פרשת בא ה׳תש״פ

פרשת בא – עסקת המאה – שנת תש"פ.

פרשת השבוע שנקרא בע"ה בשבת זו, פרשת בא. עוסקת הפרשה ביציאת בני ישראל ממצרים, לאחר ג' המכות האחרונות – ארבה, חושך ובכורות. 

שואלים המפרשים, למה ג' המכות האלה מופיעות בנפרד ולא עם שאר המכות בפרשת וארא?

והתשובה שעונים המפרשים היא, משום שג' המכות האחרונות לא ארכו שבעה ימים; כל שבע המכות היו שבעה ימים ולאחריהן היתה הפוגה של שלשה שבועות. אבל ג' המכות האחרונות לא כן, אלא ששה ימים היתה כל מכה ולאחריה שלשה שבועות הפוגה;

נאמר במכת הארבה: {י, יד} וַיַּעַל הָאַרְבֶּה עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיָּנַח בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם כָּבֵד מְאֹד לְפָנָיו לֹא הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה כֵּן;

כותב בעל הטורים – וינח. ב' במסורה וינח בכל גבול מצרים וינח ביום השביעי מלמד שנח הארבה בשבת.

מכת חושך ארכה ששה ימים, שנאמר {י, כב} וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים, ופירש"י: ויהי חשך אפלה וכו' שלשת ימים וגו' . חשך של אופל שלא ראו איש את אחיו אותן שלשת ימים. ועוד שלשת ימים אחרים חשך מכפל על זה, שלא קמו איש מתחתיו. יושב אין יכול לעמוד, ועומד אין יכול לישב.

מכת בכורות שהיתה חצי לילה. לכן ג' המכות האלה היו שונות משאר המכות ולכן הם הופרדו משאר המכות. 

נשאלת השאלה – ולמה הוריד הקב"ה את המכסה של המכות?

פשוט מאד. כי במכות האלה כבר פרעה התחיל 'להתרכך', ולכן הפחיתו לו ממסת המכות.

לאחר ההקדמה הקצרה, הייתי רוצה להמשיך את השיחה משבוע שעבר:

נשאלת השאלה – מה פירוש הדבר שהארבה 'נח' ביום השביעי – וכי הוא לא אכל, והרי הוא לא מחויב בתענית שובבי"ם? ☺

יש אומרים, הוא ודאי אכל. רק שאת שאר הפעולות שהוא היה מורגל לעשות – הוא לא עשה, כמו אכילת בגדים. 

כותב המדרש הגדול {בא י, יז} – ויסר מעלי רק את המות הזה. למה נאמר בארבה רק את המות? מפני שאפשר לנו לומר שהארבה אינה ממיתה פרסמה הכתוב, שהיא ממיתה כשאר כל  המכות. ד"א רק את המות הזה, שרוקו ממית. דאמר ר' נחמיה ארבעה עשר דברים נאמרו בארבה, פיו סתום שאלמלא פיו סתום אין כל בריה יכולה לעמוד לפניו. רוקו ממית ומיבש, שנאמר ויסר מעלי רק את המות הזה. שיניו שיני ברזל, קרניו דומות לקרני השור. כפיו דומות לכף האריה, עיניו דומות לסֹלעם, כנפיו דומות לכנפי הנשר, צוארו דומה לצואר הסוס, לבו דומה ללב האדם, נביו דומה לגב הנחש, ירכותיו דומות לירכתי הגמל, שוקיו דומין למסָר, לבושו דומה לסרק. כתוב חי"ת על לבו מפני שהוא חילו של מקום, שנאמר {יואל ב, כה} חֵילִי הַגָּדוֹל אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי בָּכֶם.

אומר תוספות [שבת קכ"ב.] – מעמיד אדם בהמתו ע"ג עשבים בשבת. כדדרשי' במכילתין למען ינוח שורך וחמורך וגו' יכול לא יניחנו תולש לא יניחנו עוקר ת"ל למען ינוח ואין זה נוח אלא צער.

פירוש הדבר, בהמה חייבת לאכול אוכל גם בשבת, ולכן לא מונעים ממנה לתלוש עשב בשבת, אחרת נגרם לה צער. א"כ ודאי שהארבה אכל גם בשבת, אלא פשוט  הוא לא עשה את שאר הדברים כמו לאכול בגדים, לירוק ולהמית אותם וכד'. 

בא הספר אוצרות פלאות התורה ומסביר למה מכת הארבה נחה בשבת;

אומרים חז"ל {ילקוט שמעוני, וארא רמז קפ"ב} – ארבה מפני מה ששמו את ישראל זורעי חטים ושעורים ופול ועדשים וכל מיני קטניות, לפיכך הביא עליהם ארבה ואכל כל מה שזרעו ישראל. 

ידוע, שבשבת קודש פרעה נתן לבני ישראל לנוח; 

אומרים חז"ל {שמות רבה, פרשה א, אות כח} – וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם, רָאָה משה שֶׁאֵין לָהֶם מְנוּחָה, הָלַךְ וְאָמַר לְפַרְעֹה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֶבֶד אִם אֵינוֹ נָח יוֹם אֶחָד בַּשָּׁבוּעַ הוּא מֵת, וְאֵלּוּ עֲבָדֶיךָ אִם אֵין אַתָּה מֵנִיחַ לָהֶם יוֹם אֶחָד בַּשָּׁבוּעַ הֵם מֵתִים. אָמַר לוֹ פרעה: לֵךְ וַעֲשֵׂה לָהֶם  יום א' של מנוחה כְּמוֹ שֶׁתֹּאמַר, הָלַךְ משֶׁה וְתִקֵּן לָהֶם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לָנוּחַ.

כדברים האלה, אומר ר' חיים פלטיאל – פתום. מדרש למה נקרא שמה פיתום? לפי שמפתם פיתומים, פי' לשון שברים שכל מה שהיו ישראל בונים מיד נופלת שברים. א"ל פרעה: מאי האי? שאין הבניין יכול לעמוד. א"ל משה רבינו ע"ה: אין לך אומה שאין לו יום מנוחה בשבוע וישראל עובדים כל ימי השבוע, א"ל: פרעה אני נותן לך יום אחד בשבוע למנוחה, לך והטל גורלות ונפל הגורל על יום השבת, וזהו שאמר משה "ישמח משה במתנת חלקו", וזהו שבת שנתן לו פרעה לנוח בו ישראל כדכתיב, וזכרת את יום צאתך מארץ מצרים, וכתיב בתריה על כן צוך י"י אלהיך לעשות את יום השבת ויקדשהו, כלומר מיום שהיית במצרים נתן לך את השבת. 

אומר הספר אוצר פלאות התורה, היות ופרעה לא נתן להם לעבוד בשבת, כך גם הארבה לא עבד בשבת!

נק' נוספת שקשורה לארבה, אומרת התורה: {י, ב} וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' – ורבותינו עומדים על כך, מה התייחדה המכה הזו משאר המכות;

התשובה המפורסמת שמופיעה בדברי רבותינו – המכה הראשונה שבה היה מוכן פרעה לשחרר את העם, היתה מכת הארבה – אבל היתה לו שאלה: {י, ח} מִי וָמִי הַהֹלְכִים?

{שם ט} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה' לָנוּ – "כולם יוצאים, אף אחד לא נישאר כאן!"; ופרעה חושב אחרת – {יא} לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה' כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה;

יוצא א"כ, שפרעה היה מוכן לשחרר את הגברים – רק את הנשים והילדים, הוא דרש להשאיר; אם ככה, זה מה שיש לספר "בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ" – "דעו לכם שהיינו יכולים לצאת ממצרים כבר במכה הזאת – ולמה בכל זאת לא יצאנו?! כי דרשנו שגם הנשים וגם הילדים יצאו!"

דבר נוסף, המובא בשם הרב אברמסקי זצ"ל – מדוע רק במכת הארבה נקט בלשון "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ"? משום שבמכה זו נאמר "וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה כֵּן" – אם כן, כיצד ידעו הדורות הבאים טיבה של מכה זו? רק ע"י שתספר "בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ"!

