פרשת בא ה׳תשפ״ב

פרשת בא – מכת בכורות – שנת תשפ"ב.

פרשת השבוע שנקרא בע"ה בשבת זו, פרשת בא. הפרשה המסיימת את עשרת המכות, כאשר בפרשה שלנו ישנן את ג' המכות האחרונות – מכת ארבה, חושך ובכורות. 

הגאון מוילנא הסביר את המחלוקת שישנה בין ת"ק לר' יהודה – האם גורסים 'בכורות' או שמא גורסים 'מכת בכורות'; אם גורסים 'בכורות' הכוונה שהבכורות עצמם מתו. ואם גורסים 'מכת בכורות', פירוש הדבר שהבכורות הרגו את המצריים;

אומר המדרש {ילקוט שמעוני, בא, רמז קפ"ו} – כשלקחו פסחיהם באותה שעה נתקבצו בכורות אומות העולם אצל ישראל ושאלום למה היו עושים כך, אמרו להם זבח פסח הוא לה' שיהרוג בכורי מצרים. הלכו אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש ממנו שישלחו ישראל ולא רצו ועשו הבכורות מלחמה והרגו מהם הרבה (שישים ריבוא), הדא הוא דכתיב {תהלים קל"ו י} למכה מצרים בבכוריהם.

יוצא א"כ, שכתוצאה ממכת הבכורות, יצאו ישראל ממצרים. ולכן הייתי רוצה להרחיב בה וללמוד ממנה יסוד גדול בעבודה השם. 

מכת בכורות היא אמנם המכה האחרונה. אבל היא היתה ההתראה הראשונה; {שמות ד, כא} וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת לִבּוֹ וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת הָעָם: {כב} וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל: {כג} וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ. 

משמע מכאן, שההתראה הראשונה היתה לא בדם ולא בצפרדע, אלא בהריגת הבן הבכור. 

נשאלת השאלה – ולמה ההתראה על מכת בכורות היתה דוקא עכשיו, היא הרי הולכת להיות רק בעוד שנה?!

אומר רש"י – שלח את בני וגו' הנה אנכי הרג וגו' . היא מכה אחרונה ובה התרהו תחלה מפני שהיא קשה וזה הוא שאמר (איוב לו כב) הן אל ישגיב בכחו, לפיכך מי כמהו מורה (איוב לו כב) . בשר ודם המבקש להנקם מחברו מעלים את דבריו שלא יבקש הצלה, אבל הקדוש ברוך הוא ישגיב בכחו ואין יכולת להמלט מידו, כי אם בשובו אליו, לפיכך הוא מורהו ומתרה בו לשוב. 

אומרים חז"ל {שמות רבה, פרשה טו, אות כז} – יִתְעַלֶּה שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא (ישעיה מו, י): מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית, בְּאַבְרָהָם הוּא אוֹמֵר (בראשית טו, יד): וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי, מַהוּ דָּן, מַכַּת בְּכוֹרוֹת שֶׁנִּקְרָא נֶגַע, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יא, א): עוֹד נֶגַע אֶחָד. מַהוּ דָּן אָנֹכִי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹרֵעַ אֲנִי מֵהֶם בְּמַכַּת בְּכוֹרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ. וְהַסִּימָן הַזֶּה מָסַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם, וְאַבְרָהָם לְיִצְחָק, וְיִצְחָק לְיַעֲקֹב, וְיַעֲקֹב לְלֵוִי, וְלֵוִי לִקְהָת, וּקְהָת לְעַמְרָם, וְעַמְרָם לְמשֶׁה, וְהָיָה משֶׁה מְשַׁמְּרוֹ וּבָא.

אומר האור החיים הקדוש – כה אמר ה' בני בכורי. צריך לדעת כונת נבואה זו שלא בזמנה. גם במה שמר לבל יטעה משה ויאמר נבואה זו לפרעה בפעם ראשונה בעמדו לפני פרעה. 

ונראה שנתחכם אל עליון להרים מכשול מלב משה לבל יקוץ בשליחות וח"ו תולד בדעתו תולדה רעה בראותו עוצם המכות ופרעה לא קם ולא זע ויארך זמן חודש נכנס חודש יוצא, לזה שם דבר בפיו ויהיה לו למבטח לבל יחשוב מחשבות און ח"ו ואמר אליו ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכורי, ומעתה יהיה מצפה משה לדבר זה וכל עוד שלא יראה מכת בכורות יסעוד לבו ולא יהיה מתירא כל עוד שלא הביא עליו מכה זו. ושיעור הנבואה הוא על זה הדרך בלכתך לשוב מצרים ראה וגו' והנני מודיעך שאני אחזק את לבו ולא ישלח אפי' אחר כמה מכות ולבסוף ואמרת אליו וגו' הנני הורג וגו'.

