פרשת וארא – למה דוקא עשר – שנת תש"פ.
פרשת השבוע שנקרא בע"ה בשבת זו, פרשת וארא. עוסקת הפרשה בשבע מתוך עשר המכות שהכה הקב"ה את המצרים במצרים.
ידוע, ששמות החומשים כגון 'בראשית' 'שמות' 'במדבר' וכו', אלו שמות שלא מופיעים בתלמוד הבבלי. לעומת זאת, במדרש בתחילת חומש בראשית, כן נוכל למצוא את השמות הללו;
אומר המדרש {בראשית רבה, פרשה ג, אות ה} – אָמַר רַבִּי סִימוֹן, חָמֵשׁ פְּעָמִים כְּתִיב כָּאן אוֹרָה, כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה חֻמְשֵׁי תוֹרָה. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר, כְּנֶגֶד סֵפֶר בְּרֵאשִׁית, שֶׁבּוֹ נִתְעַסֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבָרָא אֶת עוֹלָמוֹ. וַיְהִי אוֹר, כְּנֶגֶד סֵפֶר וְאֵלֶּה שְׁמוֹת, שֶׁבּוֹ יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, כְּנֶגֶד סֵפֶר וַיִּקְרָא, שֶׁהוּא מָלֵא הֲלָכוֹת רַבּוֹת. וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ, כְּנֶגֶד סֵפֶר בְּמִדְבַּר, שֶׁהוּא מַבְדִּיל בֵּין יוֹצְאֵי מִצְרַיִם לְבָאֵי הָאָרֶץ. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, כְּנֶגֶד סֵפֶר מִשְׁנֶה תּוֹרָה, שֶׁהוּא מָלֵא הֲלָכוֹת רַבּוֹת.
בתלמוד הבבלי, חומש בראשית נקרא בשם 'ספר הישר' – ולמה?
אומרת הגמרא {מסכת עבודה זרה כה, א} – כתיב בקינה שקונן דוד על שאול המלך ויהונתן בנו{שמואל ב א-יח} ויאמר [דוד, עתה שנפלו גיבורי ישראל, צריך] ללמד בני יהודה קשת; הנה כתובה על ספר הישר. מאי הפירוש ספר הישר? א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: זה ספר אברהם יצחק ויעקב, דהיינו, ספר בראשית שכתובים בו מעשי האבות שנקראו 'ישרים', דכתיב בהו שנאמר לגביהם ע"י בלעם הרשע {במדבר כג-י} תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו – שרצה לחיות כמו בהמה. אבל למות הוא רצה כמו האבות הקדושים … פירוש אחר ל'ספר הישר': רבי אלעזר אומר: זה ספר משנה תורה [ספר דברים] ואמאי ומדוע קרו ליה לספר דברים 'ספר הישר'? דכתיב ביה {דברים ו-יח} וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ …
חומש ויקרא, נקרא בלשון חז"ל 'חומש תורת כהנים', חומש במדבר נקרא בלשון חז"ל 'חומש הפקודים', וחומש דברים נקרא בשם 'משנה תורה'. החריג מבניהם, הוא חומש שמות שאין לו שם, והגמרא במסכת סוטה קוראת לו בשם 'החומש השני', וז"ל הגמרא {שם לו, ב} – לא כדרך שחלוקין בחומש הפקודים חלוקין באבני אפוד אלא כדרך שחלוקין בחומש שני – הכוונה לסדר שכתובים אבני הכהן הגדול בחומש במדבר, זה לא כסדר שמופיע בחומש שמות. והנצי"ב כבר שואל לפשר הדבר, מדוע כינו חז"ל את חומש שמות דוקא במספר;
כותב הנצי"ב {העמק דבר, הקדמה לספר שמות} – בא ללמדנו דזה הספר ביחוד הוא 'שני' לספר ראשית הבריאה, כי הוא חלק שני מזה הספר, היינו – בו נגמר סדר הבריאה, וכמאמרם ז"ל {ב"ר א, ו} "בראשית" – 'בשביל ישראל שנקראו ראשית', פירוש, תכלית העולם בכלל הוא שתהא אומה אחת חלק ה' עמו. וזה לא נשלם עד שיצאו ישראל ממצרים ובאו לתכליתם שיהיו ראוים להיות לאור גוים להעמידם על ידיעת אלהי עולם, וכמו שביארנו בגוף הספר על הפסוק "הוציא ה' את בני ישראל … על צבאותם". וזוהי תכלית הבריאה שנבראה לכבודו יתברך, כמש"כ "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו'" {ישעיה מג, ז} … נמצא דיציאת מצרים היתה גמר הבריאה, או מתן תורה כמבואר עוד במדרש רבה – "בראשית" – 'בזכות התורה שנקראת ראשית'. והיינו כדאיתא במסכת עבודה זרה {ג, א} "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי" {בראשית א, לא} – מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, אם מקבלין ישראל את התורה מוטב, ואם לאו אני אחזיר אתכם לתוהו ובוהו. נמצא דמתן תורה הוא גמר הבריאה, והיינו הך דיציאת מצרים, שאז היו ראויים ישראל לקבל התורה ולהשלים הבריאה ולבוא בזה לתכלית יצירתם. והרי זה אצל עם ה' כמו דעת אנושי ומדות ישרות של תורת האדם אשר אע"ג שלא הגיעה תבל ומלואה לזו השלימות עד אחר זמן רב אחר בריאת שמים וארץ, וגם כיום יש הרבה בני אדם שלא הגיעו לזו המעלה, מ"מ הדבר מושכל גם לאומות העולם דרק זה היא תכלית מעלת האדם. וכך יש לנו להאמין, דאע"ג שלא ניתנה התורה וחוקותיה עד אחר יציאת מצרים, וגם עתה יש הרבה מישראל שלא הגיעו לדעת תורה, מ"מ רק התורה היא תכלית מעלת ישראל, שנוצרו לברית עם לאור גוים. נמצא דספר שמות הוא 'ספר שני' להראשון, כמו שהמה ענין אחד, ובו שני חלקים של ספר הבריאה.
כדי לבאר את הדברים, נזדקק לדברי הרמב"ן בהקדמתו לחומש שמות;
כותב הרמב"ן {הקדמה לחומש שמות} – השלים הכתוב ספר בראשית שהוא ספר היצירה בחידוש העולם ויצירת כל נוצר ובמקרי האבות שהם כענין יצירה לזרעם, מפני שכל מקריהם ציורי דברים לרמוז ולהודיע כל עתיד לבא להם. ואחרי שהשלים היצירה, התחיל ספר אחר בענין המעשה הבא מן הרמזים ההם.
ונתייחד ספר ואלה שמות בענין הגלות הראשון הנגזר בפירוש ובגאולה ממנו ולכן חזר והתחיל בשמות יורדי מצרים ומספרם, אף על פי שכבר נכתב זה, בעבור כי ירידתם שם הוא ראשית הגלות, כי מאז הוחל.
והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים, אף על פי שיצאו מבית עבדים, עדיין יחשבו גולים, כי היו בארץ לא להם, נבוכים במדבר. וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם, אז שבו אל מעלות אבותם, שהיה סוד אלוה עלי אהליהם, והם הם המרכבה, ואז נחשבו גאולים. ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד.
תשובה נוספת, נוכל למצוא בדברי האלשיך הקדוש בפרשת שמות;
כותב האלשיך הקדוש – ראוי כל איש חכם לבב לדרוש ולתור בחכמה, על מה עשה ה' ככה לקדושים אשר בארץ, יעקב וכל הנפש הבאה מצרימה, לתת תחת סבלות מצרים את בניהם ובני בניהם מאתים ועשר שנה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה. מה פשעם ומה חטאתם. והרי לא חשיד קב"ה דעביד דינא בלא דינא חלילה.
פירוש, לקח הקב"ה שבעים אנשים קדושים וטהורים, הוריד אותם למצרים ועינה אותם 210 שנים – מתוכם 86 שנה בעבודת פרך, וכי מה עשו האנשים האלה שמענישים אותם ככה?