בא הכלי יקר, ומביא חידוש גדול בשם רבינו חננאל;

אם נרצה היום להציג את מכות מצרים בפני הילדים, לא תהיה לנו אפשרות כי לא נשאר במצרים שום זכר למכות הללו; אמנם נוכל לספר להם את מה ששמענו מאבותינו. אבל להמחיש את המכה לא נוכל – מלבד מכה אחת;

כותב הכלי יקר – ומה שנאמר במכה זו, ולמען תספר באזני בנך ובן בנך יותר מבכל המכות, הנה מקום ראתי ליישב זה על דרך שכתב הרמב"ן בפרשה זו בשם רבינו חננאל על פסוק ואחריו לא יהיה כן (י.יד) וזה לשונו: מן עתִרת משה עד עכשיו אין ארבה מפסיד בכל גבול מצרים ואם יפול בארץ ישראל ויכנס בגבול מצרים אינו אוכל מן יבול מצרים כלום וזה ידוע לכל, ועל זה נאמר (תהלים קה.ב) שיחו בכל נפלאותיו עכ"ל. והבט ימין וראה כי פסוק שיחו בכל נפלאותיו הוא ממש דומה לפסוק ולמען תספר באזני בנך ובן בנך. וביאור הענין הוא שבכל המכות שהיו במצרים לא נשאר מהם שום רושם במצרים אחר הסרתה שיגרום לדורות שישאלו הבנים על מה זה ועל מה זה, כי נשכח זכרם אצל ההמון כי ארכו להם הימים והכל נשכח, אבל במכת הארבה נשאר רושם לדורות גם אחר הסרת המכה, כי ברוב הימים ימצאו הדורות דבר חידוש ויראו כי יבא ארבה ולא יאכל כלום מכל יבול מצרים, אז ודאי ישאלו הבנים על נס זה מדוע אינה אוכלת מיבול מצרים כי אם מיבול ארץ ישראל, ועל כרחך תצטרך להשיב לו סיפור כל הקורות בארץ מצרים, וכי אמר משה בהסרת המכה שלא תשאר ארבה בכל גבול מצרים ועי"ז יספרו בניסי מצרים ויכירו כח מלכותו יתברך, וזה שמסיים רבינו חננאל בדבריו פסוק שיחו בכל נפלאותיו: כי בלי ספק שלכך השאיר הקב"ה רושם זה לדורות כדי שעל ידו יזכירו יציאת מצרים וישיחו בכל נפלאותיו, זהו שאמר ולמען תספר באזני בנך וגו' וידעתם כי אני ה'.

לאחר ההקדמה הזו, הייתי רוצה לעמוד על הפס' {תהלים קה, ב} שִׁירוּ לוֹ זַמְּרוּ לוֹ שִׂיחוּ בְּכָל נִפְלְאוֹתָיו;

בני עדות ספרד, פותחים את תפלת שחרית (לאחר סדר הקרבנות) באותו המזמור: {שם א} הוֹדוּ לַה' קִרְאוּ בִּשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו: {ב} שִׁירוּ לוֹ זַמְּרוּ לוֹ שִׂיחוּ בְּכָל נִפְלְאוֹתָיו: {ג} הִתְהַלְלוּ בְּשֵׁם קָדְשׁוֹ יִשְׂמַח לֵב מְבַקְשֵׁי ה': {ד} דִּרְשׁוּ ה' וְעֻזּוֹ בַּקְּשׁוּ פָנָיו תָּמִיד: {ה} זִכְרוּ נִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה מֹפְתָיו וּמִשְׁפְּטֵי פִיו וכו'. 

מובא בספר חיי אברהם – בפסוקי 'הודו' יש עשר לשונות של הודאה: הודו, קראו, הודיעו, שירו, זמרו, שיחו, התהללו, דרשו, בקשו, זכרו. כנגד עשר מכות שהביא הקב"ה על מצרים, וכנגד עשרה נסים שנעשו לאבותינו על הים. 

כותב הרוקח {פירושי סידור התפלה ח"א} – י' דברים מנינו הודו עד זכרו, כנגד י' מכות במצרים, לכך סמך אחריו המכות. וכן הוא תהלתך וסמך לו: בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה … והכא מצינו י' דברים לשון ציוי, כמו הודו, קראו, והודיעו, ושירו, וזמרו, ושיחו, וכו' – נגד י' דברות וי' מאמרות, וי' הללוהו ברקיע עוזו הללוהו בגבורותיו וכו'.

נשאלת השאלה – מאיפה לקוח המזמור "הוֹדוּ לַה' קִרְאוּ בִּשְׁמוֹ" וכו'?

כולם יודעים לומר, שזה לקוח מתהלים פ' ק"ה, ולכאורה הם כמעט צודקים – ולמה 'כמעט'? כי ישנם כמה שינויים; בסדר התפלה אנו אומרים: "זִכְרוּ נִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה מֹפְתָיו וּמִשְׁפְּטֵי פִיהוּ", ובפס' בתהילים נאמר "זִכְרוּ נִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה מֹפְתָיו וּמִשְׁפְּטֵי פִיו"; בתפלה אנו אומרים: "זֶרַע יִשְׂרָאֵל עַבְדּוֹ בְּנֵי יַעֲקֹב בְּחִירָיו", ובתהילים אנו אומרים: {שם ו} זֶרַע אַבְרָהָם עַבְדּוֹ בְּנֵי יַעֲקֹב בְּחִירָיו ועוד כמה שינויים. 

א"כ המזמור שאנו אומרים בכל בוקר איננו לקוח מתהילים, למרות שאומר לנו הרוקח שעשרה לשונות של 'הודו' הם כנגד עשר מכות מצרים – ולכאורה אין דבר יותר מתאים מלומר את הפרק הזה – ולמה? כי המשך הפרק מדבר במכות מצרים, כתיב {שם כו} שָׁלַח מֹשֶׁה עַבְדּוֹ אַהֲרֹן אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ: {כז} שָׂמוּ בָם דִּבְרֵי אֹתוֹתָיו וּמֹפְתִים בְּאֶרֶץ חָם: {כח} שָׁלַח חֹשֶׁךְ וַיַּחְשִׁךְ וְלֹא מָרוּ אֶת דְּבָרוֹ: {כט} הָפַךְ אֶת מֵימֵיהֶם לְדָם וַיָּמֶת אֶת דְּגָתָם: {ל} שָׁרַץ אַרְצָם צְפַרְדְּעִים בְּחַדְרֵי מַלְכֵיהֶם: {לא} אָמַר וַיָּבֹא עָרֹב כִּנִּים בְּכָל גְּבוּלָם: {לב} נָתַן גִּשְׁמֵיהֶם בָּרָד אֵשׁ לֶהָבוֹת בְּאַרְצָם: {לג} וַיַּךְ גַּפְנָם וּתְאֵנָתָם וַיְשַׁבֵּר עֵץ גְּבוּלָם: {לד} אָמַר וַיָּבֹא אַרְבֶּה וְיֶלֶק וְאֵין מִסְפָּר וכו'. 

אם נשים לב, המכות לא מופיעות כסדרן, והמגיד מדובנא כבר הבחין בדבר; נאמר תחילה "הָפַךְ אֶת מֵימֵיהֶם לְדָם וַיָּמֶת אֶת דְּגָתָם" – מכת דם, לאחריה: "שָׁרַץ אַרְצָם צְפַרְדְּעִים" – מכת צפרדעים, ולאחריה היינו מצפים שתבוא מכת כינים, אבל מונה הכתוב את מכת הערוב לאחריה, כמ"ש "אָמַר וַיָּבֹא עָרֹב כִּנִּים בְּכָל גְּבוּלָם" – ולמה מנה הכתוב את הערוב לפני הכינים?

אומר המגיד מדובנא – משל למה הדבר דומה? לאדם שעשה חתונה  לְ-3000 איש. הבעיה היתה, שלא נמצא אולם מתאים שיוכל להכיל את כמות האנשים הזאת. מה עשה ? חילק את החתונה לג' ימים: ביום א' יגיעו תושבי העיר, ביום ב' יגיעו החברים לעבודה וביום ג' יגיעו קרובי המשפחה. לכל מוזמן נשלחה הזמנה בצבע שונה, וצוין בתחתית ההזמנה 'יש להודיע מראש באיזה יום הנך מתכוון להגיע. אין באפשרותך להגיע פעמיים'. 

ביום א', נערכה החתונה לתושבי העיר. ברוך ה' האולם היה מלא . ביום ב', הגיעו אנשי העסקים ומילאו את האולם, וביום ג', הגיעו המשפחה. פתאום הבחין אחד המלצרים, שאחד האורחים כבר היה השבוע :

"תסלח לי, אתה היית כבר השבוע. אני מזהה אותך! ביקשת שניצל עם כבד קצוץ!" – תופס אותו המלצר מהגרון, ומתכוון לזרוק אותו מהאולם … מגיע בעל השמחה ושואל את המלצר: "מה קרה, למה אתה רוצה לזרוק אותו???"

