פרשת יתרו – כל אחד והצ'יפ שלו – שנת תשפ"ב.
פרשת השבוע שנקרא בע"ה בשבת זו, פרשת יתרו. עוסקת הפרשה במעמד הר סיני – קבלת התורה.
מעמד הר סיני הוא א' האירועים שנצטווינו לזכור בכל יום; זה א' מששת הזכירות שבני עדות אשכנז אומרים בכל יום, לעומת בני עדות ספרד, שיש להם עשר זכירות; אומרת התורה בפרשת ואתחנן {דברים ד, ט} רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ: {י} יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן.
בא הזוהר הקדוש ושואל, מה זכה יתרו שפרשת קבלת התורה נקראה על שמו?
כדי להבין את הדברים, נצטרך ללמוד קטע ברש"י בתחילת הפרשה, על הפסוק: {יח, א} וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם;
אומר רש"י – וישמע יתרו. מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק.
אומרת הגמרא {מסכת זבחים קט"ז, א} – שכשניתנה תורה לישראל היה קולו של הקב"ה הולך מסוף העולם ועד סופו וכל מלכי עובדי כוכבים אחזתן רעדה בהיכליהן ואמרו שירה, שנאמר {תהילים כט-ט} ובהיכלו כולו אומר כבוד. נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע ואמרו לו מה קול ההמון אשר שמענו שמא מבול בא לעולם? אמר להם בלעם: {תהילים כט-י} ה' למבול ישב וישב ה' מלך לעולם; כבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם. אמרו לו: מבול של מים אינו מביא אבל מבול של אש מביא שנאמר {ישעיה סו-טז} כי הנה באש ה' נשפט. אמר להן כבר נשבע שאינו משחית כל בשר. ומה קול ההמון הזה ששמענו? אמר להם: חמדה טובה יש לו בבית גנזיו שהיתה גנוזה אצלו תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם וביקש ליתנה לבניו, שנאמר {תהילים כט-יא} ה' עוז לעמו יתן. מיד פתחו כולם ואמרו {תהילים כט-יא} ה' יברך את עמו בשלום.
נשאלת השאלה – לכאורה, איך בדיוק שמעו את קריעת ים סוף ומלחמת עמלק – והרי לא היתה את כל הטכנולוגיה שיש היום?!
שאלה נוספת, שואל המהר"ם שיק, בשביל מה היה יתרו צריך לבוא – הוא היה יכול להישאר במדין ולהתגייר שם?!
דבר ראשון יש לדעת, שעל השאלה מאיפה ידעו על קריעת ים סוף, זה לא כ"כ קשה כי אומרים חז"ל שכל מימות שבעולם נבקעו, אז ממילא אם אדם בשוויץ היה יושב באמבטיה ופתאום נבקעו לו המים לשני הצדדים והוא נשאר יבש, ואשתו בדיוק בישלה מרק והמים בסיר נבקעו לה לשנים – א' אמר לשני והשני לשלישי והשלישי לרביעי וככה התפרסם הדבר. אבל בכל זאת, מאיפה ידעו על מלחמת עמלק?! התשובה כתובה בשני מדרשים;
אומרת התורה: {שמות יז, ט} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי.
נשאלת השאלה – מה פירוש "בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים" – איזה אנשים צריך לבחור בדיוק?
אומר החזקוני – בחר לנו אנשים. שנולדו באדר השני ואין להם לירא ממכשפות, שהרי אין בו מזל ובני עמלק מכשפנים הם ויש להם יכולת בי"ב מזלות ובעת שאין בו מזל, אין כשוף מצליח. ד"א בחר לנו אנשים כדי שיהא מספר חיל שלנו ושלהם שוים.
מעבר לזה, אומרים חז"ל, הלך משה רבינו ועצר להם את השמש – ובזה הוא שיבש להם את כל מערכת הכישופים.
ולכן אם עמדה השמש מלכת, ממילא כולם ראו את זה! – וזה מה שאומר לנו רש"י: "מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק" – קריעת ים סוף שכל מימות שבעולם נבקעו. ומלחמת עמלק מזה שהשמש עמדה מלכת!
לכאורה, בשביל מה באו עמלק ממרחק 1600 ק"מ להילחם עם ישראל ברפידים, והרי לא היה להם זהב ולא כסף ולא מקורות מים?!
אומרת הגמרא {מסכת סנהדרין צט, ב} – תמנע בתו של שׂעיר החורי, אחותו של לוטן בת מלכים הואי היתה דכתיב {בראשית לו-כט} אלוף לוטן אלוף תמנע וכל אלוף הנזכר בתורה מלכותא בלא תאגא היא שר גדול , כמותו כמלך, אלא שאינו מעוטר בכתר מלכות. והנה לוטן זה, ירש את שררת ה"אלוף" משעיר אביו, אבי כל משפחת החורי, ונמצא שאחותו תמנע היתה בתו של מלך. בעיא לאיגיורי רצתה תמנע להתגייר. באתה אצל אברהם יצחק ויעקב ובקשה מהם שיגיירוה ולא קבלוה הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו, כי אמרה מוטב תהא שפחה לאומה זו לבניהם של האבות, דהיינו לאליפז בנו של עשו בן יצחק ולא תהא גבירה מלכה לאומה אחרת לחורים בני שעיר ! וזהו מה שבא הכתוב "ואחות לוטן תמנע" ללמדנו, כמה היתה גדולתו של אברהם אבינו, וכמה היו משתוקקים להידבק בזרעו, עד שבת מלכים כתמנע העדיפה להיות פילגש בביתם. נפק יצא מינה נולד ממנה עמלק דצערינהו לישראל שגרם הרבה צער לישראל.
כותב ההדר זקנים מבעלי התוספות – ויבא עמלק. נמצא במדרש … כיון שראה עשו שלא עשה אליפז מצותו, הלך לעמלק בן אליפז וא"ל שיהרג יעקב. נתרצה עמלק לדברי זקנו עשו, ונשבע לו שיהרגנו. כששמעה תמנע הדבר הרע, הזהירה בו כמו שעשתה לאליפז ולא קבל דבריה. אמרה לו: חוב גדול מוטל על זרעו של אברהם, כדכתיב "ועבדום וענו אותם". ואם תיהרג יעקב, הרי החוב מוטל עליך ועל זרעו של עשו, כי אתם מזרע אברהם. ולכך המתין עד אחר השיעבוד שנפרע החוב ויצאו ממצרים, ויבא עליהם להנקה משבועתו. והיינו דכתיב "ויבא עמלק".
בפרשת כי תצא, אומרת התורה: {דברים כה, יז} זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: {יח} אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים.
אומר רש"י – אשר קרך בדרך. לשון קור וחום, צננך והפשירך מרתיחתך, שהיו כל האמות יראים להלחם בכם ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה. אף על פי שנכוה, הקרה אותה בפני אחרים.
ארבעים שנה אחרי קריעת ים סוף, אמרה רחב למרגלים: "עדיין כולם פוחדים ממכם!"; באו עמלק ואמרו: "למרות שנקבל מכה – לפחות נצליח לצנן את האמבטיה!"
אומר הספר נתיב התורה – וחשש יתרו שמא גם הוא יתפש לקרירות ואדישות, ולכן מיד ששמע שני דברים אלו (קריעת ים סוף ומלחמת עמלק) מיהר ובא להתגייר.
בא יתרו בפרשת השבוע ואומר: {יח, יא} עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם – ומאיפה ידע יתרו מי גדול באלהים ומי לא?
אומר רש"י – עתה ידעתי. מכירו הייתי לשעבר ועכשיו ביותר: מכל האלהים. מלמד שהיה מכיר בכל עבודה זרה שבעולם שלא הניח עבודה זרה שלא עבדה.
תארו לעצמכם את האפיפיור נואם ביום ראשון לפני כל מאמיניו – בכל העולם כולו; הוא עומד ואומר: "רבותי! שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד!!!", ואז הוא פונה אל כל ציבור המאמינים ואומר להם: "תדעו לכם, זו הפעם האחרונה שאני הולך לדבר כאן. מחר בע"ה אני עוזב את איטליה ונוסע לירושלים עיר הקודש כדי להתגייר בבית הדין של הבד"צ! – איזה רעש זה היה עושה בעולם!!!
