פרשת ויצא – דמותה של רחל אמנו – שנת תשפ"ב.
פרשת השבוע שנקרא בע"ה בשבת זו, פרשת ויצא. עוסקת הפרשה בירידתו של יעקב אבינו לחרן – האבא הראשון שיצא לגלות.
פותחת הפרשה: {כח, יא} וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא.
לאחר שיעקב אבינו מגיע אל הר המוריה, הקב"ה משקיע לו חמה שלא בעונתה ושם הוא חולם את 'חלום הסולם' המפורסם – {שם יב} וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ.
החלום הזה מעסיק רבות את המפרשים, מה בדיוק מונח בחלום הזה. מה שאנחנו רוצים להוציא מהחלום הזה, זה את ענין בתי המקדשות – כהמשך ל'בארות המים' שחפרו אברהם ויצחק. גם כאן בפרשה יעקב אבינו נתקל בבאר – {כט, ב} וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה שָׁם שְׁלשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר. אבל לפני שניכנס לנושא הנ"ל, הייתי רוצה להקדים הקדמה קצרה:
ישנו מזל שנקרא 'כימה'; מי שמדבר על הנושא הזה, הוא הבני יששכר. יש לו ספר בנושא החודשים – חלק א' תשרי – אדר. חלק ב' ניסן – אלול. שם בחודש איר הוא מביא מציאה נפלאה; הוא מביא שאת חודש 'איר' כותבים מלא, דהיינו 'אייר' – ולמה?
כותב הבני יששכר {מאמרי חודש אייר, אות ה} – נקרא זה החודש איי"ר. אמרו דורשי רשומות (עי' בית שמואל אבהע"ז סי' קכו סק"כ; וע"ע נחלת שבעה סי' ד) שהוא ראשי תיבות א'ברהם י'צחק י'עקב ר'חל, הם ארבע רגלי המרכבה.
הדברים הללו הם חידוש עצום – ולמה? כי כולנו יודעים שהמרכבה בנויה מאברהם, יצחק, יעקב ודוד – כך מביא הזוהר הקדוש;
כותב הזוהר הקדוש {וירא דף צ"ט ע"א} – בֹּא רְאֵה, הַקָּבָּ"ה עָשָׂה אֶת דָּוִד הַמֶּלֶךְ עַמּוּד אֶחָד מֵהַכִּסֵּא הָעֶלְיוֹן כְּמוֹ הָאָבוֹת.
וכמו הזוהר, כותב גם המגלה עמוקות {ואתחנן אופן קכ"א} – וזה סוד שכותבין בגיטין חדש איי"ר מלא בב' יודי"ן, שכן הוא נוטריקון א'ברהם י'צחק י'עקב ר'חל, ובזה המרכבה שלמה. וזה רמז דוד במזמור ו' שמנהג אשכנזים לאומרו בנפילת אפים, יבושו ויבהלו מאד כל א'ויבי י'שובו י'בושו רגע, ר"ת איי"ר…
מקור הדברים הוא מספר קרניים, שלא ידוע מי כתב אותו, אבל ידוע מי פירש אותו והוא ר' שמשון מאוסטרופולי הי"ד – בפירושו דן ידין.
שאלה ראשונה שצריכה ביאור היא, ממתי 'נתחלפו' רחל ודוד במרכבה?
שאלה נוספת שצריכה ביאור;
ידוע שיעקב אבינו ירד לחרן על מנת להינשא לרחל אמנו. אבל זה ודאי שההשגחה העליונה רצתה שיעקב אבינו יינשא גם לרחל וגם ללאה, כי אם הקב"ה לא היה רוצה שלאה תיכנס לביתו של יעקב אבינו – היא לא היתה נכנסת. ולכן סיבב הקב"ה שיבוא אליפז וייקח את כל רכושו של יעקב אבינו, והוא יגיע לחרן בלי שום דבר, והיות וכך הוא יאלץ לעבוד שבע שנים עבור רחל. אז משמע מכל זה, שהקב"ה היה מעוניין שיעקב אבינו יקח גם את לאה לאישה, וכתוב בחז"ל שיעקב אבינו ראה בזה עבירה;
אומרת הגמרא {מסכת פסחים קיט, ב} – דרש רב עוירא: זימנין אמר לה משמיה דרב וזימנין א"ל משמיה דרב אשי פעמים שאמר זאת בשם רב אמי, ולפעמים בשם רב אסי. וכך דרש: מאי דכתיב {בראשית כא-ח} ויגדל הילד (יצחק) ויגמל? המילה 'הילד' שבראש הפסוק מיותרת לכאורה, שכן כל פרשה זו מדברת ביצחק. כמו כן, המלה 'ויגמל' מיותרת, שהרי בסוף הפס' כבר נאמר "ביום הגמל את יצחק! אלא רמז כאן הכתוב שעתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסדו (ויגמל) לזרעו של יצחק ('הילד'), כלומר, בימות המשיח. באותה סעודה העתידה לבוא לאחר שאוכלין ושותין, נותנין לו המסובים לאברהם אבינו כוס של ברכה לברך ברכת המזון. ואומר להן אברהם: איני מברך שיצא ממני ישמעאל, אומר לו ליצחק: טול וברך. אומר להן יצחק: איני מברך שיצא ממני עשו, אומר לו ליעקב: טול וברך. אומר להם יעקב: איני מברך שנשאתי שתי אחיות בחייהן שעתידה תורה לאוסרן עלי…
כדי לבאר את הדברים, נתחיל תחילה בפרשת השבוע:
יעקב אבינו מגיע להר המוריה ורואה "סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּו";
אומרים חז"ל {פרקי דרבי אליעזר, פרק ל"ה} – הראו סולם עומד מן הארץ ועד השמים, שנאמר {בראשית כח, יב} וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה. ומלאכי השרת עולים ויורדים בו, ורואין פניו של יעקב, ואומרים זה הפנים כפני החיה שבכסא הכבוד. אלו עולים ואלו יורדים, שנאמר {שם} וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. והראהו הקב"ה ארבע מלכויות מושלין ואובדין, והראהו שר מלכות בבל עולה שבעים עוּקִים (שלבים) ויורד, והראהו שר מלכות מדי עולה חמשים ושנים עוקים ויורד, והראהו שר מלכות פרס עולה מאה ושמונים עוקים ויורד, והראהו שר מלכות אדום עולה ואינו יורד, ואומר {ישעיה יד, יד} אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן , אמר לו יעקב: {שם, טו} אַךְ אֶל שְׁאוֹל תּוּרָד אֶל יַרְכְּתֵי בוֹר נבהל יעקב ואמר: אפשר שאין לזה ירידה ?! אמר לו הקב"ה {עובדיה א, ד} אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם ה' אפילו הוא עולה אצלי, משם אני מורידו.
{כח, טז} וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי: {יז} וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם;
אומרים חז"ל {בראשית רבה, פרשה סט, אות ז} – מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיַעֲקֹב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בָּנוּי וְחָרֵב וּבָנוּי, וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה, זֶה בָּנוּי, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (תהלים סח, לו): נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ, וְאֵין זֶה, הֲרֵי חָרֵב, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (איכה ה, יז): עַל זֶה הָיָה דָּוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ. כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים, בָּנוּי וּמְשֻׁכְלָל לֶעָתִיד לָבוֹא, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (תהלים קמז, יג): כִּי חִזַּק בְּרִיחֵי שְׁעָרָיִךְ.
יוצא א"כ, שיעקב אבינו ראה את בית המקדש חרב – בנוי וחרב בשנית.
