פרשת בשלח – צדיק כתמר יפרח – שנת תשע"ז.
פרשת השבוע שנקרא בע"ה בשבת זו, פרשת בשלח. השבת נקראת גם 'שבת שירה' – על שם שירת הים. בנוסף, יום ט"ו בשבט יחול בשבוע הבא. כתוב בהלכה, שביום ט"ו בשבט נוהגים לאכול פירות; כמה פירות ואיזה פירות אוכלים – כל אחד לפי מנהגו. יש הנוהגים לאכול רק פרי אחד. יש הנוהגים לאכול משבעת המינים. יש הנוהגים לאכול י"ב פירות. ויש הנוהגים עפ"י תורת הקבלה, ואוכלים שלושים סוגי פירות – כך כותב ר' חיים ויטאל;
אומר הספר אילנות השדה {בשם ספר טוב הארץ מר' נתן שפירא הירושלמי, מתלמידי האר"י דמביא בשם רבי חיים וויטאל} – הנה ישנם שלושים מיני פירות כנגד שלושים מידות עליונות, שבאכילה הפירות למטה, מסוגל האדם לתקן שורשם למעלה.
עשרה מפירות אלו שורשן בעולם הבריאה שהוא קרוב לאצילות ועל כן הם רחוקים מהטומאה ואין בהם קליפה בחוץ ואלו הם:
אין בהם קליפה: א. ענבים: ב. תאנים: ג. תפוחים: ד. אתרוגים: ה. אגסים: ו. חבושים: ז. תותין: ח. חרובין: ט. לימון מתוק: י. אפרסמון.
עשרה סוגי פירות ששורשם בעולם היצירה והיות שהוא נמוך מעולם הבריאה ועל כן יש בתוכם גרעין שאי אפשר לאוכלם ואלו הן:
יש בתוכם גרעין: א. זיתים: ב. תמרים: ג. דובדבנים: ד. משמשים: ה. שזיפים: ו. אפרסקים: ז. גדגדנים: ח. אלוגה: ט. נבק: י. זערור (שסק).
עשרה סוגי פירות אלו שורשן בעולם העשיה, שהוא עטוף בקליפות ואי אפשר לאכול הקליפה רק פנים הפרי ואלו הם:
פנים הפרי: א. רימונים: ב. אגוזים (אגוזי פקאן): ג. שקדים: ד. ערמונים (קסטניא): ה. בוטנים: ו. פיסטוקים: ז. אגוזי מלך: ח. בננה: ט. צנובר: י. אגוזי לוז.
כותב הספר אמרי חיים {ח"ג ,ט"ו בשבט} – ר' חיים ויטאל מביא שיש לאכול בחמשה עשר בשבט שלושים פירות, עשרה לכל אחת מג' עולמות: בריאה, יצירה, עשייה. ומרמז למלכויות זיכרונות שופרות, בכל אחת ישנם עשר פסוקים, וכן תוקעין בכל אחת עשר תקיעות ל' פסוקים וכן ל' תקיעות.
כותב הספר תוספת חיים – לעולם לא יפחות מי"ב מינים, ויכוון בכל א' מהפירות כנגד י"ב צירופי הווי"ה. שכן אומרת המשנה {ר"ה א, א}: באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בחמשה עשר בו; נאמר 'אילן' בגימט' 91 = שם הוי"ה [26] ביחד עם שם אדנ"י[65] =סכ"ה = אמ"ן.
כותב ר' חיים פלאג'י {מועד לכל חי, סימן ל', ס' ז-ח} – ליל ט"ו בשבט ראש השנה לאילנות, ונהגו רוב תפוצות ישראל לסדר בשלחן מכל פירות האילן ופירות הארץ עד אשר תשיג ידו וכל אחד מברך על פרי אחד, האיש מברך על החיטה אחר ברכת המזון 'חלב חיטים ישביעך' – כדי שיהיה לו מזונות ברווח, והאישה על הגפן כדכתיב 'אשתך כגפן פוריה, והבן על הזית [שנאמר] בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך, רימון ואגוז לבנותיו על שם 'כל כבודה בת מלך פנימה', דבש ותפוח לתינוקות על שם 'תחת התפוח עוררתיך', 'דבש וחלב תחת לשונך'… רובא דעלמא אינן נוהגין כן אלא קורין בספר 'פרי עץ הדר' על הסדר לפי הפירות שיש לו, ויש שאינן נוהגין כלל לסדר פירות, ויש נוהגין דוקא שבעה מיני פירות דנשתבחה בהן ארץ ישראל, ויש מקומות דאינן לומדים כי אם ט"ו שירים שבתהילים, ונוהגין דהמלמדי תינוקות מלמדים את תלמידיהם כל ט"ו שירים כדי שילמדו בשולחן אביהם ליל ט"ו בשבט.
אומרים חז"ל {שמות רבה, פרשה כ, אות ה} – וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שיר השירים ד, יג): שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים, אָמַר רַבִּי לֵוִי מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ שָׂדֶה וְהָיָה בָּהּ גַּל שֶׁל צְרוֹרוֹת [אשפה], עָמַד וּמְכָרָהּ לְאַחֵר, עָמַד אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁקְּנָאָהּ, וְהֶעֱבִיר אוֹתוֹ הַגַּל מִתּוֹכָהּ וּמָצָא תַּחְתָּיו מַיִם חַיִּים, נְטָעָהּ גְּפָנִים עֲשָׂאָהּ שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת, נָטַע בָּהּ כָּל מִינֵי בְּשָׂמִים, נָטַע בָּהּ רִמּוֹנִים הֶעֱמִידָהּ עַל קַנִּים, בָּנָה מִגְדָּל בְּתוֹכָהּ וְהוֹשִׁיב בְּתוֹכָהּ שׁוֹמֵר, כָּל מִי שֶׁהָיָה עוֹבֵר עָלֶיהָ הָיָה מְשַׁבְּחָהּ. עָבַר עָלֶיהָ אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁמְכָרָהּ רָאָה אוֹתָהּ מְלֵאָה כָּל טוּב, אָמַר אוֹי לִי שֶׁכָּךְ מָכַרְתִּי אוֹי לִי שֶׁכָּךְ הוֹצֵאתִי מִיָּדִי – "שאני מכרתי אותה בגלל כל האשפה שהיתה בה, ותראה איך הוא הצמיח אותה!". כָּךְ הָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם גַּל שֶׁל צְרוֹרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ד, יב): גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם, כֵּיוָן שֶׁיָּצְאוּ ממצרים נַעֲשׂוּ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים וגו', נַעֲשׂוּ כְּגֶפֶן הַיַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פ, ט): גֶּפֶן מִמִצְרַיִם תַּסִּיעַ, נַעֲשׂוּ שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת, רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה, וְכֵן כֻּלָּם. נָטַע בָּהּ כָּל מִינֵי בְּשָׂמִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ד, יד): נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן. נָטַע בָּהּ תַּפּוּחִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ח, ה): תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ.
