פרשת בשלח ה׳תשפ״א

פרשת בשלח – לידה מחודשת – שנת תשפ"א.

פרשת השבוע שנקרא בע"ה בשבת זו, פרשת בשלח. שבת שירה. 

פותחת הפרשה: {שמות יג, יז} וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. 

אומרת הגמרא {מסכת מגילה י, ב} – אמר רבי לוי ואיתימא ויש אומרים רבי יונתן: דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער.

נשאלת השאלה – אם ככה, איזה צער היה כאן בדיוק, שפותחת הפרשה במילים "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה"?

אומרים חז"ל, שכולם היו בצער: פרעה היה בצער, המצריים היו בצער, ישראל בצער, משה רבינו בצער והקב"ה בצער;

אומרים חז"ל {שמות רבה, פרשה כ, אות ה} – וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שיר השירים ד, יג): שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים, אָמַר רַבִּי לֵוִי מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ שָׂדֶה וְהָיָה בָּהּ גַּל שֶׁל צְרוֹרוֹת [אשפה], עָמַד וּמְכָרָהּ לְאַחֵר, עָמַד אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁקְּנָאָהּ, וְהֶעֱבִיר אוֹתוֹ הַגַּל מִתּוֹכָהּ וּמָצָא תַּחְתָּיו מַיִם חַיִּים, נְטָעָהּ גְּפָנִים עֲשָׂאָהּ שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת, נָטַע בָּהּ כָּל מִינֵי בְּשָׂמִים, נָטַע בָּהּ רִמּוֹנִים הֶעֱמִידָהּ עַל קַנִּים, בָּנָה מִגְדָּל בְּתוֹכָהּ וְהוֹשִׁיב בְּתוֹכָהּ שׁוֹמֵר, כָּל מִי שֶׁהָיָה עוֹבֵר עָלֶיהָ הָיָה מְשַׁבְּחָהּ – "תראה מזה, מקודם היה כאן חירייה ועכשיו נעשה כאן 'פארק אריק שרון' ☺. עָבַר עָלֶיהָ אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁמְכָרָהּ רָאָה אוֹתָהּ מְלֵאָה כָּל טוּב, אָמַר אוֹי לִי שֶׁכָּךְ מָכַרְתִּי אוֹי לִי שֶׁכָּךְ הוֹצֵאתִי מִיָּדִי – "שאני מכרתי אותה בגלל כל האשפה שהיתה בה, ותראה איך הוא הצמיח אותה!". כָּךְ הָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם גַּל שֶׁל צְרוֹרוֹת – בבחינה של ערימת אשפה, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ד, יב): גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם, כֵּיוָן שֶׁיָּצְאוּ ממצרים נַעֲשׂוּ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים וגו' … כָּל הַיָּמִים שֶׁהָיוּ הַבְּרִיּוֹת רוֹאִים אֶת יִשְׂרָאֵל הָיוּ מְשַׁבְּחִין אוֹתָן, וּמִי הָיָה מְשַׁבְּחָן, בִּלְעָם הָרָשָׁע, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כד, ה ו): מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, כִּנְחָלִים נִטָּיוּ. בִּלְעָם רָאָה אוֹתָן וְתָמַהּ, פַּרְעֹה רָאָה אוֹתָם שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת כֹּהֲנִים לְוִיִם וְיִשְׂרְאֵלִים, דְּגָלִים דְּגָלִים, הִתְחִיל צוֹוֵחַ וְאָמַר אוֹי לוֹ לְאוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁכָּךְ הוֹצִיא מִתַּחַת יָדוֹ, לָכֵן נֶאֱמַר: וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה.

באים חז"ל במדרש תנחומא, ומביאים משל מעניין מאד:

אומרים חז"ל {תנחומא ישן, בשלח, אות ו} – ויהי בשלח, מי קרא ווי? אמר ריש לקיש: המצרים קראו ווי, למה הדבר דומה לרופא שהיה במדינה, והיה אדם נפצע והיה מרפא אותו; נעשה חולה – מרפא אותו, כיון שיצא הרופא מן המדינה היו בני המדינה קוראין ווי, כך כשהיו ישראל במצרים, כשהיה המכה באת על המצרים היו באים אצל משה ומבקשים ממנו, והוא מתפלל ומרפא  את המכה, כשיצאו ישראל ממצרים, באותה שעה אמרו המצרים: ווי ששילח פרעה את העם. 

בא המדרש רבה, ומביא דעה נוספת – מי אמר 'ווי';

אומר המדרש {שמות רבה, פרשה כ, אות ח} – וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה, מִי אָמַר וַוי, משֶׁה אָמַר וַוי, מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁנַּעֲשָׂה לְבִתּוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שׁוֹשְׁבִין וְהָיָה רוֹאֶה בַּמַּזָּל שֶׁהוּא מוֹצִיאָהּ מִבֵּית אָבִיהָ וְאֵינוֹ בָּא עִמָּהּ לְבֵית הֶחָתָן לְחֻפָּתָהּ, הִתְחִיל בּוֹכֶה, אָמְרוּ לוֹ מִפְּנֵי מָה אַתָּה בּוֹכֶה, אָמַר לָהֶם בּוֹכֶה אֲנִי שֶׁנִּתְיַגַּעְתִּי לְהוֹצִיאָהּ וְאֵינִי בָּא עִמָּהּ לְחֻפָּתָהּ. כָּךְ אָמַר משֶׁה, צוֹעֵק אֲנִי שֶׁנִּתְיַגַּעְתִּי לְהוֹצִיא אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, וְאֵינִי נִכְנַס עִמָּהֶן לָאָרֶץ, לְכָךְ: וַיְהִי בְּשַׁלַּח.

כותב הכתב סופר – נ"ל הנה חטא משה רבינו ע"ה במי מריבה ואלו הלכו דרך ארץ פלישתים ולא במדבר לא היו צריכים לבאר ולא חטא משה אלא ע"י שלא נחם אלקים דרך ארץ פלישתים עי"ז לא נכנס לארץ ולכן עתה צווח "ווי" שלא יכניסם לארץ. 

פירוש הדבר, זה שהעביר הקב"ה את בני ישראל דרך ים סוף ולא דרך ארץ פלישתים, אילץ אותם להגיע למדבר, ושם במקום לדבר אל הסלע, הכה משה רבינו את הסלע וכתוצאה מכך נשארו עם ישראל במדבר ארבעים שנה ועל משה רבינו נגזר שלא להיכנס לארץ ולמות במדבר. 

מהדברים האלה, הייתי רוצה לגשת לביאור הדברים ע"פ תורתו ומשנתו של האור החיים הקדוש:

אומרת התורה בפרשת בא: {יב, ל} וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת: {לא} וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' כְּדַבֶּרְכֶם. 

אומר רש"י – ויקרא למשה ולאהרן לילה. מגיד שהיה מחזר על פתחי העיר וצועק היכן משה שרוי היכן אהרן שרוי. 

אומר האור החיים הקדוש – ויקרא למשה וגו' לילה. טעם אומרו פעם ב' לילה. אולי להיות כי חש פרעה בקריאתו למשה שלא יצא לקראתו מחשש גזירתו שאמר לו (לעיל י כח) אל תוסף ראות פני כי ביום ראותך פני תמות ואם כן יחוש לבל יעליל עליו, לזה אמר בקריאתו לילה פירוש אין זה מתנאי הגזירה כי הוא לא אמר אלא ביום ולא בלילה וזמן זה לילה הוא. או לצד שלא יראה פניו הוא אומר כי הוא לילה ואין כאן טענת אל תוסף ראות פני כי הוא במחשך לא יראו איש את וגו': 

או יכוין הכתוב לומר תשובת משה אל פרעה כשקרא לו כי ענהו ואמר לו לילה ואין אני יכול לצאת לדבר עמך כי צוה ה' (פסוק כב) לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר, ואמר פרעה קומו צאו וגו' פירוש עשאם בני חורין לעצמן, ואולי שרמז בתיבת קומו לשון התקוממות ונשיאות ראש על דרך מה שדרשו רבותינו ז"ל (ב"ר פנ"ח) בפ' (בראשית כג) ויקם שדה עפרון, וחשב כי בזה תקל המכה מעליו כשיגמור הדבר מצידו לשלחם הגם שיבא העיכוב מהם אין עליו אשמת דבר: 

עוד ירמוז באומרו קומו צאו כי לצד שלא היו רוצים לצאת אליו קראם לקום כי חשב שאינם רוצים לקום ממטתם לבוא אצלו ואמר כי קריאתו להם הוא להנאתם שאומר להם צאו וגו'. ולדרך זה טעם אומרו לילה, הקדים הכתוב לומר טעם שלא יצאו לקראתו תיכף ומיד וה' צוה על כבוד המלכות לזה הקדים סיבה אשר סבבה עכבתם מצאת ואמר לילה וזו סיבה שלא קמו ויצאו אצלו כי ה' צוה לא תצאו איש מפתח ביתו וגו'. 

למדנו מכאן, שפרעה הלך והתחנן למשה ואהרן שיצאו ממצרים. ואומר לנו האור החיים הקדוש, אמר להם פרעה: "לא משנה אם אתם יכולים לצאת או לא, מבחינתי אני כבר שחררתי אתכם. אני את שלי כבר עשיתי!" – ולכן אמר להם "קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי" – גם כשידע שנאסר עליהם לצאת מפתח ביתם עד בוקר. 

