׂמֹאלוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ, נִכְנְסוּ לְאֹהֶל מוֹעֵד, יָרַד עַמּוּד הֶעָנָן וְהִפְסִיק בֵּינֵיהֶם, מִשֶּׁנִּסְתַּלֵּק עַמּוּד הֶעָנָן הָלַךְ משֶׁה אֵצֶל יְהוֹשֻׁעַ וְאָמַר מָה אָמַר לְךָ הַדִּבּוּר [הקב"ה]? אָמַר לוֹ יְהוֹשֻׁעַ כְּשֶׁהָיָה הַדִּבּוּר נִגְלָה עָלֶיךָ יוֹדֵעַ הָיִיתִי מַה מְדַבֵּר עִמְּךָ וכי כשהקב"ה היה נגלה אליך, הייתי שואל 'מה אמר לך'?! אוֹתָהּ שָׁעָה צָעַק משֶׁה וְאָמַר מֵאָה מִיתוֹת וְלֹא קִנְאָה אֶחָת, וּשְׁלֹמֹה מְפָרְשָׁהּ (שיר השירים ח, ו): כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה, אַהֲבָה שֶׁאָהַב משֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ, וּמַה שֶּׁקִּנֵּא משֶׁה בִּיהוֹשֻׁעַ.
לכאורה לא ברור. משה רבינו ה'מפרגן מספר אחת', אז מה פתאום הוא אומר: "מֵאָה מִיתוֹת וְלֹא קִנְאָה אֶחָת"?!
התשובה פשוטה מאד. אם כולם נביאים ואני בתוכם – מצידי שכולם יהיו נביאים. אבל אם כולם נביאים ואני בחוץ – זה לא!
יש הרבה אנשים שעושים טובה למישהו – 'מעשה הרואי' ואומרים על זה "וואוו!!!". אבל שעובר זמן, הוא פתאום מצטער על המעשה;
אומרים רבותינו, הקב"ה רצה לנסות את רחל אמנו ע"ה. הוא הולך לתת לה את התואר 'האמא של עם ישראל' – בשביל לקבל תואר כזה, צריך לעבור ניסיון קשה ביותר! – לאה יולדת ארבעה וזילפה שנים ובאים דודאים ועוד שנים והיא עדיין עקרה – הקב"ה ציפה שרחל תצטער על מסירת הסימנים לאחותה. הוא חיכה למשפט הזה! – אבל היא מחליטה לשתוק! ולמה היא זכתה מלבד ה'תואר'?! ליוסף ובנימין – יוסף הוא עמוד היסוד של עם ישראל, ובנימין הוא האיש שבחלקו יבנה בית המקדש!
אומר הנביא: {ירמיה לא, יד} כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ;
נשאלת השאלה – והרי רחל מבכה על כל ישראל, אז למה נאמר 'בָּנֶיהָ'?
אומרים המפרשים, ברגע שהיא נתנה את הסימנים לאחותה, היא גם נתנה את ה'כרטיס כניסה' לביתו של יעקב אבינו, ומי שנתנה את הכרטיס כניסה הזה, נחשבת לאמא של כל השבטים כולם!
ולכן אומרת הגמרא [ברכות נה, ב], אדם שחושש עין הרע יאמר: 'אנא מזרעא דיוסף קאתינא' – וכי כולם משבט יוסף?! פשוט מאד. כי כולם בניה של רחל!
ידוע שהשראת השכינה הגדולה ביותר שישנה היום, היא בכותל המערבי. אבל הגר"א בתיקוני הזוהר כותב דבר פלא, שעיקר השראת השכינה הוא בקברה של רחל אמנו ומצפה לזמן הגאולה;
כותב הזוהר הקדוש {תיקוני הזוהר, תיקונא שתיתאה} – וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה וגו'. ועוד 'בדרך' דא קבורת רחל דאיהי בפרשת אורחין ועלה אתמר {ירמיה ט} מי יתנני במדבר מלון אורחים – ואילו אורחים מתארחים כבר בקבר רחל אמנו?! ואינון ב' משיחין – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד! דמתמן קא עברין כד אתאן למפרק לישראל שבזמן שיגיעו לגאול את ישראל, תחנת היציאה שלהם תהיה משם!
ויהי רצון שזכות רחל אמנו יעמוד לנו, ונזכה לראות עוד השנה בגאולה השלימה ב"ב אמן ואמן!!!