פרשת שמות – זיווג משמים – שנת תשע"ו.
פרשת השבוע שנקרא בע"ה בשבת זו, פרשת שמות. עוסקת הפרשה בירידת בני ישראל למצרים, שנאמר {שמות א, א} וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ.
בתחילת פרק ב', עוסקת התורה בלידתו של משה רבינו
אומרת התורה: {ב, א} וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי: {ב} וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים.
שואלים חז"ל – מהי משמעות המילה 'וַיֵּלֶךְ' ?
נתחיל תחילה בדברי רבותינו הראשונים, ולאחר מכן ניגש לדברי הגמרא:
כותב האבן עזרא – וילך. בערים רבות היו ישראל יושבים כי רבים היו. וכלם יקראו ארץ רעמסס אולי בעיר אחרת היתה זאת.
אומר הרמב"ן – וילך איש מבית לוי. רבותינו אמרו שהלך אחר עצת בתו (סוטה יב:). ור"א אמר כי בערים רבות היו ישראל יושבים, וזאת האשה היתה בעיר אחרת. ומה צורך שיזכיר הכתוב זה. ועל דעתי, בעבור שלא חשש לגזרת פרעה ולקח לו אשה להוליד ממנה בנים, אמר הכתוב כן. בעבור כי בכל מזדרז לעשות ענין חדש יאמר כן, וילך ראובן וישכב את בלהה (בראשית לה כב), וילך ויקח את גמר בת דבלים (הושע א ג), לכו ונמכרנו לישמעאלים (בראשית לז כז), לכו ונכהו בלשון (ירמיה יח יח), לכו נא ונוכחה (ישעיה א יח). וכן זה נזדרז.
כותב האברבנאל – ולבד כוונה התורה האלהית להודיע שנישואי עמרם עם יוכבד, היו בגזרת עירין ובמימר קדישין לפי שהיא היתה דודתו של עמרם וכפי השכל המדיני לא היה דבר הגון שישא אדם את דודתו כמו שלא ישא את אמו …
אומרים חז"ל – ללוי היו שתי נשים. מאישה אחת שנקראה 'אותה' נולדו גרשון קהת ומררי, שנאמר {במדבר כו, נט} אֲשֶׁר יָלְדָה אֹתָהּ לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם. והאישה השנייה נקראה בשם 'עדינה'. יוכבד היתה אחותו של קהת לא מאותה האמא.
אומר המדרש {לקט טוב, שמות} – ויקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה. לאו דודתו מן האם, אלא מן האב, שלוי נשא שתי נשים, מאחת הוליד את קהת ומאחת הוליד את יוכבדלאו דודתו מן האם, אלא מן האב, שלוי נשא שתי נשים, מאחת הוליד את קהת ומאחת הוליד את יוכבד, והוא שאמרו רז"ל במס' שבת, שבן נח מותר בקרובותיו מן האב ולא מן האם.
נשאלת השאלה – ומדוע עשה זאת הקב"ה, שעמרם יתחתן עם יוכבד ?
אומר החזקוני – ויקח עמרם את יוכבד דדתו. מה שהסכים הקב"ה שיצא אדם גדול כמשה מלקוחים שעתיד להזהיר עליהם, לפי שאין מעמידים פרנס על הצבור אל א"כ קופה של שרצים תלויה לו בצוארו פן יתגאה על הצבור, כמו שמצינו בדוד.
ממשיך האברבנאל ואומר – כי האיש הוא המושל באשה ואיך ימשול בדודתו או באמו בהיות מוטל עליו ליראה מלפניה …
נישואי עמרם ויוכבד היו, כאשר יוכבד היתה בת 124-123. אינני יודע לומר לכם בן כמה היה עמרם. אבל זה ודאי שיוכבד נולדה בין החומות, ואילו עמרם נולד בתוך מצרים – שלא נמנה בין יורדי מצרים.
לכאורה, ישנו פער של עשרות שנים בין עמרם ליוכבד. מילא אם הגבר גדול מהאישה בעשרות שנים – בסדר. אבל שהאישה תהיה גדולה מהגבר בעשרות שנים – זה מוזר !
שנה לאחר הנישואין, יוכבד יולדת את מרים. שלש שנים לאחר מכן, בגיל 127, היא יולדת את אהרן. ושלש שנים מאוחר יותר, בגיל 130, היא יולדת את משה.
ממשיך האברבנאל – אלא שלוי היה מודרך ומיושר מן השמים לעשות את המעשה הזה עם כל זרותו. ומפני זה אמרה תורה 'וילך איש' שתאר ענין זה בהליכה להיותו דבר זר ומתמיה.
אומרת הגמרא {מסכת סוטה יב, א} – {שמות ב-א} וילך איש מבית לוי להיכן הלך אמר רב יהודה בר זבינא שהלך בעצת בתו תנא עמרם גדול הדור היה כיון (שראה שאמר) פרעה הרשע כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו אמר לשוא אנו עמלין עמד וגירש את אשתו עמדו כולן וגירשו את נשותיהן אמרה לו בתו אבא קשה גזירתך יותר משל פרעה שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות פרעה לא גזר אלא בעוה"ז ואתה בעוה"ז ולעוה"ב פרעה הרשע ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת אתה צדיק בודאי שגזירתך מתקיימת שנאמר {איוב כב-כח} ותגזר אומר ויקם לך עמד והחזיר את אשתו עמדו כולן והחזירו את נשותיהן.
כותב הכלי יקר – וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי. פירש"י פרוש היה ממנה כו' ונראה שלמד זה ממה שנאמר וילך איש, ולא פירש מאין הלך ולהיכן הלך, גם מבית לוי, הל"ל וילך איש לוי. אלא לפי שמצינו לשון הליכה בגירושין שנאמר (דברים כד.ב) והלכה והיתה לאיש אחר. והאשה נקראת בית, ולוי לשון חיבור איש לאשה כמו הפעם ילוה אישי אלי, לכך אמר וילך איש מבית לוי שהלך לו מן ביתו דהיינו אשתו ומן החיבור אשר נתלוה לה, ואח"כ חזר ויקח את בת לוי. עשה בה ליקוחין שניים כי בזה הפעם ילוה אליה אישה הראשון, ז"ש את בת לוי.
אם אלה הם פני הדברים, הייתי רוצה להציב שאלה וממנה להתחיל את השיעור:
החומש הזה נקרא 'חומש שמות', שנאמר {א, א} וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה וגו'.