בא האור החיים הקדוש, ומסביר את לשון הפסוק וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וגו';

כותב האור החיים הקדוש – ויהי בשלח וגו'. צריך לדעת למה אמר לשון צער במקום גילה ורנן. עוד למה כינה הענין בפרעה ולא באדון המעשים כי הוא המוציא אותנו מארץ מצרים. אכן הכתוב יגיד הסיבה שגרמה כל הצער שנצטערו ישראל ברדיפת פרעה , ואמר תדע סיבת הדבר לצד שלא הוציא ד' את ישראל שלא לרצונו של פרעה, כפה אותו עד שנתרצה ושלחם ואמר להם קומו צאו מזה חשב מחשבות לרדוף אחריהם כאשר אבאר בעזרת השם, ובזה גרם צער לישראל, וגם לעצמו גרם איבוד לו ולאומתו. וצא ולמד כי הקב"ה יקפיד על כליון הנבראים כמובא בדבריהם ז"ל (מגילה י':) מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה. וכנגד כל זה אמר הכתוב ויהי לשון צער, ומי גרם כל צער זה בשלח פרעה, שאם היה ה' מוציאם שלא לרצונו הגם שלא היה חפץ לשלחם לא היה לו מקום לרדוף, אלא עינו הטעתו שהיה הדבר תלוי בו ולזה חשב לשוב לקחתם. ואומרו ולא נחם בוא"ו בתחלת הודעת ענין, יכוין תוס' על הגדת צער הקודם הרמוז בתיבת ויהי כנזכר: 

עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (זהר ח"ב מ"ה:) כי כל מקום שיכנה ישראל בשם עם ירמוז על ערב רב, ולזה תמצא בענין זה לפעמים מזכיר שמם העם ולפעמים מזכירם בני ישראל דכתיב וחמושים עלו בני ישראל וגו' הרי זה מראה באצבע כי העם לא מבני ישראל המה. ואמרו ז"ל (שמות רבה פמ"ב) כי השחתת ישראל במדבר זה הוא סיבתו, הם אמרו נתנה ראש וגו', הם אמרו עשה לנו וגו', וזה הוא אומרו ויהי צער גדול לשונאיהם של ישראל בשלח פרעה את העם פירוש ערב רב ששלחם פרעה לא ה' ברוך הוא הוציאם כי לא בא אלהים לקחת לו אלא גוי גדול נחלתו יתברך אלא פרעה שלחם, וטעמו היה לכוף את ישראל לשוב מצרים, והם מצאו מקום להדבק בישראל וסובב בתכליתם צער לישראל כנזכר. ולדרך זה ידוייק על נכון אומרו ולא נחם אלהים כי קרוב הוא פירוש קרוב הוא לרמוז העם מקרוב בא ואין לו חוזק בקדושה. או קרוב הוא להרשיע ויסובב רעה גם לישראל והרעה היא כי אמר וגו' פן ינחם בראותם, וידוייק על נכון אומרו ולא נחם בתוס' וא"ו בתחלת ענין לומר כי זה נוסף על כמה צער שגרמו להם הרמוז בתיבת ויהי וגו' ועוד להם ולא נחם.

אם ככה, נוכל להבין – מה שנאמר {במדבר כג, כב} אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם – הכוונה להקב"ה בכבודו ובעצמו שהוציא את ישראל ממצרים. ומה שנאמר "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם" – הכוונה לפרעה שדחף את הערב רב להידבק בעם ישראל, שעשו צרות רבות לעם ישראל. 

כותב השפתי כהן – ויהי בשלח פרעה את העם וגו'. כל מקום שנאמר 'עם' הוא על ערב רב, והענין הוא כמו שאמרנו על פסוק "ויקרא אל משה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו מתוך עמי", שאמר להם וצוה אותם שלא יקחו עמהם שום אדם, וזהו אומרו "גם אתם גם בני ישראל", בני ישראל לבד, והמצרים כדי לשלחם לישראל מהרו בשלוח ערב רב כדי שימהרו ישראל, וזהו "ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם", שנתחזקו על פרעה ואמרו לו שהם יהיו שומרים אותם שלא יברחו ויחזירום למצרים אחר שלושה ימים ונתן רשות שילכו על זה התנאי, כששמע שנתערבו עם ישראל ואתגזרו התחיל לצעוק וי וי שיצאו מידו כל כך עם מתחת ידו, שלא נודע מלכותו  בעולם אלא אחר שבאו משבעים אומות למצרים שנאמר {בראשית מא, נז} וכל הארץ באו מצרימה, ועתה כשיצאו ירד מגדולתו והיה צועק וי וי, לזה "ויהפך לבב פרעה אל העם", בשביל העם ולא בשביל ישראל, שלא ניכר מעלתו של פרעה אלא בהם שהיו משבעים אומות ומלך עליהם, ועתה שהלכו להם נראה שירד מגדולתו, לזה "וירדוף אחרי בני ישראל". עוד אמר "וי" על אותה שעה שנתערבו עמהם ערב רב, שהם היו סיבת כל הרעות שבאו על ישראל. 

פירוש הדבר, פרעה הצטייר בעולם כמעצמה עולמית – ממתי זה קרה? משבע שנות הרעב, כאשר כולם באו לשבור אוכל במצרים – אז התברר שהוא מעצמה עולמית, וממילא כולם שיחרו לפתחו. כעת התברר שהערב רב ברחו ממצרים – משמע, שזה היה זלזול בכוחו של פרעה כאילו הוא לא שווה כלום – ולכן רדף אחריהם פרעה, כדי להציל את כבודו שלא יוצר מצב כזה שיאמרו שהעם הצליח לברוח ממנו. 

סיבה נוספת למרדף של פרעה;

כותב הרמב"ן – וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם. בעבור שפחד פרעה מהם במכת הבכורות ובקש מהם וברכתם גם אותי (לעיל יב לב), לא היה בלבו לרדוף אחריהם אפילו אם יברחו, אלא שיעשה משה בהם כרצונו, ועל כן הוצרך לומר כי הוא יחזק את לבו לרדוף אחריהם. ולמטה (פסוק יז) אמר פעם אחרת הנני מחזק את לב מצרים ויבאו אחריהם, כי בראותם שנקרע הים לפני בני ישראל והם הולכים ביבשה בתוכו איך ימלאם לבם לבא אחריהם להרע להם, ואין בכל המופתים כפלא הזה, וזה באמת שגעון להם, אבל סכל עצתם וחזק את לבם ליכנס בים. 

הסבר נוסף – מדוע רדף אחריהם פרעה, מסביר הכלי יקר;

אומרת התורה: {יד, א} וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {ב} דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם … {שם י} וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'. 

נשאלת השאלה –  מה פירוש "וּפַרְעֹה הִקְרִיב"?

אומר המדרש {שמות רבה, פרשה כא, אות ה} – וּמַהוּ וּפַרְעֹה הִקְרִיב, אֶלָּא שֶׁהִקְרִיב אֶת יִשְׂרָאֵל לַתְּשׁוּבָה שֶׁעָשׂוּ. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה, יָפָה הָיְתָה הַקְרָבַת פַּרְעֹה לְיִשְׂרָאֵל מִמֵּאָה צוֹמוֹת וּתְפִלּוֹת, לָמָּה, שֶׁכֵּיוָן שֶׁרָדְפוּ אַחֲרֵיהֶם וְרָאוּ אוֹתָן, נִתְיָרְאוּ מְאֹד וְתָלוּ עֵינֵיהֶם לַמָּרוֹם וְעָשׂוּ תְּשׁוּבָה וְהִתְפַּלְּלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יד, י): וַיִּצְעֲקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'. 

כותב האזנים לתורה – ופרעה הקריב. מכיון שלא נאמר את מי הקריב, רבו הפירושים: י"א הקריב את עצמו וי"א הקריב את בני ישראל לתשובה. והנכון בעיני פירוש המכילתא, שהקריב קרבנות לבעל צפן (אחרי שראה בעיניו, שהוא נשאר מכל אלילי מצרים) – להצלחת המלחמה. ובזה א"ל מה שיש לתמוה בזה, שלא שמעו  בני ישראל את קול המחנה הגדול של מצרים, קול רכב ופרשים, קול מדהרות אביריו, עד שנשאו עיניהם ורק אז ראו: "הנה מצרים נסע אחריהם"?! אלא ששקטה המחנה לפני בעל צפן להשתחות כולם לאליל הנשאר והמעכב את יציאת בני ישראל ממצרים. ולפיכך לא הרגישו במחנה עד שנשאו עיניהם וראו. 

בשעה שיצאו ישראל ממצרים, הם לקחו 'בהשאלה' כלי כסף וכלי זהב מהמצרים, כמ"ש {ג, כב} וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וגו', ואומרת התורה: {יב, לו} וַה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם – משמע, שהם לקחו את הדברים בהשאלה; פעמים שאדם לוקח דברים בהשאלה, הוא מחזיר אותם לאחר תקופה מסוימת;

אמר פעם איזה בדחן אחד, שיש לו ראיה שהמנהג יותר חזק מן הדין – למה? כי הדין הוא, שא' שלוקח הלוואה צריך להחזיר. אבל המנהג הוא שלא מחזירים ☺☺☺

אומר הכלי יקר – לפני בעל צפון. הוא נשאר מכל אלהי מצרים כו', ויש לנו ליתן טעם למה נשארה זו יותר משאר אלהות, ונראה מזה שהיו להן הרבה עבודה זרות שעבדו להרבה מזלות כי כל מזל יש לו כח והשפעה על איזו ענין מיוחד, ובעל צפון היינו הע"ז אשר חשבו כי ממנו יושפע להם זהב ורב פנינים כמ"ש (איוב לז, כב) מצפון זהב יאתה, והשאיר הקב"ה דווקא ע"ז זו להטעותם שיאמרו שע"ז זו תתבע עלבונם על מה שנטלו ישראל ממונם שלא כדין, כי בכל שאר המכות הצדיק פרעה את הדין עליו לומר שבדין באו עליו ובדין לקו גם שרי מעלה שלהם, אבל הממון חשב פרעה שלא בצדק ולא במשפט נטלו ישראל ממונם ע"כ נשאר בעל צפון שיאמרו קשה יראתם ויתבע מן ישראל ממונם שהשאילום, וז"ש ויהפך לבב פרעה וגו' פירש"י בשביל ממונם שהשאילום, ומה שאמרו כי שלחנו את ישראל מעבדנו לפי שכל מה שקנה עבד קנה רבו ועיקר דבריו היה בעבור הממון, ותלה פרעה דבריו במה שראה שנשאר בעל צפון מכל אלהי מצרים.

פירוש הדבר, באותו רגע שהשאילו ישראל כלי כסף וכלי זהב ויצאו ממצרים, פתאום ראה פרעה שהם בורחים ואמר: "רגע! ומה עם מה שהשאלתם – תחזירו את הכל מיד!". אבל באותו רגע שהוא ראה שהע"ז של בעל צפון נשארה, אמר: "אם זה נשאר, אפשר כעת לרדוף אחריהם להחזיר את הכסף בחזרה!" – ולכן רדף אחריהם, על מנת להחזיר את הכלי כסף וכלי זהב שהשאילו ישראל ממצרים. 

בא הספר שמן ראש ומביא רעיון נפלא;

אומר דוד המלך בתהילים: {קו, ז} אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם לֹא הִשְׂכִּילוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ לֹא זָכְרוּ אֶת רֹב חֲסָדֶיךָ וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף. 

שואל השמן ראש – וצריך ביאור דהא אף המצריים הודו ואמרו אצבע אלקים הוא, ואיך יתכן לומר על בני ישראל שלא הִשְׂכִּילוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ, ועוד, איזה השכלה צריכה לדבר גלוי שלא כדרך הטבע. גם מה שסיים שם, וימרו על ים בים סוף, הא מצינו להיפוך דכתיב {שמות יד, לא} ויאמינו בה' ובמשה עבדו, ולמה הזכיר חלק הגנאי?

