בס"ד
פרשת ויצא – הרב ברוך רוזנבלום שנת תשע"ד.
פרשת השבוע שנקרא בע"ה בשבת זו, פרשת ויצא. עוסקת התורה בהקמת ביתו של יעקב אבינו.
פותחת הפרשה {כח, י} וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה.
לפני שהגיע יעקב לחרן, הוא התעכב 14 שנה בישיבת שם ועבר. ובגיל 77 הוא הגיע לחרן.
המקום הראשון שהוא מגיע אליו, זה הבאר. שם הוא פוגש את הרועים שישבו מסביב לבאר .
{כט, ד} וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם וַיֹּאמְרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנוּ: {ה} וַיֹּאמֶר לָהֶם הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר וַיֹּאמְרוּ יָדָעְנוּ: {ו} וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן: {ז} וַיֹּאמֶר הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ: {ח} וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן: {ט} עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִוא.
שואלים רבותינו – מדוע היתה רחל רועה, הרי זה בדר"כ מקצוע לגברים ?
יענו כולם ויאמרו – ללבן לא היו בנים, אלא רק בנות.
כן, אבל בסוף הפרשה, אומרת התורה שבניו של לבן התחילו לדבר על יעקב אבינו, שאת עושרו הוא עשה מתוך רכושו של אביהם.
זו תשובה פשוטה. אבל הדברים מפורשים גם בדברי מדרש, שהייתי רוצה לעמוד על דבריו.
המדרש נמצא במשנת ר' אליעזר. המדרש שייך לר' אליעזר ב"ר יוסי הגלילי . (לא לר' אליעזר הגדול).
בפרשת השבוע מובא, שיעקב ולבן מקימים 'גָל'. יעקב קורא לו גַּלְעֵד, ולבן קורא לו יְגַר שָׂהֲדוּתָא.
אומר המדרש {תנחומא, ויצא, אות יג} – עֵד הַגַּל הַזֶּה, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם אֶל הַקִּיר (במדבר כב, כה). הַגַּל הוּא הַקִּיר. לְפִי שֶׁעָבַר בִּלְעָם אֶת הַשְּׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּע לְיַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם לֹא תַעֲבֹר אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה, וּבִלְעָם זֶה לָבָן, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי (דברים כו, ה), וְעַל שֶׁבִּקֵּשׁ לְכַלּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל נִקְרָא אֲרַמִּי, שֶׁנֶּאֱמַר: וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל, לְכָךְ נִפְרַע הַקִּיר מִמֶּנּוּ, לְפִי שֶׁהוּא הָעֵד עַל הַשְּׁבוּעָה, כְּדִכְתִיב, יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה (דברים יז, ז).
פירוש הדבר, לבן כרת ברית עם יעקב, ולבלעם נלחצה הרגל. מה הקשר בין לבן לבלעם ?!
אומרת הגמרא {מסכת סנהדרין קה, א} – תנא בלעם הוא בעור הוא כושן רשעתים הוא לבן הארמי …
זו אותה נשמה שהתגלגלה כמה וכמה פעמים, וסיימה לבסוף בכושן רשעתים. עפ"י דברי האר"י הקדוש יש לה המשך, אבל לא נכנס לזה כרגע.
יוצא עפ"י הדברים, שהנפש/הנשמה של לבן, עברה לבלעם.
אם ככה, לבן נשבע ליעקב אבינו. באותו רגע שהוא הפר את השבועה בתור בלעם, נלחצה רגלו אל הקיר.
אומרת התורה {במדבר כד, ג} וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן .
נשאלת השאלה – למה נקרא בלעם בשם 'גבר' ?
תירוץ אחד מופיע ברבינו בחיי {פרשת בלק} – בלעם היה נקרא גבר, משום שהיה יודע מתי הקב"ה כועס.
אומרת הגמרא {מסכת ברכות ז, א} – דתניא {תהילים ז-יב} ואל זועם בכל יום וכמה זעמו רגע וכמה רגע אחד מחמשת רבוא ושמונת אלפים ושמנה מאות ושמנים ושמנה בשעה וזו היא רגע ואין כל בריה יכולה לכוין אותה שעה חוץ מבלעם הרשע דכתיב ביה {במדבר כד-טז} ויודע דעת עליון השתא דעת בהמתו לא הוה ידע דעת עליון הוה ידע אלא מלמד שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקב"ה כועס בה … ואימת רתח ואיך יודעים מתי הזמן שהקב"ה כועס ? אמר אביי בהנך תלת שעי קמייתא בשלוש שעות ראשונות של היום, כי חיורא כרבלתא דתרנגולא וקאי אחד כרעא כל שעתא ושעתא נמי קאי הכי כל שעתא אית ביה שורייקי סומקי בההיא שעתא לית ביה שורייקי סומקי באותו הזמן שכרבולת התרנגול הופכת מאדום ללבן, יודעים שזה הזמן שהקב"ה כועס בו.
התרנגול נקרא בשם 'גבר'. לכן בלעם נקרא גם כן בשם 'גבר', כי ידע לכון את אותו הרגע שבו הקב"ה כועס.
אומר המדרש {משנת ר' אליעזר, פרק ז, ע"מ 134} – בלעם אמר נאם הגבר. גבורתו היתה לכפות את הטובה. אין לך קשה לפני הקב"ה יותר מכפיית הטובה. עד שלא הלך יעקב לארם נהרים, היו מעינות מצומצמין. תדע לך שהוא כן, שהיו משקין מן הבורות, שנאמר ונאספו שמה כל העדרים. וכיון שהלך יעקב אבינו לשם, נתברכו כל המעינות והרויחו מימיהן , שכן הוא אומר ויצג את המקלות אשר פצל ברהטים בשקתות המים. וכל הטובה הזאת עשה לאביו והוא הולך לקלל בניו. יש לך כפוי טובה יותר מזה ?. עד שלא הלך יעקב לחרן, לא היה לבן מוליד זכרים, אילו היו לו בנים, לא היתה בתו רועה, וכיון שהלך יעקב לשם נתברך בזכרים, שנאמר וישמע את דברי בני לבן. בזכותו נולד, והוא הולך לקלל את בניו, יש לך כפוי טובה יותר מזה ?.
שואל האזנים לתורה – אם אתה אומר לא היו לו בנים, אלא רק שתי בנות – רחל ולאה. למה הוא שלח את רחל ולא את לאה ? לכ"ע לאה היתה מבוגרת מרחל (יש מחלוקת אם היו תאומות. גם אם כן, לאה היתה הבכורה).
ואומר דבר נפלא ביותר – היות ונאמר {כט, יז} וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת, אם היתה לאה יוצאת עם הצאן, היו הצאן מעלים אבק ברגליהם , ואותו אבק היה נכנס בעיניה של לאה . היות וריסי עיניה נשרו, לא היה מה שיגן על עיניה מפני האבק. לכן לא שלח לבן את לאה, אלא את רחל.
מגיע יעקב אבינו לחרן, ופוגש את רחל אמנו שרועה את הצאן.
שימו לב איך סיבבה ההשגחה העליונה, שדוקא רחל היא זאת שיצאה לרעות, כדי שיראה אותה יעקב וידע אם מי הוא הולך להתחתן !
{כט, י} וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ: {יא} וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ: {יב} וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ: {יג} וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן אֲחֹתוֹ וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיְסַפֵּר לְלָבָן אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה {יד} וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ חֹדֶשׁ יָמִים
כותב רש"י – וירץ לקראתו. כסבור ממון הוא טעון, שהרי עבד הבית בא לכאן בעשרה גמלים טעונים: ויחבק. כשלא ראה עמו כלום אמר שמא זהובים הביא והנם בחיקו: וינשק לו. אמר שמא מרגליות הביא והם בפיו: ויספר ללבן. שלא בא אלא מתוך אונס אחיו, ושנטלו ממונו ממנו.
כותב האור-החיים הקדוש – וישב עמו חדש וגו'. האריך לו זמן אולי יתגלה במשך הזמן קנייניו, וכשראה כי אין תקות ממון בירר הנהגתו עמו.
מופיע כאן בתרגום יונתן בן עוזיאל, שיעקב סיפר ללבן את כל מה שעשה לעשו.
כותב התרגום – {יג} וַהֲוָה כְּמִשְׁמַע לָבָן יַת שְׁמַע גְבוּרְתֵּיהּ וַחֲסִידוּתֵיהּ דְיַעֲקב בַּר אַחֲתֵיהּ הֵיךְ נְסֵיב יַת בְּכֵירוּתָא וְיַת סְדַר בִּרְכָתָא מִן יַד אָחוֹי וְהֵיךְ אִתְגְלֵי לֵיהּ יְיָ בְּבֵית אֵל וְהֵיךְ גָדַר יַת אַבְנָא וְהֵיךְ טָפַת בֵּירָא וּסְלֵיקַת לְאַנְפּוֹי וּרְהַט לִקְדָמוּתֵיהּ וְגָפֵיף לֵיהּ וּנְשֵׁיק לֵיהּ וְאַעֲלֵיהּ לְבֵיתֵיהּ וְתָנֵי לְלָבָן יַת כָּל פִּתְגָמַיָא הָאִילֵין.
כותב הכלי יקר – אך עצמי ובשרי אתה. לפי שלא ראה אצלו מאומה שהרי בא בידים ריקנות א"כ אין בך הקורבה שמקרבין העשירים, כי אם קורבת שאר בשר לבד. ד"א שספר לו איך שרימה את עשו בלקיחת הבכורה אמר אך עצמי ובשרי אתה רמאי כמוני על כן ראוי לקרבך אלי כי כמוני כמוך.
{טו} וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם הַגִּידָה לִּי מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ .
ישנו ספר שנקרא ילקוט הראובני. זה ליקוט מכל מיני ספרי קבלה, לא דברים שקשים להבנה, ושם הוא שואל שאלה פשוטה מאוד – למה שאל אותו לבן "הַגִּידָה לִּי מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ"?