אומר רבינו בחיי – ויתכן לפרש שיש בכתוב רמז לשלשה מקדשים, ממה שידוע כי מלת 'זה' רמז לשכינה, כמו {שמות טו} "זה אלי ואנוהו", ואמר "מה נורא המקום הזה" – על בהמ"ק הראשון ששרתה בו שכינה. "אין זה" – על בית שני שלא שרתה בו שכינה, כן כתוב בנבואת חגי {חגי א} "וארצה בו ואכבדה", 'ואכבד' כתיב, כי השכינה שהיא הה"א נחסרה משם. וזה שער השמים – על הבית השלישי שיבנה במהרה בימינו שתחזור העבודה והשכינה לירושלים כימי קדם. ומזה הזכיר כאן שמים, שיהיה מעשה שמים לא בגין אדם כמו הראשונים, שהזכיר בהם מקום ובית. וכן רמז משה בברכות בנימין שבהמ"ק בחלקו, הוא שאמר {דברים לג} "ישכון לבטח עליו", זה בית ראשון ששרתה בו שכינה שנקראת ידיד ה'. "ובין כתפיו שכן", זה בית שלישי העתיד שתשרה בו שכינה. וכן תמצא במסכת נזיר [לב:] היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה {ירמיה ז}, זה מקדש ראשון ומקדש שני ומקדש שלישי ש"מ תרי חרוב ושלישי יעמוד לעולם, ע"כ. ונראה שהזכיר בשלישי לשון 'המה', שהוא לשון מורה על דבר נצחי וקיים, כלשון {יחזקאל י} "ואדע כי כרובים המה", וכן {תהילים כה} "כי מעולם המה". וכן דרשו חז"ל בלשון {שמות כז} "כתית למאור". בית ראשון עמד ת"י שנה, ובית שני ת"ך, והכל כמנין כתי"ת, והעין הזה נרמז בלשון כתית, לפי ששני המקדשים היו מרמס ושניהם נחרבו. אבל בית שלישי להעלות נר תמיד, כלומר מעלתו תמידית ואורו לא יפסק לעולם.
עוד כותב רבינו בחיי – ובמדרש "וזה שער השמים", מכאן אתה למד שהמתפלל בירושלים כאילו מתפלל לפני כסא הכבוד, ששער השמים הוא פתוח לשמוע תפלתן של ישראל, שנאמר "וזה שער השמים". והכוונה כי הוא שער השמים לעלות משם התפלות והקרבנות.
כותב רש"י – וזה שער השמים. מקום תפלה לעלות תפלתם השמימה. ומדרשו שבית המקדש של מעלה מכון כנגד בית המקדש של מטה.
כותב הספורנו – וזה שער השמים. וזה הסלם שראיתי מורה שמן המקום שהיה בו הסלם ישמע האל ית' הנצב עליו את תפלת המתפללים ותעל תפלתם למעון קדשו השמים.
אומר המדרש {בראשית רבה, פרשה סט, אות ז} – אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁל מַעְלָן גָּבוֹהַּ מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁל מַטָּן, אֶלָּא שְׁמוֹנָה עֶשְׂרֵה מִיל היינו 18 ק"מ, מַה טַּעַם, וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם, מִנְיַן וְזֶ"ה.
נשאלת השאלה – לכאורה, איך יכול להיות שהמרחק בין בית המקדש של מעלה ולבית המקדש של מטה הוא רק 18 ק"מ?!
כותב היפה תואר – אין פירוש כי בית המקדש של מעלה רחוק מבית המקדש של מטה ח"י מיל כי זה לא כן הוא הלא מהלך השמים מן הארץ הוא ת"ק שנה. אבל פירושו כי בית המקדש של מטה גבוה ל' אמה ובית המקדש שלמעלה גבוה ל' אמה וי"ח מיל.
כותב השל"ה הקדוש {ויצא אות כ"א} – ובספר טעמי מצות של הרב רבי מנחם הבבלי כתוב בהגה"ה וזה לשונו: נראה לי הפירוש, אין הפרש אלא התפלה שהיא י"ח ברכות שמקובלת שם יותר, לפי שזה שער השמים כו'. לפי זה צריך לפרש 'מילין' תיבות, כלומר ח"י ברכות.
כותב הציוני – גם גילה לנו המקרא הזה כי בית אלהים הוא שער השמים. וכשיתפללו ישראל יתפללו דרך שער השמים כמו שנאמר וכוין פתיחין ליה נגד ירושלים. ובשמונה עשרה ברכות הכוונה מעולה וסמך "וזה שער השמים העולה שמונה עשרה בין תבין כי שם בן י"ב הוא שער השמים וא"ר שמעון בר יוחאי: אין בית המקדש של מעלה גבוה מבית המקדש שלמטה אלא י"ח מילין כמנין 'וזה'.
בא הכלי יקר במקום ואומר, שאין המילה 'וזה' היא ראיה לבית המקדש אלא המילה 'מקום';
כותב הכלי יקר – אכן יש ה' במקום הזה וגו'. הזכיר ג"פ לשון מקום כנגד ג' מקדשים, כנגד מקדש ראשון ששרתה שם השכינה ואעפ"כ לא ידעו את ה' כי אחר גילוליהם לבם הלך, אמר כאן אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי. כנגד בית שני נאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים, כי ידוע שבבית שני היה מורא מקדש על כל העמים, כי אפילו אלכסנדרוס מוקדון היה מתירא לשלוח בו יד והיה קם על רגליו מפני שמעון הצדיק, אע"פ שחסרו בו ה' דברים עקריים השכינה, והנבואה, וארון, ואורים ותומים, ואש מן השמים, ולא נשאר בו כ"א השם שנקרא בית אלהים ע"ז אמר כאן אין זה כי אם בית אלהים, כי בבית ראשון נראה להם ה' עין בעין עד אשר היו מראין על כבודו ית' לאמר זה אלי ואנוהו, הנה אלהינו זה, אבל בבית שני אין זה ולא נשאר בו כ"א השם שהוא בית אלהים. כנגד בית ג' אמר ויקרא שם המקום ההוא בית אל ואולם לוז שם העיר לראשונה. כאלו לא נעקר ממנו שם לוז אחר שנחרב לאחר בנינו, אבל לעתיד יהיה בנינו נצחי, כי קריאת השם מורה על הקיום הנצחי, וזה שמו לעולם וכמו שנאמר (יחזקאל מח.לה) ושם העיר מיום ה' שמה. פירש הרד"ק שר"ל שלעולם לא יסור שמו ית' מתוכה.
אומר ר' שמשון מאוסטרופולי הי"ד {פנינים יקרים, פר' ויצא} – ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי. אמרו רז"ל: דמות של אדם שבארבעת חיות המרכבה היא דיוקנו של יעקב אבינו {חולין צא:}. והנה יעקב אבינו כעת ע"י מראה הסולם שראה כסא כבודו יתברך, נודע שגם צורתו חקוקה בכסא הכבוד, ועד עתה ידע שחקוק בכסא הכבוד א'ריה כ'רוב נ'שר – ר"ת אכ"ן. וזה שאמר אכ"ן יש ה' במקום הזה, אולם אנכ"י – ר"ת א'ריה נ'שר כ'רוב י'עקב – זה לא ידעתי.
אומר הספר שערי יששכר –
ע"פ הדברים האלה חשבתי לומר;
אומרים חז"ל {מסכת יומא ט, ב} – מקדש ראשון מפני מה חרב ? מפני ג' דברים שהיו בו ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים – כל זה התחיל בי"ז בתמוז, שהיה גם תחילתו של חטא העגל שהביא את העבודה זרה לעולם! … מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב מפני שהיתה בו שנאת חנם ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות ע"ז גלוי עריות ושפיכות דמים – הכל התחיל מלשון הרע!
מבקש יעקב אבינו מהקב"ה: {כח, כ} אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ;
אומרים חז"ל {בראשית רבה פרשה ע, אות ד} – רַבִּי אַבָּהוּ וְרַבָּנָן, רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִּי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, מִלָּשׁוֹן הָרָע, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (ירמיה ט, ב): וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר. וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, מִגִּלּוּי עֲרָיוֹת, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (בראשית לט, ו): וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל, לָשׁוֹן נָקִי. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי, מִשְּׁפִיכוּת דָּמִים. וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים, מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. רַבָּנָן פָּתְרִין לָהּ בְּכָל עִנְיָנָא, אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִּי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, מִגִּלּוּי עֲרָיוֹת, מִשְּׁפִיכוּת דָּמִים, מִלָּשׁוֹן הָרָע. אֵין דֶּרֶךְ אֶלָּא עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (עמוס ח, יד): הַנִּשְׁבָּעִים בְּאַשְׁמַת שֹׁמְרוֹן וְאָמְרוּ חֵי אֱלֹהֶיךָ דָן וְחֵי דֶּרֶךְ בְּאֵר שָׁבַע. וְאֵין דֶּרֶךְ אֶלָּא גִּלּוּי עֲרָיוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ל, כ): כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת וגו'. וְאֵין דֶּרֶךְ אֶלָא שְׁפִיכוּת דָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי א, טו): בְּנִי אַל תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ אִתָּם מְנַע רַגְלְךָ מִנְּתִיבָתָם וגו'. וְאֵין דֶּרֶךְ אֶלָּא לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לא, א): וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר לָקַח יַעֲקֹב.