"הוא כבר היה כאן השבוע! הוא היה ביום שכל קרובי המשפחה היו"

שאל בעל השמחה את האורח: "למה באמת באת פעמיים?"

"א' כל אני תושב העיר, וחוץ מזה, אשתי בת דודה של הכלה!"

אמר בעל השמחה "אם כבר באת, אז תישאר כאן"

אומר המגיד מדובנא – זה מה שכתוב "אָמַר וַיָּבֹא עָרֹב" – הגיעה מכת ערֹב – "כִּנִּים בְּכָל גְּבוּלָם" – גם הכנים הגיעו; אמרו להם הערֹב: "בשביל מה באתם, כבר הייתם פה במכה השלישית?!" היות והם היו כבר, רצו לזרוק אותם. אמר הקב"ה:  "וַיָּבֹא עָרֹב כִּנִּים בְּכָל גְּבוּלָם" – אם הם כבר באו, שיישארו כבר.

נשאלת השאלה – אם ככה, למה באמת לא אומרים את מזמור ק"ה בתהלים שמתאים ליציאת מצרים? ועוד, מאיפה לקוח אותו המזמור של 'הודו' שאומרים בכל בוקר?

מקור המזמור שאנו אומרים בכל בוקר, הוא בספרי דברי הימים א' {טז, ח} הוֹדוּ לַה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילֹתָיו – וכך הוא נמשך על גבי כ"ח פסוקים. 

אומר הספר נפש חיה {סימן מ"ח} – יעוין בסדר עולם רבא {פרק י"ד} שבשחר היו אומרים אצל התמיד הודו לה' קראו בשמו עד אל תגעו במשיחי, וזהו המקור שאומרים פסוקים אלו בתפילת שחרית ומכאן סעד למנהג ספרד שסומכים אמירתם אחר סדר הקרבנות ולא אחרי ברוך שאמר כיון שנאמרו על התמיד…

נשאלת השאלה – מהו המקור של הפרק הנ"ל?

כדי לענות על השאלה, נצטרך ללמוד כמה פרקים בספר שמואל; בספר שמואל א' {פרקים ד-ו}, מדבר הנביא על המלחמה שערכו ישראל כנגד הפלישתים;

כאשר שמואל התחיל להתנבאות, בפעמים הראשונות הוא היה בטוח שעלי קורא לו, עד שעלי הבין שהוא מקבל נבואה; אומר הנביא {שם ג, ז} וּשְׁמוּאֵל טֶרֶם יָדַע אֶת ה' וְטֶרֶם יִגָּלֶה אֵלָיו דְּבַר ה': {ח} וַיֹּסֶף ה' קְרֹא שְׁמוּאֵל בַּשְּׁלִשִׁית וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל עֵלִי וַיֹּאמֶר הִנְנִי כִּי קָרָאתָ לִי וַיָּבֶן עֵלִי כִּי ה' קֹרֵא לַנָּעַר: {ט} וַיֹּאמֶר עֵלִי לִשְׁמוּאֵל לֵךְ שְׁכָב וְהָיָה אִם יִקְרָא אֵלֶיךָ וְאָמַרְתָּ דַּבֵּר ה' כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ וַיֵּלֶךְ שְׁמוּאֵל וַיִּשְׁכַּב בִּמְקוֹמוֹ: {י} וַיָּבֹא ה' וַיִּתְיַצַּב וַיִּקְרָא כְפַעַם בְּפַעַם שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל דַּבֵּר כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ.

בפרק ד', יוצאים הפלישתים למלחמת פתע כנגד עם ישראל, וחז"ל הקדושים אומרים שזה היה העונש על מה שעם ישראל חיפו על בניו של עלי – חופני ופינחס;

אומר התנא דבי אליהו {פרק י"א} – ואמרו בני ישראל: למה נגפנו ה' היום לפני פלשתים. באותה שעה אמר הקב"ה, כשהיו בני עלי מכעיסין אותי בעזרת ישראל ובעזרת נשים לא אמרתם להם כלום. ועכשיו שיצאתם במלחמה אמרתם "למה נגפנו ה' היום".   

במתקפה הראשונה של הפלישתים, נהרגו 4000 איש, כמ"ש {שם ד, ב} וַיַּכּוּ בַמַּעֲרָכָה בַּשָּׂדֶה כְּאַרְבַּעַת אֲלָפִים אִישׁ; עם ישראל רואה שהפלישתים מרובים וזו בעיה להילחם כנגדם, והם מחליטים להוציא את ארון הברית מתוך משכן שלה ולצאת איתו למלחמה – פעם ראשונה שדבר כזה קורה!

אומרת התורה בפרשת עקב {דברים י, א} בָּעֵת הַהִוא אָמַר ה' אֵלַי פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ.

אומר רש"י – נמצא זה ארון אחר היה. וזהו שהיה יוצא עמהם למלחמה. ואותו שעשה בצלאל לא יצא למלחמה אלא בימי עלי, ונענשו עליו ונשבה.

אומר תוספות {עירובין סג:} – ואומר ר"י דשני ארונות היו אחד שבו שברי הלוחות מונחים ואותו היו מוליכין במלחמות כדתניא בספרי וארון ברית ה' נוסע לפניהם יומם זה שיוצא עמהם במחנה והוא ארון עץ שעשה משה בעלותו לסיני … ואותו לא היו רגילין להוליך במלחמה כדכתיב בשילה מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה כי לא היתה כזאת מתמול שלשום שלא היו רגילין להוליכו. 

אותו הדבר מובא ברש"י בפרשת בהעלותך – אומרת התורה: {במדבר י, לג} וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה;

אומר רש"י – וארון ברית ה' נסע לפניהם דרך שלשת ימים. זה הארון היוצא עמהם למלחמה ובו שברי לוחות מנחים ומקדים לפניהם דרך שלשת ימים לתקן להם מקום חניה. 

א"כ משמע מהדברים הללו, שיצאו למלחמה עם ארון הברית שבו היו מונחים שברי הלוחות, ואת הארון, אומר הנביא, ליוו שני אנשים – חפני ופנחס;

אומר הנביא: {שם ד, ד} וַיִּשְׁלַח הָעָם שִׁלֹה וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן בְּרִית ה' צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי עִם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים חָפְנִי וּפִינְחָס: {ה} וַיְהִי כְּבוֹא אֲרוֹן בְּרִית ה' אֶל הַמַּחֲנֶה וַיָּרִעוּ כָל יִשְׂרָאֵל תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתֵּהֹם הָאָרֶץ: {ו} וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים אֶת קוֹל הַתְּרוּעָה וַיֹּאמְרוּ מֶה קוֹל הַתְּרוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּמַחֲנֵה הָעִבְרִים וַיֵּדְעוּ כִּי אֲרוֹן ה' בָּא אֶל הַמַּחֲנֶה: {ז} וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי אָמְרוּ בָּא אֱלֹהִים אֶל הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמְרוּ אוֹי לָנוּ כִּי לֹא הָיְתָה כָּזֹאת אֶתְמוֹל שִׁלְשֹׁם – "מעולם לא קרה דבר כזה, שהוציאו את הארון עם הכרובים למלחמה!" – {ח} אוֹי לָנוּ מִי יַצִּילֵנוּ מִיַּד הָאֱלֹהִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה אֵלֶּה הֵם הָאֱלֹהִים הַמַּכִּים אֶת מִצְרַיִם בְּכָל מַכָּה בַּמִּדְבָּר: {ט} הִתְחַזְּקוּ וִהְיוּ לַאֲנָשִׁים פְּלִשְׁתִּים פֶּן תַּעַבְדוּ לָעִבְרִים כַּאֲשֶׁר עָבְדוּ לָכֶם וִהְיִיתֶם לַאֲנָשִׁים וְנִלְחַמְתֶּם. 

מה בדיוק קרה פה?