זה מה עשה יתרו באותו זמן – הוא היה האפיפיור של אותו הזמן! כל מי שרצה לדעת איך לעבוד ע"ז, היה מגיע לשאול אותו;
אומר הזוהר הקדוש {ח"ב דף סט, ע"א} – וְכֵיוָן דְּאָתָא יִתְרוֹ כֵּיוָן שֶׁבָּא יִתְרוֹ, דְּאִיהוּ כּוֹמָרָא עִלָּאָה, דְּכָל טַעֲוָון אַחֲרָנִין שֶׁהוּא כֹּמֶר עֶלְיוֹן שֶׁל כָּל יֶתֶר הָאֱלִילִים, כְּדֵין אִתְתָּקַּף וְשָׁלִיט יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל כֹּלָּא אָז הִתְחַזֵּק וְשָׁלַט כְּבוֹד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַכֹּל.
בְּגִין, דְּכָל עָלְמָא, כַּד שָׁמְעוּ שֵׁמַע גְּבוּרְתֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, זָעוּ מִשּׁוּם שֶׁכָּל הָעוֹלָם, כְּשֶׁשָּׁמְעוּ שֵׁמַע גְּבוּרָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זָעוּ. וְכֻלְּהוּ הֲווֹ מִסְתַּכְּלָן בְּיִתְרוֹ וְכֻלָּם הָיוּ מִסְתַּכְּלִים בְּיִתְרוֹ, דְּאִיהוּ חַכִּים וְרַב מְמָנָא דְּכָל טַעֲוָון דְּעָלְמָא שֶׁהוּא חָכָם וּמְמֻנֶּה גָּדוֹל שֶׁל כָּל אֱלִילֵי הָעוֹלָם, כֵּיוָן דְּחָמוּ, דְּאִיהוּ אָתָא וּפָלַח לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כֵּיוָן שֶׁרָאוּ שֶׁהוּא בָּא וְעוֹבֵד לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָמַר עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל יְיָ' מִכָּל הָאֱלֹהִים, כְּדֵין כֻּלְּהוּ אִתְרַחֲקוּ מִפּוּלְחָנֵיהוֹן, וְיָדְעוּ דְּלֵית בְּהוּ מַמָּשׁוּ אָז כֻּלָּם הִתְרַחֲקוּ מֵעֲבוֹדוֹתֵיהֶם וְיָדְעוּ שֶׁאֵין בָּהֶם מַמָּשׁ. כְּדֵין אִתְיָיקַר יְקָרָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּכָל סִטְרִין וְאָז הִתְכַּבֵּד כְּבוֹד הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכָל הַצְּדָדִים. וְעַל דָּא אִתְרְשִׁים פַּרְשְׁתָּא דָּא בְּאוֹרַיְיתָא, וְשֵׁירוּתָא דְּפַרְשְׁתָּא הֲוָה בֵּיהּ בְּיִתְרוֹ וְלָכֵן נִרְשְׁמָה פָּרָשָׁה זוֹ בַּתּוֹרָה, וְרֵאשִׁית הַפָּרָשָׁה הָיָה בּוֹ, בְּיִתְרוֹ.
אומר לנו הזוהר הקדוש יסוד נפלא. אתה רוצה לדעת למה פרשת מעמד הר סיני נקראת על שם יתרו?!
כשכר ליתרו על מעשה קידוש ה' שעשה בכל העולם! אין לך אדם מכל הגרים, שעשה רעש בכל העולם כיתרו!
בא הבאר יוסף ומוסיף על הדברים;
יתרו מגיע למדבר, אומרת התורה: {יח, ה} וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים וגו': {ז} וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם וַיָּבֹאוּ הָאֹהֱלָה.
אומר רש"י – וישתחו וישק לו. איני יודע מי השתחוה למי, כשהוא אומר איש לרעהו, מי הקרוי איש, זה משה, שנאמר (במדבר יב ג) והאיש משה.
נשאלת השאלה – כמה זמן לא פגש משה את יתרו?
מקסימום שמונה עשר חודש; ומה הוא עושה כשהוא רואה אותו?! יוצא לקראו ושואל לשלומו – "וַיִּשַּׁק לוֹ וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם";
לפני ארבע פרשיות, קראנו על המפגש של משה עם אהרן; אומרת התורה: {ד, כז} וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּרָה וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ – 60 שנה הם לא רואים א' את השני, וכשהם נפגשים הם לא שואלים א' את השני 'מה נשמע'! ומה עושה אהרן?! – "וַיִּשַּׁק לוֹ" – מה פתאום הוא מנשק אותו?!
אומר הספורנו – וישק לו. כמנשק דבר קדוש, כענין וישקהו …
אומר הבאר יוסף – יש להבין מה זה שספרה לנו התורה ששאלו איש לרעהו לשלום, ומובן מאליו מן הסתם ששאלו לשלום כמנהג וכרגיל, ומה בא ללמדנו בזה, ולא עוד אלא שחז"ל באו ולמדו בגזירה שוה שמשה רבינו הנקרא 'איש' שאל לשלום חותנו, ומה איכפת לנו אם יתרו גם הוא שאל לשלום משה חתנו, התינח השתחוואה ונשיקה שעשה משה לכבוד חותנו, בא ללמדנו שחייב אדם בכבוד חותנו, אבל שאילת שלום הוא דבר שנוהג גם בסתם בני אדם, ומה הוא החידוש שבא להודיענו בזה.
ואפשר לפרש משום שמשה לא נחפז לקבל את יתרו לגירות עד אשר יחקור אותו וידע אם אמנם בא להתגייר לשם שמים, או משום שהוא נמצא במצב ירוד, וישראל הם כעת ברום המעלה ולכן בא להסתפח עם ישראל [ובכהאי גוונא הוי בגדר שאמרו (יבמות כד, ב) אין מקבלין גרים לימות המשיח, וכן לא קבלו גרים בימי דוד ושלמה] והנה רש"י פי' מהמכילתא, מה שנאמר (פסוק ה) ויבוא יתרו וגו' אל המדבר, אף אנו יודעים שבמדבר היה, אלא בשבחו של יתרו דיבר הכתוב שהיה יושב בכבודו של עולם ונדבו לבו לצאת אל המדבר מקום תוהו לשמוע דברי תורה, ע"כ. ולכאורה יקשה ע"ז שאמרו שהיה יושב בכבודו של עולם, הלא אמרו במדרש {פ' שמות והוא ברש"י שם}, שיתרו פירש מעבודה זרה ועמדו בני המדינה ונדהו שלא יעשו לו מלאכה ולא ירעו את צאנו, ולכן היה מוכרח לשלוח את בנותיו לרעות את צאנו, ואף אותן גירשו הרועים מפני הנידוי, א"כ היה נרדף אפילו מן הרועים, ואיך אמרו כאן שהיה יושב בכבודו של עולם, וצריך לומר שמזמן שבא משה אל יתרו וישב עמו וראו את גדולתו וגבורתו של משה, אז החזירו את יתרו לכבודו ולכהונתו, ובמדרש {פ' בלק והובא ברש"י שם} אמרו, ויאמר מואב אל זקני מדין, מה טיבן של זקני מדין כאן אלא שהיו רואין את ישראל נוצחין שלא כדרך הארץ, אמרו: מנהיג שלהם במדין נתגדל נדע מהם מה מדותיו, אמרו להם זקני מדין אין כחו אלא בפיו וכו', ע"כ. מבואר מזה שמשה רבינו כשהיה במדין ראו בו גדולות ונפלאות שעשה שם בכח פיו, ולכן מצד פחדם ומוראם מפני משה עשו שלום עם יתרו והושיבוהו על כנו ולכהונתו.
אולם עכשיו רצה משה לידע , אם אולי מעת שמשה נפרד מחותנו, חזרו אנשי מדין שוב לרדוף אותו ולנדותו, ולכך בחר לו יתרו לבוא אל משה ואל ישראל להתגייר, ולכוונה זו אמר "וישאלו איש לרעהו לשלום", ולמדו חז"ל שמשה הנקרא 'איש' שאל לשלום יתרו, היינו ששאל לו איך הוא נמצא עכשיו שם במדין, אם הוא חי בשלום עם בני עמו ובני מדינתו אם לא, וכשנודע לו למשה שאמנם חותנו הוא בשלום ושלוה, ויושב גם עכשיו בכבודו של עולם, א"כ גירותו הוא רק לשם שמים, אז קבלו וַיָּבֹאוּ הָאֹהֱלָה, ואמרו על זה במכילתא – זה בית המדרש, וזהו הכוונה במה שסיפר הכתוב ששאלו איש לרעהו לשלום, ולמדו חז"ל דהפירוש שמשה שאל לשלום חותנו, ואין הכוונה על שאילת שלום הנהוגה והרגילה בין איש לרעהו, אלא על שאילת שלומו ומעמדו ומצבו לפי הכוונה המבוארת, להיווכח מזה אם ביאתו היא לשם שמים.