ולמה ביקש יעקב אבינו דוקא על הג' דברים הללו – גילוי עריות, שפיכות דמים וע"ז? – התשובה פשוטה מאד. כי אם ראה יעקב את בתי המקדש בבנינם ובחורבנם ואלו הדברים שגרמו לחורבנם, לכן הוא ביקש דוקא על הג' דברים הללו!
נצרף לדברים האלה את דברי המהר"ל ובס"ד נוכל להתחיל:
כותב המהר"ל {נצח ישראל פ"ד} – למה בית מקדש ראשון חרב על אלו ג' עבירות ומקדש שני על ידי שנאת חנם ואפרש אותו ברמז ותבין אותו, וזה כי מקדש ראשון היה להם בזכות ג' אבות הקדושים אשר מדריגתם בודאי יותר עליונה מן ישראל, וידוע כי אברהם זכותו ומעלתו פרישותו מן הערוה שהרי אמרו עליו במסכת בבא בתרא {ט"ז ע"א} עפר' לפומיה דאיוב שאמר ומה אתבונן על בתולה באחרניתא לא איסתכל אבל בדידיה איסתכל ואלו באברהם כתיב הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את שלא נסתכל כל ימיו. יצחק זכותו ההרחקה מע"ג שהרי מסר נפשו להקרבה אל הש"י, יעקב נגד שפיכות דמים ודבר זה ידוע ג"כ כי יעקב הוא החיים שהרי יעקב אבינו לא מת ועוד כי הוא הפך את עשו שהיה אדמוני והוא סימן אליו שיהיה שופך דמים ויעקב הפכו מרוחק מזה, ועוד כי יעקב לא ראה קרי מימיו ודבר זה נחשב קצת כאלו שופך דם כי ראוי ואפשר היה שיהיה נברא ממנו אדם ואף מזה היה יעקב מרחיק. ובית מקדש שני שלא היה כ"כ במעלה היה נגד כנסת ישראל עצמם וכבר אמרו חז"ל {שבת נ"ה ע"א} כי בסוף כאשר חרב מקדש ראשון תמה זכות אבות, ולכך היה מקדש שני נגד ישראל בעצמם ולפיכך שנאת חנם מבטל כח כנסת ישראל שנקרא כנסת ישראל על שם חבור ואחדות ישראל. וזה אמרם כי מקדש שני חרב על ידי שנאת חנם בלבד.
א"כ בזמן שעם ישראל היה מתוקן בג' העוונות הקשים של גילוי עריות, שפיכות דמים וע"ז, אומר המהר"ל, ממילא בית המקדש היה קיים היות וזכות האבות החזיקה. אבל ברגע שתמה זכות אבות – דהיינו שעם ישראל עבר על ג' העבירות הללו, ממילא נחרב הבית; משמע, שכל זמן שעם ישראל הלך בדרך האבות, המקדש היה קיים. אבל ברגע שהם עזבו את דרך האבות, ממילא נחרב הבית. וכך היה בבית שני, כשהתחילה שנאת חינם בעם, נחרב הבית. אומר לנו המהר"ל, שחורבן הבית לא היה עונש, אלא האהבת חינם היוותה את היסודות של הבית, ולכן ברגע שהיתה שנאת חינם ביניהם, הם כביכול הרסו את היסודות של הבית ולכן הוא נחרב!
אם אלה הדברים, נוכל להיכנס לפרשת השבוע:
יעקב אבינו מגיע לחרן; אומרת התורה: {כט, ב} וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה שָׁם שְׁלשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר;
בא הרמב"ן ומביא את שאלת המדרש – מה זה מענין אותנו כמה עדרי צאן היו שם?!
אם בשבוע שעבר למדנו, שבכל מקום שכתוב 'באר' הכוונה היא לבית מקדש, אז גם כאן מדובר על בית מקדש;
כותב הרמב"ן – וירא והנה באר בשדה והנה שם שלשה עדרי צאן רובצים עליה… וכל הענין המסופר כאן להודיעו שיצליח בדרך הזה ויצא ממנו זרע זוכה לרמז הזה כי הבאר ירמוז לבית המקדש וג' עדרי צאן עולי שלשה רגלים כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים שמשם היו שואבין רוח הקדש או שירמוז כי מציון תצא תורה (ישעיהו ב ג) שנמשלה למים (ב"ק יז) ודבר ה' מירושלם ונאספו שמה כל העדרים באים מלבא חמת עד נחל מצרים (מלכים א ח סה) וגללו את האבן והשקו שמשם היו שואבין רוח הקודש והשיבו את האבן מונח לרגל הבא.
משמע, שיעקב אבינו ראה מול עיניו רק את היסוד שנקרא 'בית המקדש'!
לאחר מכן, אומרת התורה: {כט, י} וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וגו' – ומה בא ללמדנו הפסוק הזה?
התשובה היא, שכל דבר של קדושה לא נבנה מעצמו אלא צריך 'לשים יד' בשביל להקים אותו; יעקב אבינו לא חפר את הבאר הזאת – בשונה מאברהם ויצחק שכן חפרו.
אדם נוסף שמצאנו עם באר, הוא משה רבינו. אמנם הוא לא בנה את בית המקדש, אבל הוא בנה את המשכן;
אומרת התורה: {לט, לג} וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה אֶת הָאֹהֶל וְאֶת כָּל כֵּלָיו קְרָסָיו קְרָשָׁיו בְּרִיחָיו וְעַמֻּדָיו וַאֲדָנָיו.
אומר רש"י – ויביאו את המשכן וגו'. שלא היו יכולין להקימו, ולפי שלא עשה משה שום מלאכה במשכן, הניח לו הקב"ה הקמתו, שלא היה יכול להקימו שום אדם, מחמת כובד הקרשים שאין כח באדם לזקפן, ומשה העמידו, אמר משה לפני הקב"ה, איך אפשר הקמתו על ידי אדם, אמר לו עסוק אתה בידך, נראה כמקימו והוא נזקף וקם מאליו, וזהו שנאמר הוקם המשכן, הוקם מאליו. מדרש רבי תנחומא (פקודי י"א).
אם משה רבינו שם את ידו, אז למה הקב"ה היה צריך להקימו? הפשט הוא שלבד א"א להקים – כי כל דבר רוחני אתה צריך לעשות את ההשתדלות והקב"ה כבר ימשיך.
מספר המדרש {קהלת רבה, פרשה א, אות א} – מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא שֶׁרָאָה בְּנֵי עִירוֹ מַעֲלִין נְדָרִים וּנְדָבוֹת לִירוּשָׁלַיִם, אָמַר הַכֹּל מַעֲלִין לִירוּשָׁלַיִם נְדָרִים וּנְדָבוֹת וַאֲנִי אֵינִי מַעֲלֶה דָּבָר, מֶה עָשָׂה, יָצָא לְמִדְבָּרָהּ שֶׁל עִירוֹ וְרָאָה שָׁם אֶבֶן אַחַת, וְשִׁבְּבָהּ וְסִתְּתָהּ וּמֵרְקָהּ, וְאָמַר הֲרֵי עָלַי לְהַעֲלוֹתָהּ לִירוּשָׁלַיִם, בִּקֵּשׁ לִשְׂכֹּר לוֹ פּוֹעֲלִים, נִזְדַּמְּנוּ לוֹ חֲמִשָּׁה בְּנֵי אָדָם, אָמַר לָהֶן מַעֲלִין לִי אַתֶּם אֶבֶן זוֹ לִירוּשָׁלַיִם, אָמְרוּ לוֹ תֵּן לָנוּ חֲמִשָּׁה סְלָעִים וְאָנוּ מַעֲלִים אוֹתָהּ לִירוּשָׁלַיִם, בִּקֵּשׁ לִתֵּן לָהֶם וְלֹא נִמְצָא בְּיָדוֹ דָּבָר לְשָׁעָה, הִנִּיחוּהוּ וְהָלְכוּ לָהֶם, זִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֲמִשָּׁה מַלְאָכִים בִּדְמוּת בְּנֵי אָדָם, אָמַר לָהֶם אַתֶּם מַעֲלִין לִי אֶבֶן זוֹ, אָמְרוּ לוֹ תֵּן לָנוּ חֲמִשָּׁה סְלָעִים וְאָנוּ מַעֲלִין לְךָ אַבְנְךָ לִירוּשָׁלַיִם, וּבִלְבַד בתנאי שֶׁתִּתֵּן יָדְךָ וְאֶצְבָּעֲךָ עִמָּנוּ שתשים איתנו יד ונעלה אותה ביחד לירושלים! נָתַן יָדוֹ וְאֶצְבָּעוֹ עִמָּהֶם וְנִמְצְאוּ עוֹמְדִים בִּירוּשָׁלַיִם, בִּקֵּשׁ לִתֵּן לָהֶם שְׂכָרָן וְלֹא מְצָאָן, נִכְנַס לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית וְשָׁאַל בִּשְׁבִילָם, אָמְרוּ לוֹ דּוֹמֶה שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הֶעֱלוּ אַבְנְךָ לִירוּשָׁלַיִם, וְקָרְאוּ עָלָיו הַמִּקְרָא הַזֶּה: חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב, קְרֵי בֵּיהּ לִפְנֵי מַלְאָכִים יִתְיַצָּב.
