פרשת שמות – האור שבתוך החושך – שנת תש"פ.
פרשת השבוע שנקרא בע"ה בשבת זו, פרשת שמות. מתחילים בס"ד את החומש השני – חומש ה'גלות והגאולה', ובעצם, החומש הזה בא לקיים את ההבטחה שהובטחה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים – {בראשית טו, יג} יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה.
אומרת התורה: {שמות א, יא} וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס: {יב} וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: {יג} וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ: {יד} וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ.
אומרת הגמרא {מסכת סוטה יא, א- ב} – ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. רבי אלעזר אמר: בפה רך. רבי שמואל בר נחמני אמר: בפריכה {שמות א-יד} וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים וגו' אמר רבא בתחילה בחומר ובלבנים ולבסוף ובכל עבודה בשדה את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן שהיו מחליפין מלאכת אנשים ונותנים אותה לנשים, ומלאכת נשים היו נותנים לאנשים שזוהי עבודה קשה משום שלא הורגלו בכך.
השלב הבא, אומרת התורה: {שם טו} וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה: {טז} וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה: {יז} וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים: {יח} וַיִּקְרָא מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים: {יט} וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ.
השלב הבא, אומרת התורה: {שם כב} וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן.
אומר רש"י – לכל עמו. אף עליהם גזר. יום שנלד משה אמרו לו אצטגניניו היום נולד מושיען, ואין אנו יודעין אם ממצרים אם מישראל …
נשאלת השאלה – ולמה לא ידעו האצטגננים האם מושיען של ישראל ממצרים או מישראל?
אומר הכלי יקר – ויצו פרעה לכל עמו וגו'. ארז"ל (סוטה יב.) לפי שהיו אצטגנוני מצרים מסופקים אם יולד הגואל מן העבריות או מן המצריות על כן ויצו לכל עמו, וספק זה בא להם לפי שבאמת נולד מן העבריות אבל נאמר בבת פרעה ויהי לה לבן, ע"כ סברו שמא יהיה בן ממש לאיזו מצרית, דוגמת השמש והירח בחלומו של יוסף שהיו הדברים מגיעין עד בלהה.
ממשיך רש"י ואומר – ורואין אנו שסופו ללקות במים, לפיכך גזר אותו היום אף על המצרים, שנאמר כל הבן הילוד, ולא נאמר הילוד לעברים, והם לא היו יודעים שסופו ללקות על מי מריבה.
באים חז"ל ודנים, כמה זמן נמשכה גזירת "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ";
אומרים חז"ל {ילקוט שמעוני, שמות, רמז קס"ה} – אמרו החרטומים אל פרעה: עתיד נער אחד להולד והוא יוציא את ישראל ממצרים, והשיב פרעה ואמר: השליכום ליאור, שלש שנים ושליש שנה השליכום ליאור עד שנולד משה, ומשנולד אמרו לו: הרי נולד והוא כמוס בעינינו. אמר להם: הואיל ונולד מכאן ואילך אל תשליכו את הילדים ליאור אלא תנו עליהן עול קשה למרר עליהן חייהן שנאמר "וימררו את חייהם".
הדברים מסתדרים עם דברי חז"ל, שעמרם נתן את שמות ילדיו על שם הצרות שהיו לישראל;
אומר תוספות השלם – וימררו. גימ' 'ויאמר ראה', כלומר כל מי שראה ישראל שבאותו הדור לא ראה אלא וי ומר, שהיו תמיד צועקים וי ומר צעקה גדולה ומרה מעבודה, ובאותו פרק נולדה מרים, ולכן נקרא שמה מרים מלשון מרירות וכן נקרא אהרן כלומר 'אה' אבד 'רון' כי הצדיקים היו קוראים שמות בניהם על שום המאורע, כמו יוסף שקרא בנו מנשה – "נשניא לקים את כל עמלי"; אפרים – "כי הפרני אלקים" …
נשאלת השאלה – כמה ילדים הושלכו לתוך המים?
כאן ישנו דבר מאד מענין;
אומר המדרש {שיה"ש רבה, סדרא תנינא} – וְכַמָּה תִּינוֹקוֹת הָיוּ שֶׁהִשְּׁלִיכוּ לַיְאוֹר, עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל טז, ז): רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָֹּׂדֶה. וְרַבִּי לֵוִי אָמַר שִׁשִּׁים רִבּוֹא, שֶׁכֵּן אָמַר משֶׁה (במדבר יא, כא): שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ.
המענין הוא, שתוספות במסכת סוטה {יב:} סובר אחרת לגמרי, ואומר שרק ילד אחד הושלך ליאור – הוא משה רבינו.
אומרים חז"ל {פרקי דרבי אליעזר פרק מ"ב} – רבי שילא אומר: כל הילדים שהשליכו ליאור לא מתו, אלא היאור הִפְלִיט אותם והשליך אותם למדבר מצרים. והיה הקב"ה מביא סלע בפי כל אחד ואחד וסלע מצִדו, והסלע שהיה בפיו היה מניק אותו דבש, והסלע שבצדיהם היה מניק אותם שמן, כחיה שהיא מניקה את בנה, שנאמר {דברים לב, יג} וינִקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור. וכשבאו ישראל לים ראו הקב"ה והכירוהו וקִלסוהו וקִדשוהו, שנאמר {שמות טו, ב} זה אלי ואנוהו.
יש לדעת, שהרעיון לזרוק את הילדים למים, הגיע כתוצאה מ'ישיבת קבינט ביטחוני' שנערך אצל פרעה;
אומר המדרש {שמו"ר, פרשה א, אות ט} – אָמַר רַבִּי חִיָּיא אָמַר רַבִּי סִימוֹן, שְׁלשָׁה הָיוּ בְּאוֹתָהּ עֵצָה, בִּלְעָם, וְאִיּוֹב, וְיִתְרוֹ. בִּלְעָם שֶׁיָּעַץ, נֶהֱרַג. אִיּוֹב שֶׁשָּׁתַק, נִדּוֹן בְּיִסּוּרִין. יִתְרוֹ שֶׁבָּרַח, זָכוּ בָּנָיו וְיָשְׁבוּ בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית.
נשאלת השאלה – ידוע שהנהגת הקב"ה היא במדה כנגד מדה. אז למה זה ששתק קיבל יסורין?!
אומר הגרי"ז מבריסק דבר נפלא {סוטה שם} – והנראה בזה דטעמו של איוב ששתק היה מפני שלא רצה למחות וסבר שלא יועילו דבריו כלל ומשום הכי שתק, וא"כ נענש ביסורין וצעק – וזה מדה כנגד מדה להראות לו אע"ג דגם עכשיו אין בידו להועיל , מ"מ צעק ולא יכול לשתוק …
אומרת הגמרא {מסכת סוטה יא, א} – {שמות א-י} הבה נתחכמה לו. שואלת הגמרא: 'להם' מיבעי ליה היה לפרעה לומר "להם" בלשון רבים, שהרי הוא התייחס לבני ישראל, ומדוע אמר "לו" בלשון יחיד? א"ר חמא ברבי חנינא: כך אמר פרעה לעמו: באו ונחכם למושיען של ישראל הבה נבקש חכמה ותחבולה כנגד ה'. במה נדונם את בני ישראל שלא יוכל ה' לדון אותנו בו? שהרי ידענו שדרכו לדון במידה כנגד מידה, כפי שעשה לדור המבול ולאנשי סדום. אם נדונם באש הרי כתיב {ישעיה סו-טו} כי הנה ה' באש יבא, וכתיב גם: כי באש ה' נשפט וגו' ומאחר שה' דן באש בודאי ידון אותנו בה מדה כנגד מדה. ואם נדונם בחרב הרי כתיב {ישעיה סו-טז} ובחרבו את כל בשר, ומאחר שה' דן בחרב בודאי ידון אותנו בה מדה כנגד מדה. אלא בואו ונדונם במים, שכבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם, שנאמר {ישעיה נד-ט} כי מי נח זאת לי וגו', ולפיכך ציוה פרעה: כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. ואולם, הן המצרים אינן יודעין שה' לא נשבע אלא שעל כל העולם כולו אינו מביא מבול, אבל על אומה אחת הוא מביא. אי נמי כמו כן, ה' לא נשבע אלא שהוא אינו מביא מבול על החוטאים, אבל יכל הוא לגרום לכך שהן באין ונופלין בתוכו מעצמן. וכן הוא אומר לגבי טביעת המצרים בים סוף {שמות יד-כז} ומצרים נסים לקראתו ומשמע, שה' לא הביא עליהם את הים, אלא הם רצו לקראתו. והיינו דא"ר אלעזר: מאי דכתיב מהו זה שנאמר לגבי מצרים {שמות יח-יא} כי בדבר אשר זדו עליהם? המילה 'זדו' משמעה בישול, ובא הכתוב ללמד שבקדירה שבישלו המצרים את בני ישראל, דהיינו בים סוף, בה נתבשלו הם עצמם.
בא התפארת יהונתן לר' יהונתן אייבשיץ ושואל, למה יעצו לו לזרוק אותם דוקא למים?
התשובה הפשוטה שכולם עונים, משום שהם ידעו שעתיד מושיען של ישראל ללקות על המים – ממילא נזרוק אותם למים ושם הוא יקבל את עונשו. אבל התפארת יהונתן סובר אחרת;
כתוב בחז"ל, שמצרים היתה 'מרכז הכישופים של העולם';
מספר המדרש {שמות רבה, פרשה ט, אות ו} – כשבא משה רבינו לפני פרעה וזרק לפניו את מטהו ונהפך המטה לנחש; בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִתְחִיל פַּרְעֹה מְשַׂחֵק עֲלֵיהֶם וּמְקַרְקֵר אַחֲרֵיהֶם כְּתַרְנְגֹלֶת, וְאוֹמֵר לָהֶם, כָּךְ אוֹתוֹתָיו שֶׁל אֱלֹהֵיכֶם, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם בְּנֵי אָדָם מוֹלִיכִין פְּרַקְמַטְיָא לְמָקוֹם שֶׁצְּרִיכִין לָהֶם, כְּלוּם מְבִיאִין מוּרְיָיס לְאַסְפַּמְיָא, דָּגִים לְעַכּוֹ, אֵין אַתֶּם יוֹדְעִין שֶׁכָּל הַכְּשָׁפִים בִּרְשׁוּתִי הֵן, מִיָּד שָׁלַח וְהֵבִיא תִּינוֹקוֹת מִן אִסְכּוֹלִי שֶׁלָּהֶם, וְעָשׂוּ אַף הֵם כָּךְ, וְלֹא עוֹד אֶלָּא קָרָא לְאִשְׁתּוֹ וְעָשְׂתָה כָךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה, מַהוּ גַּם, שֶׁאַף לְאִשְׁתּוֹ קָרָא וְעָשְׂתָה כֵן. וַיַּעֲשׂוּ גַּם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, מַהוּ גַּם, אֲפִלּוּ הַתִּינוֹקוֹת שֶׁל אַרְבַּע וְחָמֵשׁ שָׁנִים קָרָא וְעָשׂוּ כֵן.