אם נשים לב, כאשר התורה מדברת על הוריו של משה רבינו, היא לא מזכירה את שמותם אלא כותבת {ב, א} וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי.
נשאלת השאלה – לא יותר פשוט לכתוב {ב, א} וַיֵּלֶךְ עמרם וַיִּקַּח אֶת יוכבד ?!
גם בפרק הראשון, כאשר פרעה מדבר אל יוכבד – התורה לא מזכירה את שמה, שנאמר {א, טו} וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה.
אומר רש"י – שפרה. זו יוכבד על שם שמשפרת את הולד. פועה. זו מרים שפועה ומדברת והוגה לולד כדרך הנשים המפיסות תינוק הבוכה. פועה לשון צעקה, כמו כיולדה אפעה.
נשאלת השאלה – לא יותר פשוט לקרוא להן בשמותן ?!
משה רבינו נולד – {שמות ב, ב} וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים: {ג} וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר … לאחר מכן מגיעה בתיה בת פרעה ומוציאה אותו מן המים, וקוראת לו בשם 'משה'.
ואיך אמו קראה לו במשך שלשה חדשים ?!
אומר המדרש {ויקרא רבה, פרשה א, אות ג} – עֲשָׂרָה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לוֹ לְמשֶׁה: יֶרֶד: חֶבֶר: יְקוּתִיאֵל: אֲבִי גְדוֹר: אֲבִי סוֹכוֹ: אֲבִי זָנוֹחַ. רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלְעָאי אָמַר אַף טוֹבִיָּה שְׁמוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות ב, ב): וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא, כִּי טוֹבִיָּה הוּא. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר אַמֵּי אָמַר אַף שְׁמַעְיָה שְׁמוֹ.
אם כן, במדרשים כתובים שמותיו. אבל בתורה, שלשה חודשים הוא היה ללא שם – פלא מופלא !
אם אלה הדברים, בואו ניגש לעסוק בשידוך של עמרם ויוכבד:
ממשיכה הגמרא ואומרת {סוטה יב, א} – מדוע נאמר 'ויקח את בת לוי'? הלא מאחר שהיו אלו נישואין שניים 'ויחזור' מיבעי ליה היה לו לומר "ויחזיר את בת לוי"! א"ר יהודה בר זבינא: לשון זו מלמדת שעשה לו עמרם ליוכבד מעשה ליקוחין כראוי לנישואין ראשונים. הושיבה באפריון ואהרן ומרים מרקדין לפניה ומלאכי השרת אמרו {תהילים קיג-ט} אם הבנים שמחה.
בואו נלמד שני מדרשים:
אומר המדרש {תנחומא, במדבר, אות טז} – פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה וְגוֹ' (תהילים סח, ז). מִי הֵם אֵלּוּ. זֶה עַמְרָם וְיֹכֶבֶד אִשְׁתּוֹ, שֶׁבִּזְכוּתָן הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָאֲסוּרִים מִמִּצְרַיִם, שֶׁהָיוּ מְשֻׁעְבָּדִים בְּטִיט וּלְבֵנִים. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. זִוֵּג יֹכֶבֶד לְעַמְרָם, כְּדֵי שֶׁיַּעֲמִידוּ מִבְּנֵיהֶם גּוֹאֵל לְיִשְׂרָאֵל וּמַעֲמִיד כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים וְיַעַמְדוּ וְיִגְאֲלוּ אֶת יִשְׂרָאֵל. לְכָךְ נֶאֱמַר: אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה.
אומר התנא דבי אליהו רבה {פרק ל} – והקב"ה נשבע בשמו הגדול ביום שנשא עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה לשם שמים, שינטל הארון והתורה עמו ותנתקן בזרוע של זרע עמרם, שנאמר {במדבר ז} ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו.
עד כאן דברי המדרשים.
אומר הזוהר הקדוש {שמות יט, ע"א} – וַיֵּלֶךָ אִישׁ. רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר, וַיֵּלֶךְ אִישׁ זֶה גַּבְרִיאֵל, שֶׁכָּתוּב (דניאל ט) וְהָאִישׁ גַּבְרִיאֵל. שֶׁהָלַךְ הוּא וְהֶחֱזִירָהּ לְעַמְרָם. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, עַמְרָם מַמָּשׁ הָיָה, וְלֹא נִזְכַּר שְׁמוֹ מִפְּנֵי שֶׁהֲלִיכָה זוֹ לֹא הָיְתָה מִמֶּנּוּ לְהִזְדַּוֵּג לְאִשְׁתּוֹ, אֶלָּא מִלְמַעְלָה.
רַבִּי יִצְחָק אָמַר, בְּאַהֲרֹן וּמִרְיָם לֹא נֶאֱמַר זִוּוּג אֲבוֹתָם בַּתּוֹרָה, וּבְמֹשֶׁה כָּתוּב וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי, לְהוֹרוֹת שֶׁהַשְּׁכִינָה נִקְרֵאת עַל שֵׁם לֵוִי. וְלֹא הָיָה עַמְרָם רָאוּי לְהוֹלִיד לְמֹשֶׁה, עַד שֶׁנָּטַל חֵלֶק בַּשְּׁכִינָה, וְהוֹלִיד לְמֹשֶׁה. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי.
דָּבָר אַחֵר וַיֵּלֶךְ אִישׁ, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִּיב, (שמות ט"ו) יְיָ' אִישׁ מִלְחָמָה {יא, ע"ב}.
כעת מובן מדוע לא נאמר 'וַיֵּלֶךָ עמרם' – כי בחתונה הזו, הדברים קצת יותר סבוכים ממה שהם נראים. בחתונה הזו, רב הנסתר על הגלוי !
אם כן, נשאלת השאלה – מה בדיוק טמון בחתונה הזו ?
כדי לבאר את הדברים, נצטרך תחילה לעמוד על דברי השפתי כהן מגורי האר"י:
פותח השפתי הכהן בסדרת שאלות – וילך איש מבית לוי וגו'. רז"ל אמרו מי היה זה האיש אלא זה היה עמרם, ולהיכן הלך בעצת בתו ? ולמה לא נזכר שמו ? ועוד עמרם גדול הדור, אלולא בתו לא היה מחזירה? ועוד, שהיא היתה בת קל"ג שנה כמו שאמרו ז"ל כבר הזקינה, שרה אמנו אמרה {בראשית יז, יז} הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד וזו הבת קל"ג שנה תלד ?! א"כ למה גרשה ? ואם תאמר ידע שתחזור לימי עלומיה א"כ לא יגרשנה הואיל וכן הוא הקב"ה עושה לה נס, ועוד שאמרו בגמרא ויקח ויחזיר מבעי ליה, אמר יהודא בר ביזנא שעשה בה מעשה ליקוחין הושיבה באפריון ואהרן ומרים מרקדים לפנים ונעשו בחורים.