ועוד, בכל בוקר אנחנו אומרים בשירת הים: {טו, יז} תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ, וברש"י: נתנבא משה, שלא יכנס לארץ, לכך לא נאמר 'תביאנו' ע"כ. ולכאורה, למה ניתנה נבואה זו בפיהם כעת על הים?

כדי לבאר את הדברים, נצטרך לחזור אחורה לפרשת שמות;

בפרשת שמות, מתחילה הגזירה של "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ"; בתחילה, היתה גזירה של {א, טז} וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה. לאחר מכן היתה גזירה לזרוק את הילדים למים, ומאוחר יותר היתה הגזירה של "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" – כולל המצריים וכולל העברים – ולמה?

אומר רש"י – לכל עמו. אף עליהם גזר. יום שנלד משה אמרו לו אצטגניניו היום נולד מושיען, ואין אנו יודעין אם ממצרים אם מישראל, ורואין אנו שסופו ללקות במים, לפיכך גזר אותו היום אף על המצרים, שנאמר כל הבן הילוד, ולא נאמר הילוד לעברים, והם לא היו יודעים שסופו ללקות על מי מריבה.

וכמה זמן נמשכה אותה גזירה?

כתוב בחז"ל, שבאותו היום שהוכנס משה רבינו לתוך היאור – כעבור שלשה חדשים משנולד, ביום ז' בסיון, אמרו איצטגניני פרעה:  "היום נזרק מושיען של ישראל למים!" – ולכן שמו אותו דוקא בתיבץ עצי גֹּמֶא ולא מתיבה העשויה מעץ אלון או עץ ארז?

אומר האלשיך הקדוש – ואפשר אמרה בלבה, אם אעשה תבת עץ זולת גמא ירגישו באצטגנינותם, כי אינו במים כי יש הפסק. על כן עשתה תבת גמא הגדל במים, שלמה שגדילתו במים אינו חוצץ, ואין הנתון בתוכו נראה כמי שיש הפסק בינו אל המים. 

אומר הספר נתיבות דעת, ולכן כשהביאה בתיה בת פרעה את משה הביתה, לפרעה לא היו כלפיה שום טענות; לכאורה, הוא היה צריך לבוא אליה בטענה – "אני גזרתי 'כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ' ואת מביאה לי אותם הביתה?!" – אבל באותו היום באו איצטגניני פרעה ואמרו לו: "זהו, ניגמר הסיפור – מושיען של ישראל כבר לא קיים!" – ולכן היה אפשר להביא את משה רבינו לארמון פרעה בלי שום חשש!

יוצא א"כ, שהגזירה היתה שלשה חדשים. באו אצטגניני פרעה ואמרו לו שמושיען של ישראל נולד בז' באדר והוא יקבל מכות על המים כו' כו' הכל הם ידעו חוץ מדבר א' – האם מושיען של ישראל יולד מצרי או עברי – ולמה דוקא את זה הם לא ידעו?

אומרים המפרשים, כי הוא נולד מיוכבד, אבל מי שגדלה אותו היתה בתיה בת פרעה – היה להם 'באג באצטגנינות' – מצד א' הוא נולד אצל יוכבד, ומצד שני אחרי שנתיים הוא עבר לגור אצל פרעה ☺

אם אמרנו שמשה הושלך למים בגיל שלשה חודשים, משמע שהוא עדיין לא היה מושיען של ישראל. אז הוא רק היה מועמד להיות מושיען של ישראל. רק בגיל 80 הוא היה בגדר של מושיען של ישראל. אבל האצטגנינים פענחו את זה כך, שעתיד מושיען של ישראל ללקות על המים ולכן זורקים את כולם למים. 

למעשה, כשמגיע משה רבינו בחלוף שמונים שנה למצרים לגאול את ישראל, הוא מגיע בפני פרעה ואומר לו: "שלום עליכם פרעה, זוכר אותי?! אני מושיען של ישראל – באתי לגאול אותם!" – באותו הרגע, התברר למפרע שכל מה שאמרו החרטומים שמושיען של ישראל מת – לא נכון! כעת התברר לפרעה, שמושיען של ישראל גדל על ברכיו – אצלו בארמון! – אז מתי הוא ילקה על המים?!

אומר השמן ראש, כעת חזרו האצטגנינים לפרעה ואמרו לו: "יש עדכון במוטציה החדשה של האצטגנינות" ☺

"מה העדכון???"

"תשמע, אז הוא עדיין לא היה מושיען של ישראל. היתה לנו טעות בהבנה; עכשיו הוא מושיען של ישראל ועכשיו הוא בא לגאול אותם – ועכשיו הוא ילקה על המים!" – ואיך הוא ילקה?! פשוט מאד. עם ישראל לא יצא דרך ארץ פלישתים, אלא דרך ים סוף; הגיעו לים – ים מקדימה ומצרים מאחורה – "אם אתה עכשיו תרדוף אחריהם, משה יקפוץ לתוך המים; שחייה הוא לא למד, ולכן הוא יטבע במים וימות!" – וזה מה שהמריץ את פרעה לרדוף אחריהם;

כותב הספר שמן ראש – והנה גם ישראל ידעו מאצטגנינות זו, שהיה מפורסם בכל מצרים, שהרי גם על הבן הילוד למצרים גזר ביום ההוא כן, כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, ולכן כאשר ראו בני ישראל כי מצרים נוסע אחריהם, וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה', שנתייראו כאשר ראו עצמם אז חונים על הים, והרי מושיען עתיד ללקות על המים – ונראה דזהו שאמר הכתוב {תהלים קו, ז} אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך וגו', וימרו על ים בים סוף, שיש בזה כפל לשון 'על ים בים סוף', אך הכתוב מודיענו סיבת הדבר שהמרו את ה' בים סוף, וימרו 'על ים', אודות הדבר שהם עומדים על ים, ועתיד מושיען של ישראל ללקות על המים, מזה חששו מאד, ורבו עם משה לאמור, "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר". 

אבל באמת לא כיוונו יפה, כי לא על מים אלו עתיד ללקות משה, אלא על חטא של מי מריבה, אחר ארבעים שנה במדבר. ולכן נאמר שם, "המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם" {במדבר כ, יג}, וברש"י הם הנזכרים במקום אחר, את אלו ראו אצטגניני פרעה, שמושיען של ישראל לוקה במים {סנהדרין קא:} ע"ש. ולפי מה שנתבאר יש לומר, דהכתוב מרמז על המים של ים סוף, שרבו אז בני ישראל את ה', שהוציאם ממצרים להמית אותם על המים, שטעו באצטגנינות של פרעה שעתידין ללקות על המים, וימרו על ים בים סוף, וזהו שאמר על המים של הסלע שהכה משה, המה מי מריבה שעל הים, אשר רבו בני ישראל אז את ה', ובסופו ויקדש בם, מהמים אז נתקדש שם שמים בניסי הים, ולא נלקה מושיען, אבל במים אלו נלקה, וזהו המים שראו אצטגניני פרעה. 

ונראה דזהו שאמרו משה ובני ישראל בשירת הים, {טו, יז} תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ, וברש"י נתנבא משה שלא יכנס לארץ , לכך לא נאמר 'תביאנו'. ולכאורה למה ניתנה נבואה זו בפיהם כעת על הים. אך בהיות שהם היו חוששים מתחלה שיהא נלקה על מי ים סוף, ובסופו ראו שעברו בתוך הים ביבשה, וניער פרעה וחילו בים סוף ולא נלקה מושיען של ישראל אז, ועל כרחך שסופו ללקות במים אחרים, שבשבילו לא יכנס לארץ – וזהו שאמר משה לישראל, אל תיראו, התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם 'היום' {יד, יג}, והיינו כי היום תהיה ישועה על המים, אבל יש מחר לאחר זמן, שאז אנו נלקים על המים, בחטא של מי מריבה, ולא על המים שאנו עומדים כעת אצלו אנו נלקים. 

מהדברים האלה, הייתי רוצה לעבור ולדבר דוקא על פורים ולקשר אותו לשירת הים:

נשאלת השאלה – באיזה תאריך הגיע עם ישראל לים סוף?

התשובה היא – כ' בניסן. 

אומרת התורה: {יד, י} וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'. 

אומר רש"י – ויצעקו. תפשו אמנות אבותם. באברהם הוא אומר (בראשית יט כז) אל המקום אשר עמד שם, ביצחק (שם כד סג) לשוח בשדה, ביעקב (שם כח יא) ויפגע במקום. 

אומר שלמה המלך: {שיה"ש ב, יד} יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה. 

אומר רש"י – יונתי בחגוי הסלע. זה נאמר על אותה שעה שרדף פרעה אחריהם והשיגם חונים על הים ואין מקום לנוס לפניהם מפני הים ולא להפנות מפני חיות רעות למה היו דומין באותה שעה ליונה שבורחת מפני הנץ ונכנסה לנקיקי הסלעים והיה הנחש נושף בה; תכנס לפנים הרי הנחש תצא לחוץ הרי הנץ אמר לה הקב"ה הראיני את מראיך – את כשרון פעלתך למי את פונה בעת צרה.

א"כ, כל זה קרה ביום כ' לחודש ניסן. 

{שם טו}  וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ. 

אומר רש"י –  מה תצעק אלי. למדנו שהיה משה עומד ומתפלל, אמר לו הקדוש ברוך הוא לא עת עתה להאריך בתפלה שישראל נתונין בצרה. 

אומרים חז"ל {מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח פ"ב} – ארבע כתות נעשו ישראל על הים, אחת אומרת ליפול אל הים, ואחת אומרת לשוב למצרים ואחת אומרת לעשות מלחמה כנגדן ואחת אומרת נצווח כנגדן. זאת שאמרה ליפול אל הים, נאמר להם "התיצבו וראו את ישועת ה'", זו שאמרה נשוב למצרים נאמר להם "כי אשר ראיתם את מצרים", זו שאמרה נעשה מלחמה כנגדן נאמר להם "ה' ילחם לכם", זו שאמרה נצווח כנגדן נאמר להם "ואתם תחרישון". 