ע"כ דבריו הנפלאים.
לאחר הדברים האלה, הייתי רוצה לעמוד על נושא א' בפרשה – העצה שנותן יתרו למשה רבינו:
אומר יתרו למשה: {יח, יט} עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים אֶל הָאֱלֹהִים;
אומר רש"י – היה אתה לעם מול האלהים. שליח ומליץ בינותם למקום, ושואל משפטים מאתו.
{שם כ} וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן.
בא יתרו למשה ואומר לו: "תשמע, אתה צריך ללמד אותם את החוקים ואת התורות"; אליבא לשיטה שסוברת שיתרו הגיע לפני מעמד הר סיני, אז 'החוקים והתורות' שקיבלו במרה: פרה אדומה, כיבוד אב ואם, דינים ושבת. ואליבא לשיטה שסוברת שיתרו הגיע לאחר מעמד הר סיני, אז 'החוקים והתורות' שהקב"ה נתן להם.
רש"י לא אומר אף מילה על פס' כ' – וקשה, למה צריך להסביר להם "אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן", והרי כתוב קודם לכן "וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת"?
כותב התורה שלמה – והודעת להם את הדרך ילכו בה. רמז לציון קברות (שעושין סימנים על הקברות בסיד וכו' דחוור כעצמות כדי שלא ילכו אוכלי תרומה לשם, רש"י) … (מועד קטן ה ע"ב).
אומר המדרש שכל טוב – והודעת להם. זה בית חייהם, הודיעם זמנים שילכו לבתי כנסיות ובתי מדרשות ולהראות את פני ה' במקום אשר יבחר …
כותב התרגום יונתן בן עוזיאל – "… וּתְהוֹדַע לְהוֹן יַת צְלוֹתָא דְיֵיצְלוּן בְּבֵית כְּנִשְׁתְּהוֹן …"
פירוש נוסף, מה זה 'בית חיהם'?
כותב רש"י {מסכת שבת י.} – חיי עולם. תורה תפלה צורך חיי שעה היא לרפואה לשלום ולמזונות.
אותו הדבר משה רבינו, שהיו העם באים מהבוקר עד הערב לשאול אותו שאלות;
כותב הרמב"ן – כי יבא אלי העם לדרוש אלהים. השיב משה לחותנו צריכים הם שיעמדו עלי זמן גדול מן היום, כי לדברים רבים באים לפני, כי יבא אלי העם לדרוש אלהים להתפלל על חוליהם ולהודיעם מה שיאבד להם, כי זה יקרא "דרישת אלהים", וכן יעשו עם הנביאים כמו שאמר (ש"א ט ט) לפנים בישראל כה אמר האיש בלכתו לדרוש אלהים לכו ונלכה עד הרואה, וכן ודרשת את ה' מאותו לאמר האחיה מחלי זה (מ"ב ח ח), שיתפלל עליו ויודיענו אם נשמעה תפלתו, וכן ותלך לדרוש את ה' (בראשית כה כב), כמו שפירשתי שם, ועוד שאני שופט אותם, כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי. ועוד אני מלמד אותם תורה, והודעתי להם את חקי האלהים ואת תורותיו.
באה הגמרא בשני מקומות בש"ס, ומביאה דרשה;
אומרת הגמרא {מסכת ב"ק צט, ב – ק, א} – כדתני רב יוסף {שמות יח-כ} והודעת להם זה בית חייהם; את הדרך זו גמילות חסדים; ילכו זו ביקור חולים; בה זו קבורה; את המעשה זה הדין; אשר יעשון זו לפנים משורת הדין.
כותב רש"י – בית חייהם. תלמוד תורה.
במסכת ב"מ, כותב רש"י – זה בית חייהם. ללמוד להם אומנות להתפרנס בו חוקות ותורות כתיבי ברישיה דקרא.
בא הרב וולבה בספר השיחות שלו ואומר דבר נפלא;
אליבא לשיטת רש"י שמשה רבינו צריך ללמד אותם אומנות, אומר יתרו למשה: "יבוא אליך דוד, תאמר לו איזו אומנות מתאימה לו – "אתה תהיה אופטיקאי"; אתה יעקב הולך להיות בנקאי; אתה שלמה תהיה נהג אוטובוס; אתה שלמה תהיה רוקח"
שואל הרב וולבה {דעת שלמה, מאמרי ימי רצון, מאמרי חיים מאמר ז'} – ויש להבין מה הצורך להודיע להם אומנות – יחפש לו כל אחד אומנות וילמוד אותה – וכי לזה זקוקים למשה רבינו שהוא יודיע להם?
ועוד יש לשאול, מי צריך בכלל אומנות במדבר – והרי לא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן?! – 40 שנה במדבר, אנשים למדו תורה מהבוקר עד הערב – אוכל, אכלו מָן, שתיה שתו מבארה של מרים ובגדים היו גדלים איתם והעננים היו מכבסים להם אותם!
ומה עם לחתן ילדים – מאיפה הכסף? – אין שום בעיה. היו קונים אוהל בחמש מאות שקל ובזה היה נגמר הסיפור 😊 ; ומה עם החתונה? פשוט מאד. היו מתחתנים ברחבת בית המדרש – משה רבינו היה מסדר קידושין, וכל א' היה מביא איתו את מנת המן שלו ואוכל – עושים שבע ברכות וחוזרים בחזרה ללמוד תורה!
ועוד, אומרים חז"ל {מסכת בכורות ה, ב} – שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים.
אם נמיר את התשעים חמורים לובים למה שיש לנו היום, זה כמו תשעים משאיות של ברינקס! 😊; מי צריך ללכת לעבוד?! מקסימום היית מכוון את המשאית אחורה – קדימה 😊 ועוד ראיה שהיה להם כסף בשפע, קראנו שבוע שעבר: {טו, כב} וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וגו', ופירש"י: "ויסע משה. הסיען בעל כרחם שעטרו מצרים סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות, והיו ישראל מוצאין אותם בים, וגדולה היתה בזת הים מבזת מצרים, שנאמר (שיר השירים א יא) תורי זהב נעשה לך עם נקדות הכסף, לפיכך הצרך להסיען בעל כרחם"
א"כ למה היה צריך ללמד אותם אומנות, הרי כסף לא היה חסר להם?!
אם אלה פני הדברים, בואו ניגש לביאור הדברים:
מספרת הגמרא {מסכת פסחים נ, א} – דרב יוסף בריה בנו דר' יהושע בן לוי שחלש ואיתנגיד חלה והתעלף – קיבל דום לב והיה ב'מוות קליני'. כי הדר כאשר חזר, כלומר לאחר ששבה אליו הכרתו והלב חזר לפעול, אמר ליה אבוה (אביו): מאי חזית מה ראית בעולם הבא? אמר ליה רב יוסף לאביו: עולם הפוך ראיתי! אלה שהם עליונים בעולם הזה, נמצאים למטה בעולם הבא – לא להאמין מה שהולך שם! הכרתי כאן יהודי שנראה צדיק – עם פאות, חליפה וכו', כל מי שהיה עובר ברחוב היה מנשק לו את היד; הייתי בטוח שכשאני יבוא למעלה, אני אראה אותו יושב בשורה הראשונה בגן עדן – מקסימום שניה או שלישית. אבל הגעתי למעלה, פתאום אני רואה אותו יושב בשורה הששים! והתחתונים בעולם הזה נמצאים למעלה בעולם הבא! – ירדתי למטה להסתכל מי נמצא בשורה השניה, אתה יודע את מי אני רואה?! את דוד הסנדלר מרחוב אלחריזי! לא זיהיתי אותו, כי הוא תמיד היה עם מסמרים בפה! 😊 – חזרתי מזועזע, פשוט לא להאמין! אמר לו ר' יהושע בן לוי: בני, עולם ברור ראית…
לכאורה, דבריו של ר' יוסף לא מובנים; הוא חזר מלמעלה ואמר שהוא לא מבין מה הולך שם – "הייתי בטוח רבנים שורה ראשונה, סנדלרים שורה אחרונה – הגעתי וראיתי בדיוק להיפך: סנדלרים שורה ראשונה, רבנים שורה אחרונה! – מה הולך שם?"