עד כאן חלק מהשאלות ששואל השפתי כהן. מכאן הייתי רוצה לגשת לתירוצו – תירוץ יסודי מאוד בהבנת כמה וכמה דברים. נאמר אותו בלשוננו:
אומר לנו השפתי כהן, שכאשר נשמה גדולה צריכה לרדת לעולם, משתדלים להסתיר אותה כמה שיותר מהסיטרא אחרא, כי הס"מ וחיילותיו מנסים 'להתלבש' על נשמות גבוהות.
כיום אין נשמות מקוריות – כולנו היום מגולגלים. אבל בדורות הקודמים, כאשר הנשמות היו נשמות מקוריות שהיו נשמות גבוהות מאוד שירדו לעולם – כדוגמת רבי עקיבא:
מספרת הגמרא {מסכת מנחות כט, ב} – אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה רבינו מהר סיני למרום לקבל את התורה, מצאו להקב"ה שהיה יושב וקושר כתרים לאותיות של התורה. המלים שבתורה כבר נכתבו בשלמות, אך הוסיף הקב"ה תגין לאותיות מסויימות. אמר לפניו משה: רבש"ע מי מעכב על ידך מלתת את התורה כמו שהיא? אמר לו הקב"ה: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו והוא זה שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ מכל עוקץ וקו קטן שבתורה, תילין תילין ערימות ערימות של הלכות. אמר לפניו משה לפני הקב"ה: רבש"ע הראהו לי! אמר לו הקב"ה למשה: חזור לאחורך וראה. משה מצא את עצמו בבית המדרש בשיעור של ר' עקיבא, והלך וישב בסוף שמונה שורות של תלמידים, והקשיב למשא ומתן בין ר' עקיבא ותלמידיו, אבל לא היה יודע מה הן אומרים. מרוב אכזבה, תשש כחו של משה. אולם, כיון שהגיע דיונם לדבר אחד, שהיו צריכים לגלות את מקורו, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך דבר זה ? אמר להן ר' עקיבא: הלכה היא שנמסרה בעל פה למשה מסיני. בשמעו זאת, נתיישבה דעתו של משה, כאשר נודע לו שדברי רבי עקיבא הוי מבוססים על מסורת שהתקבלה ממנו, אף על פי שמשה עצמו עדיין לא קיבלה. חזר משה ובא לפני הקב"ה, ואמר לפניו: רבונו של עולם! יש לך אדם כזה, ואתה נותן תורה על ידי ? תן אותה ע"י רבי עקיבא ! אמר לו הקב"ה: שתוק! כך עלה במחשבה לפני.
פירוש הדבר, שידע הקב"ה שעתידה נשמת רבי עקיבא לרדת לעולם {שהיה בן גרים}, ועתיד להעמיד עשרים וארבע אלף תלמידים!
כדי שנשמה גבוהה תוכל לרדת לעולם, ובעיקר נשמה שתפקידה לשנות פני תבל, עושה הקב"ה פעולות כדי להוריד את אותה נשמה לעולם בהסתרה, כדי שהשטן לא ישים לב מאיפה היא באה, ולא רק זה, אלא אפילו הוא בעצמו לא יאמין שמאותו זיווג תוכל לצאת נשמה כה גבוהה וממילא הוא מניח לה לרדת לעולם.
אומר השפתי כהן – בוא ותראה, כאשר רואה השטן שהולך אדם ומתחתן עם דודתו – נישואין שעתיד לאסור הקב"ה לאחר מתן תורה – אומר השטן: "מנישואין כאלה דבר נורמלי כבר לא יצא…" – ועוזב את הזוג.
עשה הקב"ה כ"כ הרבה פעולות, כדי שהשטן לא יצליח לגעת במשה רבינו וכדי שיצליח משה להגיע למעמד הר סיני, מבלי שהשטן יצליח להפריע בדרך.
כותב השפתי כהן – הענין הוא שרצה הקב"ה להעלים משה שהוא הגואל הראשון כדי שלא יהיה שום קטרוג עליו, וכדי שיסיח השטן דעתו ממנו ויאמר שעל דרך הטבע אי אפשר לבא מבת קל"ג שנה כמ"ש בענין תמר ויהודה, ולזה נלקח ע"י בת פרעה ויהי לה לבן ולזה גדלתו, ולזה הלך אל יתרו כהן מדין כומר לע"ז והלך להודו כפי המדרש, הכל היה כדי להסיח דעתו של שטן כדי שיאמר שאי אפשר גואל ראשון שינצל ויתגדל ע"י טמאה כזו, כמו שאמרו 'ותרד בת פרעה לרחוץ מגלולי בית אביה' – משמע שהיתה טמאה, ולא ידבק עם כומר עובד ע"ז ולא ישא בתו, ולזה הצפינתו ג' ירחים עד שהסיח השטן דעתו ממנו, והלך אחר המדבר כי הוא אין לו עסק במדבר אלא בארץ, שנאמר {איוב א, ז} מִשּׁוּט בָּאָרֶץ וּמֵֽהִתְהַלֵּךְ בָּֽהּ.
אם נמשיך באותו הקו של השפתי כהן – מאיפה מגיע המשיח?! מנישואי בועז עם רות המואביה. מאיפה באה רות המואביה ? ממואב שבא מלוט ובנותיו – שם תחילת התוצרת !
אם כן, איך זה נראה – מצד אחד, מגיע המשיח מיהודה ותמר. ומצד שני, מלוט ובנותיו !