אומרת הגמרא {מסכת סוטה לו, ב – לז, א} – היה ר' מאיר אומר: כשעמדו ישראל על הים והים טרם נקרע וציוה הקב"ה "ויסעו", היו השבטים מנצחים (מתווכחים) זה עם זה; זה אומר "אני יורד תחלה לים כדבר ה'" וזה אומר: אני יורד תחלה לים כדבר ה'". קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה, שנאמר {תהילים סח-כח} שם בנימין צעיר רודם. ויש לדרוש: אל תקרי אל תקרא את המלה 'רודם', אלא דרוש וקרא בה "רד ים", ונמצא הכתוב רומז שבנימין, צעיר השבטים, ירד לים תחילה. והיו שרי שבט יהודה רוגמים אותם, שנאמר בהמשך אותו כתוב {תהילים סח-כח} שרי יהודה רגמתם. לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן לגבורה אכסניא לשכינה, שבית קדשי הקדשים בנוי בחלקו, וכפי שנאמר בברכת משה לבנימין {דברים לג-יב} ובין כתפיו שכן. אמר לו רבי יהודה לר' מאיר: לא כך היה מעשה אלא, היו השבטים מתנצחים זה עם זה כך שזה אומר: "אין אני יורד תחילה לים" וזה אומר: "אין אני יורד תחילה לים" שהיו מחוסרי אמונה בהבטחת ה'. קפץ נחשון בן עמינדב נשיא שבט יהודה, וירד לים תחילה, שנאמר {הושע יב-א} סבבוני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל ויהודה עוד רָד עם אֵל", כלומר אפרים וישראל היו מכחשים באמונתם בה', שיראים היו לסמוך על הבטחתו, ואילו יהודה עדיין החזיק באמונתו וירד לים עם בטחונו בה' (עוד רד עם אל). ועליו ועל נחשון בן עמינדב, מפרש בקבלה בספרי הכתובים שהתפלל באותה שעה {תהילים סט-ב} הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש. טבעתי ביון מצולה ואין מעמד וגו' …

במדרש מובא, שנחשון בן עמינדב לא נכנס בבת אחת אל הים, אלא נכנס לאט לאט עד שהגיעו המים לאפו ואז צעק {תהילים סט, ב} הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ – ובאותה שעה נבקע הים!

אמר ר' ראובן קרלנשטיין זצ"ל, זה בדיוק מה שאמרו חז"ל "קשה זווגו של אדם כקריעת ים סוף"; נחשון בן עמינדב נכנס למים. בהתחלה עד הרגליים – אח"כ קצת יותר גבוה – אח"כ עוד קצת יותר גבוה וכו' וכו' עד שהגיעו לו המים עד הגרון. מה עושה אדם באופן אוטומטי במצב כזה? מנסה לעמוד על קצות האצבעות. מה היה קורה, אם נחשון בן עמינדב היה יודע שברגע שהמים יגיעו לו לאף הים יבקע?! סביר להניח שהוא היה מכניס את ראשו ישר לתוך המים! – וזה כוונת חז"ל "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף"; ככה זה כל אחד שמגיע לשידוכים, ככל שהוא נכנס יותר עמוק, הוא 'מרים את האף שלו יותר גבוה' – הדרישות שלו רק עולות ועולות – תוריד את האף ותראה איך אתה מתחתן ברגע!

נשאלת השאלה – ע"פ שיטת ר' מאיר, מה פתאום בנימין קפץ ולא זבולון?

כתוב בחז"ל, שבשעה שארונו של יוסף הגיע לים סוף, חזר הים לאחוריו, שנאמר {תהלים קיד, ג} הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר.

נשאלת השאלה – ולמה שיחזור הים לאחוריו?!

אומרים חז"ל – נס מפני ארונו של נס. 

היות ובשעה שיוסף הגיע לבית אשת פוטיפר, נאמר בתורה {לט, יב} וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה, לכן ברגע שהים רואה את ארונו של יוסף – הוא נס אחורה!

אומר בעל צרור המור, ברגע שניסתה אשת פוטיפר לתפוס את יוסף, הוא ברח עד היאור ואמר: "אם היא באה אחרי – אני קופץ ליאור ומתאבד!" – ולכן המים כבר הכירו את יוסף, ז"ש "הַיָּם רָאָה" ולכן "וַיָּנֹס". 

אומר א' המפרשים על מסכת סוטה, כשהגיעו בני ישראל לפני הים עם ארונו של יוסף, אמר בנימין: "אני קשור לארונו של יוסף יותר מכולכם פה!" – ולמה? – "כי הוא אחי מאותה האמא!". מצד שני בא יהודה וטען: "אמנם את אחיו מאותה האמא, אבל אני מלך – ומלך הוא הראשון לכל דבר!".

בא הנצי"ב מוולוז'ין בפרשת וזאת הברכה על הפס' {דברים לג, יב} וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן, ודן במחלוקת שהיתה בין בנימין ליהודה;

היתה מחלוקת עקרונית בין יהודה לבנימין; ישנן שתי הנהגות של הקב"ה: הא' 'הנהגת טבע', והב' 'הנהגת נס'. הקב"ה מנהיג את העולם הזה בהנהגה של טבע. אבל פעמים הוא משתמש גם בהנהגה ניסית. יהודה דגל בהנהגה של טבע, ולכן אמר לבנימין "אנחנו צריכים לחכות שהים יתייבש מאליו" – ולמה?

אומר הנצי"ב {הרחב דבר, וזאת הברכה ד"ה 'ולבנימין אמר'} – אבל הענין שנס קריעת ים סוף היה מיועד להיות באחד משני אופנים אם בהנהגת נס נסתר סמוך להליכות הטבע, ועל זה הקדים הקב"ה רוח קדים עזה כל הלילה ומייבש והולך לאט לאט, אם בדרך נס נעלה שבשעת קפיצה בעומק הים יהא נקרע והכל לפי הכנה של ישראל, אם לא ימסרו נפשם באמונה לקפוץ לים אזי יהא בדרך השגחה פרטית על הליכות הטבע, ואם ימסרו נפשם באמונה אזי בע"כ יהא נקרע פתאום. 

אומרת הגמרא {מסכת ברכות כ, א} – אמר ליה רב פפא לאביי: מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא במה שונים דורות ראשונים שהתרחשו להם נסים ? ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא ומה שונים הדורות שלנו שאין מתרחשים לנו נסים ? אי משום תנויי אם משום מעלתם בלימוד התורה, הרי בשני דרב יהודה בשנותיו של רב יהודה כולי תנויי בנזיקין הוה כל לימודם היה בנזיקין [בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא]; כלומר, ולא היו גדולים בכל גמרא של שאר הסדרים כי אם בנזיקין. ואנן קא מתנינן שיתא סדרי ואנחנו הרי לומדים כל ששת הסדרים. ועוד, כי הוה מטי רב יהודה כשהיה מגיע רב יהודה ללמוד סוגיא בעוקצין שבסדר טהרות, כגון המשנה: האשה שכובשת ירק בקדרה [טהרות ב, א], ואמרי לה ויש אומרים שהיה כשהגיע למשנה: זיתים שכבשן בטרפיהן טהורים [עוקצין ב, א], אמר היה רב יהודה אומר: הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא הקושיות של רב ושמואל אני רואה כאן, כלומר, טעם המשניות האלה קשה עלי ככל הקושיות שרבותי רב ושמואל היו מתקשים בהן בכלה התלמוד. ואנן קא מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא והרי אנחנו שונין גם בהלכות עוקצין כמו בכל התלמוד שלשה עשר פנים שונים של משניות וברייתות, הרי אנחנו עולים על הדורות הראשונים בלימוד התורה, ואף על פי כן אילו רב יהודה כי הוה שליף חד מסאניה כשהיה חולץ נעל אחד משום עינוי להשתתף בצער הציבור על עצירת הגשמים אתי מטרא בא הגשם מיד; ואנן קא מצערינן נפשין ומצוח קא צוחינן ולית דמשגח בן ואנחנו מצערים עצמנו וזועקים בתפילה ואין משגיח בנו, שאין אנו נענים. ונשאלת השאלה במה אנו שונים מדורות ראשונים? אמר ליה אביי לרב פפא: קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם הראשונים היו מוסרים את נפשם על קדושת השם, ואילו אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם ולכן אין אנחנו זוכים לנסים …

פירוש הדבר, אמר בנימין ליהודה: "אתה רוצה נס?! בוא ותקפוץ למים ואפילו במחיר של מוות!" – וזהו הויכוח שהיה בין 'שני בניו של המלך'; מתי מלך מתעורר בבוקר? בדר"כ בתשע בבוקר – להנהגה הזאת קוראים 'טבע', כי זה טבעו של מלך – לקום בתשע בבוקר! אבל כאשר המלך מבקש מהבן שלו להעיר אותו בשעה 6 בבוקר, פירוש הדבר שהוא מבקש ממנו לעשות משהו שהוא מעל לגדר הטבע!

אומר הנצי"ב מוולוז'ין {ברכת הנצי"ב בשלח פרשה ה} – נחלקו שבטי יהודה ובנימין. דעת שבט יהודה שכבוד ה' להמעיט הנס ככל האפשר "שיהיה ההשגחה בעת קריעת ים סוף בדרך הטבע". דעת שבט בנימין שכבוד ה' בהופעת נס גלוי, על כן קפץ לים טרם נתייבש והים נקרע פתאום ונתגלתה הנהגה אלוהית בחינת תפארת. 

היות ובנימין בחר בהנהגת הנס, אמר לו הקב"ה: "אתה תקבל שבחלקך יבנה בית המקדש – שכל כולו ניסים!", ויהודה שבחר ללכת בדרך הטבע, זכה למלכות; מלכות מתנהגת בדרך הטבע – יוצאת למלחמה, גובה מיסים וכד'. 

מהדברים האלה, נוכל לגשת ללמוד יסוד נפלא:

כותב הטור {סימן תכ"ח – הלכות ראש חודש} – סימן לקביעות המועדים: א"ת ב"ש ג"ר ד"ק ה"ץ ו"פ. פירוש ביום ראשון של פסח יהיה לעולם תשעה באב. ביום ב' של פסח יחול חג השבועות. ביום ג' דפסח בו  יחול ראש השנה, ביום ד' דפסח בו יחול קריאת התורה – פירוש שמחת תורה. ביום ה' דפסח יחול בו צום כפור. ביום ו' דפסח יחול פורים שעבר של השנה החולפת.

מה הקשר בין א' דפסח לתשעה באב? מדרש מפורש;

אומרים חז"ל {איכה רבה, פתיחה לאיכה, אות יח} – רַבִּי אָבִין פָּתַח: הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים, בְּלֵילֵי הַפֶּסַח שֶׁל יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן, הִרְוַנִי לַעֲנָה, בְּתִשְׁעָה בְּאָב, מִמַּה שֶּׁהִשְׂבִּיעַנִי בְּלֵילֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, הִרְוַנִי בְּלֵילֵי תִּשְׁעָה בְּאָב לַעֲנָה, הֱוֵי בְּלֵילֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח הוּא לֵילֵי תִּשְׁעָה בְּאָב, וְעַל זֶה הָיָה מְקוֹנֵן יִרְמְיָה אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד.

דבר נוסף, ישנו מנהג לאכול ביצים בליל הסדר, משום זכר לקרבן חגיגה. ועוד, זכר לחורבן בית המקדש;

פוסק הרמ"א {שולחן ערוך, ס' תע"ו, ה"ב} – נוֹהֲגִים בִּקְצָת מְקוֹמוֹת לֶאֱכֹל בַּסְּעֻדָּה בֵּיצִים, זֵכֶר לַאֲבֵלוּת, וְנִרְאֶה לִי הַטַּעַם מִשּׁוּם שֶׁלֵּיל תִּשְׁעָה בְּאָב נִקְבַּע בְּלֵיל פֶּסַח.