אומרים חז"ל {תוספתא סוטה פרק ט} – אוי לנו מי יצילנו מיד האלהים האדירים. סיפא דקרא האלה אלה הם האלהים המכים את מצרים בכל מכה במדבר התחזקו והיו לאנשים פלשתים וגו' ודורש דמי שאמר זה לא אמר זה, דכשרים אמרו מי יצילנו מיד האלהים האדירים, והרשעים אמרו אלה הם האלהים המכים את מצרים בכל מכה במדבר, אמרו: עשר מכות היה לו וכולן הביאו על המצריים ושאר המכות כלה על עמו במדבר אין לו מכה עוד מעתה.  

פירוש הדבר, אמרו הפלשתים: "רבותי, אין לאלקים שלהם יותר מכות, הוא בזבז את כל הארסנל שלו על המצריים במצרים, אחרת הוא היה ממשיך להכניס להם עוד מכות!" ☺

מסופר על נהג ברינקס שהגיע יום א' לספק מזומנים לא' הבנקים הגדולים. בדרכו לבנק, זינק עליו שודד עם אקדח שלוף וביקש ממנו את השק עם המזומנים – "תרים את הידיים ותן לי את השק!"

הוא מרים ידיים ואומר לשודד: "אין בעיה, אני אתן לך את התיק! רק תעשה לי טובה, בשביל שלא יעשו לי בעיות, אני חייב ללכת איתך מכות!" ☺

"בשביל מה מכות?"

"כי הכלל אצלנו בחברה אומר, שאני חייב להילחם איתך עד זוב דם, אחרת יאשימו אותי שלא פעלתי כשורה – אז בוא תיתן לי כמה אגרופים בשביל הסימנים הכחולים, וחוץ מזה, אני צריך שתיתן לי כמה יריות – האקדח שלך עובד כמו שצריך?"

"בטח עובד!"

"מצוין! תראה, אני יוריד את החליפה – תיתן לי יריה בצד ימין ובצד שמאל, ככה אני יוכל להוכיח להם שנאבקתי איתך. אחרי זה אני צריך כדור אחד גם בכובע – אני ירים אותו קצת מעל הראש שלא תפגע לי במוח!"

אחרי שהוא יורה לו גם בחליפה משני הצדדים וגם בכובע, אומר לו הנהג: "תשמע, אני צריך שתיתן לי כדור א' גם במכנס"

אומר לו השודד: "תשמע אדוני, כבר נגמרו לי הכדורים!" – ישר זינק עליו הנהג ונתן לו שני פליקים ☺

זאת אומרת, אותו נהג רצה לגמור לו את כל הארסנל כדי שיוכל להתמודד מולו – ככה אמרו הפלשתים: "אם לקב"ה היו עוד מכות, נראה לכם שהוא היה עוצר בעשר מכות?! הוא היה ממשיך להכות בהם! ולכן אין לכם ממה לפחד!"

ממשיכים חז"ל ואומרים {שם} – גבורים שבהם אמרו: התחזקו והיו לאנשים [פלשתים]. 

הפלשתים יוצאים למלחמה, ונוחלים הצלחה גדולה מאד – גליָת לקח את הארון עם הלוחות, והרג גם את חפני ופינחס; ארבעים אלף איש מתו באותה מלחמה! 

ממשיך הנביא ואומר: {שם יב} וַיָּרָץ אִישׁ בִּנְיָמִן מֵהַמַּעֲרָכָה וַיָּבֹא שִׁלֹה בַּיּוֹם הַהוּא וּמַדָּיו קְרֻעִים וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ – מי היה אותו ה'איש'?

אומר רש"י –  איש בנימן. זה היה שאול, שחטף את הלוחות מיד גלית וברח לו. 

אומר הנביא: {שם ה, א} וּפְלִשְׁתִּים לָקְחוּ אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיְבִאֻהוּ מֵאֶבֶן הָעֵזֶר אַשְׁדּוֹדָה: {ב} וַיִּקְחוּ פְלִשְׁתִּים אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ בֵּית דָּגוֹן וַיַּצִּיגוּ אֹתוֹ אֵצֶל דָּגוֹן.

אומר רש"י – אצל דגון. דמות עשוי כדמות דג.

ומה היה 'מיוחד' ב'דגון' הזה – למה דוקא כדמות דג? אומרים המפרשים, הם רצו להראות שהוא שולט גם בים וגם ביבשה; כולם היו מודים שאין אלהים ששולט בים מלבד הקב"ה, וראיה מטיטוס הרשע;

מספרת הגמרא {מסכת גיטין נו, ב} – כשבא טיטוס הרשע להחריב את בית המקדש עמד עליו [על טיטוס] נחשול  (רוח סערה) שבים לטובעו. אמר: כמדומה אני שאלהיהם של אלו [עם ישראל] אין גבורתו אלא במים. בא פרעה כנגד ישראל, טבעו במים של ים סוף. כאשר בא סיסרא כנגד ישראל, טבעו במים של נחל קישון. אף הוא עומד עלי לטובעני במים של הים התיכון. אם באמת גבור הוא, יעלה ליבשה ויעשה עמי מלחמה שם! יצתה בת קול ואמרה לו: רשע בן רשע בן בנו של עשו הרשע! בריה קלה יש לי בעולמי ויתוש שמה, אמאי קרי לה מדוע נקראת בריה קלה? דמעלנא (כניסה) אית לה משום שיש לה אמנם פה שדרכו נכנס האוכל, ומפקנא (יציאה) לית לה אך אין לה פתח יציאה להוצאת הפסולת. המשיכה הבת קול: עלה ליבשה ותעשה עמה [עם הבריה הקלה] מלחמה! עלה טיטוס ליבשה, בא יתוש ונכנס בחוטמו ונקר במוחו שבע שנים. יומא חד הוה קָא חליף אבבא דבי נַפָחָא יום א' עבר [טיטוס הרשע] ליד פתח חנותו של נפח שמע [היתוש] קל אַרְזַפְתָא [את קול הקורנס של הנפח] ואישתיק [השתתק היתוש הפסיק מלנקר בגלל קול הכאת הקורנס]. אמר (טיטוס) איכא תקנתא ישנה תקנה עבורי!. כל יומא מַיְיתו נפחא ומחו קמיה [כל יום הביאו נפח אחר, והם הכו בקורנסיהם לפני טיטוס] וכו' עד תלתין יומין עבד הכי [עד שלושים יום עשה כן], אבל מכאן ואילך – כיון שדש דש [משהרגיל היתוש ולמד בקול הקורנס הכיר בו והמשיך לנקר במוחו של טיטוס. תניא שנינו בברייתא: אמר רבי פנחס בן ערובא: אני הייתי בין גדולי רומי, וכשמת טיטוס, פצעו (שברו ופתחו) את מוחו, ומצאו בו יתוש שגודלו כגודל צפור דרור, משקל שני סלעים. 

ממשיך הנביא ואומר: {שם ג} וַיַּשְׁכִּמוּ אַשְׁדּוֹדִים מִמָּחֳרָת וְהִנֵּה דָגוֹן נֹפֵל לְפָנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן ה' וַיִּקְחוּ אֶת דָּגוֹן וַיָּשִׁבוּ אֹתוֹ לִמְקוֹמוֹ: {ד} וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר מִמָּחֳרָת וְהִנֵּה דָגוֹן נֹפֵל לְפָנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן ה' וְרֹאשׁ דָּגוֹן וּשְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדָיו כְּרֻתוֹת אֶל הַמִּפְתָּן רַק דָּגוֹן נִשְׁאַר עָלָיו. 

ישנה מחלוקת בחז"ל, מדוע הם שמו את הארון דוקא בבית דגון;

אומר המדרש שמואל {פרק י"א} – רבי יוחנן וריש לקיש, רבי יוחנן אמר: כבדוהו, אמרו: זה אלוה וזה אלוקים, יבא אלוקים וישרה אצל אלוה, רבי שמעון בן לקיש אמר, וכך יהיה בשכרן (דהיינו, א"כ למה נענשו), אלא אמרו זה נוצח וזה נצוח, יבא נצוח ויעבוד לנוצח ולכן הוא התרסק!. 

{שם ו} וַתִּכְבַּד יַד ה' אֶל הָאַשְׁדּוֹדִים וַיְשִׁמֵּם וַיַּךְ אֹתָם בַּטְּחֹרִים אֶת אַשְׁדּוֹד וְאֶת גְּבוּלֶיהָ. 

אומר רש"י – בטחורים. חלחולת, כרכשא, מכת הנקב, עכברים נכנסין בנקביהם ושומטין בני מעיהם, ויוצאין. 