אומר ר' יהונתן אייבשיץ, במצרים היתה טכניקה של כישופים;
מספרת הגמרא {מסכת סנהדרין סז, ב} – זעירי איקלע לאלכסנדריא של מצרים זבן חמרא כי מטא לאשקוייה מיא פשר וקם גמלא דוסקניתא אמרו ליה אי לאו זעירי את לא הוה מהדרינן לך מי איכא דזבין מידי הכא ולא בדיק ליה אמיא.
אומר ר' יהונתן אייבשיץ, המצריים ידעו להפוך קרשים לחמורים; אמר פרעה, אם היהודים הם גם מכשפים, כמו שאנחנו הופכים קרשים לחמורים – הם יקחו קרשים ויעשו מהם ילדים. לכן הדרך היחידה לבדוק האם זה קרש או שזה אכן ילד אמיתי, זה רק ע"י השלכתם למים – ולכן גזר "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ"!
כותב המהרש"א {סוטה שם} – ולכך אמר באותן ב' דברים שזכרו באותה עצה שהם האש והחרב כדלעיל בו נדונו, דהיינו איוב ששתק נידון ביסורי אש כמ"ש "אש אלהים נפלה גו'" גם השחין מטבע אש הוא, ובלעם שיעץ להרע נידון בחרב.
בא הענף יוסף ומביא דבר חידוש בשם הזוהר הקדוש;
כותב הענף יוסף [שמו"ר פ"א] – איוב ששתק כו'. ובזוהר סדר בא אית' וכד קם פרעה עלייהו דישראל בעא למקטלא לון. אמר ליה איוב: לא. אלא טול ממונן ושלוט על גופיהון בפולחנא קשיא ולא תקטיל לון. א"ל הקב"ה: חייך, בההוא דינא ממש תהא דאין…
ומה עם יתרו?
פשוט מאד. היות והוא ישב באותה עצה – על שולחן מלכים – וברח משם, לכן זכה ובניו ישבו בלשכת הגזית!
בא הבן יהוידע ואומר רעיון נפלא; למעשה, יתרו שברח ואיוב ששתק – שניהם לא אמרו כלום. לכאורה, למה הגיע לאיוב עונש – הוא שתק בדיוק כמו יתרו, רק הוא לא ברח כמוהו?
אומר הבן יהוידע {סנהדרין קו.} – איוב ששתק נידון ביסורין. יתרו שברח זכה וכו'. קשה מה הפרש יש בין שתיקה לבריחה הלא שוין הם בפעולה – זה לא יעץ רע וזה לא יעץ רע. וניתן לומר בס"ד כי הם הושיבו מיעצים שלשה, דלעולם אינם צריכים אלא לשתי דעות, כי דעה אחת אין סומכים עליה וצריך שתים דוגמא לעדות דע"פ שנים עדים יקום דבר. והניחו שלשה מפני דחוששים שמא השנים לא ישתוו בדעת אחת, לכך הביאו שלישי להכריע שאם יאמר כראשון יעשו כראשון, ואם יאמר כשני יעשו כדברי השני, ולכך הושיבו בענין העצה הזאת שלשה: בלעם ראשון ואיוב שני ויתרו שלישי, ותחלה הגיד בלעם דעתו ואם היה איוב חולק ואומר לא טובה עצת בלעם, אלא אומר עצה אחרת, היו שואלין מן השלישי יתרו, אם אומר טובה עצת בלעם נעשו שנים בעצה זו והיו עושין כאיוב, אך המה ראו שאחר שאמר בלעם עצתו שתק איוב ולא ערער עליו, וידוע בכל מקום אמרינן שתיקה כהודאה וכיון ששתק נמצא הודה לדברי בלעם ונעשו שנים ותו לא היו צריכין לשאול מיתרו על זאת. נמצא עמדה העצה בשתיקת איוב והרי הוא פעל רע בשתיקתו, ויתרו כיון שראה כך חשב להציל את ישראל מעצה זו, מה עשה? ברח ונפקד מקומו מהם והיה להם דת ומשפט ידוע שאם גוזרים גזרה ומת אחד משרי המלכות מבטלים אותה גזרה …
ישנה שאלה מאד יפה ששאל הרב'ה מפילץ – השפתי צדיק, את השפת אמת – "למה המן לא התאבד?"; הוא נמצא ברום המעלה – מִשְנֶה למלך – פתאום באמצע הלילה הוא מגיע לתלות את מרדכי על העץ – פתאום שואל אחשורוש – "מי בחצר???" – "המן!" – מיד {אסתר ו, י} וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן מַהֵר קַח אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ וַעֲשֵׂה כֵן לְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי הַיּוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ אַל תַּפֵּל דָּבָר מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ – כאלו ביזיונות?! ועוד שאח"כ הבת שלו שולחת לו 'משלוח מנות' על הראש ☺ – כל א' אחר היה עולה למגדלי עזריאלי ומוסר את נפשו ☺
אמר לו השפת אמת, המן לא התאבד מסיבה פשוטה. כי הוא ידע שברגע שהוא יתאבד, תבוטל הגזרה שלו – "לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד וכו'"; אמר המן: "לזה אני לא מוכן! אני מוכן לספוג את כל הביזיונות שבעולם, רק כדי להצליח ולהוציא את הגזרה שלי לפועל!"
ממשיך הבן יהוידע ואומר – לכך כיון שברח יתרו ונחסר מהם, בטלו אותה גזרה מכל ישראל הנמצאים ונולדים, אך מחמת שלא מת אלא רק נפקד מושבו, הניחו מקצת ממנה ואמרו רק הבנים הנולדים מכאן ולהבא ישליכו בנהר, וגם הנולדים אין משליכים אלא רק הזכרים ולא הנקבות, משא"כ עצת בלעם היתה על כל ישראל אנשים ונשים וטף, ובריחה של יתרו הצילה את הנמצאים כולם, ורק הנולדים קיימו הגזרה בזכרים בלבד, ולכן יתרו זכה וכו', אבל איוב שעשה רעה בשביל ששתק ודנו מזה שתיקה כהודאה בכף הדמיון שהוא לא דבר בפיו כלום, לכך נידון ביסורין שלקה בצרעת שהוא דומה למת, בכף הדמיון שאמרו מצורע חשוב כמת ואינו מת ממש.
בא הבאר יוסף לר' יוסף מסלנט, ומבאר את הדברים בצורה נפלאה;
אומר הנביא ישעיה: {מד, כה} מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְשַׂכֵּל.
אומרים חז"ל {בראשית רבה, פרשה מד, אות יח} – וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ (בראשית טו, יג) … יָדֹעַ שֶׁאֲנִי מְשַׁעְבְּדָן, תֵּדַע שֶׁאֲנִי גּוֹאֲלָן.
אומר הבאר יוסף, אם נתבונן בכל ענין גלות מצרים, נראה שכל ה'מהלך' הזה הוא בכלל לא הגיוני – וא' הראיות היא, מדברי הכלי יקר בתחילת הפרשה על הפס' {שמות א, ח} וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף;
אומר הכלי יקר – ואמר אשר לא ידע את יוסף, כי לא ידע מה שקרה ליוסף, כי אחיו היו משתדלים בכל עוז להאבידו ולבטל חלומותיו ולא הועילו להם כל נכליהם אשר נכלו, כי רצון האל ית' היה עם יוסף לגדלו ודבר אלהינו יקום לעולם, כך פרעה אמר פן ירבה נגד רצון האל ית' שאמר כן ירבה, וחשב מחשבות עליהם ולא עלתה בידו כאשר לא עלתה בידי אחי יוסף, ובכל מה שהיה קם על ישראל אותה קימה היתה על המצרים ועל קדקדם חמתו ירד.
פירוש הדבר, אילו היה פרעה מתבונן מה קרה עם יוסף, סביר להניח שהוא היה משנה את כל צורת החשיבה שלו; האחים ראו שהוא חולם חלומות – ומה עשו?! מכרו אותו! – ומה קרה כתוצאה מזה?! הם הביאו לכל המהלך שהוא נעשה משנה למלך במצרים; אותו הדבר עם פרעה, אם הוא היה מתבונן בכל המאורעות, הוא היה מבין שעל הכל מפקד הקב"ה – אה ניסית למנוע מהם להתרבות?! – זה רצונו של הקב"ה, וכי אתה חושב שתצליח להוביל מהלכים נגד רצונו?! – תזרוק אותם למים, הקב"ה יוציא אותם מהצד השני, ולכן לבסוף הוציא אותו הקב"ה ללעג ולצחוק.
אומר הבאר יוסף – המאמר הזה מורה לנו ומלמדנו איך שסבב הקב"ה, כשרצה להוציא לפועל גזירת ברית בין הבתרים ולהכניס את ישראל תחת עול השעבוד והעינוי, שהענין יצא לפועל שלא מדרך הטבע ולא לפי מהלך השכל והתבונה, כדי שיהיה נרגש ונראה לעין, שרק יד ה' והשגחתו עשתה זאת, כי בדרך הטבע והשכל, אם היה מישהו בא והציע לפני פרעה בנוכחותו של בלעם , לומר הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ועלה ועלינו מן הארץ, אזי היה צריך בלעם שרוחו גבוהה, לסתור תיכף ולבטל את החשש הזה, ולומר, הלא הוא בלעם אשר כוחו בפיו, ואת אשר יאור יואר ואת אשר יברך יבורך, ובדיבור אחד שלו יכול לעקור ולכלות אומות גדולות, ובכן איזה פחד וחשש יש כאן מעם בני ישראל הנמצאים תחת יד מצרים, בשעה שהוא בלעם נמצא במצרים וברגע כמימרא יוכל לכלם מן הארץ – ומה נפלא הדבר, שדוקא בלעם שרוחו גבוהה, הוא בעצמו הציע זה החשש, פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה וגו' ונלחם בנו ועלינו מן הארץ, שאין זה כלל לפי כבודו שהוא יתיירא מישראל הנמצאים תחת יד מצרים.
ואיוב הצדיק, אשר גדול הנאמר באיוב ממה שנאמר באברהם {בבא בתרא טו ב' עיי"ש}, שהיה סמל החסד והנדיבות, טוב הלב והרחמנות, אשר בחוץ לא ילין גר ודלתיו לאורח יפתח, ידים רפות יחזק וברכים כושלות יאמץ, ולב אלמנה ירנין – אותו איוב הצדיק, שומע עצת בלעם הרשע, ושומע אומרם נתחכם למושיען של ישראל, במה נדונם, נדונם באש, נדונם במים, והוא שומע ושותק, היתכן שיתאפק ולא ימחה בקולי קולות על האכזריות הגסה להשליך היאורה ילדים רכים שזה אך יצאו ממעי אמם, איה החמלה והיכן רגש הרחמנות, האין זה פלאי פלאות?!