תגיד לו ישר "אני משלם שכר מינימום. טוב לך, תישאר. לא טוב לך, לך הביתה".
מביא הילקוט הראובני דבר נפלא, שעליו אנחנו רוצים בע"ה למקד את השיעור . הוא מדבר על הדבר שנקרא 'תרפים' , נדון בזה, נגיע גם לתרפים שרחל גנבה, ומהם בע"ה נגיע להבין מה הרוויח עם ישראל מגניבת התרפים :
כותב הילקוט הראובני {פרשת ויצא, אות נ"ג} – וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם וגו'. ועתה יש לשאול מה ראה לבן לדבר עם יעקב "הֲכִי אָחִי אַתָּה" ? אמר לבן בלבו זה שבא בביתי בידים ריקנית ויאכל וישתה עמי חודש או ימים , ונתמלא חימה והלך אצל התרפים שלו ועבד עבודתו לפניהם כמנהגו, ושאל את התרפים מה טיבו של זה האורח שבא לביתי ואוכל את לחמי חינם אם אגרש אותו או מה אעשה? והיה מבקש מן התרפים עצה איך מתנהג בו. השיבו לו התרפים שיזהר שלא ישלחו מביתו שכוכבו ומזלו כ"כ עליון שאין כמותו וכל אשר יעשה יצליח ובגללו יהיה ברכת ה' בכל אשר תלך בבית ובשדה. וכששמע כן, שתק ולא אמר מידי שתק ולא אמר כלום חודש ימים. חשב בלבו, אם אני אומר לזה האיש שיעמוד עמי לשרתני אולי ישאל ממני דבר שלא אוכל לתת לו: חזר והלך לתרפים כבראשונה ושאל מה יהיה משכרתו של פלוני כמה להציע לו ? השיבה לו הוא לא צריך כסף. לא בא אליך אלא להינשא לאשה, שנאמר נקבה שכרו – לא יבקש ממך אלא נקיבה .
מיד לאחר מכן, אומרת התורה {כט, טז} וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל: {יז} וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה: {יח} וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה .
שואלים המפרשים – למה הציע יעקב מיד, לעבוד שבע שנים ?!
כותב רבינו בחיי – ויש לתמוה בזה, מה היתה כוונת יעקב, להתחיל להזכיר לו הזמן הגדול של שבע שנים להשתעבד בהם. ואלו היה לבן מתחיל בזה שיאמר תעבדני שבע שנים, היה ראוי לו ליעקב שימעיט הזמן ויאמר כי די לו עבודת ב' ושלש שנים, שהוא זמן השכיר, ואיך יתחיל הוא בזה . ויתכן לפרש כי טעם אעבדך שבע שנים כדי שתשלים רחל י"ב שנה ויום אחד ותהיה ראויה להריון, כי קטנה היתה בת חמש שנים כשבאה עם הצאן, ולא היתה ראויה לבנים כלל.
כותב האור-החיים הקדוש – אעבדך שבע שנים. צדיק זה יכוין תמיד להכניע עצמו שבע, וגם בהשתחויתו לאחיו שבע פעמים, והוא סוד (משלי כד) שבע יפול צדיק וקם אחרי נפלו, ואולי שנתן שוויה במה ששעבד עצמו ז' שנים שהוא יותר מכדי שני עבד עברי . בעבד עברי נאמר "שש שנים יעבוד ובשביעי יצא לחפשי". יעקב עבד קצת יותר מעבד עברי.
אני רוצה להביא את תירוצו של החוזה מלובלין:
החוזה מלובלין עומד על פסוק בפרשת שבוע שעבר. כאשר רבקה אמנו אומרת ליעקב ללכת לחרן, נאמר {כז, מג} וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה: {מד} וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ.
כמה זה "יָמִים אֲחָדִים" ?
אומר המדרש{תנחומא, פרשת בא, אות יד} – שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ.
משמע מכאן, שְ- "יָמִים אֲחָדִים"' זה או שנה, או שנתיים או שלוש – יָמִים זה שנה, אֲחָדִים זה שתים, אז אולי הכוונה לשלוש שנים.
אומר החוזה מלובלין – לא .
כתוב במדרש {בראשית רבה, פרשה יא, אות ח} – רַב בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי דוֹסְתָּאי אוֹמְרִים שֶׁאֵין לוֹ בֶּן זוּג, חַד בְּשַׁבַּתָּא, תְּרֵי, תְּלָתָא, אַרְבַּעְתָּא, חַמְשָׁא, עֲרוּבְתָּא, שַׁבַּתָּא לֵית לָהּ בֶּן זוּג. תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, אָמְרָה שַׁבָּת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם לְכֻלָּן יֵשׁ בֶּן זוּג, וְלִי אֵין בֶּן זוּג. אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הִיא בֶּן זוּגֵךְ.
יוצא, שהשבת נקראת בשם יחיד, כי היא יחידה, אין לה בן זוג.
הטור {הלכות שבת} מביא את הדברים – לכל אחד מימות השבוע יש זוג. לראשון יש את שני. לשלישי יש את רביעי ולחמישי יש את שישי .
יש שמחברים ראשון לשישי = 7 . שני לחמישי = 7. שלישי לרביעי = 7.
החיבור הזה מופיע גם בזוהר. הוא מחבר את שתי המילים האלה משתי הקצוות. מה החיבור ?
כותב הזוהר הקדוש – ראשון ושישי, הימים שקרובים ביותר לשבת, הם הימים שכנגד הנשמה. הימים שני וחמישי כנגד הרוח, ושלישי ורביעי כנגד הנפש.
אומר החוזה מלובלין דבר נפלא – אמרה רבקה ליעקב, לשבת בבית אחיה "יָמִים אֲחָדִים" – אם ימים זה שנה, כמו שנאמר {ויקרא כה, כט} יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ, אז אתה צריך לשבת בבית לבן, שנה של שבתות .
כמה זה שנה של שבתות ?
בכל שנה יש 52 שבתות . תכפיל את זה ב-7 שנים, יוצא 364 שבתות.
אמרה לו רבקה – תשב יָמִים של אֲחָדִים, כלומר 364 שבתות.
איך אתה מגיע לזה ?
אם תהיה שם שבע שנים, יהיה לך "יָמִים אֲחָדִים", ולכן הציע יעקב מיד שבע שנים.
עד כאן דבריו של החוזה מלובלין .
רבותי, אני רוצה לדלג 20 שנה , ולהגיע לבריחה של יעקב מחרן. כי עיקר השיחה שלנו היום, תתמקד בנושא התרפים וכדי להגיע אליהם, אנחנו חייבים לדלג על פני 20 שנה :
בחלוף עשרים שנה (14 שנה שעבד בעד שתי נשיו, ועוד 6 שנים שעבד בעד צאנו), רואה יעקב אבינו שפני לבן, לא כתמול שלשום .
אומרת התורה {לא, א} וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה: {ב} וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם: {ג} וַיֹּאמֶר ה' אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ: {ד} וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל צֹאנוֹ: {ה} וַיֹּאמֶר לָהֶן רֹאֶה אָנֹכִי אֶת פְּנֵי אֲבִיכֶן כִּי אֵינֶנּוּ אֵלַי כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם וֵאלֹהֵי אָבִי הָיָה עִמָּדִי: {ו} וְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן כִּי בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן: {ז} וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים לְהָרַע עִמָּדִי: {ח} אִם כֹּה יֹאמַר נְקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל הַצֹּאן נְקֻדִּים וְאִם כֹּה יֹאמַר עֲקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל הַצֹּאן עֲקֻדִּים: {ט} וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן לִי: {י} וַיְהִי בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא בַּחֲלוֹם וְהִנֵּה הָעֲתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים: {יא} וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב וָאֹמַר הִנֵּנִי: {יב} וַיֹּאמֶר שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל הָעֲתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ: {יג} אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ .
אומר יעקב לנשיו את כל הסיבות למה צריך לברוח, "וחוץ מזה, הקב"ה נגלה אליי ואמר לי לצאת משם".
שואל השל"ה הקדוש – אם הקב"ה אמר לך לעזוב, למה אתה צריך להביא את כל ההסברים האלה ?! תקרא לנשיך ותאמר להם שהקב"ה אמר ללכת מפה !
ואומר – למדנו מכאן דבר נורא, שאם אדם רוצה להגיד משהו לאשתו, דבר ראשון שיסביר לה את הדבר מבחינה הגיונית .
אתה רוצה לנתק אותה מבית הוריה ?! קודם כל תסביר לה, למה כדאי לעזוב את המקום … "וחוץ מזה, ה' גם אמר לעזוב".
אומרת התורה {יט} וְלָבָן הָלַךְ לִגְזֹז אֶת צֹאנוֹ וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ: {כ} וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא: {כא} וַיִּבְרַח הוּא וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּקָם וַיַּעֲבֹר אֶת הַנָּהָר וַיָּשֶׂם אֶת פָּנָיו הַר הַגִּלְעָד: {כב} וַיֻּגַּד לְלָבָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בָרַח יַעֲקֹב.
נשאלת השאלה – למה רק אחרי שלושה ימים, באים ואומרים ללבן שיעקב ברח ?!
כותב התרגום יונתן בן עוזיאל – וּבָתַר דְאָזַל יַעֲקב קָמוּ רַעֲיָא עַל בֵּירָא וְלָא אַשְׁכָּחוּ מַיָא וְאַמְתִּינוּ תְלָתָא יוֹמִין דִילְמָא תְהֵי טַיְיפָא וְלָא טָפַת וּבְכֵן אִיתוֹי לְלָבָן בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה וִידַע אֲרוּם עָרַק יַעֲקב דְבִזְכוּתֵיהּ הֲוָה טַיְיפָא עֶשְרִין שְׁנִין באו הרועים לשאוב מים מן הבאר, ופתאום ראו שאין מים. עשרים שנה מבואו של יעקב היו מים בשפע ופתאום אין ?! סימן שיעקב ברח !