אם ככה, גם המדרש בתחילת הפרשה מביא שניים מתוך שבעת המינים.
הייתי רוצה לעמוד היום, על אחד מתוך שבעת המינים שמופיע בפרשה שלנו ולהרחיב בו בס"ד:
הפס' שהייתי רוצה לעסוק בו, מופיע גם בפרשת השבוע, ובנוסף גם בפרשת מסעי; נתחיל בפרשת מסעי, ונחזור בחזרה לפרשת השבוע;
בפרשת מסעי, עוסקת התורה במ"ב מסעות שעבר עם ישראל – מיציאת מצרים, ועד לכניסה לארץ ישראל. המסע הראשון מופיע בפרשת בא, שנאמר {שמות יב, לז} וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף.
כותב בעל הטורים – סכתה. ב' חסרים מרעמסס סכתה ויעקב נסע סכתה שבזכות יעקב יצאו ממצרים.
אומרת התורה בפר' מסעי: {במדבר לג, ו} וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר: {ז} וַיִּסְעוּ מֵאֵתָם וַיָּשָׁב עַל פִּי הַחִירֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי בַּעַל צְפוֹן וַיַּחֲנוּ לִפְנֵי מִגְדֹּל: {ח} וַיִּסְעוּ מִפְּנֵי הַחִירֹת וַיַּעַבְרוּ בְתוֹךְ הַיָּם הַמִּדְבָּרָה וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בְּמִדְבַּר אֵתָם וַיַּחֲנוּ בְּמָרָה: {ט} וַיִּסְעוּ מִמָּרָה וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וּבְאֵילִם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם: {י} וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיַּחֲנוּ עַל יַם סוּף: {יא} וַיִּסְעוּ מִיַּם סוּף וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִין: {יב} וַיִּסְעוּ מִמִּדְבַּר סִין וַיַּחֲנוּ בְּדָפְקָה: {יג} וַיִּסְעוּ מִדָּפְקָה וַיַּחֲנוּ בְּאָלוּשׁ: {יד} וַיִּסְעוּ מֵאָלוּשׁ וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִם וְלֹא הָיָה שָׁם מַיִם לָעָם לִשְׁתּוֹת: {טו} וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִם וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִינָי.
יוצא, שמהתחנה השניה ועד רפידים, יש ג"כ בפרשה שלנו. אעפ"י שלא כל השמות מופיעים, דוגמת 'דָּפְקָה' וְ –'אָלוּשׁ'. אבל עם כל זה, זה חלק מהמסעות שעבר עם ישראל.
מכל האירועים שעבר עם ישראל במדבר, מציינת התורה בסכ"ה שלשה אירועים: הא' פטירת אהרן הכהן, שנאמר {במדבר לג, לט} וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים וּמְאַת שָׁנָה בְּמֹתוֹ בְּהֹר הָהָר. האירוע השני, עם ישראל מגיע לרפידים – אומרת התורה {שמות יז, א} וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם. האירוע השלישי, עם ישראל מגיע למקום שנקרא 'אֵילִמָה' – ושם אומרת התורה: {במדבר לג, ט} וּבְאֵילִם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם;
נשאלת השאלה – למה מציינת התורה דוקא את האירועים הללו, ולא אירועים נוספים שקרו, כמו מעמד הר סיני, ביאת עמלק, ירידת המן וכד' ?
כמובן שלא על הכל אפשר לענות בשיעור אחד. אבל הייתי רוצה לגשת למקום שיקשר אותנו לענין הט"ו בשבט – והוא המקום שנקרא 'אֵילִמָה' – {במדבר לג, ט} וּבְאֵילִם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים.
אני רוצה לדבר על ה'תמרים' האלה, ולהיכנס לעומקם של דברים, ובע"ה, תהיה לנו מתנה נפלאה – גם לט"ו בשבט וגם לסוכות.
בא האזנים לתורה ואומר, שכאשר עם ישראל היה במקום שנקרא 'אֵילִמָה', הוא ניזון כל אותם ימים מתמרים;
כותב האזנים לתורה – ויחנו שם על המים. עיקר חנייתם שם היה מפני המים הטובים, שהיו שם בשפע, ואעפ"כ הזכיר גם את השבעים תמרים. ומה אפשר ע"פ טבע לתת מזה לעם בן ג' מיליונים? אלא שהיה בזה נס גדול, שכולם אכלו מן התמרים ג' ימים ושבעו (מכילתא). ובנ"י היו זקוקים אז לנסים בכל תחנה ותחנה, כדי לחזק בהם את האמונה, כי נוכח ה' דרכם, גם מספר המעינות למספר שבטי ישראל עודדו אותם, כמו י"ב הגזרים בים סוף, לאמר שכל שבט ושבט ראוי שיעשה ה' נס בשבילו.
אומר רש"י – שתים עשרה עינת מים. כנגד שנים עשר שבטים נזדמנו להם: ושבעים תמרים. כנגד שבעים זקנים.
נשאלת השאלה – כנגד אלו זקנים בדיוק מדובר?
אומר התרגום ירושלמי – "…ושובעין דקלין דתמרין כל קבל שבעין סביא סנהדרין דישראל…"
אם ככה, אותם זקנים היו הסנהדרין של ישראל.
נשאלת השאלה – ואיפה היה המינוי של אותם שבעים זקנים ?
שמעתי, שבמרה היה המינוי ששם נצטוו על הדינים כפי שפירש"י;
אומרת התורה: {שמות טו, כה} שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ.
אומר רש"י – שם שם לו. במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת ופרה אדמה ודינין.
למרות שדינים כבר מופיע בשבע מצוות בני נח. אבל שם במרה ציוה אותם הקב"ה על הדינים, והיות וכך, מיד לאחר שמינו את הסנהדרין במרה, הם הגיעו למקום שנקרא 'אֵילִמָה' ושם מצאו שבעים תמרים – מכוון לאותם שבעים הזקנים!
נשאלת השאלה – ואם היו מוצאים שבעים עצי תפוחים, זה לא היה מכוון כנגד שבעים זקנים?!
אלא, אם אומרים לנו חז"ל שזה כנגד שבעים תמרים, אז אם היו שבעים תפוחים – זה לא היה אותו דבר. המסר הוא דוקא בשבעים תמרים! – וזה מה שהייתי רוצה לברר – למה ?