עוד נתחכם בזה להודיעו למשה כי מכה זו תהיה באחרונה כי בה ישלח פרעה את העם כי לא אמר ה' שיחזק לב פרעה אחר מכת בכורות, ואשר לזה כשאמר פרעה למשה (לקמן י כח) אל תוסף ראות פני הכיר כי הגיע עת מצוה שאמר לו ה' בדרך בבואו ממדין למצרים ואמרת בני בכורי.

א"כ כשאמר לו פרעה: {י, כח} אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת – ידע משה שזהו זה, כעת מגיעה מכת בכורות!

לכאורה, פרעה היה צריך לומר לו: "כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי אהרוג אותך" – כי אם הוא אומר לו "תָּמוּת", משמע שעצם ראיית פרעה תצא נשמתו של משה – והדבר לא הגיוני, וכי מי הוא פרעה שתצא נשמתו של משה בגללו?!

אומר האבן עזרא – תמות. אתה תהיה חייב מיתה שתמרוד במלכות. 

בא התרגום יונתן בן עוזיאל וכותב דבר פלא – ומי יהרוג אותו?! אמר לו פרעה: " וְאֶמְסוֹר יָתָךְ בְּיַד בְּנֵי נְשָׁא אִילֵין דַּהֲווֹ תַּבְעִין נַפְשָׁךְ לְמִיסַב יָתָהּ" – אותם אנשים שבאו להלשין עליך אצלי – היינו דתן ואבירם!

דבר נוסף שיש לנו לדעת, השם של חג הפסח נקרא גם הוא ע"ש מכת בכורות – ולמה? כי אומרת התורה: {יב, כז} וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וגו'.

פירוש הדבר, אמנם גם במכת דם וגם במכת צפרדע הקב"ה שיחרר את בתי בני ישראל. אבל לזכר אותה 'פסיחה' שפסח הקב"ה על בתי ישראל, נקרא חג הפסח בשמו. 

כדי להיכנס לעומק הדברים, נצטרך לעמוד על שורה נוספת ברש"י;

אומר רש"י [ד, כב] – בני בכרי. לשון גדלה, כמו (תהלים פט כח) אף אני בכור אתנהו, זהו פשוטו. ומדרשו כאן חתם הקדוש ברוך הוא על מכירת הבכורה שלקח יעקב מעשו. 

לכאורה, מכירת הבכורה לא היתה עכשיו אלא כאשר יעקב ועשו היו בני 15; ביום שבו נפטר אברהם אבינו, הגיע עשו מהשדה וראה את יעקב מבשל עדשים – "מה פתאום אתה מבשל עדשים?!", אמר לו יעקב: "סבא אברהם מת היום" – ואז מבקש ממנו עשו: {בראשית כה, ל} הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי. יעקב אבינו מנצל את הרגע, ומבקש ממנו למכור לו את הבכורה – {שם לג} וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב: {לד} וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה. 

הגושפנקה הראשונה שניתנה למכירת הבכורה, היתה כעבור 48 שנים – ולמה כעבור 48 שנים?! כיון שיצחק אבינו היה בן 75 בזמן שאברהם אבינו נפטר, שהרי נולד כשאברהם היה בן מאה שנה. ובגיל 123 ביקש יצחק מעשו לעשות לו מטעמים על מנת שהוא יברך אותו. לכן אם נעשה חשבון 123-75 נקבל 48 שנים שחלפו ממכירת הבכורה. 

חלפו להן 48 שנים, ורבקה שומעת את דברי יצחק לעשו וקוראת מהר ליעקב ומבקשת ממנו – {כז, ט} לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב: {י} וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ וְאָכָל בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ לִפְנֵי מוֹתוֹ; יעקב מקבל את הברכות ומיד מגיע עשו – {שם ל} וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה יִצְחָק לְבָרֵךְ אֶת יַעֲקֹב וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ: {לא} וַיַּעַשׂ גַּם הוּא מַטְעַמִּים וַיָּבֵא לְאָבִיו וַיֹּאמֶר לְאָבִיו יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ בַּעֲבֻר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ … {לג} וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה: {לד} כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר לְאָבִיו בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי: {לה} וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ: {לו} וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי וַיֹּאמַר הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה. 