{כג} וַיִּקַּח אֶת אֶחָיו עִמּוֹ וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים וַיַּדְבֵּק אֹתוֹ בְּהַר הַגִּלְעָד .
במדרשי חז"ל וביניהם ספר הישר, כתוב שקודם כל הוא חזר הביתה, כדי לחפש את התרפים שלו. בשביל מה ?
כי התרפים היו יודעים להגיד איפה נמצא כל אדם ואדם.
חוזר לבן הביתה, ולא מוצא את התרפים. "אם אין תרפים, סימן שיעקב גנב אותם כדי שלא אוכל למצוא אותו". אז איך בכל זאת לבן הצליח למצוא אותו ?
אומר ספר הישר {פרק מז} – ויבא לבן אל ביתו וישראל על יעקב וביתו ואין. ויבקש לבן את תרפיו, לדעת אנה הלך יעקב ולא מצא. וילך אל תרפים אחרים הלך לתרפים של שכניו וביקש לעבוד אותם כדי שיאמרו לו היכן יעקב וישאל בהם ויגידו לו כי ברח יעקב מאתו ארצה כנען אל אביו. ויקם לבן בעת ההיא ויקח את אחיו ואת כל עבדיו, ויצא וירדוף את יעקב וידבק אותו בהר גלעד.
{כד} וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע: {כה} וַיַּשֵּׂג לָבָן אֶת יַעֲקֹב וְיַעֲקֹב תָּקַע אֶת אָהֳלוֹ בָּהָר וְלָבָן תָּקַע אֶת אֶחָיו בְּהַר הַגִּלְעָד: {כו} וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי וַתְּנַהֵג אֶת בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב: {כז} לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר: {כח} וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי עַתָּה הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ: {כט} יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע: {ל} וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי.
רבותי, פלא מופלא. בא כאן לבן ומודיע ליעקב אבינו – תשמע, אני יכל לשבור לך את העצמות, אבל מה אעשה שהאלוקים שלך נגלה אליי ואמר לי לא לגעת בך ?!
נשאלת השאלה – למה אתה מגלה לו את זה ?!
באים המפרשים, ומנסים להבין מהם שלושת הנקודות שעומד עליהם פה לבן. ישנם 3-4 תשובות, אולי נאמר רק שתים מהם:
אומר המלבי"ם, שלבן בא אל יעקב בטענה ואמר לו כך – אני יודע למה גנבת את התרפים . גנבת מביתי הרבה דברים, ולא רק את התרפים. כל המזוודות שלך מלאים בדברים שגנבת מביתי. אלא מה ? פחדת שאם אתפוס את התרפים ואקח אותם איתי, אני אעבור מזוודה מזוודה ואגלה את כל מה שגנבת .
אמר לו יעקב – {לב} עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר לְךָ מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ בבקשה, תיפתח מזוודה מזוודה. שלא תחשוב אפילו לרגע שאני גנב !
אומרים חז"ל במדרש {בראשית רבה, פרשה עד, אות י} – אָמַר רַבִּי סִימוֹן בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם חָתָן שֶׁהוּא דָּר אֵצֶל חָמִיו אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁלֹא לֵיהָנוֹת אֲפִלּוּ כְּלִי אֶחָד אֲפִלּוּ סַכִּין אֶחָד, בְּרַם הָכָא מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כָּל כֵּלַי, אֲפִלּוּ מַחַט אֲפִלּוּ צִנּוֹרָא לֹא מָצָאתָ. עשרים שנה, לא נמצא במזוודה של יעקב אבינו לא מחט, לא מזלג ולא מוצץ !
אני לא מדבר על זה, שבן אדם הולך לסופ"ש במלון, נכנסים לו בטעות שתי מגבות למזכרת ☺
עשרים שנה בביתו חמיו, ולא נכנסה לו אפילו מחט אחת !
"אתה מאשים אותי שגנבתי את התרפים, כדי שלא תבדוק את המזוודות ?! מי שגנב את התרפים שלא יחיה ואתה יכל לבדוק! "
ישנו ספר שנקרא ארץ בנימין, שמביא פירוש נפלא שאמר אותו ר' קופל חריף. אני רוצה לומר את הפירוש שלו עם קצת תוספת:
שואל ר' קופל חריף – למה אומר לבן ליעקב אבינו, שהאלוקים נגלה אליו ?! אתה נותן לו בטחון שלא תוכל לעשות לו כלום.
דבר נוסף, "כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי" – מה הקשר כאן, בין הרצון שלו ללכת לבית אבא ובין גניבת התרפים ?!
אומר ר' קופל חריף דבר נפלא ביותר – אמר לבן, עשרים שנה יעקב איתי בבית והקב"ה לא נגלה אלי. מה קרה עכשיו הוא נגלה אליי ?!
אמר לבן הקב"ה לא נגלה אלי בגלל סיבה אחת – במקום שיש עבודה זרה, הקב"ה לא בא.
הראיה, שברגע שמשה רבינו מגיע לפרעה, אומר לו פרעה "תתפלל עלי עכשיו" . אמר לו משה "אני לא יכל עכשיו {שמות ט, כט} כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי – איפה שיש עבודה זרה, אני לא יכל להתפלל".
אמר לבן ליעקב – תגיד לי, למה הקב"ה צריך לבוא אלי ?! לא היה יותר טוב שהוא יבוא אליך, ויאמר לך אל תפחד מלבן ?!
"כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי".
אמר לבן ליעקב- אומר לך למה הקב"ה לא בא אליך, כי אצלי בבית אין כבר תרפים, והקב"ה לא בא אליך, כי אתה גנבת אותם !
עד כאן, ביאורו של ר' קופל חריף.
רבותי, המשך חכמה בפרשת השבוע, נוקט בפשיטות, שרחל גנבה את התרפים כדי שהקב"ה יוכל להתגלות ללבן ולהזהיר אותו שלא לגעת ביעקב.
התרפים, היו מקור החיפוש של לבן. ללא התרפים, לבן לא יכל לתפקד אפילו רגע אחד.
"לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי" . ביג דיל , תלך תקנה חדש בחנות !
משמע, שלתרפים האלה היתה סיבה מיוחדת .
מביא רבינו בחיי, את דברי רבינו חננאל – מטרתה של רחל בלקיחת התרפים היתה, שלבן יודה שבתרפים אין ממש.
אם התרפים האלה 'יודעים' איפה כל אדם נמצא, איך הם לא גילו שהולכים לגנוב אותם ?!
רבותי, הייתי רוצה לעמוד על עניין התרפים וקצת להעמיק בהם, ולראות את התועלת שיש לנו מהם :
מה זה תרפים ?
אומר המדרש {תנחומא, ויצא, אות יב} – לָמָּה נִקְרְאוּ תְרָפִים. לְפִי שֶׁהֵן מַעֲשֵׂה תֹרֶף, מַעֲשֵׂה טֻמְאָה. וְכֵיצַד הָיוּ עוֹשִׂין. מְבִיאִין אָדָם בְּכוֹר וְשׁוֹחֲטִים אוֹתוֹ וּמוֹלְחִים אוֹתוֹ בְּמֶלַח וּבְשָׂמִים כדי שלא יסריח, וְכוֹתְבִין עַל צִיץ זָהָב שֵׁם רוּחַ טֻמְאָה, וּמַנִּיחִין הַצִּיץ בַּמְכַשְּׁפוּת תַּחַת לְשׁוֹנוֹ, וּמַנִּיחִין אוֹתוֹ בַּקִּיר, וּמַדְלִיקִין לְפָנָיו נֵרוֹת וּמִשְׁתַּחֲוִים לוֹ, וּמְדַבֵּר עִמָּם בְּלַחַשׁ. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ אָוֶן, לְפִיכָךְ גָּנְבָה אוֹתָן רָחֵל.
בתורה שלמה הוא מביא ציוני (פירוש אחד המקובלים).
כותב התורה שלמה {פרשת ויצא, עמוד 1228} – וכן הביא בספר ציוני בשם מגילת סתרים. ובסגנון אחר בכ"י פי' הרוקח על התורה תרפים, כפיר העזים (ש"א יט, יג) כמ"ש במיכל וכן היו עושים מביאים איש אדום, וקושרין ומרעיבין מין חיה ויונקת דמו ושוחטין אותה ומבשלים בדמה בשמים והטועם יודע להבין כל העתידות והשמות והלשונות כו' והתרפים מגידים עתידות, ופעמים היו לוקחים אדם אדום ומניחין אותו בדבש ומסירין כל הבשר ממנו, רק הריאה והלב דבוק בו ומעמידים אותו ובכשופיהם והיה מגיד עתידות ושנוי העתים.
למה הבאתי את הדברים האלה ? כי לפני 15 שנה בערך, ראיתי בספר אחד דבר נורא, אבל אינני מוצא אותו.
שואל הספר הזה שאלה נפלאה – תימא, אם עשו יודע שאצל לבן מחכה לו אישה, שהרי אמרו הגדול לגדולה והקטן לקטנה, יוצא שרחל אמנו שייכת ליעקב ולאה אמנו שייכת לעשו, אז למה עשו לא הלך לשם?!
ואומר תירוץ יפה מאוד – ידע עשו, שכדי לעשות תרפים, צריך למצוא בכור ג'ינג'י, ולכן ברגע שהוא היה מגיע ללבן, הוא היה הופך להיות ז"ל . לכן לא העיז עשו להתקרב לביתו של לבן !
רבותי, רק עוד קטע אחד :
בא הזית רענן על הילקוט שמעוני, ושואל שאלה – איך לקחה רחל אמנו את התרפים והכניסה אותם באוהל יעקב ? הרי יעקב אבינו היה כהן.
איפה כתוב שיעקב אבינו היה כהן ?
הוא מביא מדרש שאומר – אמר הקב"ה למלאך מיכאל , אתה כהן שלי למעלה ויעקב כהן שלי למטה.