כשחשבתי בהתחלה, מה הקשר בין תמר לדיינים, התחברתי להפטרה שאומרים בני עדות אשכנז – ית' שמם לעד ☺;
אומר הנביא: {שופטים ד, ד} וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת הִיא שֹׁפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא: {ה} וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית אֵל בְּהַר אֶפְרָיִם וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַמִּשְׁפָּט.
אומר רש"י – תחת תומר. תמרים היו לה ביריחו.
יוצא, שכאשר הולכים לשפוט, צריכים להיות מחוברים לעץ הדקל – וראיה מדבורה הנביאה, שכאשר היתה הולכת לשפוט, היתה יושבת תחת התומר ולא תחת עץ בננות ☺ – והשאלה שנשאלת היא – מה מונח כאן?
חשבתי לומר, רבותינו מלמדים אותנו, שאחת המידות שצריכה להיות לדיין, זה יָשרות; כך הוא עץ הדקל, שצומח ישר ולא מזגזג לצדדים.
שכשהעשן עולה למעלה ולא מזגזג לצדדים, אומרים לנו חז"ל {מסכת יומא, כח, ב. לח, א. נג, א} – "מתמר ועולה כמקל" – ולמה דוקא בזו הלשון ?
אומר רש"י – "…שנבקע ונראה כתמר זקוף לשון ותמרות עשן (יואל ג) על שם שזוקף ועולה".
שאלה נוספת שיש לשאול – איך היה מותר לדבורה לשפוט את ישראל, הרי אישה לא שופטת?! ולא רק זה, הרי אסור לאישה ללמוד תורה שבע"פ – כך אומרת הגמרא {מסכת סוטה כא, ב} – ר' אליעזר אומר: כל המלמד את בתו תורה, מלמדה תיפלות; אם ככה, איך יכול להיות שהיא שפטה את ישראל ?!
יש אומרים, שהיא באמת לא היה שופטת אלא רק בוררת. יש אומרים, שהיא היתה פוסקת שלא מתוך ידיעה אלא עפ"י נבואה, שנאמר "וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה".
אומרת הגמרא {מסכת מגילה יד, א} – {שופטים ד-ד} ודבורה אשה נביאה אשת לפידות. מאי אשת לפידות? שהיתה עושה פתילות למקדש.
אומרים חז"ל {תנא דבי אליהו, פרק ט'} – כך אמרו, בעלה של דבורה עם הארץ היה. אמרה לו אשתו: "בא ואעשה לך פתילות ותוליך אותם לבית המקדש שבשילה. מה אם יהיה חלקך בין אנשים כשרים שבהם ותזכה לעולם הבא", והוא היה עושה פתילות עבות כדי שיהא אורן מרובה, לפיכך נקרא שמו לפידות … אמר הקב"ה לדבורה: "אתם כיוונתם לשם שמים ועשיתם פתילות עבות כדי שיהא אורן מרובה, גם אני ארבה אתכם בישראל וביהודה ובשנים עשר שבטי ישראל…".
ממשיכה הגמרא ושואלת {שם} – {שופטים ד-ה} והיא יושבת תחת תומר. מאי שנא תחת תומר? אמר ר' שמעון בן אבשלום: משום יחוד.
לכאורה, שתי התשובות – הא' 'שהיתה עושה פתילות לבית המקדש', והב' 'משום יחוד' – לא קשורות אחת לשניה; בא הערוך לנר {מסכת נדה} ואומר ששתי התשובו דוקא קשורות זו לזו;
כותב הערוך לנר {נדה פ"ו דף נ, ע"א} – מה חידש הפס' במה שאמר "וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַמִּשְׁפָּט", כיון דכבר כתיב "הִיא שֹׁפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל"? אכן יש לומר ע"פ מה דאמרינן יבמות (צ:) דנביא רשאי לבטל דברי תורה ע"פ נבואה, אבל רק הוראת שעה ולא לדורות וזה פי' הפסוק "ודבורה וגו' אשת לפידות היא שופטה את ישראל" – אע"פ שאשה פסולה לדין מן התורה, מכ"מ היתה שופטה אבל דייק הפסוק "הִיא שֹׁפְטָה" אבל אישה אחרת לא ומה שהיא היתה שופטה היה מפני שהיתה אשה נביאה וע"פ הדיבור היה. אבל זה דוקא ג"כ רק בעת ההיא שהיה צורך שעה שלא היה שופט אחר שראוי לכך. אבל בלא זה, לא היתה ראויה לדון … ועוד טעם אחר היה שהיתה שופטת, כי היא יושבת בלבד ולא כפתה לבא לדין במקל ורצועה כי אם "וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַמִּשְׁפָּט" – שהם באו מאליהם וקיבלו אותה עליהם. עוד י"ל בפירוש "וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַמִּשְׁפָּט" ובהמשך הפסוקים דאמרינן בתנא דבי אליהו: אשת לפידות, שהיתה עושה לפידות והיתה שולחת את בעלה להביאם לבית המקדש בשילה וכן הובא בילקוט ואמרינן במגילה {יד.} והיא יושבת תחת תומר משום ייחוד. אכן לכאורה, אין כאן ייחוד, דהרי אמרינן בקידושין {פא.}: אישה בעלה משמרה. אבל ע"פ הנ"ל א"ש דהיתה אשת לפידות ושלחה בעלה לשילה והרבה פעמים לא היתה בביתו ולכן ישבה תחת תומר משום ייחוד. אבל אכתי יקשה, למה הוצרכה לכך לישב בחוץ אחרי שכבוד בת מלך פנימה הרי היתה יכולה לשפוט ולהזמין הבעלי דינים רק בעת שבעלה בביתו אכן התינח אם היתה היא מזמנת לבעלי הדין אבל ישראל באו אליה מאליהם למשפט, ולכן בעל עת היתה צריכה מוזמנת לדין וזה המשך הפסוקים "ודבורה וגו' אשת לפידות היא שופטה וגו'" ויקשה איך היתה עושה כן אחרי שהיתה אשת לפידות והרבה פעמים עי"ז האיש אינו בביתו איך שופטה הלא יש ייחוד? על זה משיב "והיא ישבת תחת תומר וגו'" – ואין כאן ייחוד. אכן עתה יקשה אפכא – למה עשתה כן ולא המתינה לדון רק בעת שבעלה בביתו? לזה מסיים "וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַמִּשְׁפָּט" – שבאו מאליהם בכל עת ולכן ע"כ שפטה בחוץ תחת תומר.