ועוד, איך נולד דוד המלך ??? שהרי נחשד כממזר ונזרק מהבית:
מספר המדרש {ילקוט המכירי, חלק ב, עמוד 214} – אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה. פליגי בה תרי אמוראי במערבא, חד אמר דוד בן אהובה היה, וחד אמר דוד בן שנואה היה, כיצד ישי ראש לסנהדרין היה ולא היה יוצא ונכנס אלא באוכלוסא בס' רבוא, והיו לו ס' בנים גדולים מאמו של דוד, היו לו שבעה, ופירש מאשתו ג' שנים חי בפרישות עצומה שלש שנים. לאחר ג' שנים חזר לביתו היתה לו שפחה כנראה כנענית נאה ונתאווה לה אמר לה, שהוא רוצה להינשא לה. אבל הוא לא יכל להינשא לשפחה כנענית כך, הוא צריך קודם לשחרר אותה, אמר לה בתי, תקני עצמך הלילה כדי שתכנסי אלי בגט שחרור ואז הוא יקדש אותה, הלכה השפחה ובמקום להינשא לו ואמרה לגברתה נצבת בת עדאל, שהיתה אשתו של ישי אבי דוד הצילי עצמך ונפשי ואדוני מגיהנם, אמר לה מה טעם, שחה לה את הכל בעלך, ראש הסנהדרין, הציע לי נישואין, אמרה לה מה?! הציע לך נישואין?!, בתי מה אעשה שהיום ג' שנים לא נגע בי, אמרה לה השפחה אתן ליך עצה, לכי תקיני עצמך ואף אני כך, ולערב כשנשוב מהחתונה כשיאמר סיגרי הדלת תכנסי את ואצא אני, וכך עשתה, לערב עמדה השפחה וכבתה את הנר, באת לסגור את הדלת נכנסה גברתה ויצאה היא, עשתה עמו כל הלילה נתעברה מדוד, ומתוך אהבתו על אותה שפחה יצא דוד אדום מבין אחיו… מבחינתו של ישי, הוא פרוש מאשתו. אם הוא פרוש מאשתו, אז איך היא התעברה ?! כנראה שלא ע"י בעלה, אם ככה, הילד הזה ממזר. לט' חדשים בקשו בניה להרגה ואת בנה דוד, כיון שראו שהוא אדום, אמר להם ישי הניחו לו ויהיה לנו משועבד ורועה צאן, והיה הדבר טמון עד כ"ח שנה. כיון שא"ל הקב"ה לשמואל , לֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי {שמואל א'. טז, א}, 28 שנים דוד המלך גודל בשדה, אף אחד לא מכיר בו, הוא גדל עם הצאן – לבד… מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּֽי – אף אחד לא רוצה להתקרב אליו. כיון שהלך הוא מגיע לבית ישי הלחמי ואומר לו – הקב"ה שלח אותי למשוך את הבן שלך למלך הקריבו לו את אליאב שהיה הבכור כיון שראהו, אמר אַךְ נֶגֶד ה' מְשִׁיחוֹ {שם, ו}. אמר הקב"ה לשמואל: אַל-תַּבֵּט אֶל-מַרְאֵהוּ וְאֶל-גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָֽאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וה' יִרְאֶה לַלֵּבָֽב {שם, ז} אתה רואה חיצונית ואני רואה פנימית – אני רואה את הלב – הוא לא יהיה המלך! הקריב הב' והג' עד שבעת בניו, א"ל שמואל לישי: התמו הנערים ? א"ל תמו אין ילדים יותר. א"ל שמואל לישי: הקב"ה א"ל לכה ואשלחך אל ישי, ואתה אומר תמו הקב"ה אומר שיש עוד ילדים, ואתה אומר לי שתמו ?! א"ל ישי: עוד נשאר הקטן והוא רועה בצאן אהה כן, יש עוד ילד קטן, אבל עזוב, הוא כל היום נמצא עם הצאן, מה לו ולמלכות . א"ל שמואל: שלח והביאהו לך בבקשה ותביא אותו. כיון שבא דוד אל החדר התחיל השמן מבצבץ ועולה. א"ל הקב"ה לשמואל, שמואל אתה עומד ומשיחי עומד, קום משחהו כי זה הוא. פינה השמן על ראשו ונקרש באבנים טובות ומרגליות . חזר הקרן מלא כשם שהיה , והיה יורד על פי מדותיו, וישי ובניו היו עומדין ברתת ואימה, אמרו לא בא שמואל אלא לבזותינו, ולהודיע לישראל שיש לו בן פסול כל המטרה שלו להכפיש אותנו, להוציא החוצה שיש לנו בבית בן ממזר , ואמו של דוד שמחה מבפנים ועצבה מבחוץ. כיון שנטל כוס ישועות שמחו כלן . עמד שמואל ונשקו על ראשו, פתח ואמר {תהילים ב, ז} ה' אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ. באותה שעה אמרה אמו אבן מאסו הבונים. הבנים כתיב, אמרה אי בן שמאסו אותך אחיך היתה לראש פנה. אתה נעשית לראש. ועלית על כלן . א"ל בניה מאת ה' היתה זאת, לפיכך זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו.
אם כן, כאשר רוצים להעלים משהו, עושים מעין 'הצגה' וממילא השטן לא התייחס לדבר.
מספר הרב גלינסקי זצ"ל, על מדינה אחת שעשתה הסכם שלום עם מדינה יריבה שלה. רק היתה בעיה קטנה – בית הקברות היהודי היה מעבר לגדר, והיהודים טענו שהם עדיין יצטרכו לקבור את מתיהם שם, כי כל יהודי צריך להיקבר ליד אביו. לכן נקבע בהסכם, שכל צד יוכל לקבור בצדו של השני את מתיו.
עם הגופות, היו מכניסים חתיכות של מתילי זהב – על הדרך, היו עושים עוד כמה ג'ובות ☺
חלפה שנה… שנתיים … שלש – ואף אחד לא עלה על התרגיל. יום אחד, כנראה שמישהו העביר חבילה רצינית של זהב, ושכחו 'לבכות' במעבר הגבול – החליטו השומרים לבדוק מה יש בארון הקבורה !
"מה אתם עושים ?! זה ביזיון המת !!!"
"קדימה רבותי, לפתוח הארון!"
פתחו וראו שכל הארון מתילי זהב – עצרו את כולם והחרימו את כל הרכוש.
אמר הרב גלינסקי – אחח, אם הייתם בוכים קודם, לא הייתם בוכים אח"כ !
רצה לומר הרב גלינסקי, שאם אדם בוכה בראש השנה, הוא חוסך לעצמו הרבה בכי במהלך השנה כולה.
אם כן, פעמים שרוצה הקב"ה להבריח נשמה גבוהה מידיו של השטן, הוא עושה זאת בפעולות מסוימות, אומר הש"ך, שממילא השטן לא ישים לב מה מסתתר מאחורי זה.
בא בעל הטורים, ואומר את הדברים בשורה אחת:
כותב בעל הטורים – וילך איש: ב' במסורה. הכא ואידך 'וילך איש מבית לחם יהודה' ע"י הליכה זו בא גואל הראשון [בפרשת שמות]. אותה הליכה [במגילת רות] יבא הגואל האחרון שהוא משיח בן דוד.