לכאורה, בשביל מה היו צריכים המלאכים את עזרתו של רבי חנינא בן דוסא, הם הרי היו יכולים להסתדר לבד?!
ע"פ מה שאמרנו, התשובה פשוטה מאד. הם רצו לראות את ההשתדלות של רבי חנינא בן דוסא – "לשים את היד על האבנים אתה יכול נכון? אז תשים!"
יעקב אבינו פוגש את הרועים על יד הבאר; אומרת התורה: {כט, ד} וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם וַיֹּאמְרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנוּ: {ה} וַיֹּאמֶר לָהֶם הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר וַיֹּאמְרוּ יָדָעְנוּ: {ו} וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן;
ראיתי פעם בא' המפרשים שאומר, שלכל א' בחרן היה רועה צאן – מלבד ללבן. אמרו הרועים ליעקב: "אתה רוצה פרטים על לבן?! הנה רחל הבת שלו מגיעה – היא רועה את צאנו, כי כולם מכירים אותו ולכן אף א' לא מוכן לרעות את צאנו!"
ממשיכה התורה ואומרת: {שם י} וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ: {יא} וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ;
יעקב אבינו – בגיל 77 – בוכה לראשונה! – ולמה?
אומר רש"י – ויבך. לפי שצפה ברוח הקודש שאינה נכנסת עמו לקבורה. דבר אחר לפי שבא בידים ריקניות, אמר אליעזר עבד אבי אבא היו בידיו נזמים וצמידים ומגדנות, ואני אין בידי כלום. לפי שרדף אליפז בן עשו במצות אביו אחריו להרגו והשיגו, ולפי שגדל אליפז בחיקו של יצחק משך ידו. אמר לו מה אעשה לצווי של אבא, אמר לו יעקב טול מה שבידי, והעני חשוב כמת.
נשאלת השאלה – ולמה הוא צריך לבכות בגלל שאשתו לא תיקבר על ידו?! וכי כל החכמים נקברו על יד נשותיהן?!
ועוד קשה, למה הוא צריך לבכות בגלל שהוא הגיע בלי מתנות – להיפך, מי שלא נותנים לו מתנות בדר"כ בוכה?
בא השפתי חכמים ושואל, למה היה צריך רש"י להביא שני תירוצים – וכי לא מספיק תירוץ אחד?!
לכאורה, מה היה קורה אם רחל אמנו היתה שואלת: "יעקב, למה אתה בוכה?"
"תשמעי, את לא תיקברי לידי" 😐
אין חתונה עדיין, אין שמלת כלה, אין תזמורת ואין עדיין דירה – והוא כבר חושב על הקבורה; נתאר לעצמנו זוג בפגישה ראשונה, והגברת שואלת את הבחור: "איפה אתה מתכוון לגור?" – והוא עונה לה: "אני לא יודע. כרגע אני חושב איפה ניקבר" ☺ – זה מה שנקרא 'חתן דיכאוני' ☺
אומר השפתי חכמים – ולפי זה קשה אם היתה אומרת לו למה אתה בוכה בודאי לא הזכיר לה מיתתה, ואם כן מה השיב לה, לכן פירש ד"א…
פירוש הדבר, כדי להסביר לרחל למה הוא בוכה, הוא תירץ לה את הענין שהסיבה לכך היא כיון שהוא הגיע בלי תכשיטים.
כאשר מגיע יעקב אבינו להתברך מפי יצחק אבינו, אומרת התורה: {כז, כז} וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה';
כותב התרגום יונתן – "… כְּרֵיחָא דִקְטוֹרֶת בּוּסְמַנְיָא דַעֲתִידָא מִתְקַרְבָא בְּטַוַור בֵּי מַקְדְשָׁא…".
פירוש הדבר, שיצחק אבינו הריח מיעקב אבינו ריח של קטורת של בית המקדש!
כותב בעל הטורים – כריח. ב' כריח שדה. כריח שדה לבנון. בזכות ריח ניחוח העולה מן לבנון פירוש בהמ"ק עמד לו.
א"כ כאשר רואה יעקב אבינו את רחל, הוא רואה את בית המקדש!
בפרשת ויחי, כאשר מבקש יעקב אבינו מיוסף לקבור אותו במערת המכפלה, הוא אומר לו: {מח, ז} וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם;
אומר רש"י – ואקברה שם. ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ, וידעתי שיש בלבך עלי [תרעומת]…
יוסף הצדיק היה ילד בן 8 כשאמו נפטרה; מה חושב ילד בן 8 כשאמו מסתלקת מן העולם ואבא שלו קובר אותה באמצע הדרך? – "בע"ה כאשר אבא יפטר מן העולם אחרי אריכות ימים ושנים, הוא כנראה יצווה אותי בצוואה לקבור אותו על ידה" – פתאום מגיע יעקב אבינו במצרים, ואומר ליוסף הצדיק: {מז, כט} אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם: {ל} וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם – במערת המכפלה! – ויוסף מצדו לא מבין: "למה ליד לאה ולא ליד אמא?!"
אמר לו יעקב: דע לך שעל פי הדבור קברתיה שם שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר (ירמיה לא יד) קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה וגו', והקדוש ברוך הוא משיבה (ירמיה לא טו) יש שכר לפעלתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם.
מתי אמור להגלות אותם נבוזראדן?! בעוד כְ – 1100 שנים! הקב"ה מכין את החזרה מגלות בבל 1100 קודם!
יעקב אבינו רואה רק בתי מקדשות. כשהוא רואה את רחל, הוא לא רואה "יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה", אלא הוא רואה את בית המקדש חרב ואת היציאה לגלות ע"י נבוזראדן!
עוד אומרת התורה: {כח, יא} וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא;
כותב הרמ"א {סי' תקנ"ה} – וְיֵשׁ בְּנֵי אָדָם מְשִׂימִים אֶבֶן תַּחַת מְרַאֲשׁוֹתֵיהֶם [בליל ת"ב], זֵכֶר לְמַה שֶּׁנֶּאֱמַר: וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם (בְּרֵאשִׁית כח, יא) שֶׁרָאָה הַחֻרְבָּן.
כותב הכלי יקר – ויש עוד רמז נכון, במה שאמרו במדרש ילקוט ששקעה השמש שתי שעות קודם זמנה, ולמה דווקא שתי שעות, אלא שרמז כאן על העתיד שככה תשקע שמשן של ישראל שתי שנים קודם זמנו כמו שפירש"י פר' ואתחנן (דברים ד.כה) שמיהר ה' את הגלות שתי שנים קודם הזמן, שנאמר (דניאל ט.יד) וישקוד ה' על הרעה, ואם כן בית המקדש שיבנה במקום זה סופו ליחרב ב' שנים קודם זמן שקיעה על כן בא הרמז אל יעקב בשקיעה זו, שיהיה סימן מסור בידו שלעתיד יחרב המקדש ב' שנים קודם הזמן, ע"כ ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו ואמרו במדרש (מביאו רמ"א או"ח תקנה ב) שחסידים ואנשי מעשה נוהגים בליל ט' באב לשום אבן תחת הראש ואמרו שיש להם סמך מן פסוק זה, ויקח מאבני המקום כו' כי יעקב ראה החורבן ומי הגיד לבעל מדרש זה שראה יעקב החורבן, אלא ודאי שלמד זה מן שקיעת השמש שתי שעות קודם כאמור.