אומר רש"י – הכי קרא שמו. לשון תימה הוא, כמו (לקמן כט טו) הכי אחי אתה, שמא לכך נקרא שמו יעקב על שם סופו שהוא עתיד לעקבני. תנחומא (תנחומא ישן כג) למה חרד יצחק, אמר שמא עון יש בי שברכתי הקטן לפני הגדול, ושניתי סדר היחס. התחיל עשו מצעק ויעקבני זה פעמים, אמר לו אביו מה עשה לך, אמר לו את בכורתי לקח, אמר בכך הייתי מצר וחרד שמא עברתי על שורת הדין, עכשיו לבכור ברכתי, גם ברוך יהיה. 

א"כ כעבור 48 שנה מהמכירה, חתם יצחק אבינו שהמכירה שרירה וקיימת! – כל זה היה כאשר יעקב אבינו היה בן 63. 

חולפות להן השנים, ויעקב אבינו שוהה בישיבת שם ועבר במשך 14 שנים, ובגיל 77 הוא מגיע לחרן ובגיל 97 הוא חוזר בחזרה לארץ ישראל. בדרך הוא מספיק להיאבק עם שרו של עשו, כאשר שרו של עשו מבקש ממנו {לב, כז} שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר – ויעקב מצדו אומר לו: "לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי" – ובמה מברך אותו המלאך?! – {שם כט} וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל;

אומר רש"י – לא יעקב. לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה וברמיה כי אם בשררה ובגלוי פנים, וסופך שהקדוש ברוך הוא נגלה עליך בבית אל ומחליף את שמך, ושם הוא מברכך, ואני שם אהיה ואודה לך עליהן, וזהו שכתוב (הושע יב ה) וישר אל מלאך ויכל בכה ויתחנן לו, בכה המלאך ויתחנן לו, ומה נתחנן לו (שם) בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו, המתן לי עד שידבר עמנו שם, ולא רצה יעקב, ועל כרחו הודה לו עליהן, וזהו (פסוק ל) ויברך אותו שם, שהיה מתחנן להמתין לו ולא רצה. 

לכאורה, איך בדיוק אפשר לקנות בכורה?

התשובה פשוטה מאד. אמנם א"א לקנות בכורה ממשפחה אחרת. אבל אפשר לקנות בכורה אם מדובר בתאומים; כשנולדים תאומים, ישנם שני בכורות; האח' בכור ליציאה והא' בכור ליצירה – רש"י מביא את הדברים;

{בראשית כה, כד} וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ: {כה} וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו: {כו} וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם.

כותב רש"י – ואחרי כן יצא אחיו וגו'. שמעתי מדרש אגדה הדורשו לפי פשוטו, בדין היה אוחז בו לעכבו, יעקב נצר מטפה ראשונה ועשו מן השניה, צא ולמד משפופרת שפיה קצרה, תן לה שתי אבנים זו תחת זו, הנכנסת ראשונה תצא אחרונה, והנכנסת אחרונה תצא ראשונה, נמצא עשו הנצר באחרונה יצא ראשון, ויעקב שנצר ראשונה יצא אחרון, ויעקב בא לעכבו שיהא ראשון ללידה כראשון ליצירה, ויפטור את רחמה, ויטול את הבכורה מן הדין. 

פירוש הדבר, טען יעקב: "אם אני יוצא שני, סימן שנוצרתי ראשון!" – וכאן עלתה לה השאלה, האם הבכור הוא בכור ליציאה או שמא בכור ליצירה?

בא השפתי חכמים במקום והוא דבר נפלא – "כיון דכתיב ויצא הראשון היה לו לומר נמי ויצא השני, ומתרץ שמעתי מדרש אגדה וכו', פירוש משום הכי לא כתיב שני, דמן הדין היה לו לצאת ראשון כמו שהיה ביצירה ראשון וכו'". 

פירוש הדבר, אם התורה היתה אומרת עליו שהוא שני, משמע שהוא כבר לא יכול להיות בכור. היות וכך, המחלוקת ביניהם היתה 'מי הראשון' – האם הראשון הוא ראשון ליציאה, או שמא ראשון ליצירה? – היות והמחלוקת הזאת היתה קיימת, בא יעקב אבינו ואמר לעשו: "גם אם תאמר שיש לך משהו בבכורה – על שיצאת ראשון, אני קונה ממך את זה!"

כשהגיע יעקב אבינו לקבל את הברכות מיצחק, אמר לו יעקב: {כז, יט} אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ;

אומר בעל הטורים – בכרך. ב' עשו בכרך. [והפעם השניה] אנכי הורג את בנך בכרך. שאמר יעקב אני הוא שנאמר עלי בני בכורי ישראל, אבל עשו בנך בכורך נאמר עליו הנני הורג את בנך בכורך. 