שאלה נוספת ששואל האלשיך הקדוש – נאמר אותה בלשוננו;
אומרים לבנאדם: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם – אבל אח"כ יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" – "בע"ה כאשר יצאו ממצרים, הם יצאו עם בוכְטות!"; כל בנאדם שתאמר לו: "אתן לך שני מיליון דולר, אבל בתנאי שאשים אותך בסיביר במשך 20 שנה", יעדיף לוותר על הכסף ולהישאר בבית – אף א' לא יסכים להיכנס לכלא ואח"כ לקבל פיצוי, למרות שישנם אנשים שקודם עושים כסף ואח"כ נכנסים לכלא – כאלה יש בכמויות ☺.
א"כ, איזה בנאדם היה רוצה להיכנס לכלא ורק אח"כ לקבל פיצוי?!
בא הנתיבות שלום מסלונים, ומקשה שאלה נוספת;
שואל הנתיבות שלום מסלונים – היאך אברהם נחלץ להתפלל על אנשי סדום, וכאן הוא שותק למרות ידיעת הגלות .עם יסוד ההבנה כי גלות הינו דבר רע, ויש לברוח ממנה, יש להתפלא, היאך אברהם אבינו התפלל אף עבור רשעים כאנשי סדום, אשר הינם הניגוד לכל דרכו ומהות דרכו אשר הוא מפיץ בעולם, ועם כל זאת עומד ונלחם בעוז מול הבורא בעבורם, ומדוע כאן אינו נעמד להפציר ולהתחנן על מניעת הגלות, לבטל גזירה זו?!
מה התשובה ?
אומרת הגמרא {מסכת שבת קמו, א} – בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא; ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן. עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן.
אומר האלשיך הקדוש, דע לך, שכדי לתקן את הזוהמה שהטיל הנחש בחוה, גזרה חכמתו ית' שצריך לעבור 'ניקוי' שאורך ארבע מאות שנה – ואיפה??? במרכז העריות של העולם – מצרים!
אמר הקב"ה לאברהם אבינו – "אני הולך לתת תורה לעם ישראל וא"א לראות אותי יורד על הר סיני מבלי שיעברו עליהם ארבע מאות שנה עם עבודת פרך, משום שזוהמת הנחש עדיין עליהם" – אה אבל בכל זאת לא היינו במצרים אלא 210 שנים?!
נכון. כי קושי השעבוד השלים. למה הדבר דומה? לאדם שהגיע עם חליפה לניקוי יבש: "סליחה, כמה זמן לוקח לנקות את החליפה ?"
"שלוש שעות"
"אפשר שעתיים???"
"כן. אבל רק חצי חליפה תהיה נקיה. אלא אם כן, נוסיף יותר חומר ניקוי!"
לכן, כדי לנקות את זוהמת הנחש לגמרי, הוצרכו בני ישראל לרדת לגלות במשך ארבע-מאות שנה. אבל כיון שחס עלינו הבורא ית' ורצה שנצא מהגלות לפני הזמן – קושי השעבוד השלים – יותר 'חומר ניקוי'; ילדו ששה בכרס אחד וכו' ולכן יצאו לפני הזמן!
מסופר על אחד שהזמין את חבר שלו למסיבת 'חתונת הזהב' – חמישים שנות נישואין; אומר לו החבר – "איך חתונת הזהב?! לפני חמש שנים היתה חתונת הכסף – יש לך עוד עשרים שנה!"
"כן, אבל קושי השעבוד השלים" ☺
יוצא א"כ, שלמצרים ירדנו כדי להתנקות מזוהמת הנחש. ולכן החיבור של חומש בראשית עם חומש שמות הוא 'הַיְנו הָך' – כי כל תכלית בראשית היא בשביל התורה שנקראת 'ראשית', ולא היה אפשרי לקבל את התורה מבלי שתנוקה תחילה זוהמת הנחש, שאותה הזוהמה נוקתה ע"י עבודת הפרך שהיתה במצרים. ולכן נאמר {שמות א, א} וְאֵלֶּה שְׁמוֹת – שחומש שמות משלים את חומש בראשית, היות וכל התכלית היתה קבלת התורה, והקב"ה רצה לתת את התורה כבר לדורו של נח אך הם סרבו לקבל, ולכן היינו צריכים לקבל את התורה בשנת 2448 לבריאת העולם – לאחר 'ניקיון' מזוהמת הנחש ע"י שעבוד מצרים.
ישנו ספר נפלא שנקרא בשם תורת המנחה, לר' יעקב סקלי, ושם הוא כותב דבר נפלא – נביא את דבריו ונרחיב בהם;
אומר ר' יעקב סקלי {שם פרשת בא, דרשה כ"ב} – שכשנחקור ונדרוש על עיקר האותות שעשה במצרים, ולמה היו עשר ולא תשע – עשר ולא אחת עשרה, ולמה היו על ענין זה דם צפרדע כנים וכו' ולא בענין אחר, אז נצליח ונשכיל בחידוש העולם…
בפרשת יתרו, אומרת התורה שבשעה שהקב"ה ירד על הר סיני, היו קולות וברקים – היה מצב שכל העולם רעד;
כותב רבינו בחיי {פרשת יתרו} – סדר הדברים במתן תורה כענין זה, תחילה ציוה למשה {יט, יב} וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם שיתן בהר גבול ידוע לעם שלא יעברוהו, והוא מה שאמר לו משה {יט, כג} כִּי אַתָּה הַֽעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּֽוֹ, שהרי גבול העם הוא גבול ההר, ואח"כ הזהירם שיפרשו שלושה ימים מכל טומאה, והצריכם טבילה . הוא שכתוב {יט, יד} וַיְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם וַֽיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָֽם. וביום השלישי בבוקר, הוא ו' בסיון , היו קולות וברקים וענן כבד על ההר, וקול שופר חזק מאוד, ועדיין לא ירדה שכינה, כענין שכתוב {מלכים א'. יט, יא} וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה' לֹא בָרוּחַ ה', ואז נתלבשו חרדה מפחד הקולות ההם, שנאמר {יט, טז} וַיֶּֽחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּֽמַּֽחֲנֶֽה , ומשה חזק את לבם להוציאם לקראת האלהים ויתיצבו בתחתית ההר, ובהיותם שם בתחתית ההר מצפים, ירד ה' יתברך על ההר באש ויעל עשנו עד לב השמים חשך ענן וערפל וחרד ההר עצמו ונזדעזע כאשר יעשה ברעש הנקרא זלזל"ה או יותר מכן, וכ"א דוד ע"ה {תהילים סח} ארץ רעשה אף שמים נטפו מפני אלהים זה סיני מפני אלהים אלהי ישראל, באורו נטפו אש … וכ"א בדבורה הנביאה {שופטים ה} ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו נס עבים נטפו מים … וכן כתיב {תהילים קי"ד} ההרים רקדו כאילים וגו', ואיננו משל…
לכן אם הקב"ה רצה לתת מכות למצריים, למה הוא לא עשה להם רעידת אדמה – דוגמת מה שהיה במעמד הר סיני? – ואם תאמר "רעידת אדמה לא מתאים" – יכל הקב"ה להרדים את כל המצריים – מה רע?! – בני ישראל היו משאירים להם פתקי 'תודה רבה' עם חתיכת שוקולד – וקדימה, יוצאים ממצרים!
לכאורה, אם נסתכל בפסוקים בפרשת השבוע, נמצא שהמכות נועדו לשחרר אותם ממצרים; נאמר בעוד כחודשיים וחצי בהגדה של פסח: "וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל, וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים" – "בְּיָד חֲזָקָה – שְׁתַּיִם, וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה – שְׁתַּיִם, וּבְמֹרָא גָּדֹל – שְׁתַּיִם, וּבְאֹתוֹת – שְׁתַּיִם, וּבְמוֹפְתִים – שְׁתַּיִם – אֵלּוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם, וְאֵלוּ הֵן וגו'".
ע"כ דברי בעל ההגדה.