אם כן, כל מה שאירע כאן היה על דרך ההסתר, ולכן לא מציינת התורה את עמרם ויוכבד, אלא כותבת "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי".
אם אלה הדברים, נוכל כעת להתחיל לסגור קצוות:
כותב הזוהר הקדוש {שמות יט, ע"א} – מַאי טַעְמָא לֹא נִזְכַּר שְׁמוֹ של עמרם ? רִבִּי יְהוּדָה אָמַר בְּשֵׁם רִבִּי אֲבָהוּ, מִפְּנֵי שֶׁבְּצִנְעָא הָלַךְ, וּבְצִנְעָא חָזַר לְאִשְׁתּוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַכִּירוּ בּוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיֵּלֶךְ אִישׁ, וְלָא נֶאֱמַר וַיֵּלֶךְ עַמְרָם בְּפַרְהֶסְיָא. וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי, אַף הִיא בְּצִנְעָא חָזְרָה, וְלֹא נִזְכְּרָה שְׁמָהּ.
בואו ננסה להבין את עומק הדברים:
יוכבד מופיעה לראשונה, אמנם שלא בשמה, כבר בפרשת ויגש – בשעה שסופרים את בני ישראל שירדו למצרים, אומרת התורה {בראשית מו, כז} כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים.
רש"י – על הפס' {שם טו} אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם וְאֵת דִּינָה בִתּוֹ כָּל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ – כותב – שלשים ושלש. ובפרטן אי אתה מוצא אלא שלשים ושנים, אלא זו יוכבד שנולדה בין החומות בכניסתן לעיר שנאמר אשר ילדה אותה ללוי במצרים, לידתה במצרים ואין הורתה במצרים.
בפרשת פנחס, אומרת התורה: {במדבר כו, נט} וְשֵׁם אֵשֶׁת עַמְרָם יוֹכֶבֶד בַּת לֵוִי אֲשֶׁר יָלְדָה אֹתָהּ לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם וַתֵּלֶד לְעַמְרָם אֶת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה וְאֵת מִרְיָם אֲחֹתָם.
כותב רש"י – אשר ילדה אתה ללוי במצרים. לידתה במצרים ואין הורתה במצרים. כשנכנסו לתוך החומה ילדתה, והיא השלימה מנין שבעים, שהרי בפרטן אי אתה מוצא אלא ששים ותשע.
בפרשת במדבר במנין הלויים, אומרת התורה {ג, טו} פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה תִּפְקְדֵם.
כותב רש"י – מבן חדש ומעלה. משיצא מכלל נפלים הוא נמנה לקרא שומר משמרת הקדש. אמר ר' יהודה ברבי שלום למוד הוא אותו השבט להיות נמנה מן הבטן, שנאמר (במד' כו, כט) אשר ילדה אתה ללוי במצרים, עם כניסתה בפתח מצרים ילדה אתה. ונמנית בשבעים נפש, שכשאתה מונה חשבונם לא תמצאם אלא שבעים חסר אחת, והיא השלימה את המנין.
פירוש הדבר, שכשיוכבד עוד היתה ברחם אמה, אמרו: "לא משנה מה יש – בן/בת – העיקר שיספרו אותו!"
אומר המדרש {במדבר רבה, פרשה ג, אות ח} – אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן לָמוּד הוּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִמְנוֹת הַשֵּׁבֶט הַזֶּה עַד שֶׁהֵם בִּמְעֵי אִמָּן. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה הַכֹּהֵן בַּר רַבִּי הַשָֹּׂרָף הַזֶּה אֵינוֹ מַסְפִּיק לָצֵאת עַד שֶׁמְּסַפְּגִין אוֹתוֹ, כָּךְ יוֹכֶבֶד הָיְתָה אִמָּהּ מְעֻבֶּרֶת בָּהּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, וְהָיְתָה בִּמְעֵי אִמָּהּ וְנִמְנְתָה עָלֶיהָ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: עַד שֶׁאִמָּהּ נִכְנֶסֶת לְפֶתַח מִצְרַיִם יָלְדָה אוֹתָהּ.
כותב בעל היפה תואר – עַד שֶׁהֵם בִּמְעֵי אִמָּן. כלומר אל תתמה ממה שהיתה יוכבד מן המנין, אעפ"י שלא נולדה כשירדו למצרים עד כניסתן, כי לחשיבות השבט הזה כשהוא במעי אמו נחשב כילוד, ולפ"ז אף שלא היתה נולדת יוכבד בין החומות אלא אחר היותם במצרים ימים רבים היתה מן המנין, כיון דכבר היתה במעי אמה בעת ירידתן, אלא דמעשה כך היה שנולדה בין החומות.
אומרים חז"ל {פרקי דרבי אליעזר, פרק לט} – וכשבאו לגבול מצרים, נתיחסו כל הזכרים ששים ושש, ויוסף ושני בניו, הרי שבעים חסר אחת, וכתיב {דברים י, כב} בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה. מֶה עשה הקב"ה, נכנס עמהם במנין ועלו למספר שבעים, לקיים מה שנאמר {בראשית מו, ד} אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה. וכשעלו ישראל ממצרים, נתיחסו כל הגברים ששים ריבוא חסר אחד. מֶה עשה הקב"ה, נכנס במספר עמהם ועלו מספרם ששים ריבוא, לקיים מה שנאמר [שם] אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה.
אם כן, עפ"י דברי הפרקי דרבי אליעזר, הקב"ה השלים למנין השבעים ולא יוכבד.
בא היערות דבש ושואל {ח"א, דרוש ב} – איך אתה אומר שהשכינה ירדה איתם למצרים, הרי אומרת הגמרא {מו"ק כה.} וכן הזוהר הקדוש{ח"א קסו.} שלעולם אין שכינה שורה אלא בארץ ישראל ?