אומרים חז"ל {ילקוט שמעוני, שמואל רמז ק"ג} – ותכבד יד ה' אל האשדודים. לפי שאמרו הרשעים: אלה הם האלהים המכים את מצרים וגו' עשרה  מכות היו לו ושלמו, אמר להם הקב"ה: אין לי מכה עתה אני מביא עליכם מכה שלא נהיתה מעולם – אלו עכברים שהיו שומטים בני מעיהם, חזרו לעשות להם ספלים [דוגמת בית כיסא], היה העכבר אומר לספל: אנו שלוחים של מי שאמר והיה העולם ואתה בריותיו, תן כבוד למי שברא, והיה הספל נבקע ועכבר עולה מן התהום ושומט את בני מעיו. וזה אחד מהדברים שהשליט הקב"ה את הרך בקשה. 

א"כ באשדוד הפלשתים לא למדו לקח, ולכן החליטו לשלוח את הארון למקום אחר – לקרית גת;

אומר הנביא: {שם ח} וַיִּשְׁלְחוּ וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים אֲלֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲרוֹן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ גַּת יִסֹּב אֲרוֹן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּסֵּבּוּ אֶת אֲרוֹן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: {ט} וַיְהִי אַחֲרֵי הֵסַבּוּ אֹתוֹ וַתְּהִי יַד ה' בָּעִיר מְהוּמָה גְּדוֹלָה מְאֹד וַיַּךְ אֶת אַנְשֵׁי הָעִיר מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּשָּׂתְרוּ לָהֶם טְחֹרִים: {י} וַיְשַׁלְּחוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים עֶקְרוֹן וַיְהִי כְּבוֹא אֲרוֹן הָאֱלֹהִים עֶקְרוֹן וַיִּזְעֲקוּ הָעֶקְרֹנִים לֵאמֹר הֵסַבּוּ אֵלַי אֶת אֲרוֹן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לַהֲמִיתֵנִי וְאֶת עַמִּי. 

כמה חודשים הסתובב כך הארון?

אומר הנביא: {שם ו, א} וַיְהִי אֲרוֹן ה' בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים שִׁבְעָה חֳדָשִׁים. 

אומרים חז"ל {בראשית רבה, פרשה נד, אות ד} – וַיִּקַּח אַבְרָהָם צֹאן וּבָקָר וַיִּתֵּן לַאֲבִימֶלֶךְ, וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל אַבְרָהָם מָה הֵנָּה שֶׁבַע כְּבָשׂת (בראשית כא, כז כט),  אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתָּה נָתַתָּ שֶׁבַע כְּבָשׂוֹת בְּלִי רְצוֹנִי, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי מַשְׁהֶה בְּשִׂמְחַת בָּנֶיךָ שִׁבְעָה דוֹרוֹת. אַתָּה נָתַתָּ לוֹ שֶׁבַע כְּבָשׂוֹת בְּלִי רְצוֹנִי, חַיֶּיךָ כְּנֶגֶד כֵּן הוֹרְגִים מִבָּנֶיךָ שִׁבְעָה צַדִּיקִים, וְאֵלּוּ הֵן: חָפְנִי, וּפִינְחָס, וְשִׁמְשׁוֹן, וְשָׁאוּל, וּשְׁלשֶׁת בָּנָיו. אַתָּה נָתַתָּ לוֹ שֶׁבַע כְּבָשׂוֹת בְּלִי רְצוֹנִי, כְּנֶגֶד כֵּן בָּנָיו מַחֲרִיבִין מִבָּנֶיךָ שִׁבְעָה מִשְׁכָּנוֹת, וְאֵלּוּ הֵן: אֹהֶל מוֹעֵד, וְגִלְגָּל, נוֹב, וְגִבְעוֹן, וְשִׁילֹה, וּבֵית עוֹלָמִים תְּרֵין. אַתָּה נָתַתָּ לוֹ שֶׁבַע כְּבָשׂוֹת בְּלִי רְצוֹנִי, כְּנֶגֶד כֵּן אֲרוֹנִי חוֹזֵר בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים שִׁבְעָה חֳדָשִׁים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים עח, סא): וַיִּתֵּן לַשְּׁבִי עֻזּוֹ, זֶה אֲרוֹן בְּרִית. וּכְתִיב (שמואל א ו, א): וַיְהִי אֲרוֹן ה' בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים שִׁבְעָה חֳדָשִׁים, (תהלים עח, סא): וְתִפְאַרְתּוֹ בְּיַד צָר, אֵלּוּ בִּגְדֵי כְּהֻנָּה, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (שמות כח, ב): וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן וגו' וּלְתִפְאָרֶת.

לאחר הדברים האלה, נוכל לחזור בחזרה למכות מצרים: 

לאחר שהפלישתים הוכו במכת עכברים, הם החליטו להחזיר את הארון בחזרה לארץ ישראל;

אומר הנביא: {ו, ב} וַיִּקְרְאוּ פְלִשְׁתִּים לַכֹּהֲנִים וְלַקֹּסְמִים לֵאמֹר מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲרוֹן ה' הוֹדִעֻנוּ בַּמֶּה נְשַׁלְּחֶנּוּ לִמְקוֹמוֹ: {ג} וַיֹּאמְרוּ אִם מְשַׁלְּחִים אֶת אֲרוֹן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אַל תְּשַׁלְּחוּ אֹתוֹ רֵיקָם כִּי הָשֵׁב תָּשִׁיבוּ לוֹ אָשָׁם אָז תֵּרָפְאוּ וְנוֹדַע לָכֶם לָמָּה לֹא תָסוּר יָדוֹ מִכֶּם – "היות והחזקנו את הארון שבעה חודשים, אנחנו צריכים 'לפצות אותו' – ובמה?" – {ד} וַיֹּאמְרוּ מָה הָאָשָׁם אֲשֶׁר נָשִׁיב לוֹ וַיֹּאמְרוּ מִסְפַּר סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים חֲמִשָּׁה טְחֹרֵי (מעי) זָהָב וַחֲמִשָּׁה עַכְבְּרֵי זָהָב כִּי מַגֵּפָה אַחַת לְכֻלָּם וּלְסַרְנֵיכֶם;

אומר רש"י – סרני פלשתים. חמשה הם, כמה שנאמר (ביהושע יג ג): העזתי והאשדודי האשקלוני הגתי והעקרוני. 

אומר המשבצות זהב – איתא בחז"ל {יומא נד ע"ב הוריות יב ע"א} – תניא משנגנז ארון  נגנזה עמו צנצנת המן וצלוחית שמן המשחה, ומקלו של אהרן ושקדיה ופרחיה, וארגז ששלחו פלשתים דורון לאלקי ישראל, שנאמר "ואת כלי הזהב אשר השיבותם לו אשם תשימו בארגז מצדו ושלחתם אתו והלך וכו'. 

וברש"י שם וז"ל: "מדכתיב 'בארגז מצדו' אלמא כל היכא דהוי ארון הוי ארגז בהדיה וכי איגניז איגנז בהדיה" עכ"ל. 

וחידוש יש בדבר שלמדים מהפסוק הזה, אשר לכאורה הוא רק סיפור הדברים מה שאמרו כהני הפלשתים, אלא שהבינו חז"ל, שאם הנביא קבע את דבריהם בספרו, נראה שכך הוא רצון ה' שיהיה הארגז ליד הארון. 

ובספר בן יהוידע {ליומא נ"ב} דייק דוקא הארגז היה תמיד מונח ליד הארון, ואח"כ נגנז עמו. אבל עפולי (טחורי) הזהב ועכברי הזהב לא הביאו אותם לקדש הקדשים להיות ליד הארון. 

עכ"ל. 

ממשיך הנביא ואומר: {שם ו} וְלָמָּה תְכַבְּדוּ אֶת לְבַבְכֶם כַּאֲשֶׁר כִּבְּדוּ מִצְרַיִם וּפַרְעֹה אֶת לִבָּם הֲלוֹא כַּאֲשֶׁר הִתְעַלֵּל בָּהֶם וַיְשַׁלְּחוּם וַיֵּלֵכוּ – "וכי איבדתם את שפיות דעתכם שאתם עדיין מחזיקים בארון?! וכי אתם רוצים לקבל את המכות שקיבלו המצריים במצרים?!" 

נשאלת השאלה – ואיך באמת מחזירים את הארון?  