ויתרו זה הפילוסוף האלקי, סמל האמת והצדק, שהיה כהן מדין וישב בכבודו של עולם, ולאחר שבדק ובחן את כל העבודות הזרות וראה שאין בהם ממש, פירש לו מעבודת כוכבים ועזב את משרתו שהיה כהן מדין וגדול שבהם, ובגלל זה נעשה נרדף ומוחרם מכל העם שבמדין , עד שלא רצו אפילו לרעות את צאנו והיה מוכרח לשלוח את הצאן ע"י בנותיו, וגם אותן גירשו הרועים והשליכו אותן אל המים, עד שבא משה והושיען, וכל זה היה לו ליתרו בגלל אהבת האמת ושנאת השקר.
והנה אע"פ שאמרו בגמרא שיתרו ברח, אבל מכמה מקומות בחז"ל מוכח שלא ברח מד, דבמדרש רבה שמות פ"א מובא המעשה ממשה, שבהיותו ילד וישב בחיקו של פרעה הסיר את הכתר מראש פרעה ונתנו על ראשו, ויעצו החרטומים להרוג את משה ויתרו ישב ביניהם ויעץ שיבחנו את משה אם עשה זאת בדעת או בלי דעת, ע"י שיתנו לפניו בקערה זהב וגחלת ויראו אם יושיט ידו לזהב או לגחלת עיי"ש, ומזה מוכח שיתרו התעכב עוד במצרים כמה שנים לאחר גזירת 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו', וכן מוכח ג"כ ממה שאמרו בסנהדרין [ק"ו א'] , עה"פ "וירא את הקיני (במדבר כ"ד), א"ל בלעם ליתרו, קיני, לא היית עמנו באותה עצה [בתמיה], מי הושיבך אצל איתני עולם, וכן הביא רש"י שם בפ' בלק: תמה אני מהיכן זכית לכך, הלא אתה עמי היית בעצת 'הבה נתחכמה לו', ועתה נתיישבת באיתן ומעוז של ישראל, וכך הביא במדרש רבה פ' יתרו, ושם איתא ג"כ שראה בלעם ליתרו שעשה תשובה על זה שהיה בעצה זו, ואם נאמר שיתרו ברח תיכף כששמע העצה של הבה נתחכמה, א"כ מהי התימה של בלעם "מהיכן זכית לכך הלא עמי היית וכו'", הלא לא הסכים עמהם באותה העצה אלא ברח מיד, וגם למה הוצרך לתשובה על זה, ומוכח מזה ג"כ שמתחילה גם הוא הסכים עמהם בעצת הבה נתחכמה, אלא שלאחר זמן ברח, ולכן תמה עליו בלעם; ולפי זה גם על יתרו איש האמת והצדק יש לתמוה, איך היה יכול לסבול את השקר והאי צדק שבעצת בלעם הרשע.
אלא שבכל זה יש להראות לנו, איך שהקב"ה כשרצה לקיים גזירת הגלות של ברית בין הבתרים, השיב חכמים אחור ודעתם יסכל, שבלעם יעץ עצה – שהיא בניגוד לגאוותו וגסות רוחו, ואיוב שם יד לפה ושתק על הגזירות האכזריות – נגד נטיית לבו הטוב, וגם יתרו התאפק זמן רב – היפך כנות לבו וישרותו, מפני שאין חכמה ועצה נגד רצון ה', ומעצם השתלשלות והתרקמות הגלות נתברר, שהוא בא בייחוד ובהשגחה מאת ה'מן השמים, והוא מה שאמרו במדרש רבה {בראשית פ' מ"ד}, על מה שא"ל הקב"ה לאברהם "ידוע תדע", ופירשו: ידוע שאני משעבדן, תדע שאני גואלן, והיינו (כעין שפירשו המפרשים) כשתחקור להתבונן בתחילת שעבודם איך שהוא נגד השכל וההגיון הישר, ותדע שרק אני ה' משעבדן , אז תדע ג"כ שאך ורק אני גואלן, אני ולא אחר, ולא יועיל לזה שום חריצות ושכל אנושי, כי אם רק לה' הישועה.
אם הבנו שכל גלות מצרים היתה נגד ההגיון, בואו ניגש לדבר הבא שהוא ג"כ נגד ההיגיון:
אומרת התורה: {שמות ב, א} וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי; בת 130 שנה היתה יוכבד כשילדה את משה. אמנם זו לא אטרקציה כזאת גדולה, כי בגיל 127 היא ילדה את אהרן ובגיל 124 היא ילדה את מרים – והרמב"ן לא מבין לפשר הדבר – בשעה שילדה שרה אמנו, נאמר {בראשית כא, א} וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה … {שם ז} הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה וכו' – ואילו כאן, בלידות של יוכבד, התורה בכלל לא מדברת על זה – ולמה? מסביר הרמב"ן, שאצל שרה הגיע מלאך ובישר אותה שהיא עתידה לילד ולכן זה נעשה בפרסום;
בא המגיד מדובנא וממשיל על כך משל על שני עניים שנפגשו;
צריך לדעת, שברוב המקרים, העניים חברים טובים זה עם זה ואין עיניהם צרה זה בזה; הם מחליפים חוויות א' עם השני – "תדע לך, לך אליו – הוא נותן הרבה יותר; הזמן הטוב ביותר ללכת אליו זה בערב שבת, אחרי שהוא יוצא מהמקווה, הוא מתפטר מכל השקלים שלו!" ☺
הגעתי פעם לביקור בארצות הברית, שם בבורו פארק יש בית כנסת גדול שנקרא 'שומרי שבת'; מלבד כל חדרי התפילה שבו, בקומת המרתף יש מעין 'בית התבשיל' – 24/7 – מהבוקר עד הלילה מספקים אוכל! – היות וכך, המקום מהווה גם מקום מפגש של כל הישראלים שבאו 'לזכות' את תושבי ארצות הברית בהכנסת כלה, בהחזקת תורה וכמובן גם במוסדות הפרטיים ☺
יום א' הגעתי לשם, לקחתי מרק והתיישבתי. באמצע המרק, נקלעתי לדו שיח בין כמה אנשים – "נו, איפה היית הבוקר?"
"הייתי בבובוב"
"כמה עשית???"
"כמה מאות דולרים…"
"עזוב אותך – לך למונקאץ' – שם יותר חזק!"
"עזבו אתכם משטויות – לכו לפלוני – אתה רק מוריד לו כמה דמעות, הוא זורק לך 500 דולר על המקום!" ☺ – וככה הם מעבירים את המידע ביניהם. פתאום הם קלטו אותי בעין – "שלום עליכם, מאיפה כבודו???"
"אני מבני ברק" ☺
"בוא תשב איתנו, נגיד לך איך לעשות כסף!" ☺
אחרי השיעור שהם מסרו לי, עליתי למעלה להתפלל, פגש אותי שם איזה פלוני – "צדקה להכנסת כלה", אמרתי לו שיש לי רק שקלים; "אה גם אתה באת לאסוף?! שיהיה לך בהצלחה!" ☺☺
אומר המגיד מדובנא, פעם נפגשו שני קבצנים; שואל א' את השני: "שלום יענק'ל!!! מה שלומך??? מאיפה אתה חוזר???"
"חזרתי מ…"
"נו ואיך היה???"
"חבל על הזמן – 3000 ליש"ט ביומיים!!!"
"מה??? איך יכול להיות – הייתי שם במשך שבועיים, כולם היו שם עם התכווצות בידיים – בקושי 50 ליש"ט הצלחתי להוציא מהם! – מתי היית שם???" ☺
"לפני שבועיים" – הקבצן מוציא את היומן ומסתכל בתאריכים – "אהה – בטח! היה אז פורים! –'מתנות לאביונים' – בגלל זה כולם פתחו לך את הכיס!"
אומר המגיד מדובנא, מצרים זה 'פורים' – אינספור ניסים אירעו שם! ששה בכרס אחד, נשים יולדות בגיל 100+ וכו' וכו' – אף א' לא עשה מזה סיפור גדול. אבל אצל שרה אמנו לא היה 'כל יום פורים'; פעם אשה בת 90 שנה שילדה, עשו מזה מסיבה היות וזה היה 'אירוע היסטורי' ולכן ציינה התורה בהרחבה את לידת שרה מה שלא היה בלידת יוכבד שכלל לא צוין.
משה רבינו נולד – {שמות ב, ב} וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים: {ג} וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר;
נשאלת השאלה – ולמה היא לא שמה אותו בתיבה מעץ?
אומר האלשיך הקדוש – ואפשר אמרה בלבה, אם אעשה תבת עץ זולת גמא ירגישו באצטגנינותם, כי אינו במים כי יש הפסק. על כן עשתה תבת גמא הגדל במים, שלמה שגדילתו במים אינו חוצץ , ואין הנתון בתוכו נראה כמי שיש הפסק בינו אל המים.
{שם ה} וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ {ו} וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה: {ז} וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד: {ח} וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד: {ט} וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ.
אומרת הגמרא {מסכת סוטה יב, ב} – ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור. א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי: מלמד שירדה לרחוץ מגלולי אביה.
בא האברבנאל וסותר את דברי הגמרא;
אומר האברבנאל – והנה בת פרעה יצאה לרחוץ במימי היאור כי היה הזמן חם ולהיותה כבודה בת מלך פנימה, בקשה מקום צנוע שלא תראה ערומה ולא מצאה מקום הגון בצניעות קרוב למדינה כמקום הזה. ואמר שנערותיה היו הולכות על יד היאור אם לטייל ואם לשמור שלא יבוא איש לראותה כשהיא ערומה.
כותב הפרקי דרבי אליעזר {פרק מח} – והיתה בתיה בת פרעה מנוגעת בנגעים קשים, ולא היתה יכולה לרחוץ בחמין, וירדה לרחוץ ביאור, וראתה נער בוכה ושלחה ידה והחזיקה בו ונתרפאה, ואמרה הנער הזה צדיק הוא, וקימתו לחיים. וכל המקים נפש אחת מישראל כאילו קיֵם עולם מלא, וכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו מאבד עולם מלא. לפיכך זכתה בת פרעה לדבק תחת כנפי השכינה ונקראה בתו של מקום.
א"כ מצאנו כאן ג' דעות – מה פירוש "וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר": הא' להתגייר, השני להתרחץ והג' להתרפא מהצרעת.
נשאלת השאלה – מאיפה לקח ר' שמעון בר יוחאי, שהיא הלכה 'לרחוץ מגלולי בית אביה'?
אומר הספר ליקוטי בתר ליקוטי {מסכת סוטה שם} – בעל פנינים יקרי מביא שבילקוט ובפרקי דרבי אליעזר איתא שהיתה מנוגעת בנגעים קשים על כן ירדה לרחוץ ליאור, ובאמת הש"ס והילקוט לדבר אחד נתכוונו, דאיתא בילקוט על הפסוק "וימת מלך מצרים ויאנחו בנ"י" לפי שאמרו חרטומי מצרים שאין רפואה לנגעים של פרעה כי אם לרחוץ בדם של ילדי בני ישראל הנשחטים ק"ן [150] בבוקר וק"ן [150] בערב, ולפי דברי הפרקי דרבי אליעזר היה היאור מסוגל לרפאות צרעת א"כ למה לא רחץ פרעה במימי היאור, ועל כן צריך לומר היות שפרעה היה עובד ליאור לכן ראה זאת לקלון ליכנס לעבודה זרה שלו ערום (ע"ז מ"ד ע"ב) לכך היה מוכרח לשחוט הילדים, מעתה כאשר אנו רואים שבת פרעה הלכה לרחוץ על היאור, הלכה איפוא לרחוץ מגלולי בית אביה רוצה לומר, שכפרה בעבודה זרה של אביו לכן נהגה קלון ביאור ורחצה בו, ושפיר פירש רש"י לטבול לשם גירות.