הייתי רוצה לעמוד על רעיון נפלא, המובא בספר פניני שבח;
אומר דוד המלך בתהילים {צב, יג} צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח. לכאורה, היה צריך להיכתב ההיפך "תָּמָר כַּצַדִּיק יִפְרָח"; מה הקשר לצדיק שהוא כמו תמר ?!
אומר הספר פניני שבח – חז"ל מכנים אדם בתואר 'צדיק', למי שגדור בעריות ובנוסף גם הצליח לעמוד בניסיון כזה. ולכן יוסף נקרא בשם 'צדיק'. וגם נח נקרא צדיק, שנאמר "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו" – שכל דורו היה פרוץ בעריות מלבדו.
כעת נוכל להבין דבר נפלא; נאמר בחז"ל, שדבורה ישבה תחת התומר – ולמה ? כדי שלא תגיע לידי איסור של ייחוד. ולכן נאמר "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח" – שכמו שמראשית הבריאה ברא הקב"ה את התמר שכל היושב תחתיו לא יוכל לעבור על איסור ייחוד, לכן צדיק – זה שעומד בניסיון של עריות – הוא "כַּתָּמָר" שאי אפשר להתייחד תחתיו, כך הצדיק לא מתייחד עם עריות!
בא הדעת זקנים מבעלי התוספות ואומר חידוש עצום;
אומרת התורה בפרשת וישלח: {בראשית לה, ח} וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת.
נשאלת השאלה – ומי זאת הגברת הזו שקוראים לה 'דְּבֹרָה'?
כותב רש"י – ותמת דברה. מה ענין דבורה בבית יעקב, אלא לפי שאמרה רבקה ליעקב (כז מה) ושלחתי ולקחתיך משם, [וכשראתה שחמת עשו שכחה] שלחה דבורה אצלו לפדן ארם [לומר לו] לצאת משם, ומתה בדרך. מדברי רבי משה הדרשן למדתיה.
ולמה נקרא מקום קבורתה 'אַלּוֹן בָּכוּת'?
אומרים חז"ל {קהלת רבה, פרשה ז, אות ג} – אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן מַהוּ אַלּוֹן בָּכוּת, עַד שֶׁמְשַׁמֵּר אֶבְלָהּ שֶׁל דְּבוֹרָה מֵנִיקְתּוֹ בָּאתָה לוֹ שְׁמוּעַת רִבְקָה אִמּוֹ וּבָכָה שְׁתֵּי בְכִיּוֹת, לְכָךְ נֶאֱמַר אַלּוֹן בָּכוּת.
כותב הדעת הזקנים {פרשת וישלח} – ותמת דבורה. מדרש כי מה שכתוב גבי דבורה הנביאה והיא יושבת תחת תמר דבורה זהו אלון בכות דבורה דהכא.
שואל הרב זייטשיק {אור חדש, הפטרת בשלח; מאמר 'תומר דבורה'} – למה בחרה דבורה דוקא במקום שתחת אלון בכות של דבורה מינקת רבקה לישב ולשפוט? מה היתה כוונתה המיוחדת ואיזו סגולה נדירה יש למקום הזה?
ואולי יש לומר, כי דבורה כיוונה בבחירת המקום הזה, שיוכל להועיל לה להיות ישרה במחשבתה בעת המשפט, שלא לנטות ימין או שמאל, שתדון במשפטיה בשימת לב ובטהרת המחשבה ללא כל פניה ונטיה טבעית, ומקום קבורת דבורה מינקת רבקה גדלה כפי שהיתה, צדקנית גדולה ובעלת מידות כה נעלות, בוודאי בא לה הדבר גם בגירסתא דינקותא, מחינוך שהעניקה לה המחנכת שלה, מעלותיה של רבקה עדות הן למעלת מחנכתה שגם היא היתה מחוננת במידות הטובות הללו.
והתורה הלא מעידה ששלחו את רבקה עם מנקתה בגיל מבוגר כבר, כנאמר {בראשית כד, נט} וַיְשַׁלְּחוּ אֶת רִבְקָה אֲחֹתָם וְאֶת מֵנִקְתָּהּ, ואם לפי הדעה במסכת יבמות שרבקה היתה אז בת י"ד שנים, ואפילו לפי הדעה שהיתה רק בת ג' שנים, הלא בכל אופן כבר הלכה להינשא ליצחק, ולשם מה איפוא היתה זקוקה למינקת, הרי ברור שהכוונה היתה שתהיה לה לעזר בחינוך ובהשפעה רוחנית, ומכאן ברור שהיתה ראויה להיות המחנכת שלה. ואמנם היתה כך גם אחרי שנישאה ליצחק, היא מילאה את תפקידה במסירות שכן עזבה את ארצה ומולדתה, מוכנה היתה לגלות למדינה אחרת רק למען תועלתה של רבקה.
ולא לחינם קרא יעקב למקום 'אלון בכות', שכן בכה על מיתתה של מחנכת אמו רבקה הנביאה, שכן אמו רבקה שנתחנכה על ידי דבורה היא שחינכה את יעקב, גידלה על ברכיה וגרמה לו לבסוף לקבל מיצחק את הברכות הגדולות והנשגבות אשר חרצו את עתידו ועתיד השבטים שיצאו ממנו לתמיד …
על הגר"ח מוואלוז'ין מספרים, כי היה מברך ברכת הגומל בכל פעם כשהיה עובר ליד גשר של נהר שם אירע נס לאמו של הגר"א ז"ל בעודה תינוקת כאשר נפלה למים וכמעט שטבעה והצילוה ברגע האחרון, והגר"ח בירך הגומל כאילו הנס אירע לו, שכן אילו לא היתה ניצולת אז היה מפסיד את רבו הגר"א ז"ל.
וכך גם יעקב אבינו ע"ה, אשר בכה על מות מחנכת אמו, לפי שגדולתה של אמו תלויה היתה בחינוך שקיבלה מדבורה מנקתה.
ובמקום הזה, שם קבורת דבורה, תחת אלון בכות, בחרה דבורה הנביאה להיות יושבת ושופטת את ישראל, כדי שציור דמות דיוקנה של מחנכת מסורה זו יעמוד תמיד לנגד עיניה בישבה במשפט , שתוכל להיות זהירה ולא תטה את המשפט, שתדון ביראה ובתשומת לב מלאה וטהורה.