עונה הזית רענן שתי תשובות – א' כל, יתכן שהיא סברה כדעת רשב"י שאומר, שאין קברי עכו"ם מטמאים באוהל .
התשובה השניה מתרצת שתי שאלות :
ראיתי ששואלים – אם את התרפים תולים על הקיר, וזה בעצם גולגולת שלמה, איך יכל להיות שרחל הכניסה את זה בתוך כר הגמל וישבה על זה, הרי זה בגודל אדם ?!
מתרץ הזית רענן – ויש לומר, שרחל אמנו לא גנבה את כל התרפים, אלא לקחה רק את הציץ עם השם טומאה שעליו , שהיה נמצא מתחת ללשון וגורם לתרפים לדבר.
עד כאן דברי הזית רענן.
רבותי, עוד שאלה אחת לפני שנגיע אל הנקודה :
לכאורה, התרפים האלה זו עבודה זרה למהדרין. לא רק זה, אומר הנביא {שופטים יז, ה} וְהָאִישׁ מִיכָה לוֹ בֵּית אֱלֹהִים וַיַּעַשׂ אֵפוֹד וּתְרָפִים וַיְמַלֵּא אֶת יַד אַחַד מִבָּנָיו וַיְהִי לוֹ לְכֹהֵן .
מיכה עצמו, בבית ע"ז שלו, עשה אֵפוֹד וּתְרָפִים !
אם ככה יוצא, התרפים זו ע"ז למהדרין !
באים המפרשים ושואלים שאלה עצומה :
מיכה עשה ע"ז, אצל לבן זו ע"ז , רחל לקחה את הע"ז כדי להפריש אותו מע"ז !
בספר שמואל נאמר בפסוק {ש"א יט, יא} וַתַּגֵּד לְדָוִד מִיכַל אִשְׁתּוֹ לֵאמֹר אִם אֵינְךָ מְמַלֵּט אֶת נַפְשְׁךָ הַלַּיְלָה מָחָר אַתָּה מוּמָת: {יב} וַתֹּרֶד מִיכַל אֶת דָּוִד בְּעַד הַחַלּוֹן וַיֵּלֶךְ וַיִּבְרַח וַיִּמָּלֵט: {יג} וַתִּקַּח מִיכַל אֶת הַתְּרָפִים וַתָּשֶׂם אֶל הַמִּטָּה וְאֵת כְּבִיר הָעִזִּים שָׂמָה מְרַאֲשֹׁתָיו וַתְּכַס בַּבָּגֶד .
תרפים נמצאים בביתו של דוד המלך ?!
כך שואל הרמב"ן בפרשת השבוע, והרד"ל כאן בנביא, ועונים תשובה מאוד מעניינת :
ישנם כמה וכמה סוגי תרפים. יש תרפים שהם סוג של ע"ז, כדוגמת מה שעשה לבן ומה שעשה מיכה.
ישנם תרפים, שעשו אותם כדי שיורו את השעה. הכניסו מין כלי של נחושת, שהיה משמש אותם כמעין שעון.
כותב הכלי יקר למהר"ש לאנייאדו – מיכל שמה את התרפים על מיטה, כדי לעורר רחמי שמים על דוד המלך.
למה לעורר רחמי שמים על דוד המלך ?
לפי שדוד המלך היה מחשב אורחותיו . כל דקה ושניה היה עובד בה את ה', לכן בביתו היה לו מורה שעות כעין התרפים . היות וכך, רצתה מיכל אשתו לעורר עליו רחמי שמים, לקחה את אותם תרפים שהורו את השעה, ושמה על המיטה "ריבונו של עולם, דוד המלך שעבד אותך על דקות ושניות, תשמור אותו משאול, שלא יפגע בו".
כותב הרמב"ן {פרשת ויצא} – ותגנוב רחל את התרפים. לא נתכוונה אלא להפריש אביה מעבודה זרה לשון רש"י ואפשר כי היו ללבן לעבודה זרה כאשר אמר למה גנבת את אלהי אבל לא היו כל התרפים נעבדים כי איך תמצא עבודה זרה בבית אדונינו דוד (עיין שמואל א יט יג) והקרוב מה שאומרים שהם כלים לקבל השעות ויקסמו בהם לדעת עתידות …
הרד"ק בספר שמואל מדבר בהרחבה גדולה, איזה סוג תרפים זה היה.
כותב הרד"ק {יט, יג}– וענין התרפים יש מפרשים: כי הם עבודת גילולים כמו התרפים אשר ללבן שגנבתם רחל ולבן עובד עבודת גילולים היה, כמו שאמר לה: למה גנבת את אלהי וחלילה חלילה שהיה בבית דוד עבודת גילולים.
ויש אומרים: שהוא כלי הנחשת העשוי לדעת חלקי השעות ויראו בהם העתידות במשפט המזלות, וזה יתכן בדבר לבן אבל בדבר מיכל הוא קשה לפרש, למה שמה אותם במטה מקום דוד, ואותו הכלי אינו בתכונה הזאת.
והחכם ראב"ע זכרו לברכה כתב: כי התרפים הם על צורת בן אדם והיא עשויה לקבל כח עליונים והעד שהתרפים כן התרפים ששמה מיכל במטה עד שחשבו שומרי הבית שהם דוד.
בא האברבנאל ואומר – בעבר לא היו תמונות. אם בן אדם היה רוצה להיזכר בקרוביו שנפטרו, היה צר צורה של אותו קרוב מגבס וכד' ושם אותו על הקיר. וזה מה שהכניסה מיכל , את דמותו של דוד המלך למיטתו.
מצאתי מקור לדברי חז"ל הללו (לא לגבי דוד המלך) במדרש:
במכת בכורות נאמר שהקב"ה הכה כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, ולא רק הבכורות שבמצרים, אלא גם הבכורות שהיו על הקיר נמסו במכת בכורות.
יוצא, שכדי לכבד בן אדם, היו עושים צורתו ותולים אותו על הקיר.
אם אלה פני הדברים, נוכל ללכת לעניין המרכזי :
נשאלת השאלה – מה רצתה רחל אמנו להשיג בלקיחת התרפים ? מה היתה מטרתה ?
אומר רש"י – ותגנב רחל את התרפים. להפריש את אביה מעבודה זרה נתכונה.
המשך חכמה סובר אחרת – מטרתה היתה, כדי שהקב"ה יתגלה ללבן.
רבותי, אם אדם רוצה לגמול מישהו מדבר שהוא מכור אליו. נביא דוגמא :
אדם רוצה לגמול את חברו מעישון סיגריות . אתה חשוב שאם תיקח לו את חפיסת הסיגריות, הוא לא יעשן יותר ?!
תפסת את הילד שלך מעשן. אתה לוקח לו את חפיסת הסיגריות, קורע לו אותה לגזרים מול העיניים !
הוא לא יעשן יותר ?!
מחר בבוקר הוא כבר יקנה שתי קופסאות . אחת בשביל שלאבא שלו יהיה מה לקרוע , ואחת שיהיה לו בבית ספייר ☺
מה הרוויחה בזה רחל, שלקחה לאביה את התרפים ???
אם תאמר, שכדי שהתרפים יענו לך, אתה צריך בן בכור לשחוט אותו, ולשים על הקיר … זאת פרוצדורה … עד שלבן יתחתן ויוולד לו בן בכור … אין סיכוי שזה יהיה בזמן הקרוב.
אבל אומר ספר הישר, שכשלא היו לו התרפים, הוא הלך לשכן שלו וביקש ממנו את התרפים שלו.
רבותי, אני רוצה לעמוד על נקודה אחת, וממנה להרוויח דבר נפלא בעבודת ה' :
אומר המדרש רבה {בראשית רבה, פרשה צט, אות א} – לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים גַּבְנֻנִּים (תהלים סח, יז), רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי וְרַבִּי עֲקִיבָא, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי פָּתַר קְרָא בֶּהָרִים, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתֵּן תּוֹרָה בְּסִינַי הָיוּ הֶהָרִים רָצִים וּמִדַּיְּנִים אֵלּוּ עִם אֵלּוּ, זֶה אוֹמֵר עָלַי הַתּוֹרָה נִתֶּנֶת וְזֶה אוֹמֵר עָלַי הַתּוֹרָה נִתֶּנֶת, תָּבוֹר בָּא מִבֵּית אֵלִים, וְכַרְמֶל מֵאַסְפַּמְיָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה מו, יח): חַי אָנִי נְאֻם ה' וגו' כִּי כְּתָבוֹר בֶּהָרִים, זֶה אוֹמֵר אֲנִי נִקְרֵאתִי וְזֶה אוֹמֵר אֲנִי נִקְרֵאתִי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים וגו', כֻּלְּכֶם הָרִים אֶלָּא כֻּלְּכֶם גַּבְנֻנִּים, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (ויקרא כא, כ): אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק, כֻּלְּכֶם נַעֲשָׂה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים עַל רָאשֵׁיכֶם, אֲבָל סִינַי שֶׁלֹא נַעֲשָׂה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים עָלָיו (תהלים סח, יז): הָהָר חָמַד אֱלֹהִים לְשִׁבְתּוֹ, (שמות יט, כ): וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי, אַף עַל פִּי כֵן (תהלים סח, יז): אַף ה' יִשְׁכֹּן לָנֶצַח, בְּבֵית עוֹלָמִים. רַבִּי עֲקִיבָא פָּתַר קְרָא בַּשְּׁבָטִים חיבר ר' עקיבא את הפסוק לשבטי-יה, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיוּ הַשְּׁבָטִים רָצִים וּמִדַּיְנִים אֵלּוּ עִם אֵלּוּ, זֶה אוֹמֵר בִּתְחוּמִי יִבָּנֶה וְזֶה אוֹמֵר בִּתְחוּמִי יִבָּנֶה, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁבָטִים לָמָּה תְּרַצְדוּן, כֻּלְּכֶם שְׁבָטִים, כֻּלְּכֶם צַדִּיקִים, אֶלָּא גַּבְנֻנִּים, מַהוּ גַּבְנֻנִּים, גַּנָּבִים. כֻּלְּכֶם הֱיִיתֶם שֻׁתָּפִין בִּמְכִירָתוֹ שֶׁל יוֹסֵף, אֲבָל בִּנְיָמִין שֶׁלֹא נִשְׁתַּתֵּף בִּמְכִירָתוֹ שֶׁל יוֹסֵף (תהלים סח, יז): הָהָר חָמַד אֱלֹהִים לְשִׁבְתּוֹ. שם אשרה את שכינתי, בחלקו של בנימין. הוא היחידי שלא היה במכירת יוסף.