במכת הצפרדעים, אומרת התורה בפרשת השבוע: {ז, כז} וְאִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ הִנֵּה אָנֹכִי נֹגֵף אֶת כָּל גְּבוּלְךָ בַּצְפַרְדְּעִים; במכת ערוב נאמר {ח, יז} כִּי אִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ אֶת הֶעָרֹב וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם אֶת הֶעָרֹב וְגַם הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הֵם עָלֶיהָ; במכת דֶבֶר נאמר {ט, ב} כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ וְעוֹדְךָ מַחֲזִיק בָּם: {ג} הִנֵּה יַד ה' הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד;
נשאלת השאלה – בשביל מה כל האיומים האלה, למה לא נתן להם הקב"ה ישר את מכת בכורות ובזה היה נגמר הסיפור, בשביל מה כל ה'הקדמה' של התשע מכות?!
יאמר האומר, "כי תשע המכות לא נועדו בכלל לשחרר אותם!" – אז בשביל מה הם באו?
בא הגרי"ז מבריסק ואומר, שגם אם אחרי מכת הדם היה אומר להם פרעה "תארזו את החבילות ותצאו!" – הוא היה חוטף את שאר המכות – ולמה?
אומר הגרי"ז מבריסק {חידושי רבינו הגרי"ז, וארא} – {ז, א} וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וגו'. פירש"י: נתתיך וגו'. שופט ורודה לרדותו במכות ויסורין, עכ"ל. והמבואר בזה שהמכות שבאו על מצרים לא היו בכדי שישלחו את ישראל, אלא לקיים מה שנאמר לאברהם {לך לך טו, יד} וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, ועל כן נעשה לשופט עליהם לדונם על מעשיהם. וכמו"כ איתא בעדיות פ"ד דמשפט המצריים י"ב חודש, והיינו כמש"כ דהמכות הן מדין משפט, וקיום ההבטחה לאברהם, ולפ"ז מבואר מה שנאמרו , פרעה לחוד ועבדיו לחוד ומצרים לחוד – במכות שבאו עליהם, הרי על כל אחד ואחד באו לפי מעשיו, אשר הגיעו אליו.
נשאלת השאלה – א"כ למה בחר הקב"ה דוקא במכות האלה ולא באחרות?
בפרשת שבוע שעבר, מגיע משה לפני הקב"ה ושואל אותו שאלה: {ג, יג} וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם: {יד} וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם;
נשאלת השאלה – מה פירוש "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה"?
אומר הרמב"ן [שמות ג, יג] – ועוד אמר כיוצא בזה במדרש אגדה (מנורת המאור הראשון פרק הצדקה) ומהו אהיה אשר אהיה, כשם שאתה הווה עמי כך אני הווה עמך.
כותב ר' חיים מוולוז'ין {נפש החיים שער א' פ"ז} – וז"ש דוד המע"ה ה' צלך על יד ימינך. היינו שכמו שנטיית הצל של איזה דבר הוא מכוון רק כפי תנועות אותו הדבר לאן נוטה. כן בדמיון זה כביכול הוא ית"ש מתחבר לנטות העולמות כפי תנועות ונטיית מעשי האדם למטה. וכן מפורש במדרש אמר לו הקב"ה למשה לך אמור להם לישראל כי שמי אהי"ה אשר אהי"ה. מהו אהי"ה אשר אהי"ה כשם שאתה הוה עמי. כך אני הוה עמך. וכן אמר דוד ה' צלך על יד ימינך. מהו ה' צלך כצלך. מה צלך אם אתה משחק לו הוא משחק לך. ואם אתה בוכה הוא בוכה כנגדך. ואם אתה מראה לו פנים זעומות או מוסברות אף הוא נותן לך כך. אף הקב"ה ה' צלך כשם שאתה הוה עמו הוא הוה עמך.
מספרת הגמרא {מסכת תענית כה, ב} – מעשה בר' אליעזר שירד לפני התיבה ואמר עשרים וארבע ברכות ולא נענה. ירד רבי עקיבא אחריו ואמר: אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה אבינו מלכנו למענך רחם עלינו וירדו גשמים. הוו מרנני רבנן, יצתה בת קול ואמרה: לא מפני שזה גדול מזה אלא שזה מעביר על מדותיו וזה אינו מעביר על מדותיו…
אומר ר' ישראל מסלנט {אור ישראל, אות כח} – ולכאורה יפלא מאד. הלא המדה הזאת של מעביר על מדותיו בלבד תספיק להגדיל מעלת ר' עקיבא על ר' אליעזר. כי ידוע כמה גדול כח המדה הזאת. עד שאמרו חז"ל בגמרא ר"ה דף י"ז: כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר נושא עון ועובר על פשע וכו' ע"ש. ואיך אמרה הבת קול לא מפני שזה גדול מזה?
הנה ידוע כי ר' אליעזר היה שמותי היינו מתלמידי שמאי, והיה ס"ל להלכה כשמאי שצריך אדם להתנהג במדת הקפדנות לכבוד התורה, וע"כ לא היה מעביר על מדותיו. אולם ר' עקיבא היה מתלמידי הלל, והיה ס"ל כהלל שצריך להתנהג במדת הענוה. וע"כ היה מעביר על מדותיו. נמצא כי באמת לא היה ר' עקיבא גדול מר' אליעזר, אחרי כי כל אחד היה מתנהג לפי שיטתו כאשר נראה לו עפ"י התורה.
אמנם מה שאמרה הבת קול, כי לכך לא נענה ר' אליעזר, ור' עקיבא נענה וירדו גשמים מפני שזה מעביר על מדותיו, וזה אינו מעביר על מדותיו, הענין הוא כי הנה ידוע דרכי הנהגת הקב"ה עם בריותיו, להתנהג עמהם מדה כנגד מדה, וכמאמרם ז"ל שבת דף קנ"א: כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים. וכן כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, ולזאת להתפלל על צרת הציבור ולבקש רחמים מלפניו ית"ש לעבור על פשעם ולענות להם בעת צרתם, מסוגל לזה מי שהוא בעצמו מעביר על מדותיו, יתקבל תפילתו לרצון – מדה כנגד מדה כנ"ל.
ולזאת כאשר התפללו על הגשמים, הנה ר' עקיבא שמדתו היה בדרך הלל להיות מעביר על מדותיו, ע"כ נענה מן השמים מדה כנגד מדה. אכן ר' אליעזר שמדתו היה בדרך שמאי ולא היה מעביר על מדותיו, אם אמנם כי יקבל שכר הרבה גם על זה מה שהוא עושה רצון ה' ית"ש לפי שיטתו. אולם כאשר סוף סוף לפי שיטתו לא היה מעביר על מדותיו, ע"כ אין זה מדה כנגד מדה לעבור על פשעי ציבור ולכך לא נענה. וזה שאמרה הבת קול: לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מדותיו כו' לכך נענה מדה כנגד מדה.
עכ"ד.
הנהגת מדה כנגד מדה מופיעה לראשונה בפסוקים הראשונים בתורה, כאשר ברא הקב"ה את עולמו וביום השישי כאשר כל הבריאה עמדה על תילה, נאמר {בראשית א, לא} וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד;
נשאלת השאלה – ומה פירוש הדבר "וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד"?
אומרים חז"ל {בראשית רבה, פרשה ט, אות יא} – אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא, הִנֵּה טוֹב מְאֹד, זוֹ מִדַּת הַטּוֹב. וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד, זוֹ מִדַּת הַפֻּרְעָנוּת. וְכִי מִדַּת הַפֻּרְעָנוּת טוֹבָה הִיא מְאֹד, אֶלָּא שׁוֹקֵד עַל הַפֻּרְעָנוּת הֵיאַךְ לַהֲבִיאָהּ. אָמַר רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא, כָּל הַמִּדּוֹת בָּטְלוּ, מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה לֹא בָּטְלָה. רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי אָמַר, מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם צָפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁבְּמִדָּה שֶׁאָדָם מוֹדֵד בָּהּ מוֹדְדִין לוֹ, לְפִיכָךְ אָמְרוּ חֲכָמִים וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד, זוֹ מִדָּה טוֹבָה.
אם ככה, "וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" הכוונה להנהגה של 'מדה כנגד מדה'.