ומה הקשר בין ו' דפסח לפורים?

המכנה המשותף הפשוט הוא, שבשניהם היו צעקות; במצרים נאמר {יד, י} וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה', ובשושן נאמר על מרדכי {אסתר ד, א} וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה.

שימו לב לדבר מענין מאד. בפרשת השבוע אומר הקב"ה למשה: {יד, טו} מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ, ובמגילת אסתר מופיעה אותה מילת 'אֵלָי' רק בשינוי ניקוד; לפני שנכנסת אסתר המלכה אל  אחשורוש, היא עומדת בתפילה לפני הקב"ה וצועקת: {תהילים כב, ב} אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי. 

נק' חיבור נוספת, במגילת אסתר נאמר {אסתר ד, יד} כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת וגו', ובפרשת השבוע נאמר {יד, יד} ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן. 

אם אלה הדברים, נוכל להיכנס לתוך מגילת אסתר:

אומרת המגילה: {ב, ה} אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי. 

אם נאמר שהוא 'איש יהודי', משמע שהוא שייך ליהודה, ואם נאמר שהוא 'איש ימיני' משמע שהוא מבנימין – אז מאיפה הוא בדיוק, מיהודה או מבנימין?!

אומרת הגמרא {מסכת מגילה יב, ב} – אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יהושע בן לוי: אביו מבנימין ואמו מיהודה.

בא הבן איש חי ושואל, ממתי מזכירים את האמא לפני האבא – והלא היה הכתוב צריך לומר "איש ימיני היה בשושן הבירה … איש יהודי"?!

אומרת הגמרא {מסכת מגילה יב, ב – יג, א} – אמר רב נחמן: מרדכי מוכתר בנימוסו היה מוכתר היה בשמות נאים, שייחסו הכתוב בין מצד אביו ובין מצד אמו. מבארת הגמרא את תירוצו של רב נחמן: אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יהושע בן לוי: אביו משבט בנימין ולכן נקרא 'ימיני', ואמו היתה מיהודה משבט יהודה, ולכן נקרא 'יהודי'. ורבנן אמרי: משפחות יהודה ובנימין היו מתגרות זו בזו, מתווכחות ביניהן בזכות מי נולד מרדכי. משפחת יהודה אומרת: אנא גרים דמתיליד מרדכי אני גרמתי שנולד מרדכי בכך דלא קטליה דוד לשמעי בן גרא שדוד המלך (שהיה משבט יהודה) לא הרג את שמעי בן גרא שהיה מאבות אבותיו של מרדכי, אעפ"י שהיה חייב מיתה. ומשפחת בנימין אמרה: מינַאי קאתֵיה הלא ממני הוא בא. ולפיכך ייחסו הכתוב לשתיהן. רבא אמר: כנסת ישראל היא שאמרה כן לאידך גיסא  להיפך, כלומר לגנאי ולא לשבח, וכך אמרה: ראו מה עשה לי איש יהודי ומה שילם לי איש ימיני, ששני שבטים אלו גרמו צער לישראל. מה עשה לי איש יהודי דלא קטליה דוד לשמעי שדוד המלך (שהיה משבט יהודה) לא הרג את שמעי בן גרא דאתיליד מיניה שנולד ממנו מרדכי דמיקני ביה המן שקינא בו המן וגזר להרוג את כל היהודים. ומה שילם לי איש ימיני, דלא קטליה שאול לאגג  ששאול המלך (שהיה משבט בנימין) לא הרג את אגג מלך עמלק דאתיליד מיניה שנולד ממנו המן דמצער לישראל  שציער את ישראל. רבי יוחנן אמר: לעולם מבנימן קאתי באמת מרדכי בא משבט בנימין, ואמאי קרי ליה ומדוע קורא לו הכתוב "יהודי"? על שום שכפר בעבודה זרה ולא השתחוה להמן שעשה עצמו אלוה, שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי. 

בא הבאר משה מאוז'רוב בפרשת ויצא, ומביא מרגלית יפהפייה;

בפרשת ויצא, יעקב מתחתן עם לאה ונולדים להם בס"ד ילדים – ראובן שמעון ולוי. לאחר מכן נולד הילד הרביעי – יהודה; אמרה לאה {כט, לה} הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה';

נשאלת השאלה – וכי רק ביהודה צריך להודות, ומה עם להודות על לידת ראובן שמעון ולוי?! 

אומר רש"י – הפעם אודה. שנטלתי יותר מחלקי, מעתה יש לי להודות. 

פירוש הדבר, לאה ידעה שעתידים להיות י"ב ילדים ליעקב – ואם יש ארבע נשים, משמע שלכל א' צריכים להיוולד ג' ילדים. אבל פתאום היא הרתה וילדה ילד רביעי, אמרה: "הפעם נטלתי יותר מחלקי!" – ממילא "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'"!

אומרת התורה: {בראשית ל, א} וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי. 

נשאלת השאלה – מה פתאום נזכרה רחל דוקא עכשיו, למה היא לא באה אחרי הולדת ראובן ואמרה ליעקב "הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי"?

אומר הבאר משה מאוז'רוב – כל חפצם של אמהות היה להעמיד בנים שיקדשו שם שמים, וכשנולד יהודה שעתיד לקדש שם שמים בפרהסיא {סוטה לו, ב}, זכתה לאה להשלמת רצונה הטהור, ולפיכך נאמר "ותעמוד מלדת", לרמוז שלידה זו היא העיקרית בעיניה, וכאילו אין לה כבר ענין בוולדות אחרים כלל. ומשום כך קינאה רחל באחותה, שזכתה ללדת בן שיקדש שמו ית' וזוהי ההוכחה שהיא צדקנית – שהיתה ראויה לכך. ולפיכך אמרה רחל: "הָבָה לִּי בָנִים" – שיקדשו שם שמים, אחרת – "מֵתָה אָנֹכִי", אהיה מוכרחת בעצמי למסור את נפשי, ולכן נאמר לשון "מֵתָה אָנֹכִי", פירוש: מסירות נפש בפועל, בגלל 'אנכי', יחוד ואמונת השי"ת כמ"ש בזוה"ק {ח"א – רט"ו, א} עה"כ מתה עלי רחל, רחל מתה על יחוד שמא דקב"ה.

לאחר מכן לוקחת רחל את בלהה ונותנת אותה ליעקב – ונולדים ממנה שני ילדים: דן ונפתלי. לאחר מכן ראה הקב"ה את צערה של רחל, ופקד אותה בבן – ומי נולד?! יוסף – ולמה נקרא שמו 'יוסף'? {בראשית ל, כד} יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר – וכי לא צריך להודות תחילה על הבן שנולד כעת – מה פתאום היא מבקשת מיד בן נוסף?!

אומר הבאר משה – בא וראה, בשעה שילדה רחל את יוסף אמרה: "אסף אלקים את חרפתי", כי ידעה רחל אמנו שחוסר קידוש ה' הוא חרפה, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל ב'ספר המצוות' {מ"ע ט'}: "שצונו לקדש השם וכו' כמו שעשו חנניה מישאל ועזריה וכו', ולא היה שם מקדש שם שמים, והיתה בזה חרפה גדולה על ישראל וכו' העיד ה' ע"י ישעיה שלא תשלם חרפת ישראל וכו', והוא אומרו: "לא עתה יבוש יעקב". וכשנולד יוסף, שאף הוא עתיד לקדש שמו ית' {סוטה שם} אמרה: אסף אלקים את חרפתי. 

ברם, קיים הבדל בין יהודה ויוסף לגבי קידוש השם, כי יהודה קידש שמו ית' בפרהסיא ויוסף קידש שם שמים רק בסתר ולכן לא הסתפקה רחל ביוסף, אלא ביקשה "יוסף ה' לי בן אחר", כלומר שיהיה אחר בהנהגתו, כלומר שיקדש שמו ית' גם בפרהסיא".

ובזה תתבאר תמיהת המפרשים למה נתנה שני טעמים לשם "יוסף", אמנם לדברינו הוא נכון בס"ד, כי בעצם שני הטעמים הם אחד, תחילה אמרה: אסף אלקים את חרפתי, שכשנולד לה בן העתיד לקדש שם שמים, אם כי רק בסתר, אין כאן כבר חרפה, אבל חפצי ומאויי הוא לזכות לבן שיקדש שמו ית' בפרהסיא, ולכן אמרה "יוסף ה' לי בן אחר".

ובאמת נתקבלה תפלתה ונולד לה בנימין, שזכה אף הוא לקדש שמו ית' בפרהסיא כמבואר (סוטה לז, א), שבעת קריעת ים סוף קפץ שבטו של בנימין תחילה לים, והיו שרי יהודה רוגמים אותם וכו', וקפץ נחשון בן עמינדב מיהודה וירד לים, ונטל שבט בנימין את שכרו ששרתה שכינה בחלקו {מכילתא שהובאה בדברי התוספות שם  ד"ה והיו}.

עוד, אומרת הגמרא {מסכת סוטה י, ב} – דאמר רב חנין בר ביזנא א"ר שמעון חסידא: יוסף שקדש ש"ש בסתר זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה, דכתיב {תהילים פא-ו} עדות ביהוסף שמו, יהודה שקדש ש"ש בפרהסיא זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה. 

אומר הדברי יהושע {מאמרי פורים} – וביערות דבש {ח"ב דרוש י"ז} כתב וז"ל: ובאמת עיקר ענין מרדכי שקידש שם שמים ברבים כמו יהודה דאמרו {סוטה י.} שקידש שם שמים ברבים ניתן בשמו שם הוי"ה, ויוסף שקידש שם שמים בסתר ניתן לו אות אחת, ופירש המהרש"א כי היה בו כל השם זולת ה' האחרונה שהיא עיקר השם הנ"ל, וכן מרדכי כשהיה בשושן ולא הלך למקום הצלם קידש שם שמים ביותר כמו כן לכם נאמר "איש יהודי", שיש בו רק שלוש אותיות ראשונות מהשם וחסר ה' אחרונה מהשם, אבל אח"כ כשקידש שם שמים ברבים ולא יכרע ולא ישתחווה להמן נאמר מרדכי היהודי הרי כאן כל השם והבן עכ"ל. הרי לן שזכתה רחל לבן שיקדש שם שמים ברבים. 