אומר הספר דברי טובה {על ספר שופטים} – נראה לומר עוד שהנה כתב רש"י שם, שהמדרש אגדה כותב שיעקב נתבשר שם על אבל שני שמתה אמו – רבקה אמנו, ויש קצת להבין מדוע רמזה התורה במיתת דבורה המינקת של רבקה על מיתת רבקה עצמה, ונראה עפ"י מה שאמרו חז"ל {מסכת מכות י ע"א}: תלמיד שגלה לערי מקלט מגלין רבו עמו, שנאמר "וחי", עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא. הנה למדנו כאן שתלמיד בלי רבו חסר לו בחיות שלו, ועל כן אולי גם רבקה אמנו, כשמתה מניקתה שהיא כמו הרב שלה מתה גם היא, ויש להוסיף שלכך נקראת מינקת רבקה 'דבורה' – ששמה רומז על מעלתה, דבור ה' שהיתה יודעת ללמד תורה ודבר ה' כראוי.
ולכן יעקב הציב 'אלון בכות' למיתת דבורה מינקת רבקה, שידעו כל הרבנים כמה חשוב שהם ילמדו את תלמידיהם תורה, שאם לא כן עלולים התלמידים למות, מחסרון הרב שלהם.
עד כאן דבריו.
נשאלת השאלה – אם היה במקום שבעים עצים ללא תמרים, האם לא היינו יודעים שהכוונה לשבעים זקנים?
אומרים חז"ל {מסכת תענית ז, א} – אמר ר' יוחנן: מאי דכתיב מה פירוש הכתוב {דברים כ-יט} כי האדם עץ השדה; וכי אדם עץ שדה הוא?! אלא כוונת הכתוב להקיש את האדם לעץ השדה לענין הנאמר באותה פרשה לגבי עצים: משום דכתיב לגבי עצי פרי {דברים כ-יט} כי ממנו תאכל ואותו לא תכרת, וכתיב (בפסוק הבא) לגבי עצי סדר: אותו תשחית וכרת. הרי שבין עצי השדה יש עצים המועילים, שמהם ניתן לאכול, ויש עצים שאינם מועילים, שאותן ניתן לכרות. ומן ההיקש למדנו שכן הדבר גם בענין האדם; יש אדם שטוב ללמוד ממנו, ויש אדם שטוב להתרחק ממנו. הא כיצד? אם תלמיד חכם הגון הוא שמתנהג הוא כיאות לתלמיד חכם, ממנו תאכל ואותו לא תכרת – כלומר, למד ממנו. ואם לאו שאינו הגון, אותו תשחית וכרת – כלומר, סור מעליו ואל תלמד ממנו.
אומר רש"י – וכי אדם עץ השדה. אלא מקיש אדם לעץ השדה מה עץ השדה אם עץ מאכל הוא ממנו תאכל ואותו לא תכרות כך תלמידי חכמים אם הגון הוא ממנו תאכל למוד הימנו ואם לאו אותו תשחית סור מעליו.
אומרת הגמרא {מסכת סוטה מו, א} – א"ר יוחנן בן שאול: מפני מה אמרה תורה הביא עגלה בנחל איתן לכפר על הרציחה כשאין ידוע מיהו הרוצח? אמר הקב"ה: יבא דבר(העגלה) שלא עשה פירות, ויערף במקום שאין עושה פירות, ויכפר על הרציחה של מי שלא הניחו רוצחו לעשות פירות. מאי פירות? אילימא פריה ורביה אלא מעתה אזקן ואסריס ה"נ דלא ערפינן אלא מצות.
כששולח משה רבינו את המרגלים לארץ ישראל, הוא אומר להם לבדוק – {במדבר יג, כ} וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וגו'.
אומרת הגמרא {מסכת ב"ב טו, א} – רבא אמר: איוב בימי המרגלים ששלח משה לתור את ארץ כנען היה. שכן כתיב הכא כתוב כאן{איוב א-א} איש היה בארץ עוץ איוב שמו. וכתיב התם וכתוב שם {במדבר יג-כ} שמשה ציוה את על המרגלים לראות את הארץ "היש בה עץ". הגמרא הבינה כעת, שרבא למד בגזירה שווה "עץ" – "עוץ", שמשה התכונן לרמוז על איוב, ולכן מקשה הגמרא: מי דמי וכי אפשר לדמות את הכתובים? הכא (כאן), באיוב, נאמר עוץ, ואילו התם (שם), במרגלים, נאמר עץ! הגמרא מסבירה, שרבא לא התכוון להשוות 'עוץ' ל'עץ', אלא לבאר את דברי משה בנוגע ל'עץ': הכי קאמר להו כך אמר להם משה לישראל (כלומר, למרגלים): לכו ובררו, האם ישנו עדין לאותו אדם בארץ כנען (איוב) ששנותיו ארוכות כעץ, ומגין על דורו בזכויותיו כעץ המגין בצילו מפני החמה.
כותב הבן יהוידע {שם} – שנותיו ארוכות כעץ. נ"ל בס"ד כתיב 'כי האדם עץ השדה', והיינו שנמשל לעץ השדה, שכל אילן שמוציא פירות שנותיו ארוכין, חדא כי מזבלין ומשקין אותו תמיד, ועוד אין קוצצין אילן שמוציא פירות. אבל אם אינו מוציא פירות שנותיו קצרים שכורתין אותו להסקה ולבנין, ולכן איוב שהיה צדיק ועושה פירות, אמר שנותיו ארוכות כעץ. ר"ל דוגמת העץ דהוצאת פירותיו גורמת שיאריכו שנותיו. אי נמי הוא חי מאתים ועשר שנים כמנין עצים, ולז"א שנותיו ארוכות כעץ.
ואמר מגין על דורו כעץ, כי בעת שהיה בטובה היו לוקחים מוסר ממנו לומר: ראו מי שעובד את אלוקים, כמה זכיה יש לו. ובעת שלקה ביסורין היו אומרים: אם בארזים נפלה השלהבת מה יענו אזובי קיר. ובלימודים אלו היה מגין על דורו מן היצר הרע המפתה אותם לדבר עבירה, וזה היה כעץ אשר בעודו מחובר, ומוציא פירות יהיה ממנו הנאה לעולם מכח פירותיו, וכאשר נתלש דאינו מוציא פירות יש הנאה לעולם מן כליון שלו, דע"י שהם מסקין אותו נהנים מהסק שלו. ונמצא יש ב' לימודים הפכיים בעץ, וכן הוא באדם צדיק שלומדים ממנו שני לימודים הפכיים.
אם אלה פני הדברים, בואו נתקדם לשלב נוסף:
בתורה הקדושה, התמר לא נקרא בשם 'תמר';
אומרת התורה בפרשת עקב {דברים ח, ח} אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ.
אומר רש"י – ראשית בכורי אדמתך. משבעת המינין האמורים בשבח ארצך (דברים ח ח) ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש, הוא דבש תמרים.
אני רוצה לשאול – כמה פעמים, מופיעה המילה 'תמרים' בתורה?