מספרת הגמרא {מסכת ברכות ה, ב} – רב הונא תקיפו ליה החמיצו לו ארבע מאה דני דחמרא ארבע-מאות חביות יין . על לגביה נכנס אליו רב יהודה אחוה דרב סלא חסידא אחיו של רב סלא החסיד, ורבנן ובני הישיבה ואמרי לה ויש אומרים שנכנסו אצלו רב אדא בר אהבה ורבנן, ואמרו ליה לעיין מר במיליה תפשפש במעשיך. אמר להו ומי חשידנא בעינייכו מה אתם חושבים שלא פשפשתי ?! פשפשתי ולא מצאתי ! אמרו ליה: מי חשיד קב"ה דעביד דינא בלא דינא וכי חשוד הקב"ה בעיניך שעשה בך דין בלא חטא ?! אמר להו רב הונא: אי איכא מאן דשמיע עלי מלתא לימא למה, שמעתם משהו עליי ?! אמרו ליה: הכי שמיע לן כך שמענו, דלא יהיב מר שבישא לאריסיה שאינך נותן לאריס שלך מן זמורות הגפן, כפי המגיע לו. אמר להו: מי קא שביק לי מידי מיניה וכי מותיר הוא לי משהו מהם ?! הא קא גניב ליה כוליה הרי הוא גונב את הכל, כלומר, נוטל לעצמו הרבה יותר מן הראוי לו. אמרו ליה: היינו דאמרי אינשי זהו הפתגם שרגילים האנשים לומר: בתר גנבא גנוב וטעמא טעים הגונב מן הגנב, טועם אף הוא טעם גניבה. כלומר, שלמרות שהוא גונב ממך, מכל מקום בכך שאתה נמנע מלתת לו את חלקו גם אתה נכשל בחטא. אמר להו רב הונא: קבילנא עלי דיהיבנא ליה מקבל עליי לתת לו חלקו. ומאותה שעה נתבטל הפסד הממון שהיה לו ממה שהחמיץ היין, ונחלקו האמוראים כיצד אירע הדבר: איכא דאמרי יש אומרים הדר חלא והוה חמרא החומץ נתקן ונהיה ליין ואיכא דאמרי ויש אומרים: אייקר חלא ואיזדבן בדמי דחמרא מחיר החומץ הפך להיות כמחיר היין.
נשאלת השאלה – באו חכמים לרב הונא ואמרו לו "לעיין מר במיליה", הייתכן לומר שרב הונא לא פשפש במעשיו לאחר כל הנזק שאירע לו?! ודאי שהוא פשפש, וסביר להניח שגם החכמים ידעו שהוא פשפש, א"כ מה כוונתם במה שאמרו לו "לעיין מר במיליה"?
כותב הספר עלי ורדים {ברכות ה:} – תיבת "במיליה" אינה מובנת, דהי"ל לומר "לעיין מר במעשיו", וב"פנינים יקרים" (עמ' ק"ט) הביא מספר כתר ראש, דלעיל איתא דא"ר הונא אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו, וע"כ אמרו לו לעיין מר "במיליה" דהיינו בדבריו של עצמו שאמר יפשפש במעשיו.
ואכן בספר "בינה לעיתים" הקשה איך יעבור רב הונא על דברי עצמו שאמר לעיל יפשפש במעשיו, ותירץ ע"פ הנודע שהשי"ת מעניש הכל מדה כנגד מדה, וע"כ רב הונא לא מצא בעצמו שום עוון שהיה מכוון ממש על אותו עונש שנתקלקל יינו, עד שהם מצאו לו שלא נתן לאריסו, והוי שפיר מדה כנגד מדה, והקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה.
ממילא, אומרים חז"ל במדרש תנחומא בפרשת השבוע, שכל מה שעשו המצרים לבני ישראל במצרים, קיבלו בחזרה – במדה כנגד מדה;
אומרים חז"ל {תנחומא, וארא, אות יד} – עֶשֶׂר מַכּוֹת כֻּלָּן מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה. דָּם, לָמָּה הֵבִיא עָלָיו דָּם? לְפִי שֶׁלֹּא הָיוּ מַנִּיחִין בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לִטְבֹּל מִטֻּמְאָתָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ פָּרִין וְרָבִין … צְפַרְדְּעִים לָמָּה הֵבִיא עֲלֵיהֶם? מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ מִשְׁתַּעְבְּדִין בְּיִשְׂרָאֵל וְאוֹמְרִים לָהֶן הָבִיאוּ לָנוּ שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים [שלא היו נזקקים להם באמת, אלא כל זה היה במטרה לאמלל אותם], לְפִיכָךְ וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ …
מסופר על פריץ א' שהיה שונא יהודים שנאת מוות, ולכן חיפש תמיד דרכים כיצד להתנכל אליהם. אבל בשביל להוציא את גזירותיו לפועל, הוא היה צריך להמציא סיבה מוצדקת.
יום א' הוא שולח מברק ליהודי ושם הוא כותב לו "מחר אני מגיע אליך לארוחת בוקר!"; היהודי התרגש מאד – הלך וקנה מכל הבא ליד, ערך את השולחן יפה והתכונן לבואו של הפריץ.
הפריץ מגיע בבוקר עם המשלחת שלו – מתיישב בשולחן, מתבונן ואומר: "מה, אין דג מלוח??? – איזה מין ארוחת בוקר זאת???" – תפס מקל, הכניס ליהודי מכות רצח ויצא החוצה עם כל המשלחת שלו, כאשר הוא משאיר את היהודי חבול בכל גופו על הרצפה.
לאחר שבוע, מקבל השכן של היהודי מברק מהפריץ – "מחר אני מגיע אליך לארוחת בוקר", מיד הלך השכן לאותו יהודי שכבר 'זכה' לביקורו של הפריץ אצלו בבית, ושאל אותו: "תגיד, מה הוא אוהב לארוחת בוקר?"
"דגים מעושנים"
הלך השכן וקנה דג מעושן בגודל כל השולחן!
למחרת בבוקר מגיע הפריץ ומתיישב על יד השולחן, מתבונן ואומר: "מה, אין גבינות???" – תפס מקל והכניס לו מכות רצח!
לאחר שבוע, מקבל א' השכנים האחרים מברק מהפריץ – "מחר אני מגיע אליך לארוחת בוקר" – הלך היהודי ושאל את שני השכנים מה הוא אוהב לאכול לארוחת בוקר; אמרו לו: "גבינות ודג מלוח"
"נו, ומה היה בביקור?", שואל אותם השכן. והם סיפרו לו את אשר אירע ☺
למחרת בבוקר מגיע הפריץ ורואה שאין שום דבר על השולחן מלבד מקל ☺ – "מה, לא אמרו לך שאני מגיע לארוחת בוקר???"
"הודיעו. אבל אתה לא באמת רוצה ארוחת בוקר, כי ארוחת בוקר הביאו לך לפני שבוע והכנסת לבעל הבית מכות. אז למה אני צריך לקנות ארוחת בוקר – תן מכות ותלך!" ☺
אותו הדבר המצרים – הם לא באמת חיפשו שבני ישראל יתפסו צרצרים או ג'וקים, אלא הם רצו שלא נשב במנוחה!