ובבן איש חי {עטרת תפארת פלאות רבות פ"א} הביא וז"ל: שאלו התלמידים לסבא, איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני קרי ליה יהודי וקרי ליה ימיני, אמר להם כך אמרו חז"ל, אמו מיהודה ואביו מבנימין. אמרו לו תן סימן לדבריך, אמר להם: ושמו מרדכי, אמרו: ולמה הקדים משפחת אם? אמר להם: שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל, דבר אחר אשה מזרעת תחילה יולדת זכר וכו' ועיי"ש במה שביאר. 

ולכאורה צ"ב מה ענה להם בזה שאמר להם "שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל", דסו"ס כאן האב מבנימין ובעי להקדים שם האב לשם האם. 

ולהאמור א"ש היטב דזהו שענה להם "שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל" דלענין זה לאה היתה גדולה שזכתה לבן יהודה שיקדש שם שמים בפרהסיא ורחל נתקנאה בה ואמרה שודאי שזכתה לאה לזה בגלל שהיא צדקנית, ואף היא שאפה בזכות לאה לבן שיקדש ש"ש ברבים וע"כ אמר "שם הגדולה לאה" דזהו נתינת טעם אמאי הקדים שם האם לשם האב, כיון שמרדכי קידש ש"ש ברבים מכוח לאה שילדה את יהודה, וע"כ לבסוף זכו ישראל לששון ויקר, שקידש ש"ש ברבים, וזהו דיקר אלו תפילין שעליהם נאמר "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", והיינו קידוש שם שמים ברבים. 

אם אלה הדברים, נוכל להתקדם ליסוד נפלא ביותר:

הדבר הראשון שעושה משה רבינו לפני פרעה, זה לזרוק את המטה והוא נהפך לנחש – {שמות ד, ב} וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה: {ג} וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו – ולמה נהפך המטה דוקא לנחש ולא לחיה אחרת?

אומר רש"י – ויהי לנחש. רמז לו שספר לשון הרע על ישראל ותפש אמנותו של נחש.

הכל טוב ויפה. אבל למה דוקא לפני פרעה???

כותב הספר בני בכורי ישראל {ח"א מאמר נ"ד} – ראה מה שכתב רבי יוסף בכור שור {שמות ז, ט}: יהי לתנין – רמז לפרעה שנקרא 'תנין', כדכתיב 'התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו', כדי שיעשה החרטומים תנינים, ויבלעם המטה של אהרן. רמז כי יבולע פרעה, ויהיה נבער מן העולם" 

כותב הזוהר הקדוש {בשלח דף נ"ב ע"ב} – אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, יֵשׁ אַיֶּלֶת אַחַת בָּרָקִיעַ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה הַרְבֵּה בִּשְׁבִילָהּ. בְּשָׁעָה שֶׁהִיא צוֹוַחַת, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵעַ אֶת הַצָּרָה שֶׁלָּהּ וּמְקַבֵּל קוֹלָהּ, וּכְשֶׁהָעוֹלָם צָרִיךְ לְרַחֲמִים, הִיא נוֹתֶנֶת קוֹלוֹת, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלָהּ, וְאָז חָס עַל הָעוֹלָם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב {תהלים מב} כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם. וּכְשֶׁרוֹצָה לְהוֹלִיד, הִיא נִסְתֶּרֶת מִכָּל הַצְּדָדִים, וְאָז בָּאָה וְשָׂמָה רֹאשָׁהּ בֵּין בִּרְכֶּיהָ, וְצוֹוַחַת וּמְרִימָה קוֹלוֹת, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָס עָלֶיהָ, וּמְזַמֵּן כְּנֶגְדָּהּ אוֹתָהּ נָחָשׁ אֶחָד, וְנוֹשֵׁךְ בְּעֶרְוָתָהּ, וּפוֹתֵחַ אוֹתָהּ וְקוֹרֵעַ לָהּ אוֹתוֹ מָקוֹם, וּמוֹלִידָה מִיָּד. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, בַּדָּבָר הַזֶּה אַל תִּשְׁאַל וְאַל תְּנַסֶּה אֶת ה' … 

היסוד של דברי הזוהר, זו גם גמרא במסכת בבא בתרא;

אומרת הגמרא {מסכת ב"ב טז, ב} – {איוב לט-א} חולל אילות תשמור האם יכול אתה, איוב, לחזות מראש את שעת חבלי הלידה של אילה? אילה זו פֶתח רחמה צר מדי, ואין הולד יכול לעבור דרכו. בשעה שכורעת ללדת, אני מזמין לה דרקון (מין נחש) שמכישה  (שנושכה) בבית הרחם ומתרפה ממולדה והרחם נעשה רפה, והיא יכולה ללדת ואלמלי ואילו היה הנחש מקדים הכשתו רגע אחד, או מאחר רגע אחד, מיד היתה האילה מתה. והנה בין רגע לרגע לא נתחלף לי! האם יתכן שבין איוב לאויב נתחלף לי? 

המין הזה של האילה שמדברים עליה כאן חז"ל, לא מוכר ל'חכמי הטבע'. אבל אם חז"ל הקדושים אומרים לנו שיש אילה כזאת – אז יש אילה כזאת. למרות כל הטכנולוגיה המפותחת היום, עדיין יש הרבה מינים מבעלי החיים שמוסתרים ולא ידועים – בדיוק כמו שלא מוכר שעורבים יולדים ולדות לבנים. אבל אם חז"ל אומרים לנו שיש דבר כזה – אז יש!

כותב המהרח"ו תלמיד האר"י {בביאור דברי הזוהר; שער הכוונות ענין ספירת העומר דרוש י"ב; פרי עץ חיים שכ"א פ"ח} – וביום שמורי ז"ל ביאר לנו המאמר הזה, היינו יושבים בשדה תחת האילנות, ועבר עליו עורב אחד, צועק וקורא כדרכו, ומורי ז"ל ענה ואמר אחריו: ברוך דיין האמת. שאלתי את פיו, ואמר לי, כי אמר לי העורב ההוא, כי לפי שגילה הסוד הזה לכל בני האדם בפרהסיא לכן נענש בעת ההיא בב"ד של מעלה, וגזרו עליו שימות בנו הקטן. ותיכף הלך לביתו, ובנו היה מטייל בחצר, ובאותה הלילה חלה את חליו, ומת אחר ג' ימים רחמנא ליצלן. ולכן ראוי לכל בעל נפש, הרואה הדברים האלו, להסתירם בתכלית ההסתר, זולת הכלל הנודע בכל החכמה הזו, כי כבוד אלהים הסתר דבר, ואין מקום להאריך בזה, כי הדברים נודעים, וכל מה שיסתיר האדם הסודות מלגלותם למי שאינו ראוי, הוא משובח ומכובד בפמליא של מעלה. והעושה היפך מזה, מכניס עצמו בסכנה עצומה בעוה"ז … 

יציאת מצרים זו הלידה של עם ישראל, כמ"ש {יחזקאל טז, ד} וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ וגו'. 

נשאלת השאלה – והרי ליציאת מצרים היו שני חלקים: הא' ביום ט"ו בניסן שיצאנו מבית פרעה, והב' ביום כ"א ניסן שעברנו את ים סוף – וא"כ מתי היתה הלידה, ביציאת מצרים ביום ט"ו בניסן או ביום כ"א שעברנו את ים סוף?

מחלוקת במפרשים;

כותב רבינו האר"י {שער הכוונות, דרושים לפסח} – סוד לידת כללות ישראל ביציאת מצרים, ולידת נשמות ישראל בז' של פסח. 

כותב ר' יצחק אייזיק חבר {הקדמה להגדה של פסח} – וכל שבעת ימי הפסח היה זמן הלידה, ולכן עיקר הגאולה היתה בשביעי של פסח כמ"ש "כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם" וגו'. 

ישנו ספר נפלא בשם ממשנתו של רמח"ל – לר' נחמיה פרידלנדר, בנו של ר' חיים פרידלנדר זצ"ל – ושם הוא אומר דבר נפלא;

תרנגולת מטילה ביצה – האם הביצה מוכנה באותה שעה לשימוש? השאלה היא למה אתה צריך אותה; אם אתה צריך אותה כדי לעשות ממנה חביתה – היא מוכנה. אבל אם כל הצורך הוא כדי שיצא אפרוח – היא לא מוכנה; אה אבל היא כבר יצאה?! נכון. אבל כדי שיבקע אפרוח ממנה, התרנגולת צריכה לדגור עליה עוד שבעה ימים. פירוש הדבר, שלביצה יש שני שלבים: הא' שהתרנגולת מטילה אותה, והב' שהאפרוח בוקע ממנה.   

כך ביציאת מצרים; כשיצאנו ממצרים – שלב ראשון, 'התרנגולת הטילה ביצה'. אבל עדיין האפרוח לא יצא, ולכן בליל הסדר אנחנו אוכלים ביצה – כי תחילת היווצרות עם ישראל היתה אז! 

כותב הספר ממשנתו של רמח"ל – חז"ל {מדרש תהלים קט"ז} הסבירו ב' הגדרות אלו במשלם, "אמר ר' אבהו ברבי אחא בשם רבינו, כך היו ישראל נתונין בתוך מצרים, כעובר שהוא נתון בתוך מעיה של בהמה. וכשם שהרועה נותן יד בתוך מעיה ושומטו, כך עשה הקב"ה, שנאמר {דברים ד, לד} לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי". אמר רבי איבו בשם רבי יוסי בן זימרא, כשם שהזהבי הזה פושט ידו ונוטל הזהב מן הכור, כך הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים, שנאמר {שם כ} ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים".

א"כ הביצה שהוטלה בליל הסדר אמנם הוטלה, אבל האפרוח טרם יצא – ומתי הוא יצא??? כשעברו את ים סוף, שם היתה הסיומת!

כל תהליך שעם ישראל עובר, זה 'תחילת לידה של מצב חדש' – בית המקדש נחרב, יושבים בתשעה באב על הרצפה לקונן, פתאום בחצות היום קמים! – מה קרה, וכי נבנה בית המקדש?! – לא. אבל החורבן הוא רגע הבניה! – ולכן בסעודה המפסקת של תשעה באב, נוהגים לאכול ביצים – ולמה? כי החורבן עצמו זו הלידה של בית המקדש השלישי! – ואותו הדבר כשבנאדם מתאבל על א' מקרוביו, נותנים לו לאכול ביצים – ולמה? לומר לו, שתהליך האבלות שהוא עובר כעת, זו ההתחלה של תחיית המתים! ולכן כתוב בהלכה, שבתשעה באב נהגו ללכת לבתי קברות – לומר לנו, שכל קבורה מביאה צמיחה אחריה.

א"כ ברגע שיצאו עם ישראל ממצרים, החל תהליך הלידה – והראיה? שאמר הקב"ה: {יג, ב} קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וגו' – נפתח הרחם – יצאה הביצה – עם ישראל התחיל תהליך של לידה שהסתיימה בשביעי של פסח!