לפי הזיכרון שלי, מופיע ארבע פעמים המילה 'תמרים' ופעם אחת 'תמר';
אומרת התורה: {בראשית יד, ז} וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל עֵין מִשְׁפָּט הִוא קָדֵשׁ וַיַּכּוּ אֶת כָּל שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי וְגַם אֶת הָאֱמֹרִי הַיּשֵׁב בְּחַצֲצֹן תָּמָר;
אומר רש"י – בחצצון תמר. הוא עין גדי.
הפעם הראשונה שמופיעה המילה 'תמרים', היא בפרשת השבוע שלנו, שנאמר {שמות טו, כז} וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וגו'.
הפעם השלישית, מופיעה בפרשת מסעי שנאמר {לג, ט} וַיִּסְעוּ מִמָּרָה וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וּבְאֵילִם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם.
הפעם הרביעית, מופיעה בפרשת 'וזאת הברכה', שנאמר {דברים לד, ג} וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר.
הפעם השניה [שבכוונה דילגתי עליה כי עליה אני רוצה לדבר], מופיעה בפרשת אמור {ויקרא כג, מ} וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים.
אם נשים לב, כאשר מתכוונת התורה לאכילת תמרים – היא כותבת 'דבש'; כאשר אין הכוונה לאכילה, היא כותבת 'תמרים' – דוגמת שבעים הזקנים וכו'.
אני רוצה להוכיח מכאן, דבר פשוט מאוד;
התורה פותחת דוקא באתרוג, שנאמר "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל" – מכאן, שהאתרוג הוא החשוב מכולם.
אע"פ שהוא החשוב מכולם, כאשר חז"ל מדברים על ארבעת המינים, האחרון שמוזכר הוא האתרוג; הפרק השלישי במסכת סוכה, נקרא 'לולב הגזול';
נשאלת השאלה – למה דוקא 'לולב הגזול' ולא 'אתרוג הגזול'?
יאמר האומר – "פשוט מאוד, כי על הלולב אתה מברך!"
אומרת הגמרא {מסכת סוכה לז, ב} – ואמר רבה: לולב בימין ואתרוג בשמאל מ"ט? הני תלתא מצות והאי חדא מצוה. א"ל ר' ירמיה לר' זריקא: מאי טעם לא מברכינן אלא על נטילת לולב הואיל וגבוה מכולן ולגבהיה לאתרוג ולבריך א"ל: הואיל ובמינו גבוה מכולן.
הלכתי בעקבות עצי התמרים, לנסות ולהבין מזה התמר;
כותב בעל הטורים – כפות תמרים. היינו לולב. לולב בגי' חיים לכך יבש פסול. עץ חיים. היינו לולב שעולה כמנין חיים וכן תודיעני אורח חיים.
אומרים חז"ל {ויקרא רבה, פרשה ל, אות י} – פְּרִי עֵץ הָדָר [אתרוג], זֶה אַבְרָהָם שֶׁהִדְּרוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשֵׂיבָה טוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כד, א): וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים, וּכְתִיב (ויקרא יט, לב): וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן. כַּפֹּת תְּמָרִים, זֶה יִצְחָק, שֶׁהָיָה כָּפוּת וְעָקוּד עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וַעֲנַף עֵץ עָבֹת, זֶה יַעֲקֹב, מָה הֲדַס זֶה רָחוּשׁ בְּעָלִין, כָּךְ הָיָה יַעֲקֹב רָחוּשׁ בְּבָנִים. וְעַרְבֵי נָחַל, זֶה יוֹסֵף, מָה עֲרָבָה זוֹ כְּמוּשָׁה לִפְנֵי שְׁלשָׁה מִינִין הַלָּלוּ, כָּךְ מֵת יוֹסֵף לִפְנֵי אֶחָיו.
דָּבָר אַחֵר, פְּרִי עֵץ הָדָר [אתרוג], זוֹ שָׂרָה שֶׁהִדְּרָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשֵׂיבָה טוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח, יא): וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים. כַּפֹּת תְּמָרִים, זוֹ רִבְקָה, מַה תְּמָרָה זוֹ יֵשׁ בָּהּ אֹכֶל וְיֵשׁ בָּהּ עֳקָצִין, כָּךְ הֶעֱמִידָה רִבְקָה צַדִּיק וְרָשָׁע. וַעֲנַף עֵץ עָבֹת, זוֹ לֵאָה, מָה הֲדַס זֶה רָחוּשׁ בְּעָלִין, כָּךְ הָיְתָה לֵאָה רְחוּשָׁה בְּבָנִים. וְעַרְבֵי נָחַל, זוֹ רָחֵל, מָה עֲרָבָה זוֹ כְּמוּשָׁה לִפְנֵי שְׁלשֶׁת הַמִּינִין, כָּךְ רָחֵל מֵתָה לִפְנֵי אֲחוֹתָהּ.
ממשיך המדרש ואומר {שם אות יב} – דָּבָר אַחֵר, פְּרִי עֵץ הָדָר, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מָה אֶתְרוֹג זֶה יֵשׁ בּוֹ טַעַם וְיֵשׁ בּוֹ רֵיחַ, כָּךְ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶם בְּנֵי אָדָם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם תּוֹרָה וְיֵשׁ בָּהֶם מַעֲשִׂים טוֹבִים. כַּפֹּת תְּמָרִים, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מָה הַתְּמָרָה הַזּוֹ יֵשׁ בּוֹ טַעַם וְאֵין בּוֹ רֵיחַ, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם תּוֹרָה וְאֵין בָּהֶם מַעֲשִׂים טוֹבִים. וַעֲנַף עֵץ עָבֹת, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מָה הֲדַס יֵשׁ בּוֹ רֵיחַ וְאֵין בּוֹ טַעַם, כָּךְ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מַעֲשִׂים טוֹבִים וְאֵין בָּהֶם תּוֹרָה. וְעַרְבֵי נָחַל, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מָה עֲרָבָה זוֹ אֵין בָּהּ טַעַם וְאֵין בָּהּ רֵיחַ, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶם בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵין בָּהֶם לֹא תּוֹרָה וְלֹא מַעֲשִׂים טוֹבִים…
יוצא א"כ, שהלולב מסמל את התורה.
נשאלת השאלה – ולמה דוקא הלולב מסמל את התורה ?
כותב הרוקח {פרשת אמור} – ולקחתם לכם ביו הראשון פרי עץ הדר וכפת תמרים. לול"ב בגימטריא חיי"ם, לכך יבש פסול שהוא מת: החומש מתחיל בב' – "בראשית ברא" ומסיים בל' – "לעיני כל ישראל": הנביאים מתחיל בו' – "ויהי אחרי מות משה", ומסיים בל' – "ויעל": הרי לולב שקול ככל התורה כולה.