כאן היה דבר מאד מענין. הם החליטו לבדוק באיזה דרך לשלוח את הארון חזרה – מה הם עשו? הם החליטו לקחת שתי פרות שלא עלה עליהם עול מעולם, ולרתום אותן לעגלה ולראות האם הם ילכו;

אומר הנביא: {שם ז} וְעַתָּה קְחוּ וַעֲשׂוּ עֲגָלָה חֲדָשָׁה אֶחָת וּשְׁתֵּי פָרוֹת עָלוֹת אֲשֶׁר לֹא עָלָה עֲלֵיהֶם עֹל וַאֲסַרְתֶּם אֶת הַפָּרוֹת בָּעֲגָלָה וַהֲשֵׁיבֹתֶם בְּנֵיהֶם מֵאַחֲרֵיהֶם הַבָּיְתָה: {ח} וּלְקַחְתֶּם אֶת אֲרוֹן ה' וּנְתַתֶּם אֹתוֹ אֶל הָעֲגָלָה וְאֵת כְּלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר הֲשֵׁבֹתֶם לוֹ אָשָׁם תָּשִׂימוּ בָאַרְגַּז מִצִּדּוֹ וְשִׁלַּחְתֶּם אֹתוֹ וְהָלָךְ: {ט} וּרְאִיתֶם אִם דֶּרֶךְ גְּבוּלוֹ יַעֲלֶה בֵּית שֶׁמֶשׁ הוּא עָשָׂה לָנוּ אֶת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת וְאִם לֹא וְיָדַעְנוּ כִּי לֹא יָדוֹ נָגְעָה בָּנוּ מִקְרֶה הוּא הָיָה לָנוּ: {י} וַיַּעֲשׂוּ הָאֲנָשִׁים כֵּן וַיִּקְחוּ שְׁתֵּי פָרוֹת עָלוֹת וַיַּאַסְרוּם בָּעֲגָלָה וְאֶת בְּנֵיהֶם כָּלוּ בַבָּיִת: {יא} וַיָּשִׂמוּ אֶת אֲרוֹן ה' אֶל הָעֲגָלָה וְאֵת הָאַרְגַּז וְאֵת עַכְבְּרֵי הַזָּהָב וְאֵת צַלְמֵי טְחֹרֵיהֶם: {יב} וַיִשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ עַל דֶּרֶךְ בֵּית שֶׁמֶשׁ בִּמְסִלָּה אַחַת הָלְכוּ הָלֹךְ וְגָעוֹ וְלֹא סָרוּ יָמִין וּשְׂמֹאול וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים הֹלְכִים אַחֲרֵיהֶם עַד גְּבוּל בֵּית שָׁמֶשׁ. 

נשאלת השאלה – מה פירוש "וַיִשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת"?

אומר המשבצות זהב – איתא בגמרא {עבודה זרה כד ע"ב ובילקוט שמעוני כאן רמז ק"ג}: מאי 'וישרנה'? א"ר יוחנן משום ר' מאיר שאמרו שירה וכן אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: שישרו פניהן (שסובבו פניהם אל הארון) ואמרו שירה וכו'. 

וברש"י כאן וז"ל וישרנה הרי תיבה זו אנדרוגינוס מלמד שאף הוולדות היו אומרים שירה … וכוונת רש"י מבאר המהרש"א שתחילת התיבה היא לשון זכר, כי לפרות נקבות היה צריך לומר 'ותשרנה', וכיון שהתיבה מתחילה ביו"ד במקום התי"ו 'וישרנה', הרי שהתחלת התיבה לשון זכר, ולהסתיים בלשון זכר היה צריך להיאמר  'וישירו', ולפיכך זו התיבה תחילתה לשון זכר וסופה לשון נקבה 'אנדרוגינוס'. ולכך תירץ רש"י שתחילת התיבה תרמוז לוולדות שהיו בבית שאף הם אמרו שירה, וסוף התיבה לשון נקיבה הם האמהות שהיו קשורים אל הארון. 

והנה הריטב"א בחידושיו לע"ז (שם) הקשה, למה לא נזכר נס זה שהפרות שרו, יחד עם העשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, ותירץ דכיון שכבר מוזכר פי האתון, לא צריך להזכיר את הפרות שאמרו שירה, שדכח זה כבר נברא  בפי האתון. ובבן יהוידע בחידושי ע"ז כתב שני תירוצים אחרים: א. כיון שיצאה מזה רעה  גדולה לישראל שנהרגו עי"ז שבעים איש השקולים כנגד חמשים אלף, ומשירת הפרות יצא קטרוג גדול על ישראל, אשר לא כבדו את הארון לפי מה שהיה ראוי להם לכבדו, לכך לא מוזכר נס זה לטובה עם שארי ניסים. ועוד כתב לבאר, דאין חידוש מיוחד בשירת הפרות, דהרי ידוע שכל הנבראים אומרים שירה, כמבואר בפרק שירה כל נברא ונברא  מה היא השירה שלו, וכפי שביאר האריז"ל הכוונה, שהמלאך של כל נברא ונברא הוא שאומר את השירה, וכן היה גם כאן, שהמלאך של הפרות היה בתוך פה הפרות ואמרו שירה, ואין זה בריאה מחודשת של כח הדיבור עבור הפרות, משא"כ בפה האתון שאמרה דברי תוכחה לבלעם והתווכחה עמו בעצמה, לזה היה צריך בריאה מיוחדת של כח הדיבור, ולכך הוזכר דוקא פי האתון בעשרה ניסים שנבראו בערב שבת בין השמשות. 

והנה בגמרא {שם} כמה דעות, מה היה השיר ששרו הפרות … ושם בגמרא: "ורבי יוחנן דידיה אמר 'ואמרתם ביום ההוא הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו' והוא פסוק בישעיה י"ב, והנה בדברי הימים {א, טז} כתיב דביום שהכניסו את הארון לעיר דוד בתוך האהל אשר נטה לו דוד, ביום ההוא אז נתן דויד בראש להודות לה' ביד אסף ואחיו, 'הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו, שירו לו שיחו בכל נפלאותיו וגו', זכרו נפלאותיו אשר עשה מופתיו ומשפטי פיהו' וגו', כל הפסוקים שאומרים כל יום בתפילת שחרית וכמבואר ברש"י {שם פס' ח}, שהם כל העלילות שהתרחשו עם הארון שהתעולל הקב"ה בפלשתים על דבר הארון, {ובפס' י"ב} "זכרו נפלאותיו" – מכת עכברים. ושלקחו פרות עולות ובניהם כלו בבית, וישרנה הפרות ולא חזרו אחריהם, ופרץ בעוזא, וכל השיר נעשה על הארון, והיו אומרים אותו על תמיד של שחר, ושירו לה' על תמיד של בין הערבים, ועוד שם ברש"י {פס' ל"ה} וז"ל: ולכן אמר דוד כשהביא הארון שני מזמורים הללו ומפרש בב"ר לפי שהפרות כששרו אמרו שני מזמורים הללו. רבי שמואל בר נחמני אמר: וישרנה הפרות; מה שירה אמרו? הודו לה' קראו בשמו, רבי אלעזר אומר: שירו לה' כל הארץ (הוא חצי השני של השירה מפס' כ"ג ולהלן) לפיכך תקנם דוד, לאמרם לפני הארון מזמור אחד שחרית ומזמור אחד ערבית…

וכך נאמר ב'סדר עולם' (להתנא רבי יוסי בר רבי חלפתא) פי"ד: ביום ההוא אז נתן דויד בראש (דה"א טז, ז) בשחר היו אומרים "הודו לה' קראו בשמו וגו'" (שם טז, ח), עד "אל תגעו במשיחי וגו' (פס' כב), ובין הערבים היו אומרים "שירו לה' כל הארץ" (שם טז כג), עד "ויאמרו כל העם אמן והלל לה' (שם טז לו), וכך היו אומרים כל ארבעים ושלש שנה לפני הארון עד שהביאו שלמה לבית העולמים, עכ"ל. ולכך מתוקן בסדר התפילה לומר 'הודו לה' בהתחלת התפילה , ולאחר אמירת  סדר  הקרבנות, והוא מעין מה שתיקן דוד לאמרו על שני התמידים, ושיר של יום שהיו אומרים בבית המקדש תיקנו לאומרו אחר סדר תפילת השחר, אשר הוא כנגד התמיד "ונשלמה פרים שפתינו". 