כותב הספר אריה שאג – והנה זה לכאורה סתירה [דברי הגמרא] למה דאיתא בפרקי דרבי אליעזר דאיתא ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור שהיתה מנוגעת בנגעים קשים ולא היתה יכולה לרחוץ בחמין וירדה לרחוץ ביאור וראתה הנער בוכה ושלחה ידה והחזיקה בו וכו' עכ"ל. הרי מזה נראה שהלכה לרחוץ עבור שהיתה מנוגעת ולא יכלה לרחוץ, וזה נראה דלא כדברי הגמרא, ובטח אלו ואלו דברי אלקים חיים וקשה להבין לכאורה זה.
ובע"ה ית' ניתן לומר דיש לומר בדרך זה דהנה חז"ל דרשו ומובא גם ברש"י ותשלח את אמתה שנשתרבבה אמתה, היינו ידה אמות הרבה, ויש לומר שבאמת רצתה מכבר לפנות עורף לדרך אבותיה ולקבל עליה אמונת ישראל, רק יראתה לנפשה לקבל עליה עול מלכות שמים מפני מלחמת היצר הרע הטמון בנפש האדם ורוצה תמיד להכשיל ומה גם שיראה מאביה ומכל בית פרעה וכו'. אך מכיון שאמרו חכמינו ז"ל {יומא דף ל"ט} הבא לטהר מסייעין אותו, סייע בידה הקב"ה כשירדה בת פרעה לרחוץ על היאור מפני הנגעים שנשתרבבה אמתה, וראתה בזה אות מן השמים שאף שידה היתה קצרה ואשר בדרך הטבע היה מן הנמנע שתגיע להתיבה, מכיון שכוונתה ורצונה היתה להחיות נפש אחת מישראל נשתרבבה ידה והגיעה, שהקב"ה מסייעה ועל כן אז כיון שראתה שהבא לטהר מסייעין אותו אמרה שגם ממלחמת היצר ושאר מניעות הקב"ה יעזור לה לעשות רצונה הטוב ועל כן אז הסכימה לרחוץ מגילולי בית אביה, שנתודע לה שהכל תלוי ברצון וכמבואר בזוה"ק (בהשמטות) שעיקר קיום התורה הוא ע"י הרצון, ואין דבר העומד בפני הרצון ושעל כן מסתיים העשרת הדברות בלא תחמוד שנדע שעיקר הוא הרצון.
ובזה מובן שהחלטתה לרחוץ מגלולי בית אביה היתה ע"י שקיבלה התחזקות "ותשלח אמתה ותקחה", שנשתרבבה ידה והגיעה עד התיבה, שאז גמרה בדעתה לעשות רצונה שבזה ראתה שמסייעין לה מן השמים, וזה הרמז שדרשו חז"ל סרס את המקרא ופרשהו, היינו שקודם הרחיצה מגילולי בית אביה קרה לה הנס וראתה סיוע מן השמים ועי"כ לרחוץ מגילולי בית אביה (כי אם כתוב בתוה"ק 'לרחוץ' בטח היה בהרחיצה ענין גדול ברוחניות) והיה לו להפסוק לומר "ותרד בת פרעה על היאור ותשלח אמתה ותקחה" ואח"כ לרחוץ, ובאמת מעיקרא לא הלכה עם כוונה של לרחוץ מגילולי בית אביה, וזהו כוונת רש"י ופרשהו ותרד בת פרעה על היאור, ושם זכתה לרחוץ מגלולי בית אביה ולטבול שם לשם גירות (עי' רש"י סוטה דף י"ב) ומתורץ מאמרי חז"ל ואלו ואלו דברי אלקים חיים …
בא הספר עלי ורדים על מסכת סוטה, ואומר דבר נפלא ביותר;
אומרת הגמרא {מסכת עבודה זרה מד, ב} – שאל פרוקלוס בן פלוספוס את רבן גמליאל בעיר עכו, בשעה שהיה רבן גמליאל רוחץ במרחץ של אפרודיטי, ואמר ליה: כתוב בתורתכם {דברים יג-יח} לא ידבק בידך מאומה מן החרם; אם כן, מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי כיצד אתה נהנה מן המרחץ, הקשורה לעבודה זרה של אפרודיטי, כאשר התורה אוסרת זאת? אמר לו רבן גמליאל לפרוקלוס: אין משיבין תשובה במרחץ, שכן אסור לדבר בדברי תורה במקום שאנשים עומדים ערומים, וכשיצא רבן גמליאל מבית המרחץ, אמר לו לפרוקלוס: אני לא באתי בגבולה לרשותה, אלא היא באה בגבולי לרשותי. המרחץ, שנבנה לשימוש הציבור, היה קיים לפני שהפסל הוקם כאן, ולכן אין בכוחה של העבודה זרה לאסור את השימוש במרחץ ולגזול את הציבור בכך. וסיבה נוספת להתיר: אין אומרים נעשה בית מרחץ נוי לאפרודיטי, אלא אומר[ים]: נעשה אפרודיטי נוי למרחץ אי אפשר להחשיב את המרחץ כקישוט של פסל האפרודיטי, משום שבית מרחץ מעצם טבעו אינו משמש כקישוט; אולם ניתן להחשיב את הפסל כקישוט של המרחץ, כי פסל מטבעו משמש כקישוט. אם כן, אפרודיטי היא זו שמשמשת את המרחץ ולא להיפך, ומטעם זה נחשבת אפרודיטי כדבר טפל, והמרחץ כעיקר. דבר אחר סיבה שלישית להתיר, גם אם נותנים לך ממון הרבה, אי (אין) אתה נכנס לעבודת כוכבים שלך ערום, ובעל קרי, ומשתין בפניה. לא היית עושה מעשה מגונה לפני דבר שאתה מכבד ומעריץ. ואילו אפרודיטי זו עומדת על פי הביב, וכל העם משתינין לפניה! ולכן אין כאן מקום לאיסור, שכן כאשר אסרה תורה ליהנות מעבודה זרה, לא נאמר אלא "אלהיהם" בפס' {דברים יב, ב} אבד תאבדון את כל המקמות אשר עבדו שם הגוים … את אלהיהם". ויש לדייק מזה: את שנוהג בו משום אלוה מה שנוהגים בו כאליל, ומתייחסים אליו ביראת הכבוד, אסור בהנאה, אך את שאינו נוהג בו משום אלוה מה שאין נוהגים בו כאליל, ומתייחסים אליו בצורה משפילה – מותר בהנאה.
אומר העלי ורדים – והנה היאור היה עבודה זרה של מצרים ועבדו לו, וא"כ מכבוד יראתם לא היו נוהגים להתרחץ ביאור, דלא יופיעו ערומים בפני עבודה זרה שלהם, וכאן מדירדה לרחוץ שמע מינה שביטלה אותו מעבודה זרה, והיינו שירדה לרחוץ מגילולי אביה. אלא דעדיין אין הכרח בזה, כי יש לומר שאולי היתה עבודת היאור בכך, כדאמר רבא פעור יוכיח שמפערים לפניו בכל יום ואינו בטל, לכן ציין הכתוב "ונערותיה הולכות על יד היאור", והיינו שלא רצו להתרחץ ביאור, שמע מינה שלא היה דרך עבודתה בכך, ומכך שהיא ירדה, שמע מינה שביטלה.
[דבר נוסף] לכאורה קשה מדוע נקטה הגמרא שירדה לרחוץ דוקא מגילולי בית אביה ולא מגילולים בכלל? אומר החתם סופר, המפרשים מתחבטים במילים "על היאור", למה הכוונה? אלא הואיל וכל מצרים אהבו את היאור מאחר והוא נתן להם את כל הפרנסה מאז שבא יעקב אבינו, ואיך אפשר שפרעה יהיה כזה כפוי טובה לזרוק את הנכדים של יעקב ליאור? לכן בא פרעה ואמר "לי יאורי ואני עשיתיני". אני עשיתי את היאור, ואני אלוהים! והיינו "אשר לא ידע את יוסף", דהיינו לא כפי שסיפר יוסף שכל הפרנסה שלהם היא מן הברכה של יעקב אבינו, אלא אני עשיתיו. ה"רבינו בחיי" בפרשת מקץ אומר, שפרעה אמר בחלום "הנני עומד על היאור", ומזה יש רמז לדבריו "לי יאורי ואני עשיתיני" – אני אלוהים ואני עומד על היאור. ואז הוא כבר יכול לזרוק את הילדים ליאור.
אבל בת פרעה ידעה מיהו באמת אביה שכל בוקר הוא הולך לעשות את צרכיו ביאור. וא"כ, אביה הוא כפוי טובה, שאת הילדים של יעקב הוא זורק ליאור. לכן ירדה לרחוץ על היאור שזה היה גילולי בית אביה, שלא הסכימה למעשי אביה! ואז מצאה את משה רבינו ע"ה, ולמה היא לא הטביעה אותו? כי זאת היתה המטרה שלה, להציל את הילדים.
אומר האזנים לתורה – ותרד בת פרעה לרחץ. שירדה לרחוץ מגילולי אביה. אביה גזר באותו יום לזרוק את כל הילדים, אפילו של המצרים היארה מפני החלום שפתרו לו החרטומים, שנולד מושיעם של ישראל והוא עתיד ללקות במים, והיא מצאה ילד ביאור מילדי העברים, ואולי הכירה בו את הילד המבוקש: "ותראהו את הילד" – בה"א הידיעה. שאביה מבקש את נפשו לקחתה, והיא חמלה עליו והצילה אותו! אין זאת אלא שרחצה מגילולי בית אביה! אין זאת אלא שרחצה מגילולי בית אביה: על היאר. רוחצים ביאר ולא על היאר. ורש"י הרגיש בזה וסרס את המקרא ע"ש. ונ"ל, שיש מזה סעד לדרשת חז"ל, שהלכה לרחוץ מגילולי בית אביה, שאביה היה מאמין שהוא עומד "על היאר": היאר, המפרנס את מצרים, הוא אלהי מצרים. אבל פרעה גבוה ממנו ועומד עליו, כי הוא עשה את היאר, כאמור {יחזקאל כט, ג} לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִֽנִי ולפיכך חלם {בראשית מא, יז} בַּחֲלֹמִי הִנְנִי עֹמֵד עַל-שְׂפַת הַיְאֹֽר, כמדת רשעים שהם מתקיימין על אלהיהם (בר"ר פפ"ט). ובתו שראתה והנה אביה מתאכזר לילדים חפים מפשע ומצוה להשליך רבבות מהם אל היאור – הלכה לרחוץ (ולהסיר מעליה את האמונה שאביה הוא אלוה ועומד) "על היאר" – לרחוץ מגלולי בית אביה.