לכאורה, לא מובן – האם ר' יוסף לא ידע שיש מתחזים – מה לא מובן לו?! מה הוא חשב, שכל מה שנראה בעולם הזה זוהר, זה באמת זוהר – והרי אמרו חז"ל – "כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב"?!
בתפילות ראש השנה, אמרנו ב'סדר הזיכרונות': "כי זכר כל היצור לפניך בא: מעשה איש ופקודתו, ועלילות מצעדי גבר מחשבות אדם ותחבולותיו, ויצרי כל מעללי איש"; בני עדות אשכנז אומרים את זה בכל 'יעלה ויבוא' ומוסיפים: "יַעֲלֶה וְיָבֹא יַגִּיעַ יֵרָאֶה וְיֵרָצֶה יִשָּׁמַע יִפָּקֵד וְיִזָּכֵר זִכְרוֹנֵנוּ וּפִקְדוֹנֵנוּ וְזִכְרוֹן אֲבוֹתֵינו וכו'" – והשאלה שנשאלת היא, מה פירוש הדבר "זִכְרוֹנֵנוּ וּפִקְדוֹנֵנוּ"?
כדי להבין את הענין, נצטרך לעמוד על נק' נפלאה נוספת;
אומר המדרש {במדבר רבה, פרשה ב, אות ג} – הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן, בְּשָׁעָה שֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַר סִינַי יָרְדוּ עִמּוֹ כ"ב רְבָבוֹת שֶׁל מַלְאָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סח, יח): רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן …
בדרך אגב, אומרת הגמרא {מסכת יבמות סד, א} – ת"ר: {במדבר י-לו} ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל מלמד שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל היינו כ"ב אלף. הרי שהיו ישראל שני אלפים ושני רבבות חסר אחד וזה לא עסק בפריה ורביה לא נמצא זה גורם לשכינה שתסתלק מישראל.
נשאלת השאלה – אם השכינה לא שורה בפחות מכ"ב אלף מישראל, איך יכול להיות שאומרים חז"ל [סוטה יז.]:"איש ואשה זכו שכינה ביניהן" והרי הם רק שתים?
אומר הבן יהוידע [יבמות שם] – אין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל. נ"ל בס"ד, טעם למספר זה כי ברכתן של ישראל יפול מצדך אלף ורבבה מימינך , נמצא כל אחד שקול כנגד י"א אלפים, וידוע האדם נקרא עולם קטן, אך הוא לבדו פלג עולם, ועם אשתו הוא עולם שלם וזה הכח של י"א אלפים, כמו שיש לזכר יש ג"כ לנקבה, וא"כ הוא ואשתו שהם עולם שלם המה כנגד כ"ב אלף, שהוא שני אלפים ושני רבבות, ולכן אמרו אין השכינה שורה על ישראל פחות משני אלפים ושני רבבות.
ממשיך המדרש ואומר – וְהָיוּ כֻלָּם עֲשׂוּיִם דְּגָלִים דְּגָלִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ה, י): דָּגוּל מֵרְבָבָה, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אוֹתָן יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם עֲשׂוּיִם דְּגָלִים דְּגָלִים, הִתְחִילוּ מִתְאַוִּים לִדְגָלִים, אָמְרוּ אַלְוַאי כָּךְ אָנוּ נַעֲשִׂים דְּגָלִים כְּמוֹתָן, לְכָךְ נֶאֱמַר: הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן, זֶה סִינַי שֶׁנִּתְּנָה בּוֹ הַתּוֹרָה שֶׁנִּמְשְׁלָה בַּיַּיִן (משלי ט, ה): וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי, הֱוֵי: אֶל בֵּית הַיָּיִן, זֶה סִינָי. וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה, אָמְרוּ אִלּוּלֵי הוּא מַגְדִּיל עָלַי אַהֲבָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים כ, ו): נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ וגו', אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַה נִּתְאַוִּיתֶם לַעֲשׂוֹת דְּגָלִים, חַיֵּיכֶם שֶׁאֲנִי מְמַלֵּא מִשְׁאֲלוֹתֵיכֶם, (תהלים כ, ו): יְמַלֵּא ה' כָּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ, מִיָּד הוֹדִיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹתָם לְיִשְׂרָאֵל וְאָמַר לְמשֶׁה לֵךְ עֲשֵׂה אוֹתָם דְּגָלִים כְּמוֹ שֶׁנִּתְאַוּוּ.
שואל המאור ושמש {פרשת במדבר} – וצריך להבין החמדה זו מה היא, ואם נאמר שחמדו לעבוד את השי"ת כמו מלאכים, גם בלא דגלים נמי מן הראוי שאדם יכסוף ויחמוד לזה לעבוד עבודה כמו מלאך. ועוד צריך להבין הענין דגלים של המלאכים מה היא, וכי דגלים של מפות היו להם?
כדי לבאר את הדברים, בואו נלמד מדרש נוסף בפרשת פקודי;
מספר המדרש {שמות רבה, פרשה נב, אות ג} – מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא שֶׁהיה עני מרוד, בָּא עֶרֶב שַׁבָּת וְלֹא הָיָה לוֹ מֵאָן לְהִתְפַּרְנֵס, יָצָא לוֹ חוּץ מִן הָעִיר וְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הָאֱלֹהִים, וְנִתַּן לוֹ אֶבֶן טוֹבָה מִן הַשָּׁמַיִם, נְתָנָהּ לְשֻׁלְחָנִי וּפִרְנֵס אוֹתָהּ שַׁבָּת; הגיע הביתה – "אשתי! יש שבת, שימי פלטה הכל מוכן!" אָמְרָה לו אִשְׁתּוֹ מֵהֵיכָן אֵלּוּ, אָמַר לָהּ: מה את שואלת שאלות – תזרמי! זה הכל מִמַּה שֶּׁפִּרְנֵס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא 😊, אָמְרָה אִם אֵין אַתָּה אוֹמֵר לִי מֵהֵיכָן הֵן אֵינִי טוֹעֶמֶת כְּלוּם – אני לא אוכלת מזה, עד שלא תגיד לי מאיפה זה ! הִתְחִיל מְסַפֵּר לָהּ, אָמַר לָהּ כָּךְ נִתְפַּלַּלְתִּי לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וְנִתַּן לִי מִן הַשָּׁמַיִם – אני אגיד לך את האמת, הלכתי ליער, התפללתי לקב"ה והוא שלח לי אבן טובה! אָמְרָה לוֹ אֵינִי טוֹעֶמֶת כְּלוּם עַד שֶׁתֹּאמַר לִי שֶׁתַּחֲזִירָהּ מוֹצָאֵי שַׁבָּת. אָמַר לָהּ לָמָּה – למה להחזיר?! הרי קיבלנו את זה מתנה מהשמים! אָמְרָה לוֹ אַתָּה רוֹצֶה שֶׁיְהֵא שֻׁלְחָנְךָ חָסֵר אתה רוצה שיחסר לנו משכרנו לעולם הבא?! וְשֻׁלְחַן חֲבֵירֶךָ מָלֵא. וְהָלַךְ רַבִּי שִׁמְעוֹן וְהוֹדִיעַ מַעֲשֶׂה לְרַבִּי הוא ר' יהודה הנשיא. אָמַר לוֹ ר' יהודה הנשיא: לֵךְ אֱמֹר לָהּ אִם שֻׁלְחָנֵךְ חָסֵר אֲנִי אֲמַלְּאֶנּוּ מִשֶּׁלִּי. הָלַךְ וְאָמַר לָהּ. אָמְרָה לוֹ לֵךְ עִמִּי לְמִי שֶׁלִּמֶּדְךָ תּוֹרָה, אָמְרָה לוֹ רַבִּי וְכִי רוֹאֶה אָדָם לַחֲבֵרוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, לֹא כָּל צַדִּיק וְצַדִּיק הֲוָה לֵיהּ עוֹלָם בְּעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת יב, ה): כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עֹלָמוֹ וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסּוֹפְדִים, עוֹלָמִים אֵין כְּתִיב אֶלָּא עֹלָמוֹ לכל אחד יש עולם הבא משלו. שם אתה לא יכול לתת שום דבר, אלא רק כאן! כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע כֵּן הָלַךְ וְהֶחֱזִיר.