ממשיך המדרש ואומר – בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ מוֹזְגִין אֶת הַכּוֹס, מִתְמַלֵּא מִן הַצְּפַרְדְּעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָלוּ וּבָאוּ בְבֵיתֶךָ וְגוֹ' וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ … כִּנִּים לָמָּה? שֶׁשָּׂמוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מְכַבְּדֵי [מנקי] חוּצוֹת וּשְׁוָקִים, לְפִיכָךְ נֶהְפַּךְ עֲפָרָם לְכִנִּים, וְהָיוּ חוֹפְרִין אַמָּה עַל אַמָּה וְלֹא הָיָה שָׁם עָפָר, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל עֲפַר הָאָרֶץ הָיָה כִּנִּים. וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּלָטֵיהֶם, מַעֲשֵׂה שֵׁדִים … עָרוֹב לָמָּה? שֶׁהָיוּ הַמִּצְרִים אוֹמְרִים לְיִשְׂרָאֵל, צְאוּ הָבִיאוּ לָנוּ דֻּבִּים וַאֲרָיוֹת, כְּדֵי לִהְיוֹת מְצֵרִין בָּהֶם, לְפִיכָךְ הֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶן חַיּוֹת מְעֻרְבָּבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּבֹא עָרֹב כָּבֵד … שְׁחִין, מִפְּנֵי שֶׁשָּׂמוּ יִשְׂרָאֵל לָחֹם לָהֶם חַמִּין וּלְצַנֵּן לָהֶם צוֹנֵן, לְפִיכָךְ לָקוּ בַּשְּׁחִין, שֶׁלֹּא יָכְלוּ לִגַּע בְּגוּפָן …
נשאלת השאלה – וכי המצריים עשו רק עשרה דברים ולכן לקו בעשר מכות?! מה עם זה שהם זרקו את הזכרים ליאור? ומה עם זה שהם שקעו ילדים באמת הבנין? – איפה המדה כנגד מדה כאן???
אומר בעל צרור המור – צפרדעים למה? אמר הקב"ה: יבואו צפרדעים שגידולם במים ויפרעו ממצריים שבקשו לאבד אומה שעתידים לקבל התורה שנמשלה למים, שנאמר "הוי כל צמא לכו למים". כנים, אמר הקב"ה: "יבואו כנים שנבראו מן העפר ויפרעו ממצריים שבקשו לאבד אומה שנמשלה לעפר, שנאמר "והיה זרעך כעפר הארץ וכו'". ערוב מהו? ערוב אריות ונמרים דובים זאבים ונחשים, אמר הקב"ה: יבואו חיות אלו ויפרעו מהם שבקשו לאבד אומה שנמשלה לחיות, שנאמר "גור אריה יהודה … בנימין זאב יטרף … דן גור אריה". דֶבֶר, אמר הקב"ה יבוא דבר שממית ויפרע ממצרים שבקשו לאבד אומה שממיתין עצמן על קדושת השם ואומרים בתפלתם "כי עליך הורגנו כל היום". שחין, אמר הקב"ה יבוא שחין העולה מן הכבשן ויפרע מן המצריים שבקשו לאבד אומה העתידה למסור נפשם על קדושת שמים, ומי הם? חנניא מישאל ועזריה. ברד, אמר הקב"ה יבא ברד שהוא לבן ויפרע ממי שבקש לאבד אומה שאני עתיד ללבן עוונותיהם כשלג, שנאמר "כשלג ילבינו". ארבה, אמר הקב"ה יבא ארבה שנקרא חילי הגדול אשר שלחתי בכם, ויפרע מהם שבקשו לאבד אותם שנקראו חיילותי, שנאמר "והוצאתי את צבאותי" ותרגומו 'חיילותי'. חשך, אמר הקב"ה: יבא חשך שהוא מובדל מן האור, ויפרע ממצריים שבקשו לאבד אומה שהם מובדלים מן האומות שנקראו חשך, שנאמר "כי הנה החשך יכסה ארץ", ולא עוד אלא שמברכים שמי ואומרים "יוצר אור ובורא חשך". מכת בכורות, אמר הקב"ה אני יוצא בתוך מצרים בחצי הלילה ואפרע ממצריים שבקשו לאבד אומה שהם בני אברהם אוהבי שחלק עליהם לילה כדי לאבד אויביו, שנאמר "ויחלק עליהם לילה". ובשביל שהשליכו בני בכורי ליאור, הנה אנכי הורג את בנך בכורך.
לאחר הדברים האלה, נוכל לחזור לשאלתו של ר' יעקב סקלי – למה דוקא עשר מכות, לא פחות ולא יותר?
כדי להבין את הדברים, נעמוד על נק' א' וממנה נוכל להתחיל לבאר דבר נפלא ביותר:
בכל בוקר לפני פסוקי דזמרה, אנחנו אומרים: "בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם";
נשאלת השאלה – כמה פעמים מופיעה המלה 'בָּרוּךְ' לפני "הָאֵל אָב הָרַחֲמָן וכו'"?
בואו נקרא: "בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם. בָּרוּךְ הוּא. בָּרוּךְ אוֹמֵר וְעוֹשֶׂה. בָּרוּךְ גּוֹזֵר וּמְקַיֵּם: בָּרוּךְ עוֹשֶׂה בְרֵאשִׁית, בָּרוּךְ מְרַחֵם עַל הָאָרֶץ. בָּרוּךְ מְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת בָּרוּךְ מְשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לִירֵאָיו. בָּרוּךְ חַי לָעַד וְקַיָּם לָנֶצַח בָּרוּךְ פּוֹדֶה וּמַצִּיל בָּרוּךְ שְׁמוֹ. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם …" = י"א פעמים, גם לבני עדות ספרד וגם לבני עדות אשכנז. ובנוסף ישנם כאן פ"ז תיבות.
בא ר' יעקב סקלי ואומר, אסור לומר יותר מעשר פעמים את המלה 'בָּרוּךְ' בברכת 'ברוך שאמר'; חשבתי שרק הוא סובר כך, אבל לאחר שעיינתי בדברי הפוסקים, הבנתי שהוא לא היחיד שסובר כך;
כותב שבולי הלקט {או"ח סי' ז} – וכתב ר' בנימין אחי נר"ו בשם ה"ר מאיר נר"ו, בברוך שאמר יש עשרה ברכות קודם שיתחיל ברכת פסוקי דזמרה כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם, לפי שצריך לספר בשבחו של הקב"ה, כמו שאמר ר' שמלאי {ברכות לב, א}: לעולם יסדיר אדם שבחו של הקב"ה ואחר כך יתפלל , לפיכך מתחיל בבריאת העולם.
א"כ למה אסור לומר י"א פעמים 'ברוך'?! כי כל 'ברוך' מכוון כנגד מאמר א' שבו נברא העולם – והרי העולם נברא בעשרה מאמרות ולא באחד עשרה.
כותב התולעת יעקב {סוד פסוקי דזמרה} – וראיתי באור זרוע כי שבח זה תקנוהו אנשי כנסת הגדולה על פי פתקא שנפלה מן השמים ומצאוהו כתוב בה ויש בו פ"ז תיבות, וכן כתוב בספר היכלות, והסימן "ראשו כתם פ"ז" [שיה"ש ה, יא], והמוסיף או גורע ממספר זה טועה וסותר הכוונה המכוונת בו כי כן קבלו אנשי הקבלה ששבח זה צריך לאמרו מעומד, לרמוז שהוא כנגד הצורה העליונה הה"ד {ישעיה ו, ב} שרפים עומדים ממעל לו, לכן בכל ארץ אשכנז וצרפת אומרים שבח של ברוך שאמר בעמידה, כך קיבלו מן החסידים הראשונים ואנשי מעשה שהיו אומרים אותו בעמידה.
בא השל"ה הקדוש ומרגיע את העניינים ואומר, שני 'בָּרוּךְ' אין להם קשר למאמרות – בהתחלה ובסוף; בהתחלה נאמר "בָּרוּךְ הוּא" ובסוף נאמר "בָּרוּךְ שְׁמוֹ" – שני אלה לא נחשבים למאמר, היות והם לא צורת פועל כגון "בָּרוּךְ אוֹמֵר וְעוֹשֶׂה. בָּרוּךְ גּוֹזֵר וּמְקַיֵּם. בָּרוּךְ עוֹשֶׂה בְרֵאשִׁית וכו'". "בָּרוּךְ הוּא" וְ – "בָּרוּךְ שְׁמוֹ" אלו דברי שבח לקב"ה, שהרי אומרים בכל ברכה והזכרה "ברוך הוא – ברוך שמו".
נשאלת השאלה – אם נוריד את שני ה'ברוך' האלה, נישאר עם תשע וזה עדיין לא טוב, שהרי בעשרה מאמרות נברא העולם ולא בתשעה?