כותב הילקוט שמעוני {וזאת הברכה, סימן תתקנ"ז} – {דברים לג, יב} לְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד ה' יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו חֹפֵף עָלָיו כָּל-הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵֽן. ומפני מה זכה בנימין שתשרה שכינה בחלקו?
משל למלך שבא אצל בניו לפרקים, כל אחד ואחד אומר אצלי הוא שורה, קטן שבכולן אמר: אפשר שמניח אבא אחי הגדולים ושורה אצלי?! עמד והלך ופניו כבושות ונפשו עגומה, אמר: ראיתם בני הקטן שעמד ופניו כבושות ונפשו עגומה עליו, עכשיו מאכל ומשתה יהא משלכם ולינתי אצלו.
כך אמר הקב"ה: בית הבחירה יהיה בחלקו של בנימין וקרבנות מכל השבטים.
דבר אחר: מפני מה זכה בנימין שתשרה שכינה בחלקו?
מפני שכל השבטים נולדו בחוצה לארץ ובנימין נולד בארץ ישראל
פסיקתא {ספר דברים} – מפני מה זכה בנימין שתשרה שכינה בחלקו ? משום שבנימין הקטן שבשבטים היה, וכשהיה יעקב אביו אוכל ושותה והיה יוצא, היה נשען על כתפיו של בנימין. אמר הקב"ה מקום שסמך צדיק זה את ידיו, שם אני משרה שכינתי, שנאמר וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵֽן.
תירוץ נוסף, אומרים חז"ל – משום שהוא היחיד שלא השתחוה בפני עשו.
אם אלה פני הדברים, נוכל בע"ה להתחיל לסגור קצוות :
בואו ונדלג לפרשת מקץ :
יעקב אבינו שולח את ילדיו למצרים, בעקבות הרעב בארץ. הבנים מגיעים למצרים, ומיד מתלבש עליהם יוסף "מרגלים אתם !".
{מב, ט} וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם: {י} וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לֹא אֲדֹנִי וַעֲבָדֶיךָ בָּאוּ לִשְׁבָּר אֹכֶל: {יא} כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹא הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים: {יב} וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לֹא כִּי עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם לִרְאוֹת: {יג} וַיֹּאמְרוּ שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ: {יד} וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵכֶם לֵאמֹר מְרַגְּלִים אַתֶּם: {טו} בְּזֹאת תִּבָּחֵנוּ חֵי פַרְעֹה אִם תֵּצְאוּ מִזֶּה כִּי אִם בְּבוֹא אֲחִיכֶם הַקָּטֹן הֵנָּה: {טז} שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד וְיִקַּח אֶת אֲחִיכֶם וְאַתֶּם הֵאָסְרוּ וְיִבָּחֲנוּ דִּבְרֵיכֶם הַאֱמֶת אִתְּכֶם וְאִם לֹא חֵי פַרְעֹה כִּי מְרַגְּלִים אַתֶּם: {יז} וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל מִשְׁמָר שְׁלשֶׁת יָמִים: {יח} וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא: {יט} אִם כֵּנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם שמעון נשאר כערבון וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם: {כ} וְאֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ וַיַּעֲשׂוּ כֵן.
האחים חוזרים ליעקב ומספרים לו מה קרה:
{כט} וַיָּבֹאוּ אֶל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אַרְצָה כְּנָעַן וַיַּגִּידוּ לוֹ אֵת כָּל הַקֹּרֹת אֹתָם לֵאמֹר: {ל} דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ אִתָּנוּ קָשׁוֹת וַיִּתֵּן אֹתָנוּ כִּמְרַגְּלִים אֶת הָאָרֶץ: {לא} וַנֹּאמֶר אֵלָיו כֵּנִים אֲנָחְנוּ לֹא הָיִינוּ מְרַגְּלִים: {לב} שְׁנֵים עָשָׂר אֲנַחְנוּ אַחִים בְּנֵי אָבִינוּ הָאֶחָד אֵינֶנּוּ וְהַקָּטֹן הַיּוֹם אֶת אָבִינוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן: {לג} וַיֹּאמֶר אֵלֵינוּ הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ בְּזֹאת אֵדַע כִּי כֵנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם הָאֶחָד הַנִּיחוּ אִתִּי וְאֶת רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם קְחוּ וָלֵכוּ: {לד} וְהָבִיאוּ אֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֵלַי וְאֵדְעָה כִּי לֹא מְרַגְּלִים אַתֶּם כִּי כֵנִים אַתֶּם אֶת אֲחִיכֶם אֶתֵּן לָכֶם וְאֶת הָאָרֶץ תִּסְחָרוּ: {לה} וַיְהִי הֵם מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם וְהִנֵּה אִישׁ צְרוֹר כַּסְפּוֹ בְּשַׂקּוֹ וַיִּרְאוּ אֶת צְרֹרוֹת כַּסְפֵּיהֶם הֵמָּה וַאֲבִיהֶם וַיִּירָאוּ: {לו} וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה: {לז} וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ: {לח} וַיֹּאמֶר לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה "תשכחו מזה, אני לא שולח את בנימין ! הוא הבן היחידי שנשאר לי מאמו, אני לא שולח אותו !!!"
אומר המדרש {בראשית רבה, פרשה צא, אות ו} – אָמַר לָהֶם יְהוּדָה הַנִּיחוּ לַזָּקֵן עַד שֶׁתִּכְלֶה הַפַּת יגמר האוכל בבית, הוא ישלח את בנימין. כרגע יש לכן הוא לא שולח.
{מג, א} וְהָרָעָב כָּבֵד בָּאָרֶץ: {ב} וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל אֶת הַשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵבִיאוּ מִמִּצְרָיִם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֲבִיהֶם שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל: {ג} וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוּדָה לֵאמֹר הָעֵד הֵעִד בָּנוּ הָאִישׁ לֵאמֹר לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם: {ד} אִם יֶשְׁךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת אָחִינוּ אִתָּנוּ נֵרְדָה וְנִשְׁבְּרָה לְךָ אֹכֶל: {ה} וְאִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ לֹא נֵרֵד כִּי הָאִישׁ אָמַר אֵלֵינוּ לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם … {יא} וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים: {יב} וְכֶסֶף מִשְׁנֶה קְחוּ בְיֶדְכֶם וְאֶת הַכֶּסֶף הַמּוּשַׁב בְּפִי אַמְתְּחֹתֵיכֶם תָּשִׁיבוּ בְיֶדְכֶם אוּלַי מִשְׁגֶּה הוּא: {יג} וְאֶת אֲחִיכֶם קָחוּ וְקוּמוּ שׁוּבוּ אֶל הָאִישׁ … {טו} וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת הַמִּנְחָה הַזֹּאת וּמִשְׁנֶה כֶּסֶף לָקְחוּ בְיָדָם וְאֶת בִּנְיָמִן וַיָּקֻמוּ וַיֵּרְדוּ מִצְרַיִם וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יוֹסֵף … {יח} וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף וַיֹּאמְרוּ עַל דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה אֲנַחְנוּ מוּבָאִים לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת חֲמֹרֵינוּ: {יט} וַיִּגְּשׁוּ אֶל הָאִישׁ אֲשֶׁר עַל בֵּית יוֹסֵף וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו פֶּתַח הַבָּיִת: {כ} וַיֹּאמְרוּ בִּי אֲדֹנִי יָרֹד יָרַדְנוּ בַּתְּחִלָּה לִשְׁבָּר אֹכֶל: {כא} וַיְהִי כִּי בָאנוּ אֶל הַמָּלוֹן וַנִּפְתְּחָה אֶת אַמְתְּחֹתֵינוּ וְהִנֵּה כֶסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ כַּסְפֵּנוּ בְּמִשְׁקָלוֹ וַנָּשֶׁב אֹתוֹ בְּיָדֵנוּ: {כב} וְכֶסֶף אַחֵר הוֹרַדְנוּ בְיָדֵנוּ לִשְׁבָּר אֹכֶל לֹא יָדַעְנוּ מִי שָׂם כַּסְפֵּנוּ בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ: הנה, זה הכסף שמצאנו בשקים שירדנו חזרה. כנראה מישהו שם בטעות {כג} וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם לָכֶם אַל תִּירָאוּ אֱלֹהֵיכֶם וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם נָתַן לָכֶם מַטְמוֹן בְּאַמְתְּחֹתֵיכֶם כַּסְפְּכֶם בָּא אֵלָי … זה בסדר, תיקחו את זה, זה מתנה בשבילכם … מודיע להם הממונה על הבית, שהמשנה למלך מזמין אותם לארוחת צהרים … {כט} וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי וַיֹּאמַר אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי: {ל} וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה … מתחילה ארוחת הצהרים …
{לג} וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ וְהַצָּעִיר כִּצְעִרָתוֹ וַיִּתְמְהוּ הָאֲנָשִׁים אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ. איך הם ישבו ככה ?
אומר רש"י – הבכור כבכורתו. מכה בגביע וקורא ראובן שמעון לוי ויהודה יששכר וזבולון, בני אם אחת, הסבו כסדר הזה שהוא סדר תולדותיכם וכן כלם, כיון שהגיע לבנימין אמר זה אין לו אם ואני אין לי אם ישב אצלי.
מה הולך כאן ?! מאיפה יוסף שם את הגביע באוזן, ויודע מי שייך למי ?!