כותב המהר"י ווייל {סימן קצ"א} – לולב בגימ' ל"ו ל"ב, כלומר ל"ו צדיקים בכל דור שרואים פני שכינה: ול"ב היינו תורה שמתחלת בב' ומסיים בל': ול"ו מסכתות שיש להם גמרא היינו דכתיב "כי על פי הדברים האלה כרתי ברית וגו'", ולולב בגימט' 'חיים', היינו התורה שנאמר "כי הוא חייך וגו'".
לפני כארבעה חודשים, בחג הסוכות, לקחנו לולב ושמנו עליו שלוש לולאות;
נשאלת השאלה – ולמה דוקא שלוש לולאות?
כתוב בהלכה, כנגד שלשת האבות: אברהם, יצחק ויעקב. אבל בא המטה משה, ואומר חידוש עצום;
כותב המטה משה – ונוהגין לעשות שלשה אגודים כנגד ג' אבות. אי נמי לולב בגימטריא ס"ח [68], ושלשה אגודות – הרי ע"א [71], כנגד ע"א סנהדרין.
ממילא, כשרוצים לומר לנו שמינו שבעים סנהדרין – כותבים שמצאו 'שבעים תמרים';
שאלנו – ולמה דוקא תמרים?! למה לא תפוחים או גויאבות?
פשוט מאוד, כי הלולב מסמל סנהדרין – וסנהדרין מסמלת את ידיעת התורה כולה – גם את התורה שבכתב וגם את התורה שבע"פ! מה שאין כן בתפוח, או בגויאבה וגם לא במנגו ולא בפפאיה!
אם ככה, כאשר רצה הקב"ה למנות שבעים זקנים, הוא הביא את משה למקום שנקרא "אֵילִמָה" – "וּבְאֵילִם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים" – להראות לעם ישראל, שמששת ימי בראשית מחכה הקב"ה לאותו הרגע שעם ישראל יעמוד לקבל תורה – "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ", ופירש"י: "בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו (ירמיה ב ג) ראשית תבואתו".
אם ככה, נוכל כעת להבין:
כשהגיעו עם ישראל למרה, לא היה להם מים לשתות כי המים היו מָרים, ולכן נקרא המקום בשם "מָרָה". וכשהגיעו למקום שנקרא "אֵילִמָה", הם מצאו "שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים" – ואם ככה, המקום היה צריך להיקרא בשם 'מתוקי' או 'תמרה' וכד' – למה נקרא המקום דוקא בשם "אֵילִמָה"???
אחד משמותיו של הקב"ה, הוא השם 'אֵל' – 'אלהים'; מי נקרא בשם הזה מלבדו?! דיין, שנאמר {שמות כב, כז} אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר.
אם ככה, מובן כעת למה נקרא המקום בשם 'אֵילִמָה' – כי שמה מונו הדיינים, שנקראים בשם אלקים!
אם אלה פני הדברים, נוכל כעת לחזור בחזרה לט"ו בשבט:
מגלים לנו חז"ל, שהתמר מושך את הלב לתורה. עד כדי כך, שכשגלו ישראל מארצם הם ירדו דוקא לבבל – ולמה דוקא לשם ולא לסוריה ?
אומרת הגמרא {מסכת פסחים פז, ב – פח, א} – עולא אמר: כדי שיאכלו תמרים ויעסקו בתורה. עולא איקלע נזדמן לפומבדיתא, קריבו ליה טירינא דתמרי הגישו לו סל של תמרים, אמר להו: כמה כי הני בזוזא כמה מאלו נקנים בזוז? אמרו ליה: תלת בזוזא שלשה בזוז. אמר עולא: מלא צַנָא דדובשא בזוזא מלא הסל דבש נמכר בזוז ובבלאי לא עסקי באורייתא ובכל זאת אין הבבלים עוסקים בתורה! בליליא בלילה צערוהו התמרים שאכל, שגרמו לו לשלשול. בעקבות זה אמר עולא להיפך מדבריו הקודמים: מלא צנא סַמָא דמותא בזוזא מלא הסל סם המות נמכר בזוז בבבל, ובבלאי עסקי באורייתא ובכל זאת הבבלים עוסקים בתורה! כלומר, התמרים שם זולים ביותר, ומתוך כך אוכלים מהם הרבה וסובלים מחמתם, ולפיכך יש להתפלא כיצד למרות זאת הם עוסקים בתורה.
את כל התלמוד הבבלי כתבו בבבל – ולמה ? – כי הכל מלא שם בתמרים!
הולכים לקבל את התורה; התחנה האחת לפני קבלת התורה, באים עם ישראל ואוכלים תמרים – ולמה דוקא תמרים?! כי זה מה שמושך את הלב לתורה!
אם ככה, יש לנו תורה שבכתב שזה ה'ל"ב' של הלולב – תמרים; ל"ו – תורה שבע"פ – תלמוד בבלי – נכתב בבבל – גם תמרים!
נשארנו עם תורת הסוד;
איפה נוסדה תורת הסוד? במערה. אם ככה, כשנכנס ר' שמעון למערה, היה צריך להיות לו שם עץ תמרים – אבל במקום זה, היה לו שם מעין של מים ועץ חרובים.
אומרים חז"ל {קהלת רבה, פרשה י, אות א} – רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ הֲווֹן טְמִירִין בִּמְעַרְתָּא דִּפְקַע תְּלַת עֲשַׂר שְׁנִין בִּשְׁמָדָא, וַהֲווֹן אָכְלִין חֲרוּבִין וּתְמָרִים.
אומר המדרש תלפיות {אות ח, ענף חסד} – כתב לי החכם השלם ה"ר יעקב פארא"ג נר"ו ששמע מה"ר יוסף ביואש שקיבל ממוהר"ר יהונתן גלאנטי ז"ל ששמע מפי קדוש מדבר מוהר"ר משה גאלאנטי זצ"ל שקבל מהזקנים שקבלו איש מפי איש עד רשב"י זל"ה שאילן החרובין שהיה לרשב"י במערה בכל ערב שבת היה נהפך לאילן של תמרים.
פירוש הדבר, שכל השבוע הם אכלו חרובים כי כדי ללמוד זוהר א"א לאכול תמרים, אלא צריך לסגף את הגוף. אבל בשבת – מקבלים בונוס – תמרים!
נשאלת השאלה – מה הסוד של המג'הול הזה, שמביא כ"כ הרבה תורה ??? ☺
כותב המדרש תלפיות {ענף דקל} – שמעתי מחד צורבא דרבנן שראה במדרש שהתמר אין גידולו מסבת ששרשיו יונקים מן האדמה כשאר אילנות, אלא גידולו מסבת שיונק מלמעלה, ומלמעלה יורד שפע למטה בשורשים כדי שיתקיים בקרקע.