בא התורה תמימה ומביא דבר נפלא ביותר;
אומר התורה תמימה – ונראה ע"פ מה שכתב אונקלוס ומפרשים בפ' מקץ בפסוק "כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם כי תועבה היא למצרים, וכתבו הטעם בזה, משום דעברים אוכלים בשר צאן והמצרים עובדים לצאן, ולכן אינם יכולים לראות מי שאוכל דבר הקדוש להם, עכ"ד. ומבואר מזה דמה שחשיב אצלם לאלוה אינם משתמשים בו לדבר של חול, וידוע דפרעה היה עובד לנהר, כמבואר במדרשים וע"ל בפר' וארא בפ' "הנה הוא יוצא המימה", וא"כ לא היה משמש באותו הנהר לרחיצת תענוג , ואם היתה בתו כרוכה אחרי דעותיו לא היתה רוחצת גם היא בו, ומדהלכה לרחוץ שמע מינה שבטלה עבודה זרה שלו, והיינו שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה.
בא הספר מבשר טוב לר' מביאלא ואומר דבר פשוט מאד. ומאיפה יודעים שבת פרעה התגיירה? לא מהפס' "וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר" אלא כאשר היא ראתה את משה בתוך התיבה כשהוא בוכה, נאמר "וַתַּחְמֹל עָלָיו" – והרי אין חמלה אצל המצריים, אלא רק בבני ישראל שנאמר בהם רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. לכן אם נאמר "וַתַּחְמֹל עָלָיו", מוכרח שהיא התגיירה!
מביא הספר עלי ורדים מעשה שהיה עם הרב'ה מבריסק;
בספר 'שי לתורה' הביא מהגאון רמ"ד סולוביצ'יק שליט"א לבאר את דברי חז"ל מנין הוציאו שנתגיירה, עפ"י מעשה שהיה עם הרב מבריסק: הרב מבריסק זצ"ל, בעלייתו ארצה נסע באוניה, ועקב הקפדתו הרבה בעניני כשרות, הוא לא אכל מאום. אב החובל ראה שאינם אוכלים, ודאג להם: "אני אביא לכם סיר חדש עם תפוחי אדמה".
הרב מבריסק תמה ושאל את ילדיו: "מה רוצה מאתנו הגוי הזה? הלא הלכה היא ש'עשו שונא ליעקב', ולא יכול להיות שהוא דואג לנו סתם! מה הוא באמת רוצה?"
כשחזר רב החובל, שמע את הרב שואל את השאלה הזאת! פנה אליו רב החובל ואמר לו: "אני יהודי!" והכל הסתדר …
וזהו מה שהכריח את חז"ל לומר שבת פרעה התגיירה. דאל"כ מדוע היא הלכה להציל יהודי? על כרחך שהיא התגיירה.
מעשה נוסף שאפשר להצמיד לענין, הוא רעיון נפלא שמופיע בספר לב שלום של הגאון ר' שלום שבדרון זצוק"ל;
היה יהודי לפני השואה, קראו לו ר' מרדכי פורגמנסקי, אחד מהגאונים הגדולים שהיו בדור לפני השואה. הוא נפטר בשוויץ והביאו אותו כאן לקבורה, כמדומני הוא קבור ליד הרב דסלר.
מספר הגר"ש שבדרון, שביום שישי אחד נסע אותו ר' מרדכי ברכבת בליטא, במהלך הנסיעה הוא מצא יהודי ת"ח נוסע איתו ברכבת. אותו יהודי היה שוחט ומוהל במקצועו.
התחילו לדבר ביניהם דברי תורה, הכרוז מודיע שהגיעו לתחנה והם היו כל כך מרוכזים בלימוד ביחד ולא שמו לב שהם צריכים לרדת.
חולפות השעות, לפתע הכרוז מודיע "הגענו לתחנה…", הרב שומע "אוי ויי… התרחקנו שעתיים מהמקום שאנחנו צריכים לרדת, אין סיכוי שנגיע כבר לשבת הביתה".
אותו יהודי שהוא שוחט ומוהל היה ממש נסער "תראה, לא הייתי כל-כך הרבה זמן בבית. הבטחתי שאני אבוא לשבת" .
אמר לו ר' מרדכי: "אדוני, מה אתה נסער כל-כך, הקב"ה רוצה שנהיה פה בשבת".
אמר לו השוחט: "כבוד הרב, אני רוצה להגיד לך שבאיזור הזה, אין בכלל יהודים".
"מאיפה אתה יודע?!"
"כי אם היו פה יהודים, היו מזמינים אותי לשחוט להם".
יוצאים מתחנת הרכבת… פוגשים שם בעלי עגלות (מעין מוניות של פעם), שואלים את אחד מהם – "אולי אתה יודע איפה יש כאן יהודים?"
אמר להם בעל העגלה: "כן, אני יודע. יש כאן יהודי אחד! אקח אתכם אליו"; הוא לוקח אותם לבית מסוים, יורדים מהכרכרה ורואים שיש מזוזה על הדלת – "אה, ב"ה!" – נוקשים על הדלת, היהודי פותח את הדלת, רואה את הרב והשוחט וכולו החוויר!
שואל אותם היהודי: "סליחה, מישהו מכם במקרה מוהל???"
אמר לו ר' מרדכי: "כן ! הנה, הוא מוהל!"
"ברוך ה', ברוך ה'!" – כולו התמלא שמחה.
"מה קרה ???"
"תראו, שבוע שעבר נולד לי בן ולא ידענו מה יהיה עם הברית, כי הילד לא כ"כ הרגיש טוב. היום הרופא אמר לי שאפשר לעשות לו ברית. אמרתי לו, עכשיו אתה מודיע לי – 12 בצהרים?! מאיפה אני אביא מוהל?
התפללתי לקב"ה "ריבונו של עולם, ציווית 'וביום השמיני ימול בשר ערלתו', אני רוצה למול, אבל אין מוהל, מה אני יכול לעשות ?! בכיתי, התפללתי… ולפתע הקב"ה זימן אתכם לפה!"
אמר לו ר' מרדכי: "נו, אני אהיה סנדק, אתה מוהל והוא אבי הבן ! ☺ עכשיו אתה מבין למה הגענו לפה?!?
אמר ר' מרדכי ליהודי: "תשמע, עכשיו אני מבין רש"י; רש"י אומר על הגר {כא, יד} וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָֽׁבַע – מכאן שחזרה הגר לגילולי בית אביה – מאיפה ידע את זה רש"י ? כתוב שהיא תעתה בדרך – בעברית אומרים: "ה – WAZE התקלקל" ☺, אבל מי אמר שהיא חזרה לגילולי בית אביה?! פשוט מאוד, יהודי לא תועה ! אין דבר כזה – "דיברתי בלימוד ובלי כוונה, לא שמתי לב, ירדתי בתחנה הבאה" – אין כזה דבר! הקב"ה מדריך כל יהודי על כל צעד ושעל !
וזה מה שאומר לנו הרבי מביאלא, אם כתוב "וַתַּחְמֹל עָלָיו" – סימן שהיא התגיירה!
לאחר הדברים האלה, נוכל לעמוד על נק' נפלאה ביותר:
שנים רבות אני מחפש פשט – מה זכתה בתיה בת פרעה, להיות ה'אמא' של משה רבינו?
יאמר האומר – אה, אבל לאמא שלו קוראים יוכבד?
נכון. אבל אומר הכתוב בספר דברי הימים א' {ד, יח} וְאִשְׁתּוֹ הַיְהֻדִיָּה יָלְדָה אֶת יֶרֶד אֲבִי גְדוֹר וְאֶת חֶבֶר אֲבִי שׂוֹכוֹ וְאֶת יְקוּתִיאֵל אֲבִי זָנוֹחַ וְאֵלֶּה בְּנֵי בִּתְיָה בַת פַּרְעֹה אֲשֶׁר לָקַח מָרֶד.
אומרת הגמרא {מסכת מגילה יג, א} – {דברי הימים א ד-יח} ואשתו היהודיה ילדה את ירד אבי גדור ואת חבר אבי שוכו ואת יקותיאל אבי זנוח ואלה בני בתיה בת פרעה אשר לקח מרד. אמאי קרי לה מדוע קורא לה הכתוב 'יהודיה'? על שום שכפרה בע"ז, דכתיב {שמות ב-ה} ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור, ואמר רבי יוחנן: מלמד שירדה לרחוץ מגילולי בית אביה כלומר לטבול לשם גירות. מקשה רבי שמעון בן פזי: וכי בתיהבת פרעה ילדה את משה? והָא רבויֵי רַביתֵיה והלא היא רק גידלה אותו בביתה! אלא – לומר לך שכל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. ירד זה משה, ולמה נקרא שמו יֶרֶד? שירד להם לישראל מָן בימיו; גדור שגדר פרצותיהן של ישראל; חבר שחיבר את ישראל לאביהן שבשמים; סוכו שנעשה להם לישראל כסוכה; יקותיאל שקוו ישראל לאל בימיו; זנוח שהזניח עונותיהן של ישראל; מהמילים אבי [גדור] אבי [שוכו] אבי [זנוח] יש ללמוד שהיה משה אב ראש לבני ישראל בתורה, אב בחכמה ואב בנביאות. ואלה בני בתיה … אשר לקח מָרֶד. וכי מרד שמו? והלא כלב שמו! אלא אמר הקב"ה: יבא כלב שמרד בעצת מרגלים וישא את בת פרעה שמרדה בגלולי בית אביה.
אומרים חז"ל {שמות רבה, פרשה א, אות כו} – הָיְתָה בַת פַּרְעֹה מְנַשֶּׁקֶת וּמְחַבֶּקֶת וּמְחַבֶּבֶת אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא בְּנָהּ, וְלֹא הָיְתָה מוֹצִיאַתּוּ מִפַּלְטֵרִין שֶׁל מֶלֶךְ, וּלְפִי שֶׁהָיָה [משה] יָפֶה הַכֹּל מִתְאַוִּים לִרְאוֹתוֹ, מִי שֶׁהָיָה רוֹאֵהוּ לֹא הָיָה מַעֲבִיר עַצְמוֹ מֵעָלָיו. וְהָיָה פַּרְעֹה מְנַשְׁקוֹ וּמְחַבְּקוֹ, וְהוּא נוֹטֵל כִּתְרוֹ שֶׁל פַּרְעֹה וּמְשִׂימוֹ עַל רֹאשׁוֹ, כְּמוֹ שֶׁעָתִיד לַעֲשׂוֹת לוֹ כְּשֶׁהָיָה גָּדוֹל.