בפרשת נשא, עוסקת התורה בקרבנות הנשיאים, כאשר היא מציינת כל נשיא בפני עצמו – {במדבר ז, יב} וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת קָרְבָּנוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב וגו' {יג} וְקָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה – וכך חוזרת התורה בכל נשיא ונשיא;
ידוע שהתורה מקצצת במילים איפה שרק אפשר. לעומת זאת כאן, התורה מאריכה בפ"ט פסוקים בענין הנשיאים, והשאלה שנשאלת היא – למה? אם כולם הביאו את אותו קרבן, בשביל מה להאריך כ"כ?
אומר המדרש, האריכות בפסוקים היא משום שכל נשיא, היתה מחשבתו שונה משל חברו בשעת הבאת הקרבן – לא מה שחשב נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב חשב אֱלִיאָב בֶּן חֵלֹן; ניקח דוגמא מהפס' "קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ";
אומר המדרש {במדבר רבה, פרשה יד} – שְׁלשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ, כְּנֶגֶד מֵאָה וּשְׁלשִׁים שָׁנָה שֶׁפֵּרַשׁ [אדם הראשון] מִן הָאִשָּׁה וּלְבַסּוֹף הוֹלִיד לְשֵׁת שֶׁהוּא הָיָה רֹאשׁ תּוֹלְדוֹתָיו … שְׁלשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ, כְּשֶׁיָּרַד יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם בִּשְׁבִיל יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וּשְׁלשִׁים שָׁנָה הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מז, ט): וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה… שְׁלשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָה, לְפִי שֶׁהָיְתָה [יוכבד] בַּת מֵאָה וּשְׁלשִׁים שָׁנָה בְּעֵת שֶׁנּוֹלַד משֶׁה.
בהמשך אומר המדרש {שם אות י"ב} – כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב, כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁנִּבְרָא בָּהֶם הָעוֹלָם, וּכְנֶגֶד עֶשֶׂר סְפִירוֹת בְּלִימָה, וּכְנֶגֶד עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מֵאָדָם וְעַד נֹחַ, וּכְנֶגֶד עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מִנֹּחַ וְעַד אַבְרָהָם, וּכְנֶגֶד עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, וּכְנֶגֶד עֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים שֶׁבָּאָדָם, וּכְנֶגֶד עֶשֶׂר תּוֹלָדוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, וּכְנֶגֶד עֲשָׂרָה נִסִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם וַעֲשָׂרָה נִסִּים עַל הַיָּם, וּכְנֶגֶד עֶשֶׂר בְּרִיתוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּפָרָשַׁת מִילָה.
נתחיל מהעשר הראשונים – 'עשרה מאמרות';
אומרת הגמרא {מסכת ר"ה לב, א} – ר' יוחנן אמר: כנגד עשרה מאמרות שאמר הקב"ה, שבהן נברא העולם בראש השנה. שואלת הגמרא: הַי נינהו אילו הן המאמרות שאמר הקב"ה כשברא העולם? הרי הן המאמרות הכתובים בתורה המתחילים במלת "ויאמר [אלהים]" הכתובים בפרשת בריאת העולם. אבל "ויאמר" דבראשית תשעה הוו הרי המלה 'ויאמר' מופיעה בפרשת מעשה בראשית רק תשע פעמים?! מתרצת הגמרא: הפס' בראשית ברא אלהים את השמים נמי מאמר הוא גם הוא נחשב למאמר, דכתיב {תהילים לג-ו} בדבר ה' שמים נעשו.
אומר המדרש {בראשית רבה, פרשה יז, אות א} – תְּנֵינַן בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם, וְאֵלּוּ הֵן (בראשית א, א): בְּרֵאשִׁית (בראשית א, ב): וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת (בראשית א, ג): וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר (בראשית א, ו): וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ (בראשית א, ט): וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם (בראשית א, יא): וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְּשֵׁא הָאָרֶץ (בראשית א, יד): וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת (בראשית א, כ): וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם (בראשית א, כד): וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ (בראשית א, כו): וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם. מְנַחֵם בַּר יוֹסֵי מוֹצִיא וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת, וּמֵבִיא וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לבדו וגו'.
וכנגד העשר ספירות הללו – אומר לנו המדרש [לעיל] – "וּכְנֶגֶד עֶשֶׂר סְפִירוֹת בְּלִימָה" – פירושו, עשר ספירות שאין לנו מה לעשות איתם; ידוע לנו שישנן עשר ספירות שסימנן חג"ת נהי"ם – מה אנחנו יכולים לעשות איתם? שום דבר (אולי בספירת העומר אנחנו יכולים לכוון בכוונות הפשוטות). בפאן המעשי אנחנו לא יכולים לעשות איתם שום דבר.
"וּכְנֶגֶד עֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים שֶׁבָּאָדָם" – איזה שליטים ישנם באדם? שני מדרשים בענין;
אומר המדרש {ויקרא רבה פרשה ד, אות ד} – עֲשָׂרָה דְבָרִים מְשַׁמְּשִׁין אֶת הַנֶּפֶשׁ, הַוֵּשֶׁט לַמָּזוֹן, וְהַקָּנֶה לַקּוֹל, וְהַכָּבֵד לַחֵמָה, וְהָרֵאָה לַשְּׁתִיָּה, הַמַּסָּס לִטְחֹן, וְהַטְּחוֹל לַשְּׂחֹק, וְהַקֵּבָה לַשֵּׁנָה, וְהַמָּרָה לַקִּנְאָה, וְהַכְּלָיוֹת מְחַשְׁבוֹת, וְהַלֵּב גּוֹמֵר, וְהַנֶּפֶשׁ לְמַעְלָה מִכֻּלָּם. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי עֲשִׂיתִיךְ לְמַעְלָה מִכֻּלָּן וְאַתְּ יוֹצֵאת וְגוֹזֶלֶת וְחוֹמֶסֶת וְחוֹטֵאת.
"וַעֲשָׂרָה נִסִּים עַל הַיָּם" – אילו ניסים?
כותב ר' עובדיה מברטנורא {אבות פ"ה מ"ד} – וַעֲשָׂרָה עַל הַיָּם. אֶחָד, וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם. שֵׁנִי, שֶׁנַּעֲשָׂה הַיָּם כְּמִין אֹהֶל וְנִכְנְסוּ יִשְׂרָאֵל לְתוֹכוֹ … שְׁלִישִׁי, שֶׁנַּעֲשָׂה קַרְקָעִית הַיָּם יָבֵשׁ בְּלֹא חֹמֶר וְטִיט … רְבִיעִי, שֶׁקַּרְקָעִית הַיָּם שֶׁדָּרְכוּ בּוֹ הַמִּצְרִיִּים שֶׁהָיוּ רוֹדְפִים אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל נִתְחַלְחֵל וְנַעֲשָׂה חֹמֶר וְטִיט … חֲמִישִׁי, שֶׁהַמַּיִם הַנִּקְפָּאִים בְּקַרְקַע הַיָּם לֹא הָיוּ חֲתִיכָה אַחַת אֶלָּא חֲתִיכוֹת קְטַנּוֹת, כְּעֵין לְבֵנִים וְאַבְנֵי הַבִּנְיָן מְסֻדָּרִים זֶה אֵצֶל זֶה … שִׁשִּׁי, שֶׁנִּתְקַשּׁוּ הַמַּיִם הַנִּקְפָּאִים וְנַעֲשׂוּ קָשִׁים כִּסְלָעִים … שְׁבִיעִי, שֶׁנִּגְזַר הַיָּם לִשְׁנֵים עָשָׂר גְּזָרִים כְּדֵי שֶׁיַּעַבְרוּ כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט בְּדֶרֶךְ אֶחָד לְבַדּוֹ, וְהַיְנוּ דִּכְתִיב (שָׁם קלו) לְגוֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים. שְׁמִינִי, שֶׁקָּפְאוּ הַמַּיִם כְּסַפִּיר וְשֹׁהַם וּזְכוּכִית, כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ הַשְּׁבָטִים אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ, שֶׁעַמּוּד הָאֵשׁ הָיָה מֵאִיר לָהֶם, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר (שָׁם יח) חֶשְׁכַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים, כְּלוֹמַר קִבּוּץ הַמַּיִם הָיָה כָּעֳבִי שְׁחָקִים כְּעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר. תְּשִׁיעִי, שֶׁהָיוּ יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ מַיִם מְתוּקִים שֶׁהָיוּ שׁוֹתִים אוֹתָם, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר נוֹזְלִים. עֲשִׂירִי, שֶׁלְּאַחַר שֶׁשָּׁתוּ מֵהֶם מַה שֶּׁרָצוּ, הַנּוֹתָרִים מֵהֶם הָיוּ נִקְפָּאִים וְנַעֲשִׂים עֲרֵמוֹת, דִּכְתִיב (שְׁמוֹת טו) נֶעֶרְמוּ מַיִם נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נוֹזְלִים.