א"כ למדנו שגם יצחק אבינו חתם על הבכורה – שאמר לו: "גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה" – היינו "גם בכור יהיה", וחוץ מזה, גם המלאך חתם על כך שקרא לו 'ישראל' ולא 'יעקב'. 

נשאלת השאלה – למה היה צריך לחכות 275 שנה אחרי שהמלאך חתם על הבכורה, כדי שהקב"ה יחתום גם הוא – למה צריך לחכות כ"כ הרבה זמן? 

לאחר הדברים האלה, בואו ניכנס לעוד כמה שאלות נוספות, ובסוף השיעור תהיה לנו תשובה לכל השאלות יחד:

ישנו מזמור בתהילים {מזמור קלו}, שאומרים אותו ביום שבת בפסוקי דזמרה, שנקרא גם 'הלל הגדול' יש בו עשרים וששה פסוקים ובכל פרק אנו מודים לקב"ה; 

אומר דוד המלך: {קלו, א} הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: {ב} הוֹדוּ לֵאלֹהֵי הָאֱלֹהִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: {ג} הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים כִּי לְעֹלָם חַסְדּוֹ: {ד} לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת לְבַדּוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: {ה} לְעֹשֵׂה הַשָּׁמַיִם בִּתְבוּנָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: {ו} לְרֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: {ז} לְעֹשֵׂה אוֹרִים גְּדֹלִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: {ח} אֶת הַשֶּׁמֶשׁ לְמֶמְשֶׁלֶת בַּיּוֹם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: {ט} אֶת הַיָּרֵחַ וְכוֹכָבִים לְמֶמְשְׁלוֹת בַּלָּיְלָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: {י} לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ … 

בא הספר משכיל לשלמה, ושואל שאלה נפלאה;

דוד המלך משבח את הקב"ה מתחילת הבריאה, שנאמר "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". אבל מהיום הרביעי לבריאה, מדלגים 2448 שנים! 

2448 שנים נמחקו מהמפה – אין "הודו לה' שברא את אדם הראשון כי לעולם חסדו", אין "הודו לה' שהציל את נח מהמבול כי לעולם חסדו",  אין "שהציל את אברהם אבינו מאור כשדים כי לעולם חסדו", ואין "שהציל את יצחק מהעקידה כי לעולם חסדו", אין "והציל את יעקב אבינו כי לעולם חסדו", אין "נתן לנו את י"ב השבטים כי לעולם חסדו" –  2448 שנים מתחילת הבריאה, לא נמצאים כאן. ומה כן נמצא? 

מְ – "לְעֹשֵׂה אוֹרִים גְּדֹלִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּו: אֶת הַשֶּׁמֶשׁ לְמֶמְשֶׁלֶת בַּיּוֹם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: אֶת הַיָּרֵחַ וְכוֹכָבִים לְמֶמְשְׁלוֹת בַּלָּיְלָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ – ומכאן מדלגים 2448 שנים עד למכת בכורות, שנאמר {י} לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". 

האמת היא, שמזמור קודם לכן גם הוא כל כולו שבח לה'; אומר דוד המלך: {שם קל"ה, א} הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה' הַלְלוּ עַבְדֵי ה': {ב} שֶׁעֹמְדִים בְּבֵית ה' בְּחַצְרוֹת בֵּית אֱלֹהֵינוּ: {ג} הַלְלוּיָהּ כִּי טוֹב ה' זַמְּרוּ לִשְׁמוֹ כִּי נָעִים: {ד} כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ יִשְׂרָאֵל לִסְגֻלָּתוֹ: {ה} כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹהִים: {ו} כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ בַּיַּמִּים וְכָל תְּהוֹמוֹת: {ז} מַעֲלֶה נְשִׂאִים מִקְצֵה הָאָרֶץ בְּרָקִים לַמָּטָר עָשָׂה מוֹצֵא רוּחַ מֵאוֹצְרוֹתָיו: {ח} שֶׁהִכָּה בְּכוֹרֵי מִצְרָיִם מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה … 

בהתחלה מודים לקב"ה על בריאת העולם, אח"כ מודים לו על מכת בכורות, ולאחר מכן מודים לו גם על מכות מצרים – {שם ט} שָׁלַח אֹתוֹת וּמֹפְתִים בְּתוֹכֵכִי מִצְרָיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל עֲבָדָיו וכו'. 