מי שמדבר על הענין בהרחבה גדולה, הוא האור החיים הקדוש {פרשת ויגש}:
אומר האור החיים הקדוש – אנכי ארד מצרימה וגו'. מהכתוב משמע כי ירדה עמו שכינה, וקשה לדבריהם ז"ל (שמו"ר פ' י"ב) שאמרו כי מצרים להיותה מלאה גלולים לא היתה שכינה שם, ולזה היה משה צריך לצאת חוץ לעיר להתפלל דכתיב (שמות ט כט) כצאתי את העיר:
ואולי שכוונת דברי ה' היא על דרך אומרו (תהלים צא) עמו אנכי בצרה שרמז לו כי כביכול יסבול עמו הצרה, והוא אומרו אנכי ארד עמך מצרימה פירוש לשון מיצר, וכמו שמצינו שנגלה למשה בסנה להראותו כי שוכן בסנה מקום קוצים לצד צער ישראל, ולעולם לא ירדה שכינה למצרים מקום המטונף, אלא שראיתי שאמרו ז"ל בכמה מקומות כי שכינה עמהם במצרים כאומרם (מגילה כט:) גלו למצרים שכינה עמהם, וכן אמרו (תנחומא ויחי) וישתחו ישראל על ראש המטה לשכינה שהיתה וגו', ואמרו עוד (ב"ר פ' צ"ד) כי השכינה השלימה מנין שבעים נפש שירדו למצרים כי בפרטן אינם אלא ס"ט, הרי כי שכינה ירדה למצרים:
אכן אשכילך כי הדרגות אור השכינה רבים המה הלא תמצא שעשרה שיושבים ועוסקים בתורה (אבות פ"ג) שנו רבותינו כי שכינה שרויה ביניהם, ואפילו ב' ואחד אמרו ז"ל כי מצויה שכינה, ומצינו שלא ירדה שכינה ביניהם של ישראל אלא אחר שעשו המשכן ואחר כמה הכנות האמורים ובירידתה ראו מעשה ה' וכבוד ה' מלא המשכן (שמות מ לה) מה שאין הרגש כן ולא כיוצא בו בשעה שעוסקים בתורה אפילו אלף, אלא ודאי יש הדרגות אין מספר להם להשראת שכינה בסוד כי גבוה מעל גבוה שומר, (קהלת ה') ויתרבה האור בהשראתו כפי בחינת הסובב השראת השכינה, וצא ולמד השראת השכינה בהר סיני ולמטה ממנה השראתו בבית המקודש ולמטה ממנו השראת שכינה על הנביא ובית הכנסת ובית המדרש ובין עשרה שעוסקים בתורה ולמטה בהדרגות המנין. ובזה נתישבו דבריהם ז"ל כי לא ירדה שכינה שהיא בחינת אור הגבוה ביותר שהוא המנבא, ולזה אמר משה כצאתי את העיר, אבל בחינת אור המצוי אצל לומדי תורה וכיוצא ירד עם יעקב אבינו ושם היה עד יום צאת ישראל ממצרים, והגם שבאורו יתברך לא יוצדק לעשות הפרש, זה אמת כי באלהותו יתברך הוא אור שוה אבל באור המבהיק ממנו הוא שיתיחס אליו בחינות ההדרגות …
שאלנו – איך יכל להיות שהשכינה ירדה לחו"ל ?!
עפ"י דברי האור החיים הקדוש מובן, כי חלק מאור השכינה ירד. אבל כל השכינה במלואה לא ירדה.
אם אלה הדברים, הייתי רוצה להביא יסוד מבהיל מדברי הרמ"ע מפאנו:
כשאומרת הגמרא שיוכבד השלימה למנין השבעים, ומצד שני אומר הפרקי דרבי אליעזר שמי שהשלים למנין השבעים היה הקב"ה, אומר הרמ"ע מפאנו – שניהם נכונים !
הקב"ה ליווה את בני ישראל, מארץ ישראל עד החומות. אבל לפני שהגיעו למצרים, אמר להם הקב"ה: "אני לא ממשיך איתכם. אבל אשלח לכם נציג שייצג אותי במצרים – יוכבד".
איך ?
כותב הרמ"ע מפאנו {עשרה מאמרות, חקור הדין ג', פ"ד} – והיא השלימה מנין שבעים נפש ליורדי מצרים עם כבוד שכינה, ושמה יוכבד. אל תקרי יוכבד אל כבודי, והיא בגימטריא מ"ב.
אם כן, "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה" – זו 'יוכבד', "וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה" – גם זו יוכבד, כי 'יוכבד' ירדה איתנו למצרים, והיתה חיה עד לאחר היציאה מן החומות.
כותב המבי"ט {בית אלהים, שער היסודות כ"א} – עמרם לא לקח לו לאישה מבנות גרשון ומררי, בנות אחי אביו או מבנות אחיו יצהר חברון ועוזיאל, מפני שהיה יודע שבניו יהיו רועי ישראל ועל ידיהם יצאו ישראל ממצרים לכן רצה ליקח את יוכבד שהיתה בת לוי ממש וקרובה יותר לקדושת לוי משאר הבנות, וכן מפני שהיא היתה משלמת מנין שבעים נפש, להורות כי היו חשובים כשבעים אומות ויותר ולא ישלטו עליהם אומת מצרים לעולם ויהיו נגאלים ע"י בניה של יוכבד שהיתה הורתה בארץ כנען שלא במקום שעבודם ובארץ ישראל, לרמוז חזרת ישראל לארצם ע"י בניה משה אהרן ומרים, והיא עצמה תחזור עמהם מקום שהיתה הורתה ולידתה בין החמות לרמוז על היותם עומדים ומצפים זמן הישועה מן החמות שיצאו משם ביד רמה.
ומפני שעיקר הגאולה ונתינת התורה היתה ע"י משה רבינו, נעשו כמו נישואים מחדש כשנולד הוא, להורות כי עיקר מה שלקח עמרם יוכבד דודתו היה בשביל מרע"ה שהיה רוען של כל ישראל ולכך תלה את שניהם בלוי ואמר {שמות ב} וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי ותהר האשה וגו', להורות כי מצד היות שניהם מבית לוי יצא מהם אור העולם מרע"ה ונולדה בכניסתם למצרים וחיתה עד זמן יציאתם, ויותר לרמוז כי לידתה היתה לצורך כניסה ויציאת ישראל ממצרים שבניה יגאלו אותם וכאילו היתה שומרת וממתנת אותם כל זמן עמדם שם מכניסתם עד יציאתם, וכמו שאמר הכתוב {במדבר כו, נט} וְשֵׁם אֵשֶׁת עַמְרָם יוֹכֶבֶד בַּת לֵוִי אֲשֶׁר יָלְדָה אֹתָהּ לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם, לידתה במצרים והורתה בארץ כנען. ותלד לעמרם את אהרן ואת משה ואת מרים אחותם, כי סיבת לידתה בזמן כניסתם למצרים היה להוליד הבנים הגואלים כמו שנזכר, והיו שני חייה ר"נ שנה לפחות מזמן ירידת ישראל למצרים עד יציאתם שהם רד"ו שנה ועוד מ' שנה שעמדו במדבר עד שנכנסו לארץ הם ר"נ, והם כנגד ימי שני חיי שלשת בניה הגואלים בזמן גאולתם, משה פ', אהרן פ"ג, מרים פ"ו, הם ר"ן פחות א', והיו ימי שני חייהם בזמן הגאולה בזמן שהיו ישראל בשעבוד במצרים וזמן שהיו במדבר עד שנכנסו לארץ שהם ר"ן כמו שנזכר, והיה זמן שעבוד ישראל וגאולתם ועמידתם במדבר רמוז בימי שני חיי הגואלים בזמן שגאלו את ישראל.