נשאלת השאלה – למה היה צריך הקב"ה לתת לו אבן מן השמים ולבסוף הוא צריך להחזיר את האבן היקרה ולהמשיך עם ניסיון העוני? – מה מונח כאן בכל הענין הזה?
כותב הרמח"ל {תחילת מסילת ישרים} – יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה, שיברר ויתאמת אצל האדם, מה חובתו בעולמו.
לכאורה, היה צריך לומר הרמח"ל: "ויתאמת אצל האדם, מה חובתו בעולם!". אבל כבר אמר הגר"א, שאין בדברי הרמח"ל מילה אחת מיותרת. ואם ככה, נשאלת השאלה – מדוע הוא בחר לכתוב דוקא את המילה 'בעולמו'?
כדי להבין את הדברים, בואו נלמד דברי רש"י בפרשת השבוע. אבל כדי להבין את דבריו נצטרך להקדים לו הקדמה;
בא הקב"ה למשה רבינו, ואומר לו להכין את העם לקראת מעמד הר סיני;
אומרת התורה: {יט, י} וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם: {יא} וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה' לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי: {יב} וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת: {יג} לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר;
לכאורה קשה. פס' א' אומר "כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת", ופס' לאחריו אומר: "לֹא תִגַּע בּוֹ יָד" – אמרת קודם שכל הנוגע בהר יומת, אז למה צריך לומר מיד לאחר מכן "לֹא תִגַּע בּוֹ יָד" – אמרת כבר לא לגעת, אז מה חשבת שהם יגעו בו עם הרגל?! וחוץ מזה, אמרת כבר "מוֹת יוּמָת", אז למה לומר עוד פעם "סָקוֹל יִסָּקֵל" וכו'?!
אומר ההדר זקנים מבעלי התוספות – כל הנוגע בהר מות יומת לא תגע בו יד. וא"ת מה היה צריך עוד להזהיר לא תגע שכבר כתיב 'מות יומת' וידוע הוא הנוגע חייב מיתה. ושמעתי מפי ה"ר ברוך דה"פ כל הנוגע בהר מות יומת וא"ת כיון שנתחייב מיתה ניתן רשות לכל אדם ללכת שמה ולהביאו להמיתו לא תעשה כן לא תגע בו יד אל אותו המחוייב מיתה כי סקול יסקל או ירה יירה מרחוק, הן באבנים והן בחיצים ובליסטראות הן ברחמים ובכידונים ועתה ניחא דהנוגע קאי להר ולא תגע בו יד קאי אל הנוגע בהר.
נסביר את הדברים בשפה שלנו:
אמר הקב"ה למשה: "תאמר להם שאסור לעלות להר! – אבל גם אם מישהו הצליח לעלות בכל זאת, אסור לך לרדוף אחריו!" – ולמה? התחיל מעמד הר סיני, ואתה רואה שא' הצליח להתפלח פנימה – "הלו! בוא נרוץ אחריו!" – הופ! תעצור מיד, אסור לך לרדוף אחריו! אם הוא עלה להר, אתה נותן לו לעלות – "לֹא תִגַּע בּוֹ יָד"; אז איך הוא יהרג? אומר לנו ההדר זקנים, קח אבנים ותתחיל לזרוק עליו כדי שירד מההר. ואם זה לא עוזר, יש חיצים לירות עליו מרחוק.
א"כ היתה כאן אזהרה כפולה: אתה [משה] לא עולה להר. ובנוסף, אם מישהו בכל זאת יצליח להתפלח אל ההר, תירה בו חיצים או תזרוק עליו אבנים – בדיוק כמו כהן גדול בקדש הקדשים, אם היה מת אף א' לא היה נכנס פנימה, אלא היו קושרים לו חבל לרגל קודם כניסתו ואז היו מושכים אותו החוצה, או שהיה בא מלאך ודוחפו החוצה.
נשאלת השאלה – ולמה היה צריך להזהיר אותם שלשה ימים קודם על האיסור לעלות להר, וכי א"א באותו היום?!
אומר האור החיים הקדוש – והגבלת וגו'. נראה שאין מצות הגבלה זו אלא ליום הג' ואף על פי כן הקדימה מעתה כדי שינהגו בו כבוד מעכשיו, גם ירגילו עצמם להתרחק ממנו בג' ימים, ואין לומר שינהוג חיוב הנגיעה בהר מיום צוותו, זה אינו כי הוא דבר רחוק שיתקדש ההר ויתחייבו עליו קודם רדת שכינתו ית'. וכן משמע ממתניתא בספרי (מכילתא כ"ד) כי לא התחיל החיוב אלא מיום ג'.
פירוש הדבר, עצם האמירה על האיסור לעלות להר כמה ימים קודם המעמד, זה רומם את מעלת המקום!
לאחר שאומר משה רבינו לעם שאסור לגעת בהר, חוזר הקב"ה למשה ואומר לו: {יט, כא} רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה' לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב – "תרד בבקשה למטה, ותגיד להם שלא יעלו להר כדי שח"ו לא יענשו וימותו!"
נשאלת השאלה – והרי הוא הזהיר אותם כבר פעם א', למה צריך פעם נוספת?!
{שם כג} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ – "ריבונו של עולם, כבר אמרת לנו שאסור לעלות – הבנו פעם אחת!"
אומר ההדר זקנים – וקשה מה שהשיב משה להקב"ה וכי לא מצינו כמה מצות שיש בהם ב' אזהרות. ועוד מה השיב לו אחרי כן 'לך רד ועלית אתה ואהרן עמך'. וי"ל לפי שלא התרה משה ישראל על מצות הגבלה שלא הזהירם כי אם על הפרישה בלבד כמו שפירשנו למעלה לפי' א"ל הקב"ה 'רד העד בעם'. דיותר היה לך להזהירם על מצות הגבלה שהיא במיתה מכל אזהרות האחרות שהזהרת אתהם. ועל זה השיבו לא יוכל העם לעלות וכו'. כי אתה העדות בנו, ובאהרן אחי ובי שלא נעלה. וכיון שנהיה עמהם נזהיר להם היטב שלא יעלו. והשיב לו הקב"ה 'לך רד' והזהירם מעתה ועלית אתה ואהרן עמך ולא תהיו בשעת מעשה ולא יהיה להם מזהיר. מיד וירד משה מן ההר אל העם ויאמר אליהם מצות הגבלה.
אומר רש"י – ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים. יכול אף הם עמך, תלמוד לומר ועלית אתה. אמור מעתה, אתה מחצה לעצמך ואהרן מחצה לעצמו והם מחצה לעצמם. משה נגש יותר מאהרן, ואהרן יותר מן הכהנים, והעם כל עיקר אל יהרסו את מצבם לעלות אל ה'.
א"כ למדנו, שכל אחד היה במעמד אחר – משה אהרן והעם.
לאחר הדברים האלה, נוכל לעמוד על יסוד נפלא ביותר:
כותב הרב וולבה {עלי שור – ח"א עמ' קל"ז, ח"ב מערכת האדם פ"ח} – בביאור דברי המשנה באבות {פ"ד מ"ג}: אַל תְּהִי בָז לְכָל אָדָם, וְאַל תְּהִי מַפְלִיג לְכָל דָּבָר, שֶׁאֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה וְאֵין לְךָ דָבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם – פירוש, לכל דבר יש מקום וזמן. דהיינו, לכל נברא יש מקום בעולם. ויש עוד בחינת מקום – האדם בתוך הציבור שגם זה שייך לעצם חייו. שכן האדם הוא יצור חברתי; לפני מתן תורה אמר הקב"ה למשה רבינו: {יט, כב} וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל ה' יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם ה', ופירש"י: "יתקדשו. יהיו מזמנים להתיצב על עמדם" – הרי שיש קדושה לעמוד במקום שהעמידו אותו, ולכן על האדם לעמוד במקומו בתוך הציבור! ואפילו אם רצונו בשעת מתן תורה להתקרב יותר אל הר סיני, להיות קרוב יותר לשכינה, עליו להישאר במקומו ולא לזוז, וזוהי קדושה! – וזמ"ש "יִתְקַדָּשׁוּ". ויותר על ההתקרבות כדי לעמוד במקום שהעמידוהו עליו, וכן אמרו חז"ל [מדרש רות פ"ב, ח]: "גילין גילין [בני אדם שהם בני מזל אחד] חבורות חבורות מביא הקב"ה לעולם, מת אדם מן הגיל ידאג כל הגיל, חבר אחד מן החבורה תדאג כל החבורה".