אומר המדרש {ויקרא רבה פרשה א, אות ג} – רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבִתְיָה בַּת פַּרְעֹה, משֶׁה לֹא הָיָה בְּנֵךְ וּקְרָאתוֹ בְּנֵךְ, אַף אַתְּ לֹא אַתְּ בִּתִּי וַאֲנִי קוֹרֵא אוֹתָךְ בִּתִּי, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵלֶּה בְּנֵי בִּתְיָה, בַּת יָהּ …
ואיך נקראה בתיה לפני שהתגיירה?
כותב הספר אשת חיל, [ח"א לגאון ר' יחיאל מיכל שטרן] – בפרקי דרבי אליעזר {פרק מח} הובא המצרים קראו לה בשם 'תרמית' והקב"ה קראה בשם בתיה.
א"כ מכל השמות שקראו לו, הוא נקרא בשם 'משה';
אומר המדרש {ויקרא רבה שם} – אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה חַיֶּיךָ מִכָּל שֵׁמוֹת שֶׁנִּקְרְאוּ לְךָ אֵינִי קוֹרֵא אוֹתְךָ אֶלָּא בַּשֵּׁם שֶׁקְּרָאַתְךָ בִּתְיָה בַת פַּרְעֹה (שמות ב, י): וַתִּקְרָא שְׁמוֹ משֶׁה, וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה.
אומרים חז"ל {שמות רבה, פרשה יח, אות ג} – וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (משלי לא, יח): טָעֲמָה כִּי טוֹב סַחְרָהּ לֹא יִכְבֶּה וגו', אַתָּה מוֹצֵא שֶׁאָמַר הַכָּתוּב [במכת בכורות]: כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת, הֵיאַךְ אַתָּה מוֹנֶה כָּל טִפָּה וְטִפָּה שֶׁהָיָה מוֹצִיא מִצְרִי לְכָל אִשָּׁה וְאִשָּׁה אוֹ שֶׁהַטִּפָּה הָרִאשׁוֹנָה הוּא בְּכוֹר וְנִמְצְאוּ כָּל בָּנִים מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עח, נא): וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּמִצְרָיִם רֵאשִׁית אוֹנִים בְּאָהֳלֵי חָם, טִפָּה רִאשׁוֹנָה. הַנְּקֵבוֹת הַבְּכוֹרוֹת אַף הֵן מֵתוֹת, חוּץ מִבִּתְיָה בַּת פַּרְעֹה, שֶׁנִּמְצָא לָהּ פְּרַקְלִיט טוֹב, זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ב, ב): וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא. לְפִיכָךְ אָמַר שְׁלֹמֹה: טָעֲמָה כִּי טוֹב סַחְרָהּ (משלי לא, טו): וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה, בְּאֵיזֶה לַיְלָה, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.
באים חז"ל ומונים עשרה אנשים שעלו חיים לגן עדן {מסכת דרך ארץ זולא סוף פ"א} – חנוך בן ירד, אליהו, משיח, אליעזר עבד אברהם, חירם מלך צור, עבד מלך הכושי, יעבץ בנו של ר' יהודה הנשיא, בתיה בת פרעה וסרח בת אשר. ויש אומרים אף ר' יהושע בן לוי.
יוכבד אמו של משה – מתה. עמרם אביו – מת. משה רבינו – מת. ורק בתיה בת פרעה נשארה חיה – איך יכול להיות???
יותר מזה, אומרים חז"ל {ילקוט שמעוני, יחזקאל רמז שס"ז} – שלשה עשר הם שלא טעמו טעם מיתה אלו הם: חנוך, ואליעזר עבד אברהם, ומתושלח וחירם מלך צור, ועבד מלך הכושי, ובתיה בת פרעה וסרח בת אשר, ושלשה בני קרח, ואליהו ז"ל ומשיח ור' יהושע בן לוי.
אומר התורה שלמה – בת פרעה. ותקם בעוד לילה – זו בתיה בת פרעה. גויה היתה ונעשתה יהודיה, והזכירו שמה בין הכשרות, בשביל שעסקה במשה, לפיכך זכתה ונכנסה בחייה לגן עדן.
כותב הזוהר הקדוש {פרשת שלח קס"ז ע"ב} – בְּהֵיכָל אֶחָד יֵשׁ בַּתְיָה בַּת פַּרְעֹה, וְכַמָּה רִבּוֹא וְאַלְפֵי נָשִׁים זוֹכוֹת אִתָּהּ, וּלְכָל אַחַת וְאַחַת מֵהֶן יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁל אוֹרוֹת וְעִדּוּנִים לְלֹא דחַק כְּלָל. שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בְּכָל יוֹם הַכָּרוֹזוֹת מַכְרִיזִים: הֲרֵי דְּמוּת מֹשֶׁה נָבִיא הַנֶּאֱמָן בָּאָה! וּבַתְיָה יוֹצֵאת לִמְקוֹם פַּרְגּוֹד אֶחָד שֶׁיֵּשׁ לָהּ, וְרוֹאָה דְמוּת מֹשֶׁה וּמִשְׁתַּחֲוָה אֵלָיו, וְאוֹמֶרֶת: אַשְׁרֵי חֶלְקִי שֶׁגִּדַּלְתִּי אוֹר זֶה. וְזֶה עִנּוּגִים שֶׁלָּהּ יוֹתֵר מִכֻּלָּם.
נשאלת השאלה – לכאורה הדבר לא מובן. מה זכתה בתיה שלא זכו לזה – לא יוכבד ולא עמרם ולא אף א' אחר?
שנים אני מחפש תשובה לשאלה הזו; שאלתי כמה וכמה תלמידי חכמים שאמרו לי תירוץ שהוא נכון לכאולה – "כך היא הנהגת הבורא וכך רצונו" – אבל השנה בס"ד מצאתי תשובה – מציאה גדולה! – בספר צהלי ורני, שהוא תוספת לספר שנקרא נחלת דבש;
הוא פותח בדברי המדרש במשלי – "ותקם בעוד לילה – זו בתיה בת פרעה. גויה היתה ונעשתה יהודיה, והזכירו שמה בין הכשרות, בשביל שעסקה במשה, לפיכך זכתה ונכנסה בחייה לגן עדן"
נשאלת השאלה – מה פירוש 'לילה'?
ידוע שיום זה גאולה ולילה זו הגלות, שכך אומרת הגמרא {מסכת ברכות יב, א} – אמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב: כל שלא אמר אמת ויציב שחרית ואמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובתו, שנאמר {תהילים צב-ג} להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות.
אומר רש"י – שנא' להגיד בבקר חסדך. וברכת אמת ויציב כולה על חסד שעשה עם אבותינו היא שהוציאם ממצרים ובקע להם הים והעבירם וברכת אמת ואמונה מדבר בה אף על העתידות שאנו מצפים שיקיים לנו הבטחתו ואמונתו לגאלנו מיד מלכים ומיד עריצים ולשום נפשנו בחיים ולהדריכנו על במות אויבינו כל אלה הנסים התדירים תמיד.
מתי הגיעה בתיה בת פרעה להתגייר?
אומרת הגמרא {מסכת יבמות כד, ב} – ת"ר: אין מקבלין גרים לימות המשיח.
לעתיד לבוא, אומר הנביא {ישעיה נד, יב} וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ – האבנים המשתלבות של ירושלים יהיו עשויות יהלומים! – מי לא ירצה לבוא ולהתגייר?! הכסף יחשב לחול!
מספרת הגמרא {מסכת ב"ב עה, א} – {ישעיה נד-יב} ושעריך לאבני אקדח ואת שערי חומות ירושלים, אמר הקב"ה, אתקין מאבן גדולה שייחקק בה חלל הפתח במקדחַ. כלומר: אבנים תהינה כ"כ גדולות שכל השער יהיה חצוב מאבן אחת: חלל הפתח, המזוזות, המפתן והסף. כי הא כאותו המעשה, דיתיב רבי יוחנן וקא דריש שר' יוחנן ישב והיה דורש על פסוק זה: עתיד הקב"ה להביא אבנים טובות ומרגליות שהם כגודל של שלשים אמות על שלשים אמות וחוקק בהן פתחים שרוחבם עשר אמות על גובה עשרים אמות ומעמידן בשערי ירושלים וישמשו כשערי העיר ירושלים. לגלג עליו על ר' יוחנן, אותו תלמיד אחד התלמידים, ואמר: "השתא כביעתא דציצלא לא משכחינן הלא אין אנו מוצאים אבנים טובות אפילו בגודל ביצת יונה קטנה ! כולי האי משכחינן האם ימצאו בימות המשיח אבנים גדולות כעין אלו שהזכיר רבי יוחנן?! לימים לאחר זמן הפליגה ספינתו של אותו תלמיד בים, חזא ראה מלאכי השרת דיתבי וקא מינסרי שיושבים ומנסרים אבנים טובות ומרגליות שהם בגודל ל' אמות על ל' אמות וחקוק בהן חלל שרוחבו עשר ברום בגובה עשרים אמות. אמר להו שאל אותו תלמיד את המלאכים: הני למאן למה מיועדות האבנים הללו ? אמרו ליה: שעתיד הקב"ה להעמידן בשערי ירושלים. אתא לקמיה דרבי יוחנן חזר התלמיד ובא לפני ר' יוחנן. אמר ליה התלמיד לר' יוחנן: דרוש רבי לך נאה לדרוש כאשר אמרת, כן ראיתי! אמר לו ר' יוחנן: ריקא אדם ריק שכמותך אלמלא (לא) ראית את הדבר בעיניך לא האמנת ?! מלגלג על דברי חכמים אתה! נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות והמיתו.
א"כ אומרים לנו חז"ל, גרים יתקבלו רק לפני ביאת המשיח – לאחר שיגיע משיח זה כבר יהיה מאוחר!
בתיה בת פרעה באה להתגייר בזמן שהם היו בצרות – בזמן שהם השתעבדו בפרך! כאשר הכו בהם! כאשר הרגו אותם! הבת של פרעה גודלת באותו בית שבו התנהל ה'קבינט' של מצרים, שדן כיצד להשמיד את עם ישראל! – "וכי את נורמלית ללכת ולהידבק עכשיו בעם ישראל?! – זה הזמן???" – היא באה להתגייר בדיוק בזמן הכי לא מתאים [לכאורה]! – וזה מה שאומר שלמה המלך "ותקם בעוד לילה" – כאשר היו ישראל רדופים ומוכים; כאשר הם היו בתקופה הכי חשוכה שלהם, אמרה בתיה בת פרעה: "אני רוצה להצטרף לעם הזה! אני רוצה לדבוק באלקים שלהם!", אמר לה הקב"ה: "את לקחת את משה להיות בנך, חייך את תהי בתי – בת – י"ה (בתו של הקב"ה)".
כל התורה שאנחנו לומדים – בזכותה של בתיה בת פרעה, שהצילה את משה רבינו, וכל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו!
באים חז"ל ואומרים דבר נורא;
מספר המדרש {אוצר אגדות התורה – ערך משה בתיבה} – הניחה יוכבד את בנה בתיבה וחיפתה אותה מלמעלה בווילון דק כמין חופה, באמרה: "מי יודע, שמא לא אזכה ליום חופתו". ואחר נטלה את התיבה והניחה אותה בסוף על שפת היאור והלכה לה.