אם אלה הם פני הדברים, הייתי רוצה לדבר כעת על ה'חתן' – עמרם:
יוכבד נשארה רווקה עד גיל 123. בגיל 123 היא מתחתנת עם בחור צעיר בשם עמרם.
נשאלת השאלה – מה יש בעמרם, שדווקא איתו היא מתחתנת?
אומרים חז"ל {מסכת סוטה יב, א} – עמרם גדול הדור היה.
דורשים חז"ל {ויקרא רבה, פרשה ב, אות א} – אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי, זֶה עַמְרָם. וְאִשָּׁה בְכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי, זוֹ יוֹכֶבֶד.
אומרים חז"ל {מסכת ב"ב יז, א. שבת נה, ב} – ארבעה מתו בעטיו של נחש ואלו הן: בנימין בן יעקב ועמרם אבי משה וישי אבי דוד וכלאב בן דוד.
נשאלת השאלה – למה נאמר אצל בנימין – 'בנימין בן יעקב', ואצל עמרם נאמר 'עמרם אבי משה' ? למה לא נאמר 'עמרם בן קהת' ?!
אומר ר' צדוק הכהן מלובלין – כל אחד נכתב, לפי מטרת ביאתו לעולם – בנימין זכה למות בעתיו של נחש, מכוח יעקב אבינו. עמרם זכה למות בעתיו של נחש, מכוח משה. כי כדי להביא את משה רבינו לעולם, צריך עמרם להתחתן עם יוכבד שמייצגת את השכינה!
לא יכל להיות אדם שידבק בשכינה, אלא עם כן הוא מת רק בעתיו של נחש – ללא שום עוון !
אם ככה נוכל להבין טוב מאוד, שלחתונה הזאת – {תהלים סח, ז} אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה – זו לא חתונה רגילה ! מחברים פה בין שני אנשים, שהאחד מייצג את השכינה והשני צריך להיות בן אדם ללא שום עוון !
אתם רוצים לדעת מהי מעלתו של עמרם ? כאשר נגלה הקב"ה למשה רבינו בסנה, מה הוא אומר לו ?! {שמות ג, ו} אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב.
אומר המדרש {שמות רבה, פרשה ג, אות א} – אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן בַּר נְחֶמְיָה בְּשָׁעָה שֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל משֶׁה טִירוֹן הָיָה משֶׁה לַנְּבוּאָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם נִגְלָה אֲנִי עָלָיו בְּקוֹל גָּדוֹל אֲנִי מְבַעֲתוֹ, בְּקוֹל נָמוּךְ בּוֹסֵר הוּא עַל הַנְּבוּאָה, מֶה עָשָׂה נִגְלָה עָלָיו בְּקוֹלוֹ שֶׁל אָבִיו, אָמַר משֶׁה הִנֵּנִי, מָה אַבָּא מְבַקֵּשׁ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינִי אָבִיךָ אֶלָּא אֱלֹהֵי אָבִיךָ, בְּפִתּוּי בָּאתִי אֵלֶיךָ כְּדֵי שֶׁלֹא תִּתְיָרֵא, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב. שָׂמַח משֶׁה וְאָמַר הָא אַבָּא נִמְנֶה עִם הָאָבוֹת, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהוּא גָדוֹל, שֶׁנִּזְכַּר תְּחִלָּה לפני האבות. וַיַּסְתֵּר משֶׁה פָּנָיו, אָמַר אֱלֹהֵי אָבִי עוֹמֵד כָּאן וְאֵינִי מַסְתִּיר פָּנָי.
אם כן, יוכבד מייצגת את השכינה ועמרם מייצג את האנשים הנטולים מכל עוון.
ביום שהגיע זמנו של משה רבינו להיפטר מן העולם, כאשר בא השטן לקחת את נשמתו של משה רבינו, מספר המדרש {דברים רבה, פרשה יא, אות ט} – הָיָה משֶׁה יוֹדֵעַ שֶׁבָּא סמא"ל, וְכֵיוָן שֶׁרָאָה סמא"ל אֶת משֶׁה אֲחָזַתּוּ רְעָדָה וְחִיל כַּיּוֹלֵדָה, וְלֹא מָצָא פִּתְחוֹן פֶּה לְדַבֵּר עִם משֶׁה, עַד שֶׁאָמַר משֶׁה לְסמא"ל (ישעיה מח, כב): אֵין שָׁלוֹם אָמַר ה' לָרְשָׁעִים, מַה תַּעֲשֶׂה בְּכָאן, אָמַר לוֹ לִטֹּל נִשְׁמָתְךָ בָּאתִי, אָמַר לוֹ מִי שִׁגְרְךָ, אָמַר לוֹ מִי שֶׁבָּרָא אֶת כָּל הַבְּרִיּוֹת. אָמַר לוֹ, אֵין אַתָּה נוֹטֵל נִשְׁמָתִי. אָמַר לוֹ כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם נִשְׁמָתָן מְסוּרִין לְיָדִי, אָמַר לוֹ, יֵשׁ בִּי כֹּחַ מִכָּל בָּאֵי הָעוֹלָם. אָמַר לוֹ, מַה כֹּחֲךָ, אָמַר לוֹ אֲנִי בֶּן עַמְרָם שֶׁיָּצָאתִי מִמְּעֵי אִמִּי מָהוּל, וְלֹא נִצְרַכְתִּי לְמָהֳלֵנִי, וּבוֹ בַּיּוֹם שֶׁנּוֹלַדְתִּי מָצָאתִי פִּתְחוֹן פֶּה התחלתי לדבר! וְהָלַכְתִּי בְרַגְלַי, וְדִבַּרְתִּי עִם אָבִי וְאִמִּי, וַאֲפִלּוּ חָלָב לֹא יָנַקְתִּי, וּכְשֶׁהָיִיתִי בֶּן שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים הִתְנַבֵּאתִי וְאָמַרְתִּי שֶׁעָתִיד אֲנִי לְקַבֵּל תּוֹרָה מִתּוֹךְ לַהֲבֵי אֵשׁ – זה משה רבינו – ילד בן שלשה חודשים !!!