ע"פ הדברים האלה, נוכל להבין דבר נפלא:

בנוסח אשכנז אומרים 'הודו' לאחר 'ברוך שאמר' – ולמה? פשוט מאד. אם אומר לנו הרוקח שישנן עשר הודאות כנגד עשר המכות, ואומר הספר רזיאל המלאך, שג' פעמים נאמר "אהיה אשר אהיה" וז"ל: "באמרו אהי"ה אשר אהי"ה גם הם אהי"ה לעשר דברות התורה אהי"ה לעשר ספירות, אהי"ה לעשר מכות במצרים" – היינו, עשרת המאמרות הוציאו החוצה את עשרת המכות, ומעשרת המכות יצאו עשרת הדברות; א"כ לאחר עשרת המאמרות מתחילים עשרת המכות – "הוֹדוּ לַה' קִרְאוּ בִּשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו" – היינו, "תספרו לכולם מה עשה הקב"ה למצריים במצרים" – ולמה? כי זה מה שגרם לפלישתים לשחרר את ארון הברית!

בא האבודרהם ואומר, שלא רק ב'ברוך שאמר' ישנן עשרה מאמרות, אלא גם בפסוקי דזמרה;

כותב האבודרהם {סדר פסוקי דזמרה והקדיש} – ויש באלו המזמורים רמז לעשרה מאמרות. כיצד, ברוך שאמר והיה העולם כנגד מאמר ראשון שהוא בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. מזמור לתורה {תהילים ק} כנגד מאמר שני שהוא יהי אור, ועליו מודים הבריות כי כולם צריכין לאורה, וזהו שכתוב {איוב כה, ג} ועל מי לא יקום אורהו, ועל כן כל אדם חייב להודות לו. ותמצא במזמור זה ארבעה שמות כנגד ארבעה הצריכים להודות. יהי כבוד י"י לעולם, אינו מזמור אלא פסוקים מפוזרים מהתהילים. וכתוב בו {תהלים קג, יט} י"י בשמים הכין כסאו והוא כנגד מאמר שלישי שהוא יהיה רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים, וזהו כבודו של מקום שהבדיל כסאו  למעלה ולא היה הכל בערבוביא כבתחילה. אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה {שם פד, ה} כנגד מאמר רביעי שהוא יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה, שאם לא כן לא היה לבריות מקום לישב בו ולהלל לשם. יהללוך סלה, הסמ"ך בדגש. שככה לו, הלמ"ד בדגש. הללויה הללי נפשי את י"י {שם קמ"ו} וכתיב נותן לחם לרעבים כנגד מאמר חמישי שהוא ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא  עשב מזריע זרע עץ פרי וכו'. הללויה כי טוב זמרה אלהינו כי נעים נאוה תהילה {שם קמ"ז}, וכתיב מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא כנגד מאמר שישי שהוא יהי מאורות ברקיע השמים. לתבונתו אין ספר בלא ו"ו בתחילה. ומשפטים בל ידעום בו"ו בתחילה. הללויה הללו את י"י מן השמים הללוהו במרומים {שם קמ"ח}, וכתיב הללו את י"י מן הארץ תנינים וכל תהומות, ואומר אחר כך החיה וכל בהמה רמש וצפור כנף כנגד מאמר שביעי שהוא ישרצו המים שרץ נפש חיה וגו' וכתיב ויברא אלהים את התנינים הגדולים וגו'. הללו את י"י מן הארץ, בלא יו"ד בתחילה. הודו על ארץ ושמים, בחולם בין הדל"ת והו"ו האחרונה. הללויה שירו לי"י שיר חדש תהילתו בקהל חסידים {שם קמ"ט}, כנגד מאמר שמיני שהוא תוצא הארץ נפש חיה למינה, וזו היא חסידות גדולה שאין רצונו שיזקק מין לשאינו מינו. וחרב פיפיות בו"ו בתחילה. הללויה הללו אל בקדשו {שם קנ}, וכתיב כל הנשמה תהלל יה כנגד מאמר תשיעי שהוא ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו, שאין בכל הנבראים מי שיודע להלל  אלא האדם המדבר. ויש במזמור הזה עשרה פעמים הללו כנגד עשרה מאמרות. והללויה אינו מן המנין, שהוא תיבה אחת. ויברך דוד את י"י לעיני כל הקהל וגו', וכתיב ואתה מושל בכל כנגד מאמר עשירי שהוא ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה וגו', נמצא שהשליט את האדם על הכל, ואנו אומרים לו אע"פ שהשלטת את האדם על שאר בריותך וצויתו למשול בהם אתה הוא מושל בכל. ומתחילת ויברך דוד עד ומהללים לשם תפארתך הוא כתוב בדברי הימים (א' כט, י-יג). ומן ויברכו שם כבודך עד במים עזים הוא כתוב בעזרא (נחמיה ט, ה-ח). הרי כאן רמז לעשרה מאמרות.  

לאחר הדברים האלה, אם דברנו על עשרה מאמרות ועל עשר המכות, נשאר לנו רק עשרת הדברות – ואיפה נמצאים עשרת הדברות?

אומר תוספות {ברכות יב: ד"ה 'בקשו לקבוע'} – איתא בירושלמי דאותן ג' פרשיות שתקנו בקרית שמע לפי שבהן עשרת הדברות. 

איפה בדיוק?

כותב האבודרהם {יוצר, קריאת שמע וברכותיה} – גרסינן בירושלמי בפ"ק דברכות, מפני מה קורין פרשיות הללו בכל יום, ר' לוי ור' סימון; ר' סימון אמר: מפני שכתוב בהן שכיבה וקימה. ר' לוי אומר: מפני שעשרת הדברות כלולות בהן. אנכי י"י אלהיך – שמע ישראל י"י אלהינו. לא יהיה לך אלהים אחרים על פני – י"י אחד. לא תשא את שם י"י אלהיך לשוא – ואהבת את י"י אלהיך , מאן דרחים למלכא לא משתבע בשמיה לשקרא. זכור את יום השבת לקדשו – למען תזכרו, ר' אומר זו היא מות שבת שהיא שקולה כנגד כל מצותיה של תורה … כבד את אביך ואת אמך – למען ירבו ימיכם וימי בניכם. לא תרצח – ואבדתם מהרה, מאן דקטיל מיתקטיל. לא תנאף – ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, אמר ר' לוי לבא ועינא תרי סרסורי דחטאה נינהו … לא תגנוב – ואספת דגנך ולא דגנו של חבירך. לא תענה ברעך עד שקר – אני י"י אלהיכם … לא תחמוד בית רעך – וכתבתם על מזוזות ביתך ולא על בית רעך. למדנו מזה שצריך אדם לקרא שלש פרשיות אלו בכוונת הלב למצוה מן המובחר וכאילו קרא עשרת הדברות שהם עיקר הדת.  

בא שבולי הלקט ואומר דבר מדהים;

כמה תשבחות יש בקדיש?

כותב שבולי הלקט {דין קדיש בעשרה} – יתגדל ויתקדש. יש בקדיש י' לשונות של שבח, ואילו הן: יתגדל, יתקדש, יתברך, ישתבח, יתפאר, יתרומם, יתנשא, יתעלה, יתהדר, יתהלל. יש מן הגאונים ז"ל שאומרין שהן כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם. וממנה אתה למד שעל כן ניתקן שאומרים "בעלמא דברא כרעותיה". ומפני מה הפסיקו בין יתגדל ויתקדש לשאר השבחות ? מצינו אגדה שעשרת הדיברות כלולין בי' מאמרות [ובקדיש יש י' שבחות כנגד י' מאמרות] וכשם שהיה הפסק בין ב' דיברות הראשונות לח' דיברות אחרונות, שב' הראשונות נאמרו מפי הגבורה וח' האחרונות שמעו מפי משה, כך הפסיקו בקדיש בין ב' הראשונות לח' האחרונות. 