א"כ מצינו עשרה דברים שבתוכם עשרה דברים נוספים, שביחד מרכיבים את ה – "כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת".
בא הספר מנחת אליהו ומביא דברים שמובאים בספר רזיאל המלאך;
בפרשת שבוע שעבר קראנו בתורה: {ג, יג} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם: {יד} וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם;
כותב הספר רזיאל המלאך – באמרו אהי"ה אשר אהי"ה גם הם אהי"ה לעשר דברות התורה אהי"ה לעשר ספירות, אהי"ה לעשר מכות במצרים. ובעלי הקבלה מזכירים אותו בשם אהי"ה המרעיש את כל העולם כולו עשרה של תורה עם עשר מאמרות ועם עשרה של מצרים והאמת בו תלוי הכל ותגעש ותרעש הארץ והוא כאמרו "ואשמע אחרי קול רעש גדול" … ועוד כתיב "זה שמי לעולם וזה זכרי לדר דר" כי בו חתם הגבורות וכל הקדושות וכל מצות התורה וכל הכחות אשר הו"ה בהם כאשר פרשו חכמי הקבלה היה והוה ויהיה; היה בסוד חתום בעשרת הדברים והו"ה חתום לעשרה מאמרות ויהיה נחתם בעשרה מכות לעולמי עולמים …
פירוש הדבר, מחבר רזיאל המלאך ג' פעמים "אהיה" כנגד עשרה מאמרות, עשרת המכות ועשרת הדברות.
אם אלה פני הדברים, נוכל להתחיל ולהבין מה מונח כאן:
כותב השפת אמת {וארא שנת תרל"ו} – וידבר אלקים כו' ויאמר אליו אני ה' כו' {ו, ג}. במדרש {שמו"ר ו, א} התחיל במדת הדין, וראה שבשביל צער ישראל דיבר, חזר למדת הרחמים כו'. אשר חכמים יגידו, ושמענו מרבותינו ז"ל: כי יציאת מצרים היה תיקון כל מעשה בראשית, וכלל הדברים – שבאמצעות עשר מכות נתקנו עשרה מאמרות, ונעשה אחר כך עשרת הדברות.
אשר על כן, כמו שמצינו בראשית הבריאה עלה במחשבה לפניו לבראותו במדת הדין, וראה שאינו מתקיים, חזר ושיתף עמו מדת הרחמים (פסיקתא רבתי מא, ב). כמו כן נעשה בגאולה זו, התחיל במדת הדין ושיתף מדת הרחמים.
ע"פ הדברים האלה, נוכל להבין כעת למה חומש בראשית לא נגמר, אלא ממשיך בחומש שמות – ולמה? פשוט מאד. כי עשרת המאמרות לא נגמרו עדיין, אלא נגמרו רק לאחר עשרת המכות; ועשרת המכות לא נגמרו, אלא רק לאחר עשרת הדברות. ממילא, הכל זה מעין 'חבילה אחת' שנקראת 'מכות מצרים'.
כאשר ברא הקב"ה את עולמו, אף א' לא ראה זאת. יש לנו קבלה לזה ממה שנכתב בתורה ע"י משה רבינו ע"ה מפיו של הקב"ה – {בראשית א, א} בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ … ביום השני {שם ז} וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ … ביום השלישי {שם ט} יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה … ביום הרביעי תלה את המאורות … ביום החמשי ברא את העופות ואת הדגים וביום השישי ברא את הבהמות ואת האדם; כשהאדם הראשון נברא, כל הבריאה היתה מוכנה. מה שנותר לו היה רק להתפלל לגשמים והכל צמח; אמר הקב"ה: "עד עכשיו לא ראית את המאמר. כעת במכות מצרים, אני הולך לעשות בנין של עולם חדש!" – פירוש, במצרים – מרכז הכפירה שלא הכירו בה', אמר הקב"ה: "אביא עליהם עשר מכות בדיוק – המקבילים לעשרת המאמרות שבהם נברא העולם!" – פירוש, כל מכה הוצמדה למאמר א' – איך זה מתחבר?
כותב ר' יעקב סקלי – דם היה בכח "יקוו המים וגו'", ועל כן אמר בו נטה ידך על מימי מצרים וגו'". צפרדע היה בכח מאמר "ישרצו המים שרץ וגו'", ועל כן אמר בה "ושרץ היאור צפרדעים וגו'. כינים היו בכח מאמר "תדשא הארץ דשא וגו'", שכל שיוציא מן הארץ דק נקרא דשא, ועל כן אמר בהם "נטה את מטך והך את עפר הארץ וגו'". ערוב היה בכח מאמר "תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ", וזה האות נעשה ע"י השם ית' לבדו ולא ע"י משה ואהרן, מפני בעלי חיים וחשיבותם, אלא כמו שנאמר במאמר אחר, "ויאמר אלקים תוצא הארץ נפש חיה וגו', "ויעש אלקים את חית הארץ וגו'", אמר בערוב כן, "ויעש ה' כן ויבא ערוב כבד וגו'". דֶבֶר היה בכח מאמר "יהי מאורות וגו'" וכבר זכרנו למעלה כי סיבת ההויה וההפסד הם המאורות, והדֶבֶר הוא הפסד ההויה ועל כן כתיב 'מארת' חסר. ובדין היה שתהיה זאת המכה חלה בכל בעלי חיים ואפילו במין האנושי אלא שהוא ית' מנעה מפרעה וכל מצרים כדי להראותם את כחו דכתיב "ואך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ ואולם בעבור זאת העמדתיך וגו'". וגם זאת המכה נעשית על יד השם ית' לבדו בעבור זאת ונאמר בה גם כן "ויעש ה' את הדבר הזה ממחרת וימת כל מקנה מצרים, כמו שנאמר אחר מאמר 'יהי מארת' "ויעש אלקים את שני המאורות וכו'". שחין היה בכח מאמר "ויאמר להם אלקים פרו ורבו וגו'", ענין שהוא בא מכח התולדה וליחות הגוף, גם השחין מכח התולדה הוא בא וליחות הגוף על כן נאמר בשחין 'פורח' ומתרגמינן סגי והוא מלשון פרו ורבו פושו וסגו, וכח הרבייה הוא הפועל, והיה סיבת השחין על ידי פיח הכבשן שהוא פועל האש כי כן הוא כח השחין ליחות שרופות שרפם החום הטבעי. ברד היה בכח מאמר "יהי רקיע בתוך המים", והרקיע אינו כי אם מים שנקרשו וכן אמרו רז"ל {ב"ר ד, ב}: בשעה שאמר הקב"ה יהיה רקיע בתוך המים גלדה טיפה האמצעית ונעשו שמים, ועוד אמרו {חגיגה יב.} מאי שמים? שָם – מים, רבא אמר: לחים היו שמים ביום ראשון ובשני קרשו, שנאמר יהיה רקיע יתחזק הרקיע. ובידוע הוא שכל דבר שהוא לח אי אפשר שיתחזק ויתיבש אלא בכח החום החזק , ואם כן במאמר 'יהי רקיע' שבו נקרשו המים האמצעים ונתחזקו ונתייבשו, היה כח המחזק והמיבש עד שנעשו שמים. ועל כן אמר בברד "נטה את ידך על השמים וגו' ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד ואש מתלקחת בתוך הברד, שכך היו מעשה שמים, ועוד אמרו {חגיגה שם} מאי שמים? אש ומים, היינו דכתיב {איוב כה, ב} עושה שלום במרומיו. ארבה היה בכח מאמר בראשית, כי בראשית מאמר הוא. ומה היה בכחו, ורוח אלקים מרחפת על פני המים, ועל כן נאמר בארבה "ורוח הקדים נשא את הארבה", הרוח הקדמון שהיה במאמר בראשית, וכן בסילוקו נאמר "ויהפוך ה' רוח ים חזק מאוד וישא את הארבה וגו'". חשך היה בכח מאמר "יהי אור ויהי אור ויבדל אלקים בין האור ובין החשך", והבדיל האור מן החשך, וכאלו אמר "ויאמר אלקים" לחשך יתחלק ויהיה ממנו קצתו אור וקצתו חשך, ונשתמש על התכונה הזאת שלשת ימים עד שנתלו המאורות ברביעי, ועל כן נאמר בחשך ויהי חשך אפילה בכל ארץ מצרים שלשת ימים וגו'. וכשם שהיה חלוק בשלשת ימי בראשית מקצתו חשך ומקצתו אור והיה מובדל, כך היה במצרים חלוק ומובדל ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. וזהו שאמרו רז"ל {שמו"ר יד, ב}: מהיכן היה החשך שהביא על מצרים? ר' נחמיה אומר: מחשך של גיהנום הביאו, ואמרו על וחשך על פני תהום, זה גיהנום. מכת בכורות היתה בכח מאמר "ויאמר אלקים נעשה אדם וגו' שהיה בכורו של עולם וראשית חלתו, וכמו שהיה כח המאמר לעשות בריה חשובה ונכבדת מכל הבריות שבעולם השפל והשליטו על כל הנבראים, כך פעל אותו מאמר להפסיד כל חשוב ונכבד מן הנבראים, כי סיבת ההויה בדבר ההוה הפסדו כמו שאמרנו.