מסיימים לאכל. לפני שהם נפרדים, מצוה יוסף לשים את הגביע באמתחת בנימין, דכתיב {מד, ב} וְאֶת גְּבִיעִי גְּבִיעַ הַכֶּסֶף תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן …
לפני שהם יוצאים ממצרים, מצוה יוסף את בנו מנשה {ד} קוּם רְדֹף אַחֲרֵי הָאֲנָשִׁים וְהִשַּׂגְתָּם וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לָמָּה שִׁלַּמְתֶּם רָעָה תַּחַת טוֹבָה:{ה} הֲלוֹא זֶה אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה אֲדֹנִי בּוֹ וְהוּא נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ בּוֹ הֲרֵעֹתֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם: {ו} וַיַּשִּׂגֵם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: {ז} וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לָמָּה יְדַבֵּר אֲדֹנִי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה אנחנו גנבנו גביע ?! חָלִילָה לַעֲבָדֶיךָ מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה. היה להם קל וחומר {ח} הֵן כֶּסֶף אֲשֶׁר מָצָאנוּ בְּפִי אַמְתְּחֹתֵינוּ הֱשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן וְאֵיךְ נִגְנֹב מִבֵּית אֲדֹנֶיךָ כֶּסֶף אוֹ זָהָב: {ט} אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ וָמֵת וְגַם אֲנַחְנוּ נִהְיֶה לַאדֹנִי לַעֲבָדִים: {י} וַיֹּאמֶר גַּם עַתָּה כְדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם תִּהְיוּ נְקִיִּם: {יא} וַיְמַהֲרוּ וַיּוֹרִדוּ אִישׁ אֶת אַמְתַּחְתּוֹ אָרְצָה וַיִּפְתְּחוּ אִישׁ אַמְתַּחְתּוֹ: {יב} וַיְחַפֵּשׂ בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה וַיִּמָּצֵא הַגָּבִיעַ בְּאַמְתַּחַת בִּנְיָמִן .
רבותי, מי זה בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה ?
יש להם קל וחומר – הֵן כֶּסֶף אֲשֶׁר מָצָאנוּ בְּפִי אַמְתְּחֹתֵינוּ הֱשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן הרי החזרנו את הכסף שמצאנו באמתחתינו וְאֵיךְ נִגְנֹב מִבֵּית אֲדֹנֶיךָ כֶּסֶף אוֹ זָהָב ??? "החזרנו את הכסף, אנחנו צדיקים !"
אמר להם מנשה – אתם צדיקים, אבל יש שתים שהקל וחומר לא תופס עליהם – שמעון היה במצרים, ובנימין חדש כאן !
בַּגָּדוֹל הֵחֵל התחיל אצל שמעון וּבַקָּטֹן כִּלָּה וסיים אצל בנימין.
{יג} וַיִּקְרְעוּ שִׂמְלֹתָם וַיַּעֲמֹס אִישׁ עַל חֲמֹרוֹ וַיָּשֻׁבוּ הָעִירָה הם קורעים את הבגדים, וחוזרים חזרה.
זה מה שכתוב בתורה הקדושה. אבל אם תפתחו מדרש תנחומא .
אומר המדרש {תנחומא, מקץ, אות י} – לאחר שנמצא הגביע באמתחת בנימין, באו האחים וְהָיוּ עוֹמְדִין וּמְחַבְּטִין לְבִנְיָמִין עַל כְּתֵפָיו וְאוֹמְרִין לוֹ, אִי גַנָּבָא, בְּרָא דְגַנַּבְתָּא גנב בן גנבת ! אמא שלך גנבה תרפים וביישה את אבינו, בִּיַּשְׁתָּנוּ ואתה גונב גביע ומבייש אותנו, בֶּן אִמְּךָ אַתְּ, כָּךְ בִּיְּשָׁה אִמְּךָ אֶת אָבִינוּ. וּבִשְׁבִיל אוֹתָן הַמַּכּוֹת שֶׁהִכּוּהוּ בִּכְתֵפָיו, זָכָה שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בֵּין כְּתֵפָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן (דברים לג, יב).
רבותי, המדרש הזה הוא פלא מופלא. שבטי-יה הקדושים, שאין לנו מושג מי הם, ניגשים לבנימין ואומרים לו "גנב בן גנבת" !
נאמר שבנימין גנב. אתה משווה את גניבת התרפים של רחל לגניבת הגביע ?! רחל גנבה את התרפים כדי להפריש את אבא שלה מעבודה זרה !
עומדים כאן עשרה אחים, מכניסים מכות לאחיהם הקטן ומאשימים אותו בגניבה . אף אחד לא יכל ללמד עליו זכות??? אחד שיגיד "הוא לא גנב ! המצרים נוכלים מכניסים לנו דברים בתוך השקים!!!"
כולם היו בטוחים שבנימין הגנב.
שאלה נוספת שנשאלת – בגלל שנתנו לו מכות על הכתפיים, מגיע לו שיבנה בית המקדש בחלקו ?! כמה יהודים קיבלו מכות לאורך השנים, ולא נבנה להם שום בית מקדש ?!
רבותי, יש כאן יסוד נפלא :
אתם קוראים לרחל גנבת ?! רחל היא האישה שמסרה את הסימנים לאחותה ובזכותה נולדתם !
חס וחלילה לחשוב, שהשבטים חשדו ברחל שהיא גנבת . לא כתוב בשום מקום, שהקב"ה תבע את כבודה של רחל.
מה רוצים כאן השבטים ?
אומרים רבותינו – שבטי-יה חשבו דבר אחד – מה היתה התועלת של רחל, בגניבת התרפים ?
אז אומר רש"י, שהיא רצתה להפריש את אביה מע"ז.
אם תיקחי לו את התרפים עכשיו, מחר הוא לא יעבוד ע"ז ??? בטח שהוא יעבוד ! באותו יום הוא כבר הלך לשכן שלו, כדי לבקש את התרפים שלו. אז מה יעזור לך שגנבת ?
אומרים חז"ל – רחל היתה קנאית לע"ז. אם ככה, לכן היא לקחה את התרפים. היא לא חשבה פעמיים, אם זה יעזור או לא יעזור.
אמרו השבטים – אם זו המידה של רחל, גם בנימין ירש את המידה הזאת.
בנימין יושב במשתה, ורואה את המשנה למלך מחזיק את הגביע באוזן ואומר "מי זה ראובן? מי זה שמעון? מי זה לוי ?". אמר בנימין לעצמו "האיש הזה עובד לתרפים, בדיוק כמו הסבא קדישא שלי לבן. כמו שאמא שלי לקחה את התרפים, אני אקח ממנו את הגביע"
כשמנשה מגיע, הוא לא שואל "למה לקחתם את הגביע כי הוא עולה 10,000$", אלא מה הוא אומר ?
{מד, ה} וְהוּא נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ בּוֹ – בעל הבית שלי עושה איתו ניחושים.
ברגע שבא מנשה ומאשים שהם גנבו את הגביע, האחים לא חושבים פעמיים ובטוחים "זה בטוח בנימין".
למה בטוח שזה הוא ?
כי הוא גנב בן גנבת. אמא שלו גנבה תרפים לבטל ע"ז, והוא גונב גביע כדי לבטל ע"ז. זה אותו מהלך, של קנאה בע"ז ! הלכה רחל, והשרישה את זה בבנה בנימין !
לכן יוצא, שזה לא כינוי גנאי. זה כמו שיגידו על בן אדם 'גנב', על זה שלקח ממישהו חמץ בפסח ושרף אותו.
גנבת חמץ בפסח ?! "הצלתי אותו מחמץ בפסח !"
רחל אמנו רצתה להציל את אביה מע"ז, לכן היא גנבה את התרפים.
רבותי, אם אלה הדברים, נוכל להבין דבר נפלא:
אנחנו אומרים בכל יום – "עַל כֵּן נְקַוֶּה לָּךְ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ, לִרְאוֹת מְהֵרָה בְּתִפְאֶרֶת עֻזָּךְ" , אנחנו רוצים לראות את בית המקדש בתפארתו !
אבל יש לזה תנאי אחד – "לְהַעֲבִיר גִּלּוּלִים מִן הָאָרֶץ, וְהָאֱלִילִים כָּרוֹת יִכָּרֵתוּן" .
ע"ז ובית המקדש לא הולכים ביחד !
הכוח הזה של רחל אמנו, זה הכוח שבזכותו נבנה בית המקדש.
אמר הקב"ה – וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵֽן – על "הכתפיים" האלה אני אשרה את שכינתי !