אומרים חז"ל {במדבר רבה, פרשה ג, אות א} – מַה תְּמָרָה זוֹ לִבָּהּ מְכֻוָּן לְמַעְלָה, כָּךְ יִשְׂרָאֵל לִבָּן מְכֻוָּן לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כה, טו): עֵינַי תָּמִיד אֶל ה' כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי. דָּבָר אַחֵר, מַה תְּמָרָה זוֹ יֵשׁ לָהּ תַּאֲוָה, כָּךְ צַדִּיקִים יֵשׁ לָהֶם תַּאֲוָה, מַה תַּאֲוָתָם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כו, ט): נַפְשִׁי אִוִּיתִךָ בַּלַּיְלָה אַף רוּחִי בְקִרְבִּי אֲשַׁחֲרֶךָּ כִּי כַּאֲשֶׁר מִשְׁפָּטֶיךָ לָאָרֶץ צֶדֶק לָמְדוּ ישְׁבֵי תֵבֵל.
אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא מַעֲשֶׂה בִּתְמָרָה אַחַת שֶׁהָיְתָה עוֹמֶדֶת בְּחַמְתָן וְלֹא הָיְתָה עוֹשָׂה פֵּרוֹת, וְהָיוּ מַרְכִּיבִין אוֹתָהּ וְלֹא עָשְׂתָה פֵּרוֹת, אָמַר לָהֶם דִּקְלֵי תְּמָרָה הִיא רוֹאָה מִירִיחוֹ וְהִיא מִתְאַוָּה לָהּ בְּלִבָּהּ, וְהֵבִיאוּ מִמֶּנָּהּ וְהִרְכִּיבוּ אוֹתָהּ מִיָּד עָשְׂתָה פֵּרוֹת, כָּךְ כָּל תַּאֲוָתָן וְצִפּוּיָין שֶׁל צַדִּיקִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
בא הספר נתיב בינה על פרקי שירה, ואומר דבר נפלא ביותר עפ"י דברי המדרש;
כותב הנתיב בינה – תמר אומר, צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה… דשורש המעלה דתמר שיש לה לב אחד הוא אותו מעלה שיש לה תאוה ושעומדת זקופה, כלומר, דכל אדם ואדם יש לו הרבה רצונות והרבה תאוות והרבה שאיפות לכל מיני דברים ואינו חי למטרה אחת ויחידה שהוא עשיית רצון הבורא ית', ואילו הצדיקים יש להם אך ורק מטרה אחת בחייהם – לעשות רצון קונם ית', והוא הכי תימא להגיע לדרגה זו שיש לו רק רצון אחד זהו אם יש לו תאוה, דהיינו שכשעבודת הבורא ית' אצלו הוא מחמת ההכרח שצריך לעשות רצון הבורא ית"ש אזי אין הכי נמי הוא עושה את זה אבל יש לו עוד רצונות בחייו, אבל כשיש לו תאוה לעבודת הבורא ית"ש היינו שזה כל חשקו וזה תאותו אזי זה כל חייו וזה כל סיפוקו וממילא אין לו בעולמו אלא זאת. וזהו מה שנקרא לב אחד שאין לו הרבה רצונות אלא לב אחד בלבד, ויש לו תאוה כנ"ל, וזהו המובן דעומד זקוף שאינו מתכופף לשום דבר אחר ואין לו שום דבר אחד בחייו מלבד עבודת הבורא ית"ש ואינו נכנע לשום רוח מצויה ואינה מצויה, וע"כ עושה פירות כדפירש שם הרשב"ם שאוכל פרי מעלליו בעולם הזה דבגוונא שאין עבודת ה' ית' החיות שלו ממילא אין לו מזה הנאה והוא רק לצורך ההכרח אזי גם שכרו הוא רק בעולם הבא. אבל כשעבודת ה' ית' הוא הסיפוק שלו והעולם הזה שלו אזי שכרו עמו שמור לו גם בעולם הזה – מדה כנגד מדה והטוב שהוא עושה בחייו מטיב לו גם בחייו, וזה גם במובן דפירותיו מתוקים וצילו נאה ועליו ועציו משמשים דהיינו שכל כולו על כל אשר בו הוא אך ורק למטרה אחת של עבודת הבורא ית' ללא שום שיור, וכל כולו הוא רק עבודת הבורא ית"ש.
מסופר על החזון איש, שהיה מתפלל תמיד 'מנחה גדולה'; מגיעה השעה 1230 – ישר מתפללים מנחה!
שאל אותו אחד התלמידים: "רב'ה, הרי מעיקר הדין רצוי להתפלל מנחה קטנה ולא גדולה. למה הרב מקפיד להתפלל דוקא מנחה גדולה???"
אמר לו החזון איש: "אתה צודק. אבל מה אני יכול לעשות שאני לא יכול להתאפק – ברגע שמגיעה השעה 1230 נפשי עומדת לצאת מרוב חשקה להתפלל!!!"
אם כן, זהו ההבדל שבין צדיקים לשאר האנשים; שאר האנשים, דבר ראשון, אוכלים וישנים – ובנוסף הם מתפללים ולומדים, כי הם פשוט 'חייבים'. צדיקים זה בדיוק ההיפך – מתהווים ללמוד, מתהווים להתפלל וכו' – וכך הוא התמר, כל תאוותיו הם לעבודת הבורא ית'!
אם אלה הדברים, מה עוד אפשר לומר לקראת היום הגדול – ט"ו בשבט?
אומרת הגמרא {מסכת תענית ה, ב} – אילן אילן במה אברכך? אם אומר לך שיהו פירותיך מתוקין הרי פירותיך מתוקין. שיהא צילך נאה הרי צילך נאה. שתהא אמת המים עוברת תחתיך הרי אמת המים עוברת תחתיך. אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך.
בדורות של התנאים והאמוראים, כך היו מברכים – "שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך". אבל בדור הדפוק שלנו, אנחנו לא מברכים שהילדים יהיו כמונו – אוי ואבוי יהיה לנו אם הם יהיו כמונו. אז מה אנחנו אומרים? "ריבונו של עולם, שכל הפירות שיוצאים מאתנו, יהיו כמו הפירות שלהם – של הדורות הקודמים!"
אז נכון שכתוב שראוי להתפלל בט"ו בשבט על אתרוג נאה – להצלחה. אבל דבר ראשון צריכים להתפלל, שהנטיעות שלנו יניבו פירות טובים – שנזכה לבנים ובני בנים שהולכים בדרך התורה והמצוות אמן ואמן!!!