אם אלה הדברים, נוכל להיכנס לדבר נפלא בפרשת השבוע:
אם נשים לב, רחל אמנו לא מבקשת מהקב"ה רחמים – אלא להיפך, היא כל הזמן תובעת דין – ואיפה מצאנו את זה?
בשעה שהיא רואה שיעקב אבינו לוקח את לאה ולאה נפקדת בארבעה בנים – ראובן, שמעון, לוי ויהודה – היא פונה ליעקב ואומרת לו: {ל, א} הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי, ויעקב עונה לה ואומר: {שם ב} "הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן" – מה עושה רחל? לוקחת את בלהה שפחתה ונותנת אותה ליעקב;
אומרת התורה: {שם ה} וַתַּהַר בִּלְהָה וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן: {ו} וַתֹּאמֶר רָחֵל דָּנַנִּי אֱלֹהִים וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי וַיִּתֶּן לִי בֵּן עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן;
ולמה נאמר "דָּנַנִּי" בשתי נוני"ם?
אומר רש"י – דנני אלהים. דנני וחיבני וזכני.
פירוש הדבר, רחל אמנו דרשה דין! אמר לה הקב"ה: "אם זה רצונך – אתן לך! בא' יצאת זכאית ובשני יצאת חייבת!"
אומר המדרש {בראשית רבה, פרשה עא, אות ז} – וַתֹּאמֶר רָחֵל דָּנַנִּי אֱלֹהִים, דָּנַנִּי וְחִיְּבַנִי דָּנַנִּי וְזִכַּנִּי. דָּנַנִּי וְחִיְּבַנִּי, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כט, לא): וְרָחֵל עֲקָרָה. דָּנַנִּי וְזִכַּנִּי, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ל, ו): וַיִּתֶּן לִי בֵּן. (בראשית ל, ו): עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן.
אומר הספורנו – דנני אלהים. צדיק הוא בדינו שלא נתן לי הריון.
כותב הכתב והקבלה – "…לכן אמרה דנני אלהים, ר"ל בדין ובמשפט מנע ה' ממני בנים, במה שלא קדמתי לפניו בתפלה כראוי, עכ"ז חסד עמי במה ששמע קולי למלאות קצת משאלותי, ולא השיב פני ריקם מליתן לי בן עכ"פ משפחתי, ע"כ קראה שמו דן, כי מדת הדין גוברת ולכן זכרה שם אלהים בדבריה לא שם הויה שזכרה לאה …".
{שם ז} וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב: {ח} וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי גַּם יָכֹלְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי.
מה זה בדיוק הלשון 'נַפְתּוּלֵי'?
אומר רש"י – נפתולי אלהים. מנחם בן סרוק פרשו במחברת (במדבר יט טו) צמיד פתיל, חבורים, מאת המקום נתחברתי עם אחותי לזכות לבנים…
אומר הרשב"ם – נפתולי אלהים נפתלתי. חיבור הק' נתחברתי.
א"כ רחל אמנו מבקשת מהקב"ה דין!
בא הישמח משה בספר ירמיה ושואל שאלה נפלאה – ולמה דרשה רחל אמנו לנהוג בה במידת הדין, והרי בבריאת העולם ראה הקב"ה שהעולם לא יעמוד במידת הדין וצירף לו את מידת הרחמים?!
דבר נוסף, נאמר בפס' {ל, כב} וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ – פעמיים 'אלקים' נאמר כאן! – משמע, שהיא ביקשה להתעבר בדין – וכך עשה עמה הקב"ה!
אומר רש"י – ויזכר אלהים את רחל. זכר לה שמסרה סימניה לאחותה, ושהיתה מצרה שלא תעלה בגורלו של עשו שמא יגרשנה יעקב לפי שאין לה בנים, ואף עשו הרשע כך עלה בלבו כששמע שאין לה בנים. הוא שיסד הפיט (קרובות דר"ה שחרית) האדמון כבט שלא חלה, צבה לקחתה לו ונתבהלה.
אומר המדרש {בראשית רבה, פרשה עג, אות ד} – וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל (בראשית ל, כב), מַה זְּכִירָה זָכַר לָהּ, שְׁתִיקָתָהּ לַאֲחוֹתָהּ, בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ נוֹתְנִין לוֹ אֶת לֵאָה הָיְתָה יוֹדַעַת וְשׁוֹתֶקֶת. וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל, וְהַדִּין נוֹתֵן שֶׁהִכְנִיסָה צָרָתָהּ לְבֵיתָהּ.
אומר התנחומא {ויצא, אות ט} – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַד מָתַי תְּהֵא הַצַּדֶּקֶת הַזּוֹ מִצְטַעֶרֶת, בַּדִּין הוּא שֶׁתִּפָּקֵד, לֹא תְהֵא כְּאַחַת מִן הַשְּׁפָחוֹת, מִיָּד וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל.
לכאורה, הדברים האלה פשוטים – ולמה?
אומר הזוהר הקדוש, שהאבות הקדושים היו חיבור של דין ורחמים, וכל א' מהם נשא את ההיפך ממנו; אברהם אבינו – חסד. שרה אמנו – דין, שנאמר {בראשית כא, י} גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ. מחסד ודין נולד – גבורה – מדת הדין – יצחק אבינו; אם יצחק אבינו הוא מדת הדין, הוא לוקח לאשה את רבקה – חסד, שנאמר {כד, יד} וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי; מה יצא מהם? תפארת, שזה שילוב של דין ורחמים – מי לקח מה?
אומר הזוהר הקדוש, שיעקב אבינו נקרא 'מסטרא דימינא' – חסד, ואילו עשו נקרא 'מסטרא דשמאלא' – דין. ולכן רצה יצחק לברך את עשו, כי הוא מדת הדין כמוהו!
אבל ברגע שקנה יעקב מעשו את הבכורה, הוא קנה איתה ביחד גם את מדת הדין, ואם ככה, הוא נהיה גם דין וגם רחמים, ולכן הוא חייב לקחת שתי נשים; לאה אמנו שייכת למדת החסד, ורחל אמנו שייכת למדת הדין – והראיה?
רחל אמנו, אומרים חז"ל, אחזה במידת השתיקה ולכן כל צאצאיה היו שתקנים; בנימין ידע בדבר המכירה – ושתק! שאול, את דבר המלוכה – לא הגיד! אסתר – {אסתר ב, כ} אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ. אם רחל אוחזת במדת השתיקה, היא שייכת לרבי עקיבא שהוא מאותה מדה של – 'שתוק! כך עלה במחשבה לפני' – מדת הדין. ולכן התחתן יעקב עם שתי נשים – עם לאה כדי לכסות את הענין של החסד, ורחל כדי לכסות את הענין של הדין.
עפ"י הדברים האלה, נוכל להבין את תשובתו של יעקב ליצחק כאשר הוא בא לקבל את הברכות, אמר "אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ";
אומר המגיד מקוזניץ {בית ישראל} – ונראה לבאר תשובתו עפ"י שיעקב אמר לאביו "אנכי עשו בכורך" ופירש"י אנכי הוא אנכי אבל עשו בכורך ע"ש. ואפשר כפשוטו כיון שקנה הבכורה נכלל חלק עשו בקרבו ואמר האמת כאשר הוא אנכי, עשו בכורך ממש. והנה ידוע כי כל יראתה של לאה היתה כיון דאמרו אינשי הגדולה לגדול והקטנה לקטן. אבל מכיון שאמר יעקב אנכי עשו בכורך באמת כי נכלל עשו עם הבכורה בקרבו א"כ לאה חלקו מן השמים. וזה שהיתה תשובתה נצחת 'לא כן צוח לך אביך עשו ואת ענית וכו", ע"כ אני חלקך וראוי לי להיות אשתך.
כותב רבינו בחיי – אנכי עשו בכורך. אין ספק שכל דבריו של יעקב אין בהם כי אם אמת, וכן הנביא מעיד עליו {מיכה ז} תתן אמת ליעקב … ובכורך כלומר לבכורה, ובשביל הבכורה רצה יצחק לברך את עשו, וע"כ היו הברכות ראויות ליעקב במקומו שכבר לקח ממנו הבכורה, והוא מכחו בא לבכורה ולכל הראוי לה…
היות ויעקב קנה מעשו את הבכורה, הוא קנה ממנו גם את מדת הדין ולכן לאה שהיא חסד היתה צריכה להיות אשתו, היות ודין הולך ביחד עם חסד!