רבותי, חשבתי לתרץ :
מביא המדרש רבה {איכה רבה, פתיחה, אות כד} : בשעה שישב ירמיהו וקונן על החורבן, מספר המדרש:
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִרְמְיָה, אֲנִי דוֹמֶה הַיּוֹם לְאָדָם שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן יְחִידִי וְעָשָׂה לוֹ חֻפָּה וּמֵת בְּתוֹךְ חֻפָּתוֹ, וְאֵין לְךָ כְּאֵב לֹא עָלַי וְלֹא עַל בְּנִי, לֵךְ וּקְרָא לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וּמשֶׁה מִקִּבְרֵיהֶם, שֶׁהֵם יוֹדְעִים לִבְכּוֹת. אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֵינִי יוֹדֵעַ הֵיכָן משֶׁה קָבוּר, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֵךְ עֲמֹד עַל שְׂפַת הַיַּרְדֵּן וְהָרֵם קוֹלְךָ וּקְרָא בֶּן עַמְרָם בֶּן עַמְרָם עֲמֹד וּרְאֵה צֹאנְךָ שֶׁבְּלָעוּם אוֹיְבִים. מִיָּד הָלַךְ יִרְמְיָה לִמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה וְאָמַר לַאֲבוֹת הָעוֹלָם, עִמְדוּ שֶׁהִגִּיעַ זְמַן שֶׁאַתֶּם מִתְבַּקְּשִׁין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמְרוּ לוֹ לָמָּה, אָמַר לָהֶם אֵינִי יוֹדֵעַ, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה מִתְיָרֵא שֶׁלֹא יֹאמְרוּ בְּיָמֶיךָ הָיְתָה לְבָנֵינוּ זֹאת. הִנִּיחָן יִרְמְיָה וְעָמַד עַל שְׂפַת הַיַּרְדֵּן וְקָרָא בֶּן עַמְרָם בֶּן עַמְרָם עֲמֹד הִגִּיעַ זְמַן שֶׁאַתָּה מְבֻקָּשׁ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ מָה הַיּוֹם מִיּוֹמַיִם שֶׁאֲנִי מְבֻקָּשׁ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לוֹ יִרְמְיָה אֵינִי יוֹדֵעַ. הִנִּיחוֹ משֶׁה וְהָלַךְ אֵצֶל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, שֶׁהָיָה מַכִּיר אוֹתָן מִשְּׁעַת מַתַּן תּוֹרָה, אָמַר לָהֶם מְשָׁרְתֵי עֶלְיוֹנִים כְּלוּם אַתֶּם יוֹדְעִים מִפְּנֵי מָה אֲנִי מִתְבַּקֵּשׁ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמְרוּ לוֹ בֶּן עַמְרָם אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ חָרֵב וְיִשְׂרָאֵל גָּלוּ, וְהָיָה צוֹעֵק וּבוֹכֶה עַד שֶׁהִגִּיעַ לַאֲבוֹת הָעוֹלָם, מִיָּד אַף הֵם קָרְעוּ בִגְדֵיהֶם וְהִנִּיחוּ יְדֵיהֶם עַל רָאשֵׁיהֶם וְהָיוּ צוֹעֲקִים וּבוֹכִין עַד שַׁעֲרֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִיָּד וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָׂק, וְאִלְמָלֵא מִקְרָא שֶׁכָּתוּב אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ, וְהָיוּ בוֹכִין וְהוֹלְכִין מִשַּׁעַר זֶה לְשַׁעַר זֶה, כְּאָדָם שֶׁמֵּתוֹ מוּטָל לְפָנָיו, וְהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹפֵד וְאוֹמֵר אוֹי לוֹ לַמֶּלֶךְ שֶׁבְּקַטְנוּתוֹ הִצְלִיחַ וּבְזִקְנוּתוֹ לֹא הִצְלִיחַ…
אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם מִפְּנֵי מָה הִגְלֵיתָ אֶת בָּנַי וּמְסַרְתָּן בִּידֵי הָאֻמּוֹת וַהֲרָגוּם בְּכָל מִיתוֹת מְשֻׁנּוֹת, וְהֶחֱרַבְתָּ אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מָקוֹם שֶׁהֶעֱלֵיתִי אֶת יִצְחָק בְּנִי עוֹלָה לְפָנֶיךָ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם בָּנֶיךָ חָטְאוּ וְעָבְרוּ עַל כָּל הַתּוֹרָה וְעַל עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת שֶׁבָּהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דניאל ט, יא): וְכָל יִשְׂרָאֵל עָבְרוּ אֶת תּוֹרָתֶךָ. אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם מִי מֵעִיד בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁעָבְרוּ אֶת תּוֹרָתֶךָ, אָמַר לוֹ תָּבֹא תוֹרָה וְתָעִיד בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל, מִיָּד בָּאָה תוֹרָה לְהָעִיד בָּהֶן, אָמַר לָהּ אַבְרָהָם בִּתִּי אַתְּ בָּאָה לְהָעִיד בָּהֶן בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁעָבְרוּ עַל מִצְוֹתַיִךְ וְאֵין לָךְ בּשֶׁת פָּנִים מִפָּנַי, זִכְרִי יוֹם שֶׁהֶחֱזִירֵךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן וְלֹא רָצוּ לְקַבְּלֵךְ עַד שֶׁבָּאוּ בָנַי לְהַר סִינַי וְקִבְּלוּ אוֹתָךְ וְכִבְּדוּךְ, וְעַכְשָׁו אַתְּ בָּאָה לְהָעִיד בָּהֶם בְּיוֹם צָרָתָם. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעָה תּוֹרָה כָךְ עָמְדָה לְצַד אֶחָד וְלֹא הֵעִידָה בָּהֶן. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם יָבֹאוּ עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת וְיָעִידוּ בָּהֶן בְּיִשְׂרָאֵל. מִיָּד בָּאוּ עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת, בָּאָה אל"ף לְהָעִיד בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁעָבְרוּ עַל הַתּוֹרָה, אָמַר לָהּ אַבְרָהָם, אל"ף אַתְּ רֹאשׁ לְכָל הָאוֹתִיּוֹת וּבָאת לְהָעִיד בְּיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם צָרָתָם, זִכְרִי יוֹם שֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַר סִינַי וּפָתַח בָּךְ (שמות כ, ב): אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, וְלֹא קִבְּלוּךְ אֻמָּה וְלָשׁוֹן אֶלָּא בָּנַי, וְאַתָּ בָּאת לְהָעִיד בְּבָנַי. מִיָּד עָמְדָה אל"ף לְצַד אֶחָד וְלֹא הֵעִידָה בָּהֶן. בָּאתָה בי"ת לְהָעִיד בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל, וְאָמַר לָהּ אַבְרָהָם בִּתִּי אַתְּ בָּאת לְהָעִיד עַל בָּנַי, שֶׁהֵם זְרִיזִין בַּחֲמִשָּׁה חֻמְשֵׁי תוֹרָה שֶׁאַתְּ בְּרֹאשׁ הַתּוֹרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית א, א): בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים, מִיָּד עָמְדָה בי"ת לְצַד אֶחָד וְלֹא הֵעִידָה כְּלוּם. בָּאתָה גימ"ל לְהָעִיד בְּיִשְׂרָאֵל, אָמַר לָהּ אַבְרָהָם גימ"ל אַתְּ בָּאת לְהָעִיד בְּבָנַי שֶׁעָבְרוּ עַל הַתּוֹרָה, כְּלוּם יֵשׁ אֻמָּה שֶׁמְקַיֶּמֶת מִצְוַת צִיצִית שֶׁאַתְּ נְתוּנָה בָּרֹאשׁ, אֶלָּא בָּנַי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברים כב, יב): גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ. מִיָּד עָמְדָה גימ"ל לְצַד אֶחָד וְלֹא הֵעִידָה כְּלוּם. וְכֵיוָן שֶׁרָאוּ כָּל הָאוֹתִיּוֹת שֶׁהִשְׁתִּיקָן אַבְרָהָם, נִתְבַּיְּשׁוּ וְעָמְדוּ בְּעַצְמָן וְלֹא הֵעִידוּ בְּיִשְׂרָאֵל. מִיָּד פָּתַח אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם לְמֵאָה שָׁנָה נָתַתָּ לִי בֵּן, וּכְשֶׁעָמַד עַל דַּעְתּוֹ וְהָיָה בָּחוּר בֶּן שְׁלשִׁים וָשֶׁבַע שָׁנִים אָמַרְתָּ לִי הַעֲלֵהוּ עוֹלָה לְפָנַי, וְנַעֲשֵׂיתִי עָלָיו כְּאַכְזָרִי וְלֹא רִחַמְתִּי עָלָיו, אֶלָּא אֲנִי בְּעַצְמִי כָּפַתְתִּי אוֹתוֹ, וְלֹא תִזְכֹּר לִי זֹאת וְלֹא תְרַחֵם עַל בָּנַי.