אומרים חז"ל {שמות רבה, פרשה כ, אות ו} – כָּךְ הָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם וְהָיָה פַּרְעֹה הַנָּחָשׁ מִתְחַכֵּם עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות א, י): הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ, וְהוּא נִמְשַׁל כַּנָּחָשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר [על פי (יחזקאל כט, ב ג)]: הִנָּבֵא עַל פַּרְעֹה הַתַּנִּים הַגָּדוֹל.

א"כ פרעה הוא הנחש, ומי זו האילה?

אומר רש"י [תהילים כב] – אילת השחר … על כנסת ישראל שהיא אילת אהבים הנשקפה כמו שחר (שיר ז י')…

מגיעה שעת היציאה ממצרים; 

אומר הספר בני בכורי ישראל – וכן אמרו חז"ל {פסיקתא רבתי הוספה א, ב} על זמן לידת נשמת ישראל – במכת בכורות בליל הסדר "ויהי בחצי הלילה" ובמקום אחר כתוב וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה מהו כן, אלא משה על ידי שהוא בשר ודם ואין בשר ודם יכול לחלוק את הלילה, לפיכך הוא אומר 'כחצות הלילה' – בחסר ויתיר. אבל הקב"ה שברא את הלילה, הוא יודע עתיו ורגעיו, לפיכך הוא חילקו כראוי, הוי ויהי בחצי הלילה", ומבואר שגם ביציאת מצרים נזכר אותו לשון שאמרו חז"ל על האילה – שהשי"ת מבחין בין רגע לרגע, ומכוין בדיוק את הרגע הראוי להולדה. 

ועל כן בפעם הראשונה שמשה רבינו הגיע לפרעה הוא הראה לו איך המטה נהפך לנחש, ובולע את כל המטות של חרטומי מצרים … ועל כן נרמז הדבר דוקא בנחש , לרמז על פרעה שהוא רמז לנחש, והשלמת גאולת ישראל תהיה בסוד הכשת הנחש את האילה. 

הנה ענין זה של הולדת האילה ע"י הנחש נרמז בספר איוב, שהשי"ת אמר לאיוב "אילה זו רחמה צר וכו". בין רגע לרגע לא נתחלף לי, בין איוב לאויב נתחלף לי". 

והנה כל הקושיות של איוב התחילו באותו זמן של קריעת ים סוף, כמו שאמרו חז"ל {שמו"ר כא, ז}: מָשָׁל לְרוֹעֶה שֶׁהָיָה מַעֲבִיר צֹאנוֹ בַּנָּהָר, בָּא זְאֵב לְהִתְגָּרוֹת בַּצֹּאן, רוֹעֶה שֶׁהָיָה בָּקִי מֶה עָשָׂה, נָטַל תַּיִשׁ גָּדוֹל וּמְסָרוֹ לוֹ, אָמַר יְהֵא מִתְגַּשֵׁשׁ בָּזֶה עַד שֶׁנַּעֲבֹר אֶת הַנָּהָר וְאַחַר כָּךְ אֲנִי מְבִיאוֹ. כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם עָמַד סמא"ל הַמַּלְאָךְ לְקַטְרֵג אוֹתָן, אָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם עַד עַכְשָׁו הָיוּ אֵלּוּ עוֹבְדִים עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְאַתָּה קוֹרֵעַ לָהֶם אֶת הַיָּם. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָסַר לוֹ אִיּוֹב שֶׁהָיָה מִיּוֹעֲצֵי פַרְעֹה, דִּכְתִיב בּוֹ (איוב א, א): אִישׁ תָּם וְיָשָׁר, אָמַר לוֹ הִנּוֹ בְיָדֶךָ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁהוּא מִתְעַסֵּק עִם אִיּוֹב, יִשְׂרָאֵל עוֹלִים לַיָּם וְיוֹרְדִים, וְאַחַר כָּךְ אַצִּיל אֶת אִיּוֹב, וְהוּא שֶׁאָמַר אִיוֹב (איוב טז, יב): שָׁלֵו הָיִיתִי וַיְפַרְפְּרֵנִי, אָמַר אִיּוֹב שָׁלֵו הָיִיתִי בָּעוֹלָם וַיְפַרְפְּרֵנִי וְאָחַז בְּעָרְפִּי וַיְפַצְפְּצֵנִי, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת אוֹתִי לְעַמּוֹ לְמַטָּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב טז, יב): וַיְקִימֵנִי לוֹ לְמַטָּרָה, וּכְתִיב (איוב טז, יא): יַסְגִּירֵנִי אֵל אֶל עֲוִיל, מְסָרַנִי בְּיַד הַשָֹּׂטָן, וּכְדֵי שֶׁלֹא יֵצְאוּ יִשְׂרָאֵל רְשָׁעִים בַּדִּין, לְכָךְ הִרְטָה אוֹתִי בְּיָדוֹ, הֱוֵי (איוב טז, יא): וְעַל יְדֵי רְשָׁעִים יִרְטֵנִי, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, משֶׁה הֲרֵי מָסַרְתִּי אִיּוֹב לַשָֹּׂטָן מַה בְּיָדְךָ לַעֲשׂוֹת, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ.

ועתה יומתקו הדברים, שהשי"ת אומר לאיוב כמענה על שאלותיו "הידעת עת לדת יעלי סלע חולל אילות תשמור" ודרשו חז"ל "אילה זו רחמה צר וכו'", שכן הקושיות של איוב וכפירותיו התחילו בזמן קריעת ים סוף, כאשר התגלה בבריאה בחוש ענין זה של "רחמה צר" וסוד הנחש המכישה במקום ההולדה, ומתוך כך היא יולדת. ושפיר אמר לו השי"ת "בין רגע לרגע לא נתחלף לי, בין איוב לאויב נתחלף לי", שהרי קושיותיו נובעות מהקשיים שהתחילו אצלו בענין זה ממש – כאשר השי"ת התעסק בהצלתם של ישראל בסוד הנחש והאילה…

השבטים מגיעים לים סוף – ומי יורד ראשון? מחלוקת: האם משבטו של יהודה או משבטו של בנימין; בנימין שייך לרחל ויהודה שייך ללאה – אותו הדבר בפורים, לגבי 'איש יהודי' או 'איש ימיני' – האם שייך ללאה או לרחל; 

אומרים לנו חז"ל שנחשון בן עמינדב קפץ ראשון למים – ולמה קראו לו דוקא 'נחשון' ולא 'שמשון'?! – התשובה היא שהשם 'נחשון' פירושו 'נחש קטן'; כשרוצים לומר על ילד שהוא קטן, אומרים 'קטנטון';

אומר הספר בני בכורי ישראל – ועתה מה יאירו הדברים, אחר שגילה לנו האריז"ל {שער הגלגולים לג, לח} ש'נחשון' הוא משורש אותיות 'נחש', ואם כן ממילא מובן שהשלמת הלידה ופתיחת הים היה בכח 'נחשון', הוא ה'נחש' דקדושה שקפץ לים במסירות נפש ומכוחו נקרע הים ונשלמה ה'לידה'. 

ויש לרמז את סוד הנחש והאילה גם לדברי רבי מאיר ששבט בנימין קפצו לים תחילה, שהנה בנימין הוא בנה של רחל , ובלהה שפחתה ילדה את דן ונפתלי, ומבואר בראשונים שלגבי כמה ענינים נחשבים דן ונפתלי כבניה של רחל – והם כאחיהם של יוסף ובנימין.

ועתה נתבונן ונראה בפסוקים שברך יעקב אבינו את דן ונפתלי, ונחזה פלאות מתורתנו הקדושה, שהנה יעקב אבינו ברכם קודם מותו וכך אמר: "יהי דן נחש עלי דרך שפיפון עלי אורח הנושך  עקבי סוס ויפול רוכבו אחור. נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר" {בראשית מט יז, כא}. הרי לנו שנמשלו דן ונפתלי לנחש ואילה.  

מבואר השייכות של כל אחיו של בנימין לסוד קריעת ים סוף ע"י הנחש והאילה, וכן 'נחשון בן עמינדב' משורש 'נחש' כנ"ל – שהם היו ה'נחש דקדושה' שהכיש את האילה וקרע את הים לפני בני ישראל. 

נמצאנו למדים, שאותו יסוד של 'הכשת הנחש במצרים' – שפרעה – הוא הנחש, הכיש את עם ישראל – הם האילה, ואז מתחיל תהליך הלידה – זהו אותו היסוד שכבר ניבאה רחל אמנו בקריאת השמות דן ונפתלי.  

אם אלה הדברים, נוכל לעבור לפורים:

בפורים ביקש המן הרשע "לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד" – ולמה הוא דומה? לנחש – כך מובא בכמה וכמה מקומות בחז"ל;

אומרת הגמרא {מסכת חולין קלט, ב} – המן מן התורה מנין? {בראשית ג-יא} המן העץ – היינו במעשה הנחש. 

עוד, אומר המדרש {אסתר רבה, פרשה ט, אות ב} – אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בֶּן סַנְסָן אַרְבָּעָה הֵן  שֶׁפָּתְחוּ בְּאַף וְנֶאֶבְדוּ בְּאַף, וְאֵלּוּ הֵן, נָחָשׁ, וְשַׂר הָאוֹפִים, וַעֲדַת קֹרַח, וְהָמָן. נָחָשׁ (בראשית ג, א): וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף. שַׂר הָאוֹפִים (בראשית מ, טז): אַף אֲנִי בַּחֲלוֹמִי. עֲדַת קֹרַח (במדבר טז, יד): אַף לֹא אֶל אֶרֶץ. הָמָן (אסתר ה, יב): אַף לֹא הֵבִיאָה אֶסְתֵּר.

ממשיך הספר בני בכורי ישראל ואומר – ואחר שהתבאר שקריעת ים סוף הוא בסוד האילה שרחמה צר וכו', ונתבאר שערב שביעי של פסח  מכוון כנגד ימי הפורים – עתה נחזה נפלאות  מתורתנו שממש כעין סוד הנחש והאילה היה אצל אסתר המלכה, שנקראת בפסוק "אילת השחר" {תהילים כב, א – מגילה טו:}, וכתב האר"י ז"ל "וידוע כי מלכות נקרא 'אילת השחר', בסוד אסתר שהיה רחמה צר כמו אילה".

וכמו כן אסתר המלכה זעקה להשי"ת ואמרה "אלי אלי למה עזבתני", וכן היה בקריעת ים סוף כמו שכתוב "מה תצעק אלי". ומרדכי הצדיק אמר לה {אסתר ד, יד} "אם החרש תחרישי בעת הזאת", כעין מה שאמר משה רבינו לבני ישראל בקריעת ים סוף {שמות יד, יד} ה' ילחם לכם ואתם תחרישון. 