א"כ נמצאנו למדים שרחל אמנו מסמלת את מידת הדין – והשאלה שנשאלת היא, למה?
מספר המדרש {פתיחה לאיכה, אות כ"ד} – בשעת חורבן הבית, ישב ירמיה וקונן; אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִרְמְיָה, אֲנִי דוֹמֶה הַיּוֹם לְאָדָם שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן יְחִידִי וְעָשָׂה לוֹ חֻפָּה וּמֵת בְּתוֹךְ חֻפָּתוֹ, וְאֵין לְךָ כְּאֵב לֹא עָלַי וְלֹא עַל בְּנִי, לֵךְ וּקְרָא לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וּמשֶׁה מִקִּבְרֵיהֶם, שֶׁהֵם יוֹדְעִים לִבְכּוֹת. אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֵינִי יוֹדֵעַ הֵיכָן משֶׁה קָבוּר, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֵךְ עֲמֹד עַל שְׂפַת הַיַּרְדֵּן וְהָרֵם קוֹלְךָ וּקְרָא בֶּן עַמְרָם בֶּן עַמְרָם עֲמֹד וּרְאֵה צֹאנְךָ שֶׁבְּלָעוּם אוֹיְבִים. מִיָּד הָלַךְ יִרְמְיָה לִמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה וְאָמַר לַאֲבוֹת הָעוֹלָם, עִמְדוּ שֶׁהִגִּיעַ זְמַן שֶׁאַתֶּם מִתְבַּקְּשִׁין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמְרוּ לוֹ לָמָּה, אָמַר לָהֶם אֵינִי יוֹדֵעַ, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה מִתְיָרֵא שֶׁלֹא יֹאמְרוּ בְּיָמֶיךָ הָיְתָה לְבָנֵינוּ זֹאת. הִנִּיחָן יִרְמְיָה וְעָמַד עַל שְׂפַת הַיַּרְדֵּן וְקָרָא בֶּן עַמְרָם בֶּן עַמְרָם עֲמֹד הִגִּיעַ זְמַן שֶׁאַתָּה מְבֻקָּשׁ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ מָה הַיּוֹם מִיּוֹמַיִם שֶׁאֲנִי מְבֻקָּשׁ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לוֹ יִרְמְיָה אֵינִי יוֹדֵעַ. הִנִּיחוֹ משֶׁה וְהָלַךְ אֵצֶל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, שֶׁהָיָה מַכִּיר אוֹתָן מִשְּׁעַת מַתַּן תּוֹרָה, אָמַר לָהֶם מְשָׁרְתֵי עֶלְיוֹנִים כְּלוּם אַתֶּם יוֹדְעִים מִפְּנֵי מָה אֲנִי מִתְבַּקֵּשׁ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמְרוּ לוֹ בֶּן עַמְרָם אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ חָרֵב וְיִשְׂרָאֵל גָּלוּ, וְהָיָה צוֹעֵק וּבוֹכֶה עַד שֶׁהִגִּיעַ לַאֲבוֹת הָעוֹלָם … מִיָּד פָּתַח אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם לְמֵאָה שָׁנָה נָתַתָּ לִי בֵּן, וּכְשֶׁעָמַד עַל דַּעְתּוֹ וְהָיָה בָּחוּר בֶּן שְׁלשִׁים וָשֶׁבַע שָׁנִים אָמַרְתָּ לִי הַעֲלֵהוּ עוֹלָה לְפָנַי, וְנַעֲשֵׂיתִי עָלָיו כְּאַכְזָרִי וְלֹא רִחַמְתִּי עָלָיו, אֶלָּא אֲנִי בְּעַצְמִי כָּפַתְתִּי אוֹתוֹ, וְלֹא תִזְכֹּר לִי זֹאת וְלֹא תְרַחֵם עַל בָּנַי – ולא ענה לו הקב"ה. פָּתַח יִצְחָק וְאָמַר רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּשֶׁאָמַר לִי אַבָּא (בראשית כב, ח): אֱלֹקִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶֹּׂה לְעֹלָה בְּנִי, לֹא עִכַּבְתִּי עַל דְּבָרֶיךָ וְנֶעֱקַדְתִּי בִּרְצוֹן לִבִּי עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וּפָשַׁטְתִּי אֶת צַוָּארִי תַּחַת הַסַּכִּין, וְלֹא תִזְכֹּר לִי זֹאת וְלֹא תְרַחֵם עַל בָּנַי – ולא ענה לו הקב"ה. פָּתַח יַעֲקֹב וְאָמַר רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא עֶשְׂרִים שָׁנָה עָמַדְתִּי בְּבֵית לָבָן, וּכְשֶׁיָּצָאתִי מִבֵּיתוֹ פָּגַע בִּי עֵשָׂו הָרָשָׁע וּבִקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת בָּנַי וּמָסַרְתִּי עַצְמִי לְמִיתָה עֲלֵיהֶם, וְעַכְשָׁו נִמְסְרוּ בְּיַד אוֹיְבֵיהֶם כַּצֹּאן לְטִבְחָה, לְאַחַר שֶׁגִּדַּלְתִּים כְּאֶפְרוֹחִים שֶׁל תַּרְנְגוֹלִים וְסָבַלְתִּי עֲלֵיהֶם צַעַר גִּדּוּל בָּנִים, כִּי רֹב יָמַי הָיִיתִי בְּצַעַר גָּדוֹל בַּעֲבוּרָם, וְעַתָּה לֹא תִזְכֹּר לִי זֹאת לְרַחֵם עַל בָּנַי – ולא ענה לו הקב"ה. פָּתַח משֶׁה וְאָמַר רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא רוֹעֶה נֶאֱמָן הָיִיתִי עַל יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה וְרַצְתִּי לִפְנֵיהֶם כְּסוּס בַּמִּדְבָּר, וּכְשֶׁהִגִּיעַ זְמַן שֶׁיִּכָּנְסוּ לָאָרֶץ גָּזַרְתָּ עָלַי בַּמִּדְבָּר יִפְּלוּ עַצְמוֹתַי, וְעַכְשָׁו שֶׁגָּלוּ שָׁלַחְתָּ לִי לִסְפֹּד וְלִבְכּוֹת עֲלֵיהֶם – ולא ענה לו הקב"ה… בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָפְצָה רָחֵל אִמֵּנוּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמְרָה רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי לְפָנֶיךָ שֶׁיַּעֲקֹב עַבְדְּךָ אֲהָבַנִּי אַהֲבָה יְתֵרָה וְעָבַד בִּשְׁבִילִי לְאַבָּא שֶׁבַע שָׁנִים, וּכְשֶׁהִשְׁלִימוּ אוֹתָן שֶׁבַע שָׁנִים וְהִגִּיעַ זְמַן נִשֹּׂוּאַי לְבַעְלִי, יָעַץ אָבִי לְהַחְלִיפֵנִי לְבַעְלִי בִּשְׁבִיל אֲחוֹתִי וְהֻקְשָׁה עָלַי הַדָּבָר עַד מְאֹד כִּי נוֹדְעָה לִי הָעֵצָה, וְהוֹדַעְתִּי לְבַעְלִי וּמָסַרְתִּי לוֹ סִימָן שֶׁיַּכִּיר בֵּינִי וּבֵין אֲחוֹתִי כְּדֵי שֶׁלֹא יוּכַל אָבִי לְהַחֲלִיפֵנִי, וּלְאַחַר כֵּן נִחַמְתִּי בְּעַצְמִי וְסָבַלְתִּי אֶת תַּאֲוָתִי וְרִחַמְתִּי עַל אֲחוֹתִי שֶׁלֹא תֵצֵא לְחֶרְפָּה, וְלָעֶרֶב חִלְּפוּ אֲחוֹתִי לְבַעְלִי בִּשְׁבִילִי, וּמָסַרְתִּי לַאֲחוֹתִי כָּל הַסִּימָנִין שֶׁמָּסַרְתִּי לְבַעְלִי, כְּדֵי שֶׁיְהֵא סָבוּר שֶׁהִיא רָחֵל. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנִּכְנַסְתִּי תַּחַת הַמִּטָּה שֶׁהָיָה שׁוֹכֵב עִם אֲחוֹתִי וְהָיָה מְדַבֵּר עִמָּהּ וְהִיא שׁוֹתֶקֶת וַאֲנִי מְשִׁיבַתּוּ עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, כְּדֵי שֶׁלֹא יַכִּיר לְקוֹל אֲחוֹתִי וְגָמַלְתִּי חֶסֶד עִמָּהּ, וְלֹא קִנֵּאתִי בָּהּ וְלֹא הוֹצֵאתִיהָ לְחֶרְפָּה. וּמָה אֲנִי שֶׁאֲנִי בָּשָׂר וָדָם עָפָר וָאֵפֶר לֹא קִנֵּאתִי לַצָּרָה שֶׁלִּי וְלֹא הוֹצֵאתִיהָ לְבוּשָׁה וּלְחֶרְפָּה, וְאַתָּה מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, רַחֲמָן, מִפְּנֵי מָה קִנֵאתָ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁאֵין בָּהּ מַמָּשׁ, וְהִגְלֵיתָ בָּנַי וְנֶהֶרְגוּ בַּחֶרֶב וְעָשׂוּ אוֹיְבִים בָּם כִּרְצוֹנָם. מִיָּד נִתְגַּלְגְּלוּ רַחֲמָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר, בִּשְׁבִילֵךְ רָחֵל אֲנִי מַחֲזִיר אֶת יִשְׂרָאֵל לִמְקוֹמָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה לא, יד): כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ…
אם כן בזכות מסירת הסימנים של רחל לאחותה, עתיד להביא הקב"ה את הגאולה – והדבר תמוה! בכל יום אנחנו מזכירים את מעשה העקידה, ואחינו התימנים מאזכרים אותה פעמיים ביום! – לעומת הסימנים שאפילו פעם אחת לא מוזכרים! – ולמה? כי רחל תובעת דין! היא לא רוצה רחמים! – ובמידה שאדם מודד, מודדים לו!