אומר הבן יהוידע {סוטה שם} – שעשתה לו אמו חופת נעורים. נ"ל בס"ד כיונה בחופה זו, לעשות פועל דמיוני להמשיך לו שמירה מן אור מקיף, שהוא מסמא עיניהם של חיצונים, כן המצריים יסתמו עיניהם ולא יראוהו, אך הואיל והוציאה מפיה מילין אלו, שאמרה שמא לא אזכה לחופתו, ברית כרותה לשפתים, ולא ראתה בחופתו, כי נשא אשה במדין.
אומרת הגמרא {מסכת סוטה יב, א} – {שמות ב-א} וילך איש מבית לוי. להיכן הלך? אמר רב יהודה בר זבינא: שהלך בעצת בתו. תנא: עמרם גדול הדור היה, כיון (שראה שאמר) פרעה הרשע כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו אמר: לשוא אנו עמלין?! עמד וגירש את אשתו – עמדו כולן וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו: אבא קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות; פרעה לא גזר אלא בעוה"ז ואתה בעוה"ז ולעוה"ב פרעה הרשע ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת אתה צדיק בודאי שגזירתך מתקיימת, שנאמר {איוב כב-כח} ותגזר אומר ויקם לך. עמד עמרם והחזיר את אשתו; עמדו כולן והחזירו את נשותיהן.
ומי השתתף בחתונה המחודשת?
אומרת הגמרא {שם} – הושיבה עמרם באפריון, ואהרן ומרים מרקדין לפניה ומלאכי השרת אמרו {תהילים קיג-ט} אם הבנים שמחה.
וכשנולד משה רבינו ונתמלא כל הבית אורה, מה עשה עמרם?
אומרת הגמרא {מסכת סוטה יב, ב – יג, א} – לאחר טביעת המצרים בים סוף נאמר {שמות טו-כ} ותקח מרים הנביאה אחות אהרן וגו. וכי מרים היתה רק אחות אהרן ולא אחות משה? ומדוע איפוא מכנה אותה הכתוב 'אחות אהרן'? אמר רב עמרם אמר רב ואמרי לה ויש אומרים שאמר רב נחמן אמר רב: מלמד שהיתה מרים מתנבאה כשהיא היתה עדיין רק אחות אהרן קודם שנולד משה. ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל, וכיון שנולד משה נתמלא כל הבית כולה אור, עמד עמרם אביה ונשקה על ראשה, ואמר לה: בתי, נתקיימה נבואתיך. וכיון שהטילוהו (את משה) ליאור עמד אביה וטפחה, על ראשה, ואמר לה: בתי, היכן נבואתיך? כלומר, כיצד תתקיים נבואתך אם יטבע משה ביאור? והיינו דכתיב {שמות ב-ד} ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו שביקשה מרים לידע מה יהא בסוף נבואתה האם ינצל משה ויושיע את ישראל כפי שניבאה.
א"כ יוכבד עושה למשה חופה – למה? היא התייאשה באמרה "כבר לא אזכה לראות בחופתו"; עמרם מתייאש ונותן לבתו סטירה באמרו "נו, איפה הנבואה שלך?!" – וכי יש חושך גדול יותר מזה – אבא שלה לא מאמין לה, האמא מיואשת, הילד כבר נזרק ליאור??? – יכל באותה שעה לעבור מצרי שעשה שחיית בוקר ולהפוך את התיבה ואז הלכה כל הגאולה!
באותה שעה חשוכה, מגיעה בתיה בת פרעה ליאור כדי להתגייר – דוקא בשעה הקשה ביותר מבחינת עם ישראל; אמר לה הקב"ה: "עכשיו את רוצה להתגייר?! חייך! אתן לך את האור הכי גדול – את תזכי להציל את נותן התורה!!!" – בשונה מכולם שכבר התייאשו, היא עמדה באמונתה ובאה להתגייר! – ובכך הפכה להיות בתו של הקב"ה, וזכתה למה שאחרים לא זכו!
ראיה לדברים, נוכל למצוא בדברי הגמרא במסכת גיטין;
בר קמצא חוזר לרומי ומספר לקיסר שמרדו בו היהודים; שומע הקיסר את הדברים, ומצוה על נירון קיסר לצאת למלחמה על ירושלים;
מספרת הגמרא {מסכת גיטין נו, א} – שדר עִלָוַיְיהו לנירון קיסר שלחו על היהודים את נירון קיסר, להחריב את ירושלים. כי קָאָתֵי כאשר הגיע נירון קיסר סמוך לירושלים, עשה קסמים כדרך עורבי מלחמה, שָדָא גירָא למזרח ירה חץ כלפי מזרח, אָתָא הגיע ונפל בירושלים. ירה חץ למערב, אתא הגיע ונפל בירושלים. ירה חץ לארבע רוחות השמים, אתא הגיע כל אחד מן החיצים ונפל בירושלים. לאחר מכן עשה ניחוש נוסף ואמר ליה לינוקא אמר לילד צעיר: פסוק לי פסוקיך, כלומר, אמור לי את הפסוק שאותו אתה לומד כעת. אמר ליה הילד את הפסוק {יחזקאל כה-יד} ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל וגו' דהיינו שבסופו של דבר יעניש הקב"ה את אדום ע"י עם ישראל על מה שהחריבו את ביתו. אמר נירון קיסר לעצמו: קודשא בריך הוא בעי לחרובי ביתיה הקב"ה רוצה להחריב את ביתו [כפי שנראה מן הניחוש הראשון], ובעי לכַפורי ידיה בההוא גברא וכביכול רוצה לנגב את ידיו באותו האיש [כפי שנראה מן הניחוש השני], כלומר אם אחריב את הבית, בסופו של דבר יעניש אותי הקב"ה על כך! עָרַק ברח נירון קיסר, ואזל ואיגַיֵיר והלך והתגייר;
לכאורה, לא ברור – מה פתאום אתה מתגייר, הקב"ה מראה לך שכל החיצים הולכים על ירושלים?! – אמר נירון קיסר: "אם כך יעניש הקב"ה את אדום – אני רוצה להיות דבוק בו – באמת הזאת!"
ולמה הוא זכה כתוצאה מכך?
אומרת הגמרא {שם} – ונפק מיניה ומיוצאי חלציו יצא התנא רבי מאיר.
ומה היה המיוחד ברבי מאיר בעל הנס? שכל פעם שהיה אדם בצרה ומזכיר את רבי מאיר בעל הנס – היה ניצל;
מספרת הגמרא {מסכת עבודה זרה יח, א -ב} – ועל אשתו של רבי חנינא גזרו הרומאים את דינה להריגה בחרב. משום דלא מיחה ביה משום שלא מיחתה בבעלה על שהוא הוגה את השם בפרהסיא. מכאן אמרו: כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה נענש עליו. ועל בתו של רבי חנינא גזרו הרומאים לישב בקובה (באהל) של זונות משום דאמר ר' יוחנן: פעם אחת היתה בתו של רבי חנינא מהלכת לפני גדולי רומי. אמרו זה לזה: כמה נאות פסיעותיה של ריבה [נערה] זו! כששמעה את דבריהם, מיד דקדקה בפסיעותיה שיהיו נאות עוד יותר. והיינו דאמר ר' שמעון בן לקיש: מאי דכתיב {תהילים מט-ו} עון עקבי יסבני? הכוונה היא שעונות שאדם דש בעקביו בעולם הזה כגון דקדוק בפסיעות, מסובין לו לעתיד ליום הדין … לאחר שנפטר ר' יוסי בן קיסמא, הלכו כל גדולי רומא לקבורתו. לאחר שחזרו מהלווייתו, מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון, שהיה יושב ועוסק בתורה, ומקהיל קהלות ברבים כדי ללמדם וספר תורה מונח לו בחיקו ממעלם מגזירת המלכות. הביאוהו וכרכוהו בספר תורה, והקיפוהו בחבילי זמורות {ענפים} והציתו בהן את האור. והביאו ספוגין של צמר, ושראום במים והניחום על לבו של רבי חנינא, כדי שלא תצא נשמתו במהרה. אמרה לו בתו: אבא! וכי ראוי שאראך בכך? אמר לה: אילמלי אני נשרפתי לבדי, היה הדבר קשה לי. עכשיו שאני נשרף וס"ת עמי, מי שמבקש לפרוע את עלבונה של ס"ת הוא יבקש לפרוע גם את עלבוני. ובעלות להב האש, אמרו לו תלמידיו: רבי, מה אתה רואה? אמר להן: גליון [גוילין] נשרפין ואותיות פורחות! אמרו לו תלמידיו: אף אתה פתח פיך, ותכנס [בך] האש ותצא נשמתך מהרה ולא תתייסר. אמר להן ר' חנינא: מוטב שיטלנה את נשמתי מי שנתנה לי, היינו הקב"ה, ואל יחבל הוא בעצמו כלומר, ולא אחבל אני בעצמי שלא אהיה מאבד עצמי לדעת. כשהמשיכה האש לבעור ורבי חנינא עדיין לא מת, אמר לו קלצטונירי הרומאי שהיה ממונה על שריפתו: רבי, אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ומסיר את הספוגין של צמר מעל לבך כדי לזרז את מיתתך שלא תתייסר, האם אתה מביאני לחיי העולם הבא? אמר לו רבי חנינא: הן. אמר לו אותו רומאי: השבע לי על כך. ונשבע לו. מיד הִרבה הממונה הרומאי בשלהבת ונטל את הספוגין של צמר מעל לבו של רבי חנינא, ויצאה נשמתו במהרה. אף הוא [הממונה הרומאי] קפץ ונפל לתוך האור ונשרף. יצאה בת קול ואמרה: רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העולם הבא. בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בשעה אחת כדוגמת הממונה הרומאי, ויש קונה עולמו בכמה שנים של עבודת ה' או של יסורים. ברוריא דביתהו אשתו דר' מאיר, ברתיה בתו דר' חנינא בן תרדיון הואי (היתה). לאחר מה שקרה, אמרה לו לרבי מאיר: זילא בי מלתא דיתבא אחתאי בקובה של זונות חרפה היא לי שאחותי יושבת באהל של זונות. התוכל להצילה ? שקל תָרְקַבָּא דדינרי ואזל נטל רבי מאיר תרקב {שלשה קבים} דינרי זהב, והלך לבית הבושת שבו היתה אחות אשתו. אמר לעצמו: אי לא איתעביד בה איסורא מיתעביד ניסא אם לא נעשה בה איסור, היינו, אם עדיין לא זינתה, יעשה לה נס