פָּתַח יִצְחָק וְאָמַר רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּשֶׁאָמַר לִי אַבָּא (בראשית כב, ח): אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶֹּׂה לְעֹלָה בְּנִי, לֹא עִכַּבְתִּי עַל דְּבָרֶיךָ וְנֶעֱקַדְתִּי בִּרְצוֹן לִבִּי עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וּפָשַׁטְתִּי אֶת צַוָּארִי תַּחַת הַסַּכִּין, וְלֹא תִזְכֹּר לִי זֹאת וְלֹא תְרַחֵם עַל בָּנַי ולא ענה לו הקב"ה…
פָּתַח יַעֲקֹב וְאָמַר רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא עֶשְׂרִים שָׁנָה עָמַדְתִּי בְּבֵית לָבָן, וּכְשֶׁיָּצָאתִי מִבֵּיתוֹ פָּגַע בִּי עֵשָׂו הָרָשָׁע וּבִקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת בָּנַי וּמָסַרְתִּי עַצְמִי לְמִיתָה עֲלֵיהֶם, וְעַכְשָׁו נִמְסְרוּ בְּיַד אוֹיְבֵיהֶם כַּצֹּאן לְטִבְחָה, לְאַחַר שֶׁגִּדַּלְתִּים כְּאֶפְרוֹחִים שֶׁל תַּרְנְגוֹלִים וְסָבַלְתִּי עֲלֵיהֶם צַעַר גִּדּוּל בָּנִים, כִּי רֹב יָמַי הָיִיתִי בְּצַעַר גָּדוֹל בַּעֲבוּרָם, וְעַתָּה לֹא תִזְכֹּר לִי זֹאת לְרַחֵם עַל בָּנַי. פָּתַח משֶׁה וְאָמַר רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא רוֹעֶה נֶאֱמָן הָיִיתִי עַל יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה וְרַצְתִּי לִפְנֵיהֶם כְּסוּס בַּמִּדְבָּר, וּכְשֶׁהִגִּיעַ זְמַן שֶׁיִּכָּנְסוּ לָאָרֶץ גָּזַרְתָּ עָלַי בַּמִּדְבָּר יִפְּלוּ עַצְמוֹתַי, וְעַכְשָׁו שֶׁגָּלוּ שָׁלַחְתָּ לִי לִסְפֹּד וְלִבְכּוֹת עֲלֵיהֶם, , זֶהוּ הַמָּשָׁל שֶׁאוֹמְרִים בְּנֵי אָדָם מִטּוּב אֲדוֹנִי לֹא טוֹב לִי וּמֵרָעָתוֹ רַע לִי. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר משֶׁה לְיִרְמְיָה לֵךְ לְפָנַי שֶׁאֵלֵךְ וַאֲבִיאֵם וְאֶרְאֶה מִי מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶם. אָמַר לוֹ יִרְמְיָה אִי אֶפְשָׁר לֵילֵךְ בַּדֶּרֶךְ מִפְּנֵי הַהֲרוּגִים, אָמַר לוֹ אַף עַל פִּי כֵן, מִיָּד הָלַךְ משֶׁה וְיִרְמְיָה לְפָנָיו, עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְנַהֲרוֹת בָּבֶל, רָאוּהוּ לְמשֶׁה וְאָמְרוּ זֶה לָזֶה בָּא בֶּן עַמְרָם מִקִּבְרוֹ לִפְדוֹתֵינוּ מִיַּד צָרֵינוּ, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי…
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָפְצָה רָחֵל אִמֵּנוּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמְרָה רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי לְפָנֶיךָ שֶׁיַּעֲקֹב עַבְדְּךָ אֲהָבַנִּי אַהֲבָה יְתֵרָה וְעָבַד בִּשְׁבִילִי לְאַבָּא שֶׁבַע שָׁנִים, וּכְשֶׁהִשְׁלִימוּ אוֹתָן שֶׁבַע שָׁנִים וְהִגִּיעַ זְמַן נִשֹּׂוּאַי לְבַעְלִי, יָעַץ אָבִי לְהַחְלִיפֵנִי לְבַעְלִי בִּשְׁבִיל אֲחוֹתִי, וְהֻקְשָׁה עָלַי הַדָּבָר עַד מְאֹד כִּי נוֹדְעָה לִי הָעֵצָה, וְהוֹדַעְתִּי לְבַעְלִי וּמָסַרְתִּי לוֹ סִימָן שֶׁיַּכִּיר בֵּינִי וּבֵין אֲחוֹתִי כְּדֵי שֶׁלֹא יוּכַל אָבִי לְהַחֲלִיפֵנִי, וּלְאַחַר כֵּן נִחַמְתִּי בְּעַצְמִי וְסָבַלְתִּי אֶת תַּאֲוָתִי וְרִחַמְתִּי עַל אֲחוֹתִי שֶׁלֹא תֵצֵא לְחֶרְפָּה, וְלָעֶרֶב חִלְּפוּ אֲחוֹתִי לְבַעְלִי בִּשְׁבִילִי, וּמָסַרְתִּי לַאֲחוֹתִי כָּל הַסִּימָנִין שֶׁמָּסַרְתִּי לְבַעְלִי, כְּדֵי שֶׁיְהֵא סָבוּר שֶׁהִיא רָחֵל. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנִּכְנַסְתִּי תַּחַת הַמִּטָּה שֶׁהָיָה שׁוֹכֵב עִם אֲחוֹתִי וְהָיָה מְדַבֵּר עִמָּהּ וְהִיא שׁוֹתֶקֶת וַאֲנִי מְשִׁיבַתּוּ עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, כְּדֵי שֶׁלֹא יַכִּיר לְקוֹל אֲחוֹתִי וְגָמַלְתִּי חֶסֶד עִמָּהּ, וְלֹא קִנֵּאתִי בָּהּ וְלֹא הוֹצֵאתִיהָ לְחֶרְפָּה. וּמָה אֲנִי שֶׁאֲנִי בָּשָׂר וָדָם עָפָר וָאֵפֶר לֹא קִנֵּאתִי לַצָּרָה שֶׁלִּי וְלֹא הוֹצֵאתִיהָ לְבוּשָׁה וּלְחֶרְפָּה, וְאַתָּה מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, רַחֲמָן, מִפְּנֵי מָה קִנֵאתָ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁאֵין בָּהּ מַמָּשׁ, וְהִגְלֵיתָ בָּנַי וְנֶהֶרְגוּ בַּחֶרֶב וְעָשׂוּ אוֹיְבִים בָּם כִּרְצוֹנָם. מִיָּד נִתְגַּלְגְּלוּ רַחֲמָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר, בִּשְׁבִילֵךְ רָחֵל אֲנִי מַחֲזִיר אֶת יִשְׂרָאֵל לִמְקוֹמָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה לא, יד): כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ. וּכְתִיב (ירמיה לא, יד): כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ וגו', וּכְתִיב (ירמיה לא, יד): וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם.
עד כאן דברי המדרש.
שואלים המפרשים – איזה מעשה גדול יותר, העקידה או מסירת הסימנים ???
אם אתם חושבים שהעקידה היתה מעשה גדול יותר, נשאלת השאלה, למה בראש השנה ביקשנו "ועקידת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור" ??? למה לא ביקשנו "ומסירת הסימנים של רחל ללאה היום ברחמים תזכור" ???
כל בוקר אנחנו מתחילים במעשה העקידה. למי שמתחיל בזמן, יש כאלה שמתחילים ב"אז ישיר" ☺
בעבר אמנו מהלך אחר, ודאי שהוא נכון, כי הוא מובא בספרים. המהלך שעכשיו אני אביא, לדעתי הוא גם נכון :
רחל אמנו, היא זאת שעקרה ע"ז. היא זאת שלקחה את התרפים של אביה. היא יודעת מה זה קנאה לע"ז !
על מה נחרב בית המקדש הראשון ???
על ע"ז, גילוי עריות ושפיכות דמים.
ועל מה הוא נחתם ???
מנשה הכניס להיכל צלם בעל ארבע פרצופים "הנה הכנסתי לך צלם, כדי שבכל מקום שתסתכל, תראה את האלוהים שלי" זה מנשה !
מספרת הגמרא {מסכת ברכות י, א-ב} – {מלכים ב כ-א} בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו כה אמר ה' צבאות צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה וגו' מאי כי מת אתה ולא תחיה מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא אמר ליה מאי כולי האי אמר ליה משום דלא עסקת בפריה ורביה א"ל משום דחזאי לי ברוח הקדש דנפקי מינאי בנין דלא מעלו א"ל בהדי כבשי דרחמנא למה לך מאי דמפקדת איבעי לך למעבד אתה מצווה להתחתן. אל תסתכל על חשבונות שמים ! ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד.
לבסוף התחתן חזקיה המלך עם בתו של הנביא, נולד מנשה וחתך את ראשו של הסבא שלו, הנביא ישעיהו בן אמוץ.
יוצא , שבגלל מנשה נחרב הבית. את כל ירושלים הוא מילא בדם ! אלף אנשים הוא רצח בכל יום !
על מה נחתם החורבן ?! על שהכניסו צלם בהיכל.
באה רחל אמנו ואמרה – ריבונו של עולם, אני לא קנאתי לצרה שלי .
אומרים חז"ל – יש משוואה בין קנאת ה' לבין קנאה של צרה , או קנאה, כאשר הבעל חושד באשתו.
רחל אמנו, היא זאת שבקשה לעקור את הע"ז מעם ישראל !
היא שעקרה ע"ז, אומר הקב"ה וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵֽן – בנחלת בנה בנימין, יבנה בית המקדש !
אם בחלקו של בנימין יבנה בית המקדש, יכולה רחל לבוא, ולעורר רחמי שמים. על מה ???
על זה שעבדו ע"ז !
"ריבונו של עולם, אני עקרתי ע"ז ! הבן שלי חטף מכות, כי חשדו בו שהוא ירש את המידה שלי ! וְלֹא תִזְכֹּר לִי זֹאת וְלֹא תְרַחֵם עַל בָּנַי ???"
אמר לה הקב"ה – בשבילך רחל, אני משיב בנים לגבולם !
אם אלה הדברים, אולי נוכל לומר דבר בדרך האפשר, כי לא מצאתי מקור לדברים :
אומרת הגמרא {מסכת מנחות נג, א-ב} – יבא ידיד בן ידיד ויבנה ידיד לידיד בחלקו של ידיד ויתכפרו בו ידידים. יבא ידיד זה שלמה המלך דכתיב {שמואל ב יב-כה} וישלח ביד נתן הנביא ויקרא שמו ידידיה בעבור ה' בן ידיד זה אברהם דכתיב {ירמיה יא-טו} מה לידידי בביתי ויבנה ידיד זה בית המקדש דכתיב {תהילים פד-ב} מה ידידות משכנותיך לידיד זה הקב"ה דכתיב {ישעיה ה-א} אשירה נא לידידי בחלקו של ידיד זה בנימין שנאמר {דברים לג-יב} לבנימין אמר ידיד ה' ישכן לבטח עליו ויתכפרו בו ידידים אלו ישראל דכתיב {ירמיה יב-ז} נתתי את ידידות נפשי בכף אויביה.
הידיד הראשון הוא אברהם אבינו, והאחרון הוא בנימין. אברהם הוא הראשון, ששבר את הצלמים. בנימין הוא האחרון שחשדו בו, שלקח את הגביע. את המכות, הוא קיבל על הכתפיים. למה הכתפיים ?
הכתפיים הם מקום החיבור של הידיים.
ידיד, הכוונה, שאתה נותן יד לשני. יד + יד = ידיד !
אדם שעוקר ע"ז מן העולם, נקרא ידידו של הקב"ה.
אברהם אבינו היה הראשון ששבר את הצלמים בביתו של תרח אביו. רחל אמנו עקרה את הע"ז מאביה, לכן הבן שלה נקרא בשם ידיד. למה ??? כי הכו אותו בכתפיו !
אומר הקב"ה – שם, במקום שמתחברים להם שתי הידיים, אני אשרה את שכינתי . שם אבנה את בית המקדש !
אם אלה הדברים, נכנסים בס"ד לחודש כסלו. החודש, שכידוע לכולם הסתיימה בניית המשכן.
יזכנו הקב"ה, שהחודש הזה, חודש כסלו, יהפוך לנו לששון ולשמחה ולבניין הבית במהרה בימינו אמן ואמן !!!