אומר השפתי חכמים, רחל תבעה דין; אמרה: "ריבנו של עולם, מה שאני עשיתי – אתה צריך לעשות לי!" – ומה היא עשתה?! מסרה את הסימנים לאחותה לאה, כדי שעשו לא יקח אותה! – "אז אם לי אין ילדים", אמרה רחל, "התוצאה כעת תהיה שעשו יקח אותי! לכן אם אני דאגתי שהיא לא תיפול בידיו של עשו, תדאג גם לי שלא אפול בידיו!" – ואיך הוא ידאג לה?! אם יהיו לה ילדים – זה לא יקרה!
אברהם אבינו נצטוה על עקידה – וכך גם יצחק אבינו. יעקב אבינו נצטוה ללכת לחרן והקב"ה מבטיח לו "וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ". משה רבינו נצטוה ללכת לגאול את ישראל – לעומתם, רחל אמנו לא נצטוותה על שום דבר! – אף א' לא אמר לה למסור את הסימנים לאחותה! – אדרבא, אמרו לה שלא לתת את הסימנים – ומה היא עשתה?! לקחה את הסימנים ומסרה אותם לאחותה, מבלי שאף א' יאמר לה!
אין לנו מושג עד כמה זה קשה לתת לבשר ודם משהו, לעומת הפעמים שצריך כביכול לתת לקב"ה משהו – שאת זה האדם נותן (ברוב הפעמים) בחפץ לב! לדוגמא, אדם צריך לתת אלף שקל על אתרוג, הוא עושה את זה בשמחה גדולה. אבל אם תאמר לו לתת אלף שקל לשכן שלו שנמצא במצב 'בוץ' – בשום פנים ואופן לא – "שילך לעבוד!" – והראיה לדברים, מדברי גמרא במסכת מכות;
אומרת הגמרא {מסכת מכות ה, א} – משלשין בממון ואין משלשין במכות.
מה קורה אם שלשה העידו עדות שקר על פלוני שהוא חייב מלקות, ואח"כ תפסו אותם ששיקרו – מה דינם? כל א' מאיתם יהיה חייב ל"ט מלקות ולא י"ג וזה שנאמר "משלשין במכות"; הם העידו עדות שקר שפלוני חייב מאה אלף שקל, והתברר לבסוף שהם שיקרו – מה דינם? לכאורה, הם היו צריכים לשלם כל א' מאה אלף שקל כי "כאשר זמם כך יעשה לו" – אבל בממון, אומרת לנו כאן הגמרא, אין הדין כך, אלא כל א' יתן 33.33 אלף שקל – ולמה שלא ישלמו מאה כל א'???
אומר הספר מדרכי נועם – ויש להקשות, סוף סוף אין העד משלם כאשר זמם. ותרצו, שהצער בממון גדול ממכות, שהרי בממון לא די שהוא מפסיד, אלא עיקר הצער שהשני מקבל. כדאמרי אנשי, מי ימות, זה לא נורא, אבל מי יחיה. זה אמנם בדרך הלצה אבל אלו הם כוחות נפש האדם.
כל האבות לא יכלו במעשיהם לפעול רחמים על כלל ישראל בעת צרתם, ואפילו לא עקידת יצחק. מה כן יכול לפעול, מי כן יכולה לפעול, רחל אמנו. בשבילך רחל, אני מחזיר את ישראל למקומן. בשביל שמסרה את הסימנים, ולא הוציאה את אחותה לחרפה, זה גדול יותר מהכל, וזה מכריע את הכף לטובת ישראל!
האבות הקדושים נתנו לקב"ה! – אבל רחל אמנו נתנה לאחותה!!!
לתת להקב"ה זה הרבה יותר קל מאשר לתת לזולת. רחל אמנו עשתה כל שביכלתה כדי לתת לאחותה. היא רואה את איך אחותה יורשת אותה והיא שותקת. כזו מסירות נפש ראויה שתחקק לדורות עולם, ושתשיב את ישראל למקומן.
עוד יותר, שהרי בדרך כלל מסירות נפש היא התגברות חד פעמית למשך זמן קצר. משא"כ אצל רחל אמנו, היתה מסירות נפש חדשה כל רגע ורגע, מעת לעת, לראות את אחותה נשואה במקומה, למי שצורתו חקוקה בכסא הכבוד, זוהי מסירות נפש של כל רגע ורגע, הכנסתי צרתי לביתי. ולכן יש שכר לפעולתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם. טענותיה גברו על טענותיהם של אברהם, יצחק, יעקב ומשה.
כותב הישמח משה {ירמיה עמ' ס"א} – ואולי כוונתו על פי שאמרו חז"ל שרחל התווכחה עם השי"ת בעת החורבן, כאשר אמר הקב"ה {ישעיה כח, כ} כי קצר המצע מהשתרע … כי לא קנאה באחותה וגברה רחמיה שלא לביישה ומסרה לה הסימנין, ועל זה השיב לה הקב"ה "מנעי קולך מבכי" ובשבילך אני מחזיר לישראל למקומן… ואמרו חז"ל {ר"ה יז.} כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, ובזה שהעבירה רחל על מדותיה וגברו רחמיה יכולה לעמוד אף נגד מדת הדין להמתיקה.
וזה שאמר הכתוב "נפתולי אלקים נפתלתי", היינו שנתחברתי עם מדת הדין, שזכיתי בדין להמתיקו לרחמים וחסדים, נפתלתי עם אחותי, על ידי אחותי, גם יכולתי לעבור על מדותי ולא לקנאות בה, על כן זכיתי במדת הדין להפכו לרחמים וחסד.
אם אלה הדברים, נוכל להבין יסוד אדיר:
כתוב בגר"א, שהבית הראשון הוא בבחינת לאה והבית השני הוא בבחינת רחל. ולכן יעקב אבינו שכל חייו היה מול עיניו בתי המקדש, היה מוכרח לקחת שתי נשים – האישה הא' תהיה כנגד הבית הראשון – לאה. והאישה השניה תהיה כנגד הבית השני – רחל.
ע"פ הדברים האלה, חשבתי לומר – כשיעקב אבינו פוגש את רחל לראשונה, נאמר בפס' "וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל" – אין הכוונה שהוא נשק לרחל, אלא את בית המקדש! מבחינתו זו לא רחל – זה בית המקדש!!!