{שמות ב, ב} וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים: {ג} וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר: {ד} וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ: {ה} וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ {ו} וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וגו'.
נשאלת השאלה – מה ראתה בתיה בת פרעה ?
אומר רש"י – ותפתח ותראהו. את מי ראתה, את הילד, זהו פשוטו. ומדרשו שראתה עמו שכינה.
כותב הכלי יקר – ותרא אותו כי טוב הוא. שנתמלא כל הבית אורה שנאמר (בראשית א.ד.) וירא אלהים את האור כי טוב, ומטעם זה הצפינה אותו כי יראה שמא יראו המצרים האור ההוא, וע"י האור יראו גם את הילד ולכך הצפינה אותו יותר מכל הילדים, ועוד שמא ירגישו ביתרון האור כי הוא הגואל המוציאם מאפילה לאורה ומשעבוד לגאולה, ואולי חשבה שלכך נברא האור עמו כדי שתלמד ממנו להצפינו כמו האור הראשון שנגנז לצדיקים לעתיד לבא.
ומספר שלשה ירחים. רמז שאור התורה היה גנוז עד הירח השלישי הוא סיון, כמו שלמדו מפסוק יצפון לישרים תושיה, (משלי ב.ז) לפיכך לא יכלה עוד הצפינו. ועיין עוד לקמן בפסוק של נעליך מעל רגליך, שמשה היה משולל מן החומריות מכל וכל והיה מאיר מכל שני חלקיו והיה הבית האנושי שלו מלא אורה, ונס זה יוכיח על מהותו לעתיד. ונראה שעל מציאות אור זה שנולד עמו כתיב ותפתח ותראהו את הילד, מהו ותראהו אמרו רז"ל (סוטה יב:) שראתה שכינה עמו, ושכינה מאן דכר שמיה אלא ותראהו קאי על מציאת האורה אשר הזכיר לפנים באמרו כי טוב הוא, ואותו אור ראתה עם הילד כי את משמש במקום עם, ובזה היה נראה כנער גדול כי נתחברו יחד הילד והאור, ע"כ נאמר ותראהו רצ"ל האור את הילד עם הילד.
אם כן, משה רבינו היה מושלם כבר מלידתו !
אומרים חז"ל {דברים רבה, פרשה יא, אות ד} – אָמַר רַב אָבִין: משה רבינו מֵחֶצְיוֹ וּלְמַטָּה אִישׁ, מֵחֶצְיוֹ וּלְמַעְלָה הָאֱלֹהִים.
אם אלה הדברים, נוכל כעת להבין דבר נפלא:
משה רבינו היה צריך להיוולד. אבל כדי להיוולד, הוא היה צריך לצאת מזיווג של אנשים שמחוברים באופן מוחלט לקב"ה.
אומרת התורה: {ב, א} וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי – זה לא עמרם וזו לא יוכבד, אלא מדובר כאן בשכינה הקדושה, שהתחברה עם אדם ששווה במעלתו לאדם הראשון לפני החטא – שמת בעתיו של נחש! [שמת במדרגת אדם הראשון לפני החטא!] זהו חיבור עליון שנצרך, כדי להביא לעולם את משה רבינו !
ממילא, אין בפרשה הזאת שמות כלל. ששמות, אומר המהר"ל, מבטאים תכונות מסוימות ששייכות לאדם – "אבא שלו היה כזה, גם הוא יהיה כזה".
אומרת לנו התורה, משה רבינו נולד בגלל תכונה מיוחדת – {ב, א} וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי – הוא נולד במשפחה השייכת ללגיונו של מלך – שמונים אותם עוד מהבטן !
נשאלת השאלה – מתי הם הפכו להיות לגיונו של מלך ?
אומר הפרקי דרבי אליעזר {פרק לז} – אמר המלאך ליעקב והלא יש לך בנים ולא עשרת אותם לי, מה עשה יעקב, הפריש ארבעה בכורות לארבע אמהות – ראובן, יוסף, דן וגד ונשתירו שמונה. התחיל משמעון וגמר בבנימין שבמעי אמו, ועוד התחיל משמעון וגמר בלוי, ועלה לוי מעשר קודש לה', שנאמר {ויקרא כז, לב} העשירי יהיה קֹדש לה'. רבי ישמעאל אומר, כל הבכורות כשהן בשמירת העין חייבין להתעשר מעשר, ולא עישר יעקב אלא למפרע. התחיל מבנימין שבמעי אמו, ועלה לוי קֹדש לה'. ירד מיכאל המלאך ונטל את לוי והעלהו לפני הקב"ה, אמר לפניו: ריבונו של עולם זה גורלך וחלק מַעֳשֶרְך [נ"א: מעשיך]. ופשט יד ימינו וברכו שיהיו בני לוי משרתים לפניו בארץ כמלאכי השרת בשמים. אמר מיכאל לפני הקב"ה: ריבון על העולמים, המשרתים למלך אינו נותן להם טרף מזונם, לפיכך נתן להם לבני לוי כל קֹדש שעלה לשמו, שנאמר {דברים יח, א} אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן.
אם ככה הבנו מהי מעלתו של שבט לוי. לא משנה מי זאת אמו ומי זה אביו. אבל אומר המהר"ל, שכבר נולד משה רבינו, בחר הקב"ה להביאו אצל האנשים המתאימים ביותר – אצל יוכבד המייצגת את השכינה, ואצל עמרם ששווה במעלתו לאדם הראשון לפני החטא – שני אנשים שדבוקים בשכינה 24 ש' ביממה !
אומרים חז"ל – "הֵן גָּאַלְתִּי אֶתְכֶם אַחֲרִית כְּרֵאשִׁית". כמו שמשה רבינו היה נותן התורה וגואלם הראשון של ישראל, כך גם הגאולה האחרונה, תהיה בזכות משה רבינו ולימוד התורה!
יזכנו הקב"ה לנצל את הימים הקדושים הללו להתחזקות בתורה, ובזכות זה נזכה לגאולה השלימה במהרה בימינו אמן ואמן !!!