ואצליח לשחררה. אי עבדה איסורא לא איתעביד לה ניסא אולם אם עברה על איסור {זנות} לא יעשה לה נס. לפיכך הלך רבי מאיר לברר את מצבה לפני שניסה לשחררה. אזל נקט נפשיה כחד פרשא הלך והתלבש כפרש רומאי, ונכנס לבית הבושת. אמר לה [לאחות אשתו]: השמיעני התרצי לי. אמרה ליה: דשתנא אנא נידה אני. אמר לה: מתרחנא מרתח אמתין לך עד שיפסוק דם וסתך. אמרה לו: נפישין טובא (ואיכא טובא הכא) דשפירן מינאי יש פה נערות רבות שהן יפות ממני! מששמע רבי מאיר את דבריה, אמר לעצמו: שמע מינה לא עבדה איסורא מדבריה משמע שהיא לא עברה שום איסור, ושמרה על עצמה אפילו במקום טמא זה, שכן נראה, שכל דאתי אמרה ליה הכי כל מי שבא לבית הבושת ותובע אותה, ודאי כך היא אומרת לו – כמו שאמרה לי. אזל לגבי שומר דידה הלך רבי מאיר אל השומר שלה וא"ל: הבה ניהלה תן לי את הנערה, שאני רוצה לקחתה מכאן! אמר ליה השומר: מיסתפינא ממלכותא מפחד אני מהמלכות. אמר ליה רבי מאיר: שקול תרקבא דדינרא קח תרקב של דינרים, פלגא פלח ופלגא להוי לך בחצי מהם תשחד את השלטונות, והחצי השני יהיה לך. א"ל השומר: וכי שלמי מאי איעביד וכשיגמרו הדינרים, מה אעשה? מהיכן אשלם את השוחד? א"ל רבי מאיר: אימא אמור: 'אלהא דמאיר ענני!' ומתצלת ואתה ניצול. א"ל השומר לרבי מאיר: ומי יימר דהכי איכא ומי אמר שאכן כך הוא, שבאמת אנצל ע"י תפילה זו? [א"ל רבי מאיר: השתא חזית כעת תראה] הוו הנהו כלבי דהוו קא אכלי אינשי היו שם אותם כלבים שהיו אוכלים בני אדם – בשפתינו 'אָמְסְטָפִים' ☺ שקל קלא שְדָא בְהוּ נטל השומר גוש עפר וזרק עליהם, הוו קאתו למיכליה באו הכלבים להתנפל עליו ולאוכלו, אמר, 'אלהא דמאיר ענני!' מיד שַבְקוהַ עזבוהו הכלבים. בכך השתכנע השומר שאכן יש בידו דרך להינצל, ויהבה ליה ומסר את גיסתו של רבי מאיר לידיו. לסוף אשתמע מילתא בי מלכא לבסוף נשמע הדבר בבית המושל. אתיוה הביאו את השומר למשפט, ולאחר שהאשימו אותו בשיחרור אסירת מלכות נגד החוק, אסקוה לזקיפה העלוהו לגרדום לתלותו. אמר: 'אלהא דמאיר ענני!' התרחש נס, ולא הצליחו לתלותו. אחתוה הורידוהו מהגרדום ואמרו ליה, מאי האי מה זה שאין אנו מצליחים לתלותך? אמר להו: הכי הוה מעשה כך היה המעשה, וסיפר להם מה שאירע בינו לבין רבי מאיר. אתו חקקו לדמותיה דר' מאיר אפיתחא דרומי באו הרומאים, וחקקו את דמותו של רבי מאיר על שערי העיר רומי. אמרי ואמרו, כלומר, הכריזו: כל דחזי לפרצופא הדין לייתיה כל מי שראה את בעל הפנים הללו יביאהו לרשויות! יומא חדא חזיוהי רהט אבתריה יום אחד ראוהו הרומאים ורדפו אחריו. רהט מקמייהו על לבי זונות ברח רבי מאיר מפניהם ונכנס לבית זונות. איכא דאמרי בשולי עובדי כוכבים חזא יש אומרים שלא כך היה המעשה, אלא שבאותו רגע ראה לפניו תבשיל של עובדי כוכבים שאסור באכילה. טמש בהא ומתק בהא הטביל אחת מאצבעותיו בתבשיל ומצץ באצבע אחרת. איכא דאמרי אתא אליהו אדמי להו כזונה ויש אומרים גירסה שלישית על מה שקרה, שבא אליהו הנביא, ונדמה לרומאים כזונה, כְּרַכְתֵיה והיא חיבקה את רבי מאיר. אמרי אמרו הרומאים: חס ושלום! לא יתכן שזה רבי מאיר! אי ר' מאיר הוה לא הוה עביד הכי שאילו היה זה רבי מאיר, לא היה עושה כן. וכך ניצל מהם. ואף על פי כן, הואיל והיה עדיין מבוקש ע"י השלטונות וחשש שיתפסוהו קם רבי מאיר ערק אתא לבבל וברח מארץ ישראל לבבל, שם לא שלטו הרומאים. איכא דאמרי מהאי מעשה יש אומרים שהסיבה שברח מארץ ישראל היתה באמת משום מעשה זה של הצלת גיסתו. ואיכא דאמרי ממעשה דברוריא ויש אומרים שהוא ברח לבבל בגלל מעשה אחר, שקרה עם ברוריא אשתו.
א"כ אותו רבי מאיר בעל הנס – מאיפה יצא??? מנירון קיסר שדבק בקב"ה – מתי??? כשהכול היה חושך!!! אחד שבא להידבק בקב"ה כשהכול חושך, זוכה שיצא ממנו א' כמו רבי מאיר בעל הנס שמאיר את כל העולם!!!
מה כל זה נוגע אלינו?
לכל א' וא' מאיתנו ישנם ימים של אור וישנם ימים חושך. מאד קל לדבוק בקב"ה בימים של האור, וכמו שכותב החזון איש זצ"ל 'אנשים שזמרת הבטחון על שפתותיהם' – אישה בסדר, ילדים בסדר, פרנסה בסדר, בריאות בסדר – הכל ב"ה הולך אצלם כמו שעון שוויצרי; אשתו נפקדת ב"ה כל שנה, הילדים מתחנכים בת"ת הטובים ביותר, בישיבות הטובות ביותר, ברגע שהם יוצאים לשידוכים – תוך 24 שעות הם כבר מאורסים – הכל מצוין אצלם! – גן עדן בעולם הזה! ותמיד תשמע מהפה שלהם "ברוך ה'!" – כל זה עד מתי? עד שמתחיל להיות 'באג' במערכת ☺;
כותב החזון איש {אמונה וביטחון, פרק ב} – נקל להיות בוטח בשעה שאין עיקר התפקיד של הביטחון, אך מה קשה להיות בוטח בשעת תפקידו באמת, נקל לשגר בפיו ובשפתיו את הביטחון, שהוא להלכה ולא למעשה, רק כמתענג על דמיונות מזהירים ומשמחים, ומרוב הימים הוא מטעה את עצמו ומטעה את אחרים, כי אמנם עלה על בני גילו במידת הביטחון, ולאמיתת הדבר משמש במדה זו להטבת חלומות נעימים על העתיד הכמוס.
אתה בא לא' מ'זמרי הבטחון' ואומר לו שיש לך קשיים בפרנסה – "דוד, מה קרה לך ?! מה אתה בלחץ ?! הקב"ה זן ומפרנס מקרני ראמים עד ביצי כנים. מה אתה מודאג?! בחייך, הדלקת נר לרשב"י ?! תתחיל להדליק, תראה איך הכל זורם! אם תרצה אתן לך קמע, תראה איך יתחילו לצמוח לך חרובים בפתח הבית" ☺
הוא מאמין חזק בכל הפסוקים, הוא יודע כל מה שזז בענייני הביטחון! יש לו ברוך ה' סופר-מרקט עם שמונה קופאיות, מרויח טוב, הכל הולך מצוין ברוך ה'! כל מי שבא אליו עם קשיים בפרנסה, נותן לו עלה אחד מהערבה – "קח את זה, אתה תהיה מסודר".
יום אחד מתעורר האיש ומוצא שלט מול ה'סופר' שלו – 'כאן יפתח בע"ה בל"ג בעומר סופר רמי לוי'; הדופק כבר לא עובד כמו שצריך… "אתם מכירים את מי שפותח כאן את החנות?"
"רמי לוי"
"אין מקום אחר, רק פה?!?!"
"אדון דוד, מה קרה?! אתה רוצה, יש לי פה ערבה… תדביק את זה על החלון של רמי לוי" ☺
כל 'זמרי הביטחון' הם זמרים, כל זמן שלא נגעו להם ב'רגלים' שלהם. ברגע שמישהו נגע להם בפרנסה, כל השירה של הביטחון נעלמת. ואז מה הוא עושה ?! בהתחלה לא נעים לו, כי הוא היה 'זמר הביטחון מספר 1'. אבל אחרי שמתחילים לטפס לו על הפרנסה, הוא מגייס את כל 'כוחות הביטחון', כדי להילחם כנגד אותו בנאדם – "דבר איתו… יורד לשדה חבירו"… תגיד לו שאני אפעיל את הרב הזה, שיוציא עליו חרם ויגמור לו את העסק! הוא בא ופותח לי עסק מול החנות?!?!"
"אדון דוד מה אתה בלחץ ?! יהיו פה הרבה סופרים בסביבה, אם אצלך לא יהיה חלב, אז יקנו אצלו… מה הבעיה ?! אתה חושב שיחסר לך משהו ממה שנגזר עליך?!"
אומר החזון איש, כל 'זמרת הביטחון' נעלמת לבנאדם ברגע שנגעו בו – זה לא נקרא 'אדם מאמין'. הניסיון של האדם הוא כאשר הכל חשוך אצלו ולא הולך לו שום דבר – שהילדים לא הולכים בקו שלו, והבריאות רופפת והפרנסה ברצפה – אז הוא נבחן! ברגעים האלה זה החכמה לדבוק בקב"ה! – ואם כך הוא יעשה, הוא יזכה לנסי ניסים!
מובא בשם החפץ חיים [שם עולם, פרק כ"ב], אומר דוד לשלמה בנו: {מ"א ב, ז} וְלִבְנֵי בַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי תַּעֲשֶׂה חֶסֶד וְהָיוּ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ כִּי כֵן קָרְבוּ אֵלַי בְּבָרְחִי מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם אָחִיךָ – מה פירוש "קָרְבוּ אֵלַי"?
כותב הספר זהב מרדכי – וצריך ביאור הלשון "קרבו אלי", שהרי ברזילי ובניו הם שעשו חסד עם דוד, שקרבו אותו וסעדו אותו בעת צרתו, והיה מן הראוי לומר כי כן "קרבו אותי"?
ושמעתי בשם החפץ חיים שביאר, דעל מעשה החסד שעשו עם דוד עדיין לא היה מגיע להם שכר כה גדול של "והיו באוכלי שלחנך", ולכן דייק דוד לומר "כי כן קרבו אלי", והיינו שהמשיכו לכבד אותו כמלך אע"פ שהיה בלא שררה ובלא עם, ועבור זאת קבלו שכר של קרבה למלכות "והיו באוכלי שלחנך".
א"כ לדבוק בקב"ה שהכל הולך – זו לא חכמה. החכמה היא להתקרב אליו גם כשקשה לך! כשהכול הולך קשה – שם תדבוק בו!
נדבק בקב"ה בכל עת ובכל שעה, ונזכה לגאולה השלימה ב"ב אמן ואמן!!!