א"כ לכל אדם יש מעמד – במקומו, במקום העבודה שלו, במשפחתו, במקום מגוריו וכו'.
אם אלה הדברים, נוכל לעמוד על רעיון נפלא נוסף שמביא הרב וולבה בספרו דעת שלמה;
גרסינן ב"מ ל: "והודעת להם – זה בית חייהם"; רש"י: "ללמוד להם אומנות להתפרנס בו. חוקות ותורות כתיבי ברישא דקרא". ויש להבין מה הצורך להודיע להם אומנות וכו'?
מביא הרב וולבה את דברי רבינו בחיי בספרו חובות הלבבות ששואל, מאיפה יודע החתול שעכבר זה דבר טעים עבורו?! – למה שהוא לא יתחיל בצמחוני – גזר, קולורבי, חסה, אח"כ ינסה טונה, מושט, סול וכו' ואח"כ שיראה אם זה לא לטעמו, שינסה עכבר, למה ישר ללכת על עכבר?! 😊
דוגמא נוספת, יש עוף שנקרא שקנאי (שלדג) – יש לו מקור ארוך ושק בגרון; הוא מכניס את ראשו לתוך בריכות דגים – מגיע קרפיון בשחיית פרפר והופ נכנס לו לתוך השק לביקור, ולפעמים הוא מצליח לתפוס גם שניים במכה והם מתחילים לרקוד לו בתוך השק; שואל החובות לבבות, למה הוא ישר הלך על דגים, למה לא להיות טבעוני?! 😊 מי לימד אותו שדגים זה הכי טוב עבורו?!
כמו בעלי החיים, ישנם מלאכות שונות בעולם – ישנן מלאכות קלות וישנן מלאכות קשות; מלאכות קשות דוגמת סחיבת לבנים; לא כמו היום שיש מנופים. פעם היו סוחבים הכול על הגב! וישנן מלאכות קלות דוגמת תיווך דירות; הוא מפרסם דירות ויושב רגל על רגל עד שאיזה מישהו מתקשר להתעניין – "כן, יש לי דירה ברח' שועלי שמשון" – על המקום הוא סוגר איתו – 1.5% – הרוויח 10 אלף שקל! לעומת זאת, יש אנשים שבשביל סכום כזה צריכים לעבוד חודש שלם, ויש כאלה שחודשיים! שואל החובות לבבות, למה ישנם בני אדם שעובדים בעבודה קשה וישנם כאלה שעובדים בעבודה קלילה ללא הרבה מאמץ ואף מרוויחים הרבה יותר?!
כותב הרב וולבה – אך מהחובות הלבבות נראה כי אומנות אינה ענין שיבחר כל אחד מה שירצה. הוא כתב בשער הבטחון פ"ג "ולכל אדם יש חפץ במלאכה או סחורה מבלתי זולתה, כבר הטביע הא' לה בטבעו אהבה וחיבה, וכן בשאר החיים, כמו שהטביע בטבע החתול צידת העכברים, ובטבע הנץ צידת מה שראוי לו מן העוף … וכן בטבע מין ומין ממיני החיים נטיה ותאוה אל מין ממיני הצמחים והחיים, הוטבע עליו להיות סיבה למזונו, ותכונות גופו ואבריו ראויין לדבר ההוא כו', ועל הדמיון הזה תמצא מדות בני אדם וגופותם מוכנות לסחורות ולמלאכות, ומי שמוצא במדותיו וטבעו כוסף אל מלאכה מהמלאכות ויהיה גופו ראוי לה, ויוכל לסבול את טרחה, יחזור עליה וישים אותה סיבה להבאת מזונו, ויסבול מתקה ומרירותה"
אם נתרגם את הדברים לשפה שלנו, כל יצור בבריאה נולד עם 'שְבָב' בתוך המוח; החתול נברא עם 'שְבָב' שאומר לו: "אתה תאכל עכבר – זה סוף הדרך!"; השקנאי נברא עם 'שְבָב' שאומר לו: "אבאל'ה, טבעוני לא מתאים לך – לך על דגים!" 😊; אותו 'שְבָב' נכנס גם בראש של הבנאדם – "אתה תהיה שיפוצניק – לא מתאים לך לשבת על כיסא" … "אתה תהיה מתווך – מתאים לך לשבת כל היום מול המסך" … "אתה מתאים לך להיות מורה" … "אתה תהיה סבל!";
היום רוב הסבלים הם רוסים – כל א' גובה שני מטר. על הידיים יש להם את המשנה של ר' יְהוּדָה בֶן תֵּימָא, הוא מגיע אליך על הבוקר – "שלום! איפה המקרר???", אתה כבר מתחיל לפחד שלא יעמיס גם אותך על הדרך 😊; אתה מראה לו איפה המקרר – בפעם אחת הוא מעמיס על הגב שלו מקרר 700 ליטר בלי להניד עפעף. אח"כ הוא עולה בריצה ומעמיס על הגב 4 חבילות של ש"ס וילנא ויורד 5 קומות; אני עם חבילה א' הייתי מתגלגל 17 פעמים במדרגות, וזה ה'פופאי' הזה עולה ויורד כאילו שום דבר לא קרה – ולמה זה ככה?! אומר חובות הלבבות, הרוסי הזה יש לו 'ראש קטן' וגוף גדול. ה'צ'יפ' שלו אומר לו "אתה אין לך שכל, אתה מתאים לך לסחוב כל היום!", לעומת זה, יש בנאדם עם 'ראש גדול' וגוף קטן – הוא שברירי! אם תיתן לו לסחוב מקרר, אתה תוכל לחסוך מצבה – זה ייפול עליו והוא יקבר תחת המקרר 😊, ולכן לבנאדם כזה מתאים לעבוד עם מחשבים וכד' – לכל בנאדם מתאימים את ה'תוכנה' שלו!
לכן לשקנאי אומרים לתפוס דגים, ולחתול לתפוס עכברים; אם תיתן לחתול לתפוס דגים, הוא לא יצליח! השפם שלו לא יכול להיכנס לתוך המים! וככה האדם, אם הוא רואה שהוא עובד לפרנסתו כרואה חשבון, עליו לדעת שזה הכי טוב עבורו – "אה, למה אני לא אופטיקאי כמו מושקוביץ'?!" – כי אתה לא מסוגל להיות אופטיקאי! לא מתאים לך להושיב אנשים כל היום ולשאול אותם – "אתה רואה חום או ורוד, ישר או הפוך … איפה אתה רואה יותר ברור: למטה או למעלה … אתה מצליח לראות את המספרים בשורה החמישית מימין …" – זה לא בשבילך! כל א' מכניס לו הקב"ה את ה'צ'יפ' שהכי מתאים לו!
אומר הרב וולבה – הרי 'אומנות' הוטבעה באדם בהשגחה עליונה, שכחות נפשו וגופו מתאימות לה, והוטבעה בו גם נטיה אל אומנות זו. אין זה תלוי בסתם 'חיפוש מקצוע', אלא כל אדם יכול וצריך להרגיש בעצמו למה הוא נוטה ולמה הוא מוכשר.
מ"מ גם אחרי שהוטבעה באדם תכונה ונטיה לאומנות ידועה, הננו רואים כמה מתלבטים ומחפשים עד שמחליטים איזה מקצוע ללמוד. לכן שייך היטב בזה "והודעת להם את בית חייהם", שהנביא יגיד להם בכח נבואתו מהו "בית חייהם".
ונמצינו למדים כי אומנות היא "בית חייהם" ממש, שבה האדם חי, ומוצא בה סיפוק וחיות, כי האומנות היא חלק ממהותו ממש ואינו מקצוע סתם שאינו שייך לעצמו ובשרו.