הרי אלו עשר מכות יוצאות מכח עשר מאמרות. ואע"פ שלא היו על סדר המאמרות כי רצה הקב"ה לבוא עליהם בתכסיסי מלכות, שכשהמלך בא להילחם על המדינה בתחילה הוא סותם להם מעינות ומונע מהם המים וכו' כדאיתא במדרש {תנחומא בא ז} וזהו אות המלך. ועל כן נקראו אותות שכל המציאות הוא אותות השם ית' וסימניו.
כתוספת למה שאמרנו, אצל ה'בלאדים' בתפלת 'ברוך שאמר' מופיעה עשר פעמים המלה 'בָּרוּךְ' וז"ל: "בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, בָּרוּךְ הוּא, בָּרוּךְ אוֹמֵר וְעֹשֶׂה, בָּרוּךְ גּוֹזֵר וּמְקַיֵּם, בָּרוּךְ מוֹשִׁיעַ וּמְרַחֵם , בָּרוּךְ מְרַחֵם עַל הָאָרֶץ, בָּרוּךְ מְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת, בָּרוּך מַעֲבִיר אֲפֵלָה וּמֵבִיא אוֹרָה בָּרוּךְ מְשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לִירֵאָיו, בָּרוּךְ שֶׁאֵין לְפָנָיו: לֹא עַוְלָה וְלֹא שִׁכְחָה, לֹא כָזָב וְלֹא מִרְמָה, לֹא מַשּׂוֹא פָנִים וְלֹא מִקַּח שֹׁחַד בָּרוּךְ אֵל חַי לָעַד וְקַיָּם לָנֶצַח …".
בא האבודרהם ואומר {פרק ח', סדר פסוקי דזמרה והקדיש} – ותמצא כי יש בברכה זו רמז לעשרה מאמרות שבהם נברא העולם. כיצד, ברוך שאמר והיה העולם ברוך הוא זהו כלל לכל העשרה מאמרות. ברוך עושה בראשית כנגד מאמר ראשון שהוא בראשית ברא אלהים {בראשית א, א}. ברוך אומר ועושה כנגד מאמר שני שהוא ויאמר אלהים יהי אור {שם ג}, ולכך אמר אומר ועושה שנאמר ויהי אור. ברוך גוזר ומקיים כנגד מאמר שלישי שהוא ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים {שם ו}, וזהו שגזר שלא יתערבו המים, ומקיים שנאמר {שם ז} ויעש אלהים את הרקיע ויבדל בין המים. ברוך מרחם על הארץ כנגד מאמר רביעי שהוא יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה {שם ט}, וזהו שריחם על הארץ שתהא נגלית ולא יכסוה המים. ברוך מרחם על הבריות כנגד מאמר חמישי שהוא ויאמר אלהים תדשא הארץ {שם יא}, וזהו שריחם על הבריות שהכין להם דשאים לאכול. ברוך מעביר אפלה ומביא אורה כנגד מאמר ששי שהוא ויאמר אלהים יהי מאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ {שם יד, טו}, שעד עתה לא נתלו המאורות ברקיע. ברוך משלם שכר טוב ליריאיו כנגד מאמר שביעי שהוא ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה {שם כ}, וכתוב בו {שם כא} ויברא אלהים את התנינים הגדולים, תנינם כתיב, ודרשו רבותינו {ב"ב עד, ב} שהוא לויתן ובן זוגו שבראם זכר ונקבה והרג את הנקבה ומלחמה לצדיקים, שאם יפרו וירבו לא יתקיים העולם לפניהם. ברוך שאין לפניו עולה ולא שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד כנגד מאמר שמיני שהוא ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה למינה {שם כד}, כלומר שאין לפניו עולה שאינו רוצה שיזקק מין לשאינו מינו. ולא שכחה על המינים ההולכים לשאינם מינם, שאינו שוכח לפרוע להם את דינם, ועל כן יהיו יראים ללכת לשאינו מינם. ולא משוא פנים שהרי אומר עץ פרי עושה פרי למינו, ואילו לא היה מצוה רק לחיות ולבהמות היה דומה למשוא פנים. ולא מקח שוחד מהמשנים את גזרותיו. ברוך אל חי לעד וקיים לנצח כנגד מאמר תשיעי שהוא ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וגו' {שם כו}, שכיון שלעולם כל אדם נברא בצלם ודמות הבורא, הוא עדות וראיה שהבורא חי וקיים לעד ולנצח נצחים, שאם לא כן היו משונים בני אדם לכמה פנים ולדמות אחר. ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם המלך הגדול והקדוש האב הרחמן מהולל בפי עמו כנגד מאמר עשירי שהוא {שם כח} ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה. נמצאו שכל בני אדם חייבין להללו ולשבחו ולפארו יותר מכל בריותיו, שהאדם הוא השליט על כל שאר הבריות. הרי כאן רמז לעשרה מאמרות. ומה שאומר אחר כן {שם כט} ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע, זה אינו מאמר של צווי אלא בא להתיר להם כל עשב לאכלה.
אם אלה הדברים, נוכל לסיים בדבריו של בעל צרור המור;
נאמר כולנו בליל שבת את סדר הקידוש: וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם: וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה … סַבְרֵי מָרָנָן … בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְרָצָה בָנוּ, וְשַׁבַּת קָדְשׁוֹ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן הִנְחִילָנוּ, זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, תְּחִלָּה לְמִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם"
נשאלת השאלה – מה קשור פה "זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם", שהרי עצם שמירת השבת היא הודאה על כך שהקב"ה ברא את העולם בששה ימים וביום השביעי שבת?
אומר צרור המור – ולכן אנו אומרים בכל הדברים זכר ליציאת מצרים שהוא כמו זכר למעשה בראשית, ולפי שידוע שהעולם נברא בעשר מאמרות … ופרעה כפר בכולם ראוי היה שילקוהו בעשר מכות כנגד י' מאמרות שבהם נברא העולם …
כעת נוכל להבין – יש לנו עשר פעמים 'בָּרוּךְ' בתפלת 'ברוך שאמר', כנגד עשרה מאמרות – שיצאו החוצה בעשר מכות מצרים, ומה שנשאר לנו זה עשרת הדיברות שאותן נראה בשיעור הבא בע"ה.
שבת שלום!
☺