נשאלת השאלה – למה דילג דוד המלך כ"כ הרבה שנים, לכאורה, עד למכת בכורות ולא ציין את שאר המכות ואת האבות הקדושים; למה לא משבח דוד המלך את הקב"ה על הצלת נח ועל הצלת אברהם אבינו מכבשן האש?

שאלה נוספת שצריכה ביאור;

בעוד כשלשה חודש נסב כולנו על שולחן ליל הסדר, ושם בהגדה נאמר ט"ו בתים שבהם נודה להקב"ה על כל פרט ופרט ביציאת מצרים – "כַּמָה מַעֲלוֹת טוֹבוֹת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ: אִלּוּ הוֹצִיאָנוּ מִמִצְרַיִם וְלֹא עָשָׂה בָּהֶם שְׁפָטִים – דַּיֵנוּ: אִלּוּ עָשָׂה בָּהֶם שְׁפָטִים, וְלֹא עָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם – דַּיֵנוּ …" – וכך הוא ממשיך, עד שהוא מגיע לדברי השבח וההלל של הקב"ה: "עַל אַחַת כַּמָה וכַמָה טוֹבָה כְּפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ: הוֹצִיאָנוּ מִמִצְרַים. עָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים. עָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם. הָרַג בְּכוֹרֵיהֶם. נָתַן לָנוּ אֶת מָמוֹנָם. קָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם. הֶעֱבִירָנוּ בְּתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה. שִׁקַע צָרֵינוּ בְּתוֹכוֹ. סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמִדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה. הֶאֱכִילָנוּ אֶת הַמָּן. נָתַן לָנוּ אֶת הַשַׁבָּת. קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי. נָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה. הִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וּבָנָה לָנוּ אֶת בֵּית הַבְּחִירָה לְכַפֵּר עַל כֹּל עֲוֹנוֹתֵינוּ";

למה כל זה מבוסס על חמש עשרה? דבר ראשון צריך לדעת, שליל הסדר בנוי על חמש עשרה; א' הדברים אלו הסימנים שישנם בליל הסדר: קַדֵּשׁ וּרְחַץ כַּרְפַּס יַחַץ מגִּיד רַחְצָה מוֹצִיא מַצָּה מָרוֹר כּוֹרֵךְ שֻׁלְחָן עוֹרֵךְ צָפוּן בָּרֵךְ הַלֵּל נִרְצָה;

מה מונח במספר חמש עשרה ולמה מודים דוקא חמש עשרה פעמים, על כך ישנם כמה וכמה הסברים; 

כותב הגר"א {באור להגדה של פסח} – נפרטו כאן ט"ו מעלות, כנגד שם י"ה. והן כנגד המעלות שמן הארץ עד לשמי השמים. שהארץ ושבעת הרקיעים, הרי שמונה. ושבעה רווחים ביניהם, הרי י"ה. וזהו: "סולו לרוכב בערבות, ביה שמו" {תהלים סח, ה}. ונגדם אמר דוד המלך ט"ו שיר המעלות {תהלים קכ – קלד} וכנגדן ט"ו מעלות בעזרה {מדות פ"ב מ"ה}. ולכן היו אומרים בצאתם מהעזרה: "אנו לי"ה, ולי"ה עינינו" {סכה פ"ה מ"ד}. והן כנגד ט"ו דורות מאברהם עד שלמה {שמות רבה טו, כו} שאז נהיתה הלבנה במילואה {כביום הט"ו לחודש} בבנין בית הבחירה (שבו מסתימות כאן ט"ו המכלות).

בדרך אגב, אומרים המפרשים, היות ויצאנו ממצרים בט"ו מעלות, לכן תיקנו לנו לומר אחרי פרשת קריאת שמע ט"ו שבחים – "וְיַצִּיב, וְנָכוֹן, וְקַיָּם, וְיָשָׁר, וְנֶאֱמָן, וְאָהוּב, וְחָבִיב, וְנֶחְמָד, וְנָעִים, וְנוֹרָא, וְאַדִּיר, וּמְתוּקָן, וּמְקֻבָּל, וְטוֹב, וְיָפֶה". 

בא הספר יד מצרים – לגאון ר' יצחק איזיק חבר, ושואל שאלה נפלאה;

אנחנו אומרים: "אִלּוּ הוֹצִיאָנוּ מִמִצְרַיִם וְלֹא עָשָׂה בָּהֶם שְׁפָטִים – דַּיֵנוּ: אִלּוּ עָשָׂה בָּהֶם שְׁפָטִים