אותה גמרא ישנה גם בב"ק צ"ט סוף ע"ב, ושם כתב רש"י "בית חייהם – תלמוד תורה". והב"ח מעיר על סתירה זו בדברי רש"י ונשאר בצריך עיון.
והנה לפי מה שביארנו נראה שאין כאן סתירה כלל, וממש כמו באומנות יש גם בתלמוד תורה ענין של חיות אישית: אחרי כל מה שאדם למד וקבל ידיעות רבות וגם דרך עיון, וידיו רב לו בש"ס ובפוסקים – עדיין זקוק הוא ליחס אישי אל התורה שירגיש חיות ועצמיות בתורה. ובזה לא כל אפין שווים. יש מי שזכה לחדש חדושים נעימים ולהתענג עליהם. יש מי שזכה לברר שאלות הלכה למעשה ולהתענג על פסקי ההלכות שלו. ויש שזכה לרדת לעומקה של אגדתא. ועוד כהנה וכהנה במקצועות התורה. הרי תוה"ק ניתנה בסיני בששים רבוא פירושים, וכל אדם מישראל קיבל פירוש אחד שזהו חלקו בתורה אשר על זה אנו מתפללים "ותן חלקנו בתורתיך".
הרי שייך "והודעת להם את בית חייהם בתלמוד תורה" בדיוק כמו באומנות. והנה רש"י העיר בב"מ: "חוקות ותורות כתיבי ברישיה דקרא", וממילא גם כאן בב"ק אין כוונתו שמשה רבינו ע"ה יודיע להם חוקות ותורות. אבל אחרי שהזהיר אותם על החוקות והתורות היה לו עוד להעמידם על בית חייהם בתורה, דהיינו להודיע לכל אחד חלקו המיוחד בתורה.
א"כ כמו באומנות האדם, כך זה גם בלימוד התורה! ישנם אנשים שלומדים בכולל כל החיים את אותו סדר! וישנם אנשים שלומדים את מה שלבם חפץ: א' לומד דיני ממונות, א' לומד גיטין, ויש אנשים שכל חייהם לומדים הלכות טומאה וטהרה; הם נכנסו ללמוד בגיל 21 – אתה פוגש אותם אחרי 40 שנה – "נו דוד, מה אתה לומד היום?", הוא אומר לך: "טומאה וטהרה!", "כמה טומאה יש כבר בעולם?!" 😊 – "תאמין לי, גם עוד מאה שנה זה לא ייגמר!" – כל אדם לומד את מה שלבו חפץ! אלא מה? א"א לדעת מה מתאים לכל בנאדם. אז איך ידע האדם מה חלקו בתורה?! – פשוט מאד. הוא יראה למה הוא נמשך. כמו שהוא נמשך לסוג אומנות מסוים, כך גם בתורה. אז הא' נמשך למשניות, השני גמרא, השלישי הלכה, הרביעי דברי אגדתא … נביא … תורה וכו'.
ר' חיים קנייבסקי זצ"ל כתב ביאור שלם על הספר רזיאל המלאך. מי מאיתנו ניסה ללמוד את הספר הזה פעם?! שמנו אותו רק על יד הדלת שישמור מגנבים! 😊; מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל כתב ספרים על התורה בכל כיוון אפשרי – למה?! כי הקב"ה נתן לו את הרצון והיכולת לעשות בכל כיוון אפשרי בתורה! לעומת זאת, יש אנשים שלא בנויים לזה!
ניקח לדוגמא סוגיה בין הקשות בש"ס – 'תקפו כהן' בתחילת מסכת בבא מציעא. מגיעים אנשים לשיעור ביום חמישי, אחרי שסיימו את רוב ההכנות לשבת, ואתה מתחיל ללמד את הסוגיה הזאת. מי הם משתתפי השיעור? סבלים, נהגי משאיות/אוטובוסים, בעלי מסעדות וכו'. ואתה אתה פונה לציבור ואומר: "רבותי, אני רוצה לומר לכם סוגיה ב'תקפו כהן'!" – תוך עשר דק' כולם עוברים למצב של 'אמירה לנחרי' 😊; תתחיל איתם פרשת השבוע – מה פתאום אתה מלמד אותם סוגיה כזאת בתשע בערב?!
אומר הרב וולבה – על הפס' "לא יהיה בך עקר ועקרה" בפ' עקב כתב הבעל הטורים: "בדברי תורה", וכוונתו, שבפסוק זה ישנה הבטחה לכל אדם מישראל שאף אחד לא יהיה 'עקר' בדברי תורה: כל אדם מישראל מובטח, שיוכל לחדש חידושים! והנה החידושים ימצא דוקא באותו חלק בתורה שהוא חלקו. שעליו הוטבעו תכונותיו וכשרונותיו ואליו ניתנה לו נטיה. לכן צריך להודיע להם את בית חייהם, לדעת כל אחד את חלקו בתורה ששם סוד החיות שלו והנק' האישית שלו, וזה נקרא 'בית חייהם'. ונמצא כי באמת אין סתירה ברש"י, ושניהם כאחת טובים, רק בב"מ הוא מבאר ב'בית חייהם' את האומנות, ובב"ק את חלקם בתורה, ואה"נ כי שניהם נכללים ב'בית חייהם'.
ע"פ הדברים האלה, בא המבי"ט ואומר יסוד נפלא;
משל למלך שצוה על שני עבדיו להעביר שקים מצד א' לצד השני של הארמון; לא' צוה להעביר עשרה שקים ולשני צוה להעביר מאה שקים; זה שנצטוה להעביר עשרה שקים – העביר את כל העשרה. וזה שנצטוה להעביר מאה שקים, העביר רק 98 שקים.
מגיע המלך ורואה שא' קיים את כל מה שנצטוה עליו, ואילו השני, למרות שעשה כמעט פי עשר ממנו, השאיר שני שקים בצד; ניגש המלך לעבד שנצטוה על העשרה שקים והעניק לו אלף דולר. השני שראה את הדברים, היה בטוח שהוא הולך לקבל אלפי דולרים – התקרב למלך וחטף שתי סטירות! 😐
"למה הכת אותי?!", שאל העבד את המלך.
"כל סטירה קיבלת, כנגד כל שק שלא העברת!"
"הוא העביר עשרה שקים וקיבל עוד בונוס, ואני העברתי כמעט פי עשר ממנו וקיבלתי שתי סטירות?!"
אמר לו המלך: "לעבד שציותי להעביר עשרה שקים, הייתי בטוח שלא יעביר יותר משלשה – ולמרות זאת, הוא העביר את כל העשרה – ולמה הייתי בטוח שלא יעביר יותר משלשה?! כי הוא בנאדם חולה – עם בעיות לב וקוצר נשימה ובקושי הולך; אמרתי לעצמי, אם הוא יעביר שלשה שקים – הוא יקבל ממני בונוס! אבל אתה בנאדם בריא וחזק – ביכולות שלך, היית צריך להעביר את כל המאה שקים!"
כשהקב"ה מוריד אדם לעולם הזה, הוא מוריד אותו עם תפקיד מסוים. הוא נותן לו כוחות ויכולות לבצע את התפקיד וע"פ זה הוא נידון; אדם שנולד עם מוגבלות מסוימת, לא נידון כמו בנאדם שנולד שלם ובריא בגופו. אדם נולד עם מוגבלות שכלית ולא מסוגל ללמוד הרבה – עליו אמרו חז"ל {אבות פ"ה מכ"ג}: לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא – הוא יקבל שכר לפי הצער שהיה לו בקיום המצוה. ואם אדם כזה נולד עם יכולת ללמוד שורה א' ביום ולמרות זאת הוא למד עשרים שורות – שכרו יהיה כפול ומכופל! לעומת זאת, אדם שנולד עם זיכרון פנומנלי שיכול ללמוד עשרות דפים ביום וגם לזכור אותם, ולמרות זאת הוא לומד רק דף א' ביום – אדם כזה הוא בבחינת 'עליונים' – של מטה, כיון שלא מילא את ייעודו בעולם וייענש על כך! – וזה מה שאנו מבקשים "וְיִזָּכֵר זִכְרוֹנֵנוּ וּפִקְדוֹנֵנוּ"– היינו התפקיד שנתן הקב"ה בזה העולם לכל אדם, ועל פיו הוא יהיה נידון!