כותב הגר"א {ביאור על ספר דה"ב טו, ז} – חזקו ואל ירפו ידיכם כי יש שכר לפעולתכם. הוא ע"ד הכתוב "כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך" וגו', והיינו כי שתים עשתה אמנו רחל: האחת, 'מבכה על בניה' כדרך שבכו אבות העולם, וזאת שניה תעשה, כסות דמעה את מזבח ה' לכפר על חטאי בניה בטענתה ואני לא קנאתי לצרה שלי ומפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש, כדאיתא בפתיחתא דאיכה רבתי וז"ל: 'מאנה להנחם על בניה כי איננו', ר"ל הקב"ה איננו אצלם כמו שאמרו בזוהר, וע"ז השיב לה "כה אמר ה' מנעי קולך מבכי" – היינו על בניה, "כי יש שכר לפעולתך" – ע"י משיח בן יוסף, "ועיניך מדמעה" – היינו על טענתה שמסרה הסימנים ללאה, ע"ז "יש תקוה לאחריתך" ע"י משיח בן דוד דקאתי מלאה, "ושבו בנים לגבולם.
בא רבינו האר"י בשער הכוונות וכותב, רח"ל בגימ' 238 = פעמיים דמע"ה, ובזכות דמעותיה מתמתקים כל הדינים. ולכן בשעה שאומרים "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן" – ר"ת רח"ל – ויש לכוון בשעת אמירת הפס', שבזכות דמעותיה של רחל, יתמתקו כל הדינים!
מתי נכנס דוד המלך למרכבה?
כתוב בנביא שבשעה שהגיע שמעי בן גרא לקראת דוד המלך וקילל אותו, אמר דוד: {שם י} כֹּה יְקַלֵּל כִּי ה' אָמַר לוֹ קַלֵּל אֶת דָּוִד וּמִי יֹאמַר מַדּוּעַ עָשִׂיתָה כֵּן;
כותב השבט מוסר, באותה שעה אמר הקב"ה: "עכשיו אתה תהיה רגל רביעית במרכבה!" – במקום מי?! ע"פ הבני יששכר, במקום רחל!
חשבתי לומר עפי"ז, מי מקבל מקום במרכבה?! מי שמקבל עלבונות ושותק; מקללים את דוד המלך והוא מצדו שותק ואומר: "ה' אמר לו שיקלל" – אם אתה מקבל את זה ככה, תקבל להיות רגל רביעית במרכבה!
שימו לב לדבר הבא – פחד אלוקים;
אומרת התורה: {ל, כב} וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ: {כג} וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי;
נשאלת השאלה – על איזה חרפה מדובר כאן?!
אומר רש"י – חרפתי. שהייתי לחרפה שאני עקרה, והיו אומרים עלי שאעלה לחלקו של עשו הרשע. ומדרש אגדה כל זמן שאין לאשה בן אין לה במי לתלות סרחונה, משיש לה בן תולה בו. מי שבר כלי זה, בנך, מי אכל תאנים אלו, בנך.
בשעה שראובן מגיע הביתה עם הדודאים, מבקשת רחל מלאה – {ל, יד} תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ – "אולי זה יעזור לי להתעבר" – ומה עונה לה לאה?! – {שם טו} וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי – ומה עושה רחל?! שותקת ולא אומרת כלום 😐
בא הגאון ר' פינחס שיינברג – ראש ישיבת 'תורת אור' ואומר דבר פלא מופלא;
אומר הספורנו – המעט קחתך את אישי. שלא היה לך להסכים שתהיי את צרתי כאמרו ואשה אל אחותה לא תקח לצרור.
פירוש הדבר, אמרה לאה לרחל: "מה פתאום נכנסת לתוך הבית הזה – אני התחתנתי עם יעקב, אז מה פתאום את נכנסת אלינו לבית?!" – שהרי אומרת התורה בפרשת 'אחרי מות' {ויקרא יח, יח} וְאִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרֹר וגו' – ולמה?! כדי שלא תהיה אחות צרה לחברתה! – "אם ראית שאני נכנסתי לבית, מה יש לך לחפש כאן???" – איזה הטחת עלבונות! – ומה עושה רחל?! שום דבר! שותקת! 😐
כותב החיד"א {חומת אנך, אות ז} – ותאמר אסף אלהים את חרפתי, שהיו אומרים שאני נשאתי באיסור ליעקב, דבן נח בביאה תליא מילתא {סנהדרין נז, ב}, ויש איסור שתי אחיות באחרונה, ולכך אני עקרה. ועתה נתגלה, דאין כאן איסור שתי אחיות.
בא התולדות יצחק לר' יצחק קארו זיע"א, ואומר שליצני הדור בחרן 'תפרו' לרחל אמנו תיק; אמרו: "אתם זוכרים את לֶמֶך? היו לו שתי נשים: עדה וצילה – ולמה הוא לקח שתי נשים?! הא' כדי להעמיד ולדות והשניה ליופי. ומאותה סיבה לקח גם יעקב שתי נשים!"
כותב התולדות יצחק – אסף אלהים את חרפתי. בזה הפסוק נבוכו כל המפרשים ויתכן שבזמן ההוא היה כל איש נושא שתי נשים כאמרם ז"ל על פסוק 'ויקח לו למך שתי נשים עדה וצלה' כך היה דרכן של דור המבול – אחת לפריה ורביה ואחת לתשמיש, וזאת שהיא לתשמיש היו משקין אותה כוס של עקרין כדי שתעקר ומקשטה ככלה ומאכילה מעדנים וחבירתה נזופה ואבלה כאלמנה. הוא שפירש איוב "רועה עקרה לא תלד ואלמנה לא ייטיב". עדה היא של פריה ורביה על שם שמגונה עליו ומוסרה ממאכלו; עדה תרגום של פורה. צלה היא של תשמיש על שם שיושבת תמיד בצלו ועל זאת ההקדמה נאמר שכך היו אומרים ליצני הדור: יעקב יש לו שתי נשים: רחל שהיא יפה היא לו לתשמיש ולכן אינה יולדת שהשקה לה כוס של עיקרים ולאה שיולדת ואינה יפה היא לו לבנים וזאת חרפה גדולה שאם כן היתה כזונה אצלו ועתה שילדה יאמרו הטובים שבהם 'תפח עצמותן של בעלי לשון הרע' וזהו "אסף אלהים את חרפתי" וזה הענין חשוב מאד.
ולכן {ל, ו} וַתֹּאמֶר רָחֵל דָּנַנִּי אֱלֹהִים – "תדון אותי! תוכיח לכולם שאין אמת בדברי הליצנים האלה!!!" – וכששמע הקב"ה את דבריה, אומרת התורה: {שם, כב} וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ – וכך הפריח הקב"ה את דברי הליצנים! – ובזה הסתיימו להם שנים של עלבונות ועלילות כזב! וז"ש "אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי".
אדם ששומע במשך שנים עלבונות וחרפות – ושותק ולא אומר כלום – אדם כזה זוכה להיות במרכבה!
כעת מובנים דברי הבני יששכר, שאומר שרחל אמנו זכתה להיות במרכבה! – ואת מי שמו במקומה לאחר מכן?! את דוד המלך שגם שמע שקיללו אותו ושתק! – אמר לו הקב"ה: "שתקת בזמן שקיללו אותך?! בוא ותיכנס למרכבה שלי!"
נשאלת השאלה – ולמה להחליף את רחל בדוד?
התשובה פשוטה מאד. כי כתוב בחז"ל, שדוד המלך ממשיך את מידת המלכות של רחל אמנו;
כותב האר"י הקדוש, ביקש דוד המלך {תהלים לט, ה} הוֹדִיעֵנִי ה' קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא – "ריבנו של עולם, תגלה לי מהו סוד המלכות של רחל אמנו כי אני רוצה להמשיך את מידת המלכות שלה!" – ממילא, הוא זה שהחליף את רחל במרכבה, היות והוא ממשיך את היסוד שלה!
בפעם הראשונה שהגיע ר' חיים שמואלביץ' ז"ל לקבר רחל, עמד על קברה ואמר: "הקב"ה אמר לך: "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה" – ואני ר' חיים שמואלביץ אומר לך: אל תפסיקי לבכות! תמשיכי לבכות ולבכות!!!"
ויהי רצון שבזכות רחל אמנו – הרגל הרביעית במרכבה, נזכה כולנו לגאולה השלימה ב"ב אמן ואמן!!!