כותב הספר אור צדיקים {תיקון התפלה אות טו – טז} – כתב רש"ל בתשובה ס"ד אני נוהג לומר י' דברות קודם ברוך שאמר כי איתא במדרש דעשרה מאמרות נגד עשרת הדברות, ובברוך שאמר עשרה פעמים ברוך על בריאת עולם ומעשה בראשיץ

ראיתי במדרש הנעלם שמזמור מי יגור באהלך בו מרומזים עשרת הדברות, גם ראיתי בנוסחא סדר תפילה של הרמב"ם לומר מזמור זה אחר משנת אלו דברים, ורש"ל כתב ג"כ לומר עשרת הדברות קודם ברוך שאמר כנזכר, על כן הנהגתי בעצמי לומר מזמור זה קודם ברוך שאמר ולכוון בו עשרת הדברות כפי המבואר במדרש הנעלם והוא זה מזמור לדוד ה' מי יגור באהלך, מי ישכון בהר קדשך, הולך תמים נגד אנכי ה' אלהיך, כתיב הכא הולך תמים וכתיב התם תמים תהיה עם ה' אלהיך. ופועל צדק נגד לא יהיה לך אלהים אחרים וגו' כי ההורג להמסית לעובד עכו"ם נקרא צדיק שנאמר ידך תהיה בו בראשונה להמיתו וכו' כי בקש להדיחך מעל ה' אלהיך. ודובר אמת בלבבו, נגד לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, לא רגל על לשונו לא עשה לרעהו רעה, נגד לא תענה ברעך עד שקר שזה עושה לרעהו רעה, וחרפה לא נשא על קרובו נגד לא תגנוב שעושה חרפה לקרוביו, אי נמי נגד זכור את יום השבת לקדשו שלא יחלל  את השבת, נבזה בעיניו נמאס, נגד לא תרצח, כי הנבזה בעיניו והוא עניו לא יבוא לידי רציחה, ואת יראי ה' יכבד כנגד כבד את אביך ואת אמך … נשבע להרע ולא ימיר, נגד לא תנאף … כספו לא נתן בנשך, כנגד לא תגנוב … ושחד על נקי לא לקח נגד לא תחמוד, עושה אלה לא ימוט לעולם. ומזמור זה הוא עצום בסודות נפלאות, וגם מסוגל להעלות חן ולהזהיר לאומרו בסדר הנזכר. 

כותב השפת אמת {וארא שנת תרל"ו} – וידבר אלקים כו' ויאמר אליו אני ה' כו' {ו, ג}. במדרש {שמו"ר ו, א} התחיל במדת הדין, וראה שבשביל צער ישראל דיבר, חזר למדת הרחמים כו'. אשר חכמים יגידו, ושמענו מרבותינו ז"ל: כי יציאת מצרים היה תיקון כל מעשה בראשית, וכלל הדברים – שבאמצעות עשר מכות נתקנו עשרה מאמרות, ונעשה אחר כך עשרת הדברות. 

אומרים חז"ל {פסיקתא רבתי עשרת הדברות, אות י"ט – כ} – נאמרו עשרת הדברות כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם: "אנכי" כנגד {בראשית א} "ויאמר אלהים יהי אור" וכתיב {ישעיה ס} "והיה ה' לך לאור עולם". "לא יהיה לך" כנגד {בראשית א} "ויאמר אלהים יהי רקיע" אמר הקב"ה היה מבדיל ביני ובין ע"ז שנקרא מכונסים כדכתיב {ירמיה ב} אותי עזבו מקור וגו'. "לא תשא" כנגד {בראשית א} ויאמר אלהים יקוו המים, אמר הקב"ה המים חלקו לי כבוד ופינו את עצמן ואין אתם חולקים לי כבוד מלישבע בשמי לשקר. "זכור" כנגד {שם} ויאמר אלהים תדשא הארץ, אמר הקב"ה מה דתיכול בשבת מוקיר שלא נברא העולם אלא שלא יהו חוטאים ויהו חיים לעולם ואוכלים גידולי הארץ. "כבד" כנגד "ויאמר אלהים יהי מאורות ברקיע השמים", אמר הקב"ה הא בריתי לך תרין נהורים אביך ואמך הוי זהיר ביקריהון. "לא תרצח" כנגד "ויאמר אלהים ישרצו המים", אמר הקב"ה הא ברייתי לך זוגך כל חד וחד דבק בזוגיה במיניה. "לא תגנוב" כנגד "ויאמר אלהים הנה נתתי לכם כל עשב זורע זרע וגו', אמר [הקב"ה] אחד מכם אל יפשוט ידו בגניבה ובממון חבירו אלא מן ההפקר כעשבים הללו. תני רבי חייא: הנשמר בגינה אסור משום גזל ושאינו נשמר בגינה מותר משום גזל. "לא תענה" כנגד "ויאמר אלהים נעשה אדם וגו'". אמר הקב"ה הא ברייתי לך חבריתך כדמותי ואת חבית ודמית לבילמי לא תסהיד על חברך סהדו דשקר. "לא תחמוד" כנגד "ויאמר אלהים לא טוב היות האדם לבדו", אמר הקב"ה: הא ברייתי לך זוגך כל חד וחד מינכון ידבק בזוגיה לא תחמד מנכון אתתא דחבריה. 

נאמרו עשרת הדברות כנגד עשר מכות שהביא הקב"ה על המצרים במצרים: "אנכי" כנגד מכת דם {תהלים עח} ויהפך לדם יאוריהם, אלא תאמר כפרעה {יחזקאל כט}לי יארי ואני עשיתני, אל תאמר שאני בראתי עצמי. "לא יהיה לך" כנגד צפרדעים עלו בתנורים חמים, אמר הקב"ה: הצפרדעים חלקו לי כבוד ואין אתם חולקים לי כבוד. "לא תשא" כנגד מכת כינים" שהשביעם הקב"ה ועלו. "זכור" כנגד מכת ערוב, אמר הקב"ה: לא תערוב ולידן חולא ושבתא כחדא. "כבד" כנגד מכת דבר, דכתיב {שמות כ} למען יאריכון ימיך. "לא תרצח" כנגד מכת שחין, אמר הקב"ה: אל תהי רוצח ודמו של אותו האיש בגופו. "לא תנאף" כנגד מכת ברד {שמות ט} ויהי ברד ואש מתלקחת  בתוך הברד וכתיב {משלי ו} היחתה איש אש בחיקו וגו' כן הבא אל אשת רעהו וגו'. "לא תגנוב" כנגד מכת ארבה כתיב {יואל ב} בעד החלונות יבואו כגנב. "לא תענה" כנגד מכת חושך, אמר הקב"ה: אם אין עדותיך מאירה לך כאורה הזאת אל תעידנה. "לא תחמוד" כנגד מכת בכורות שהיו המצרים שטופים בזימה ונמצאו כולם בכורים. 

א"כ נמצאנו למדים, שכל עשרת מכות מצרים היו מכוונות כנגד עשרת המאמרות, שדרכם הראה הקב"ה לכולם כיצד נראו עשרת המאמרות; וכי לא יכל הקב"ה להביא על המצריים במצרים מכות חזקות יותר דוגמא ה'קורונה'?! ☺ – התשובה פשוטה מאד. 'קורונה' לא קשורה בכלל לבריאת העולם; רצה הקב"ה להביא בדוקא עשר מכות שמכוונות כנגד בריאת העולם!

אם אלה הדברים, נוכל לסיים בדברי המהר"ל:

אומר המהר"ל {גבורות ה' , פרק נ"ז} – ועוד יש לך לדעת גם כן, כי כאשר הביא הקב"ה על המצרים המכות הכה אותם בכל חלקי העולם, שכמו שאמרנו שבאו עליהם מכות למטה ולמעלה ובחלל העולם, כך היו באים עליהם המכות בכל חלקי העולם גם כן, וחלקי העולם הם עשרה, והם עשרה חלקים שברא הקדוש ברוך הוא בששת ימי בראשית ולכל חלק אחד מאמר אחד בפני עצמו, והם עשרה מאמרות שבהם ברא עולמו, כי בראשית גם כן מאמר הוא כדאיתא במסכת ראש השנה {לב ע"א} ואף על גב שלא היו המכות באות עליהם כסדר מאמרות שבהם ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו מפני שכל אחד ואחד סדר מיוחד, וזה כי לענין הכאת המכה תמיד המכה שהיא מלמעלה יותר קשה ואין להביא מכה קשה ואח"כ שאינה קשה כל כך, ולפיכך היו עולים מלמטה למעלה וזה שגורם שנוי בסדר מאמרות … מכת בכורות ראשית אונם הוא נגד מאמר בְּרֵאשִׁית שהבכור ראשית לבאים אחריו, והוא נגד מאמר בְּרֵאשִׁית שהוא ראשית הבריאה גם כן ושניהם ראשית הם. וכמו שמכת בכורות שקולה נגד כל המכות, כך מאמר בראשית שקול נגד כל המאמרות שכן יש במדרשות.