אומר המבי"ט – וגם אפשר שזאת תהיה כוונת מה שראה בן בנו של ר' יהושע בן לוי: עליונים למטה ותחתונים למעלה, כי אותם שהם גדולים בתורה ובמעשים טובים בעולם הזה והיה בכח וחק הכנתם לעשות יותר ולא עשו, הם בעולם הבא למטה מן מדרגת התחתונים ושפלים מהם שלא השיגו לעשות כל מה שעשו הם ולא נמנעו אלא מפני מיעוט הכנתם.
וזה מה שאמרה הרבנית חלפתא – "לכל אדם עולם משלו"! – א' נולד במזל של גמרא וא' נולד במזל של הלכה וא' נולד במזל של אגדתא – לכל אדם 'עולם' משלו! א"א לדמות א' לשני; למשה רבינו היתה מחיצה לעצמו, לאהרן היתה מחיצה לעצמו – וחז"ל כבר הקשו, איך אפשר להעמיד את אהרן מול משה והרי "לא קם עוד נביא בישראל כמשה"?! – התשובה היא, שכל א' עשה את עבודתו על הצד הטוב ביותר. אהרן עשה את עבודתו כשהיה כהן והשכין שלום בין אנשים במשך 40 שנה במדבר. וכך גם משה רבינו.
הבאנו את שאלתו של המאור ושמש, מה פתאום התהוו עם ישראל לדגלים – מה מונח בזה?
כותב המאור ושמש – ונראה בזה, דהן אמת שעם בני ישראל הקדושים צריכין להיות יחד בקשר אמיץ וחזק באחדות גמור באהבה ואחוה וריעות, אך על כל פנים צריך האדם להתבונן ולידע ערכו ודוגמתו לאיזה איש יקרב את עצמו, כמו שאיתא במדרש {במדבר רבה ג, א} צדיק כתמר יפרח {תהלים צב, יג}, מה תמר זו יש בו פירות ויש בו עלין ולולבין וגו', כך ישראל יש מהן בעלי מקרא בעלי משנה בעלי אגדה, לכן צריך האדם להכיר ערכו באיזה מקום יהיה מקומו ובין איזה אנשים יהיה מנוחתו אשר יוכל להשיג ערך עבודתו ליוצרו, ואם מי שהוא בערך הגדולים לא יאמר אשב בין קטני ערך ושם אוכל להשיג עבודת הבורא ב"ה, אף שמדומה לו כן ויוכל להיות שאמת אתו על ידי שישפיל עצמו ישיג אלהותו, אף על פי כן לא יצא מגבול ערכו אלא יצפה להשי"ת שיהיה בעזרתו ויוכל גם כאן בין הגדולים לבוא למדת הכנעה, וכן קטן ערך לא יאמר אדחוק את עצמי לישב בראש קרוב להרב, כדי שאשמע דברי אלקים יוצאים מפה קדוש מדבר לדעת עצה ומזימה לעבודת הבורא ב"ה, אלא ישב במקומו הראוי לו ואל ידחוק את עצמו יותר ממחיצתו, ומצפה להשי"ת שיהיה בעזרו ויוכל לשמוע דברי הרב אפילו בריחוק מקום.
מסיים הרב וולבה ואומר – ואין לתמוה כי משה רבינו ע"ה היה צריך להודיע להם אומנותם וחלקם בתורה. הגר"א במשלי [טז, ד] כתב "כי לכל אדם ואדם יש לו דרך בפ"ע לילך בו כי אין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהם דומין זה לזה ואין טבע שני בני אדם שווים, וכשהיו נביאים היו הולכים אצל הנביאים לדרוש את ה' והיה הנביא אומר ע"פ משפט הנבואה דרכו אשר ילך בה לפי שרש טבעת גופו", ודעת לנבון נקל כי דבר הנביא היה כולל את כל עסקיו של האדם, הן במילי דשמיא הן במילי דעלמא, והוא אשר אמר יתרו למשה רבינו ע"ה "והודעת להם את בית חייהם".
פירוש הדבר, כל הבעיות מתחילים תמיד בזמן שאדם א' נכנס בתוך התחום של החבר שלו; אם יש לנו מרכז מסחרי עם חמש חנויות – מכולת, חנות ירקות, בשר ודגים, בית מרקחת וחומרי בנין. אם כל א' מוכר את מה שהוא צריך למכור – הכול מתנהל כשורה. כולם חברים של כולם! הרוקח חבר של הירקן, הירקן חבר של המכולת והחומרי בנין חבר של הרוקח– הכול מצוין!
מתי מתחילים הבעיות? כשהירקן התחיל למכור ביצים! – "מה פתאום התחלת למכור ביצים?!", "כל הירקנים עושים את זה, זה הולך טוב עם המלפפון" 😊; והמכולת מתחילה למכור 'בדיקות אנטיגן' 😊
באו עם ישראל וביקשו: "ריבונו של עולם, תאמר לנו מה תפקידו ויכולתו של כל אחד מאיתנו!" – כדי שידע כל א' מה הוא יכול ומה לא.
בא ר' צדוק הכהן מלובלין ואומר, כל הבעיות מתחילות כאשר לבנאדם יש 'דימוי עצמי נמוך' – "נולדתי דפוק ואני אשאר דפוק!" … "בין כה אני לא מבין כלום!";
כותב ר' צדוק הכהן מלובלין {צדקת הצדיק, אות קנ"ד} – כשם שצריך אדם להאמין בהשם ית', כך צריך אח"כ להאמין בעצמו.
אין לנו מושג אילו כוחות טמונים בכל א' וא' מאתנו! אל יאמר האדם "אני אלמד רק קצת, בין כה אני לא מבין הרבה" – תנסה ללמוד יותר, וכשהקב"ה יראה שאתה רוצה, הוא יגדיל לך את ה'צ'יפ'! – כמו שאתה מאמין בקב"ה, תאמין בעצמך! כל א' יכול לצמוח ולגדול!
אנחנו נצבים לפני פרשת קבלת התורה;
אומרים חז"ל {תנחומא, יתרו, אות ח} – כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, הָיוּ בָּהֶן בַּעֲלֵי מוּמִין מֵעֲבוֹדַת פֶּרֶךְ שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין בְּטִיט וּבִלְבֵנִים, וְהָיְתָה הָאֶבֶן נוֹפֶלֶת עָלָיו מִן הַבִּנְיָן וְשׁוֹבֶרֶת יָדוֹ וְקוֹטַעַת אֶת רַגְלוֹ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵינוֹ דִּין שֶׁאֶתֵּן אֶת תּוֹרָתִי לְבַעֲלֵי מוּמִין. מֶה עָשָׂה? רָמַז לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְיָרְדוּ וְרִפְּאוּ אוֹתָן. וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא הָיוּ בָּהֶן סוּמִין? שֶׁנֶּאֱמַר: וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת (שמות כ, טו). וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא הָיוּ בָּהֶן חֵרְשִׁין. שֶׁאָמְרוּ, נִשְׁמָע (שמות כד, יז). וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא הָיוּ בָּהֶן גִּדְּמִים שֶׁאָמְרוּ נַעֲשֶׂה (שמות יט, ח). וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא הָיוּ בָּהֶן חִגְּרִין, דִּכְתִיב: וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר.
אומרים רבותינו, שהקריאה מעוררת את הזמן – כשקוראים בתורה דבר מסוים, אותם השפעות ואותם הכוחות שהיה אז חוזרים בחזרה!
כותב האמרי אמת {יתרו שנת תרל"ד} – בהשבת הזה נפתח מקור הרפואה בשלימות – כמו שהיה בשעת מתן תורה, שנתרפאו כולם, ונתחדשו כבראשית הבריאה שלא כדרך רפואת הטבע. כי עפ"י דרך הטבע אין מועיל רפואה [אלא] רק לאדם שנחלש כוחו מחמת מכה או חולי ר"ל. אבל לחסרון אבר אין מועיל שום רפואה, דהיינו מי שנברא בחסרון יד או רגל וכד'. או אף למי שנקטעה ידו או רגלו וכד' אין מועיל שום רפואה כי אף אם יעשו לו אבר אחר כתבנית האבר הנחסר לו לא יהיה בו שום חיות. אבל בשעת מתן תורה נתרפאו כולם – אף מי שנברא בחסרון אבר או מאיזה סיבה. נתרפאו כולם כבראשית בריאת העולם שהשי"ת ברא את העולם מאין ליש.