ואחר המבואר לעיל שפרעה הוא הנחש הרודף אחר בני ישראל ורוצה להכישם, כעין מה שהיה  אצל הנחש הקדמוני וחוה, יש להוסיף שכעין זה ממש היה אצל המן ואסתר המלכה, שכתוב בפסוק {אסתר ז, ח} "והמלך שב מגינת הביתן אל בית משתה היין והמן נופל על המטה אשר אסתר עליה ויאמר המלך הגם לכבוש את המלכה עמי בבית הדבר יצא מפי המלך ופני המן חפו". ואיתא בכתבי האריז"ל שהמן היה משורש הנחש הקדמוני, ואסתר היתה גלגול של חוה. וכתב ר' צדוק הכהן מלובלין שהמן רצה להחטיא את אסתר – כמו שהיה אצל הנחש וחוה (עי' ליקוטי אמרים ט"ז). 

אומרים חז"ל {ילקוט שמעוני, תהילים, רמז תרפ"ה} – למנצח על אילת השחר. אמר רבי יהודה בר רבי סימון: בית שיש בו נחשים, מביאין קרן של אילת ומעשנין בתוכו ומיד הנחשים בורחים, כך שכשבאת אסתר ברח המן.

כותב ר' יהונתן אייבשיץ {ישועה גדולה – על מגילת אסתר} – אסתר נמשלה לאילה שרחמה צר, ובשעה שמבקשת לילד הקב"ה מזמין לה נחש, ונושך ברחמה והיא יולדת. וכן היה אז באסתר, שרחמה צר והקב"ה הזמין להם המן הנחש, לשוך אותם.  

ואיך מסתיים אותו מזמור כ"ב בתהלים? – {שם לב} יָבֹאוּ וְיַגִּידוּ צִדְקָתוֹ לְעַם נוֹלָד כִּי עָשָׂה – פירוש הדבר, שבים סוף היתה לידה מחודשת של עם ישראל!

למדנו מכאן, שה' דפסח ופורים מתחברים כאחת – איך? פשוט מאד. אותה הכשה של הנחש באילה בקריעת ים סוף, היתה גם אצל אסתר המלכה בבית אחשורוש, ובשניהם נושעו ע"י צעקה לבורא עולם!

הקורונה הולכת ומתפשטת, ובכל יום נוספים אלפי חולים רח"ל. אנחנו צריכים לדעת דבר א' – הקב"ה תובע מאיתנו משהו! – בואו נלמד דבר א' בפרשת השבוע, שהולך כ'חוט השני' בכל הפרשיות האלה:

אומרים חז"ל {דברים רבה, פרשה ב, אות א} – אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן עֲשָׂרָה לְשׁוֹנוֹת נִקְרֵאת תְּפִלָּה, וְאֵלּוּ הֵן: שַׁוְעָה, צְעָקָה, נְאָקָה, רִנָּה, פְּגִיעָה, בִּצּוּר, קְרִיאָה, נִפּוּל וּפִלּוּל וְתַחֲנוּנִים. שַׁוְעָה צְעָקָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ב, כג): וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וגו'. נְאָקָה, דִּכְתִיב (תהלים י, כד): וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם. רִנָּה וּפְגִיעָה, דִּכְתִיב (ירמיה ז, טז): אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָֹּׂא בַּעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי. בִּצּוּר וּקְרִיאָה, דִּכְתִיב (תהלים יח, ז): בַּצַּר לִי אֶקְרָא ה'. נִפּוּל, דִּכְתִיב (דברים ט, יח): וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה'. פִּלּוּל, דִּכְתִיב (תהלים קו, ל): וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל. וְתַחֲנוּנִים, דִּכְתִיב: וָאֶתְחַנַּן אֶל ה'. וּמִכֻּלָּן לֹא נִתְפַּלֵל משֶׁה אֶלָּא בִּלְשׁוֹן תַּחֲנוּנִים.

בא המדרש בילקוט שמעוני, ואומר שישנם י"ג לשונות תפילה;

אומר המדרש {ילקוט שמעוני, ואתחנן, רמז תתי"א} – שלשה עשר לשונות נקרא תפלה: זעקה, שועה, נאקה, בצור, רנה, פגיעה, נפול, פלול, עתירה, עמידה, חלוי, חנון.

הקב"ה נגלה אל משה רבינו בסנה ואומר לו: {ג, ז} וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו. 

וכן במצות הביכורים אנחנו אומרים: {דברים כו, ז} וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. 

נשאלת השאלה – מה ההבדל בין צעקה לשאר תפילה אחרת?

ישנו מזמור בתהלים [מזמור ק"ז], שעליו ביססו חז"ל את ברכת הגומל; אומר דוד המלך: {שם א} הֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: {ב} יֹאמְרוּ גְּאוּלֵי ה' אֲשֶׁר גְּאָלָם מִיַּד צָר: {ג} וּמֵאֲרָצוֹת קִבְּצָם מִמִּזְרָח וּמִמַּעֲרָב מִצָּפוֹן וּמִיָּם: {ד} תָּעוּ בַמִּדְבָּר בִּישִׁימוֹן דָּרֶךְ עִיר מוֹשָׁב לֹא מָצָאוּ: {ה} רְעֵבִים גַּם צְמֵאִים נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף: {ו} וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם מִמְּצוּקוֹתֵיהֶם יַצִּילֵם:{ז} וַיַּדְרִיכֵם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה לָלֶכֶת אֶל עִיר מוֹשָׁב:   {ח} יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם: {ט} כִּי הִשְׂבִּיעַ נֶפֶשׁ שֹׁקֵקָה וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה מִלֵּא טוֹב: {י} יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל: {יא} כִּי הִמְרוּ אִמְרֵי אֵל וַעֲצַת עֶלְיוֹן נָאָצוּ: {יב} וַיַּכְנַע בֶּעָמָל לִבָּם כָּשְׁלוּ וְאֵין עֹזֵר:   {יג} וַיִּזְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם: {יד} יוֹצִיאֵם מֵחֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת וּמוֹסְרוֹתֵיהֶם יְנַתֵּק:   {טו} יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם: {טז} כִּי שִׁבַּר דַּלְתוֹת נְחֹשֶׁת וּבְרִיחֵי בַרְזֶל גִּדֵּעַ: {יז} אֱוִלִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם וּמֵעֲוֹנֹתֵיהֶם יִתְעַנּוּ: {יח} כָּל אֹכֶל תְּתַעֵב נַפְשָׁם וַיַּגִּיעוּ עַד שַׁעֲרֵי מָוֶת: {יט} וַיִּזְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם: {כ} יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָּאֵם וִימַלֵּט מִשְּׁחִיתוֹתָם: {כא} יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם; 

אומרת הגמרא {מסכת ברכות נד, ב} – אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות: יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. יורדי הים מנלן, דכתיב {תהילים קז-כג} יורדי הים באניות וגו' המה ראו מעשי ה' ואומר ויעמד רוח סערה יעלו שמים ירדו תהומות, ואומר יחוגו וינועו כשכור ואומר ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקותיהם יוציאם, ואומר יקם סערה לדממה, ואומר וישמחו כי ישתוקו, ואומר יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם. הולכי מדברות מנלן, דכתיב תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו ויצעקו אל ה' וידריכם בדרך ישרה יודו לה' חסדו. מי שחלה ונתרפא, דכתיב אוילים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו כל אוכל תתעב נפשם וגו' ויזעקו אל ה' בצר להם וגו' ישלח דברו וירפאם וגו' יודו לה' חסדו. מי שהיה חבוש בבית האסורין מנלן, דכתיב יושבי חשך וצלמות וגו' כי המרו אמרי אל וגו' ואומר ויכנע בעמל לבם וגו' ואומר ויזעקו אל ה' בצר להם ואומר יוציאם מחשך וצלמות וגו' ואומר יודו לה' חסדו.

אומר המלב"ים – ויצעקו, במדבר ובים אמר ויצעקו, ובחולה ובית האסורים אמר ויזעקו, כי צעקה גדולה מזעקה, וכן אמר בשני אלה יצילם, ובחולה ומאסר אמר יושיעם, כי הצלה גדולה מישועה, כי סכנת הים והמדבר גדולה יותר מחולי ומאסר.

פירוש הדבר, אומר לנו המלבי"ם, שני סוגי אנשים אינם פונים לקב"ה באופן מוחלט – הם עדיין סומכים על 'כוחי ועוצם ידי', ואלו הן חבוש בבית האסורים וחולה שנמצא בבית החולים; חולה שנמצא בבילינסון והרופאים לא מצליחים למצוא מזור למחלתו, אומר "אעבור להדסה עין כרם אולי שם יצליחו" – לא הולך שם – "אטוס לארה"ב אולי שם יצליחו" וכו'. הוא תמיד תולה את תקוותו באחרים, ולכן פנייתו לקב"ה היא לא במאה אחוז. וכך חבוש בבית האסורים – "אם עו"ד פלוני לא חילץ אותי, אלך לעו"ד בכיר יותר" – תמיד יש לו תקוה, שאדם בשר ודם יוכל לחלץ אותו. ולכן נאמר אצלם לשון 'זעקה'. אבל אצל השנים האחרים נאמר לשון 'צעקה' – עוברי ימים והולכי מדבריות; אדם הולך במדבר וממולו מגיח לפתע אריה – הוא יודע שאין לו שום סיכוי לצאת מהמצב הזה בחיים, ומה שנותר לו זה לומר וידוי ולצעוק להשם שיושיע אותו; כך עוברי ימים – אדם נמצא בלב ים עם ספינה טרופה – הוא שולח אותות מצוקה ואז מודיעים לו שהספינה הקרובה ביותר אליו רחוקה ממנו מרחק של יומיים הפלגה. הוא יודע שאם הוא ימתין לה יומיים, הוא יישאר מאכל לכרישים. הוא יודע שנק' האור היחידה שלו היא לצעוק לה' שיושיע אותו. 

לכן כשהגמרא דנה בד' הדברים שמקרעים גזר דינו של האדם, היא כותבת לשון 'צעקה' ולא 'זעקה'; כשבנאדם צועק לקב"ה ולא זועק, הוא לא תולה את בטחונו בעצמו אלא בקב"ה – ממילא הוא יקבל מענה! 

כך בני ישראל שעמדו לפני ים סוף – אין להם לאן לברוח!!! – מה הם עושים? – "וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'" – וממילא נבקע הים. 

כך גם אנחנו – צריכים לצעוק להקב"ה, שיסיר מעלינו את המגיפה הזאת!

ויהי רצון שישמע ה' את צעקתנו ויעתיר עלינו שפע של רחמים, ונזכה לגאולה השלימה ב"ב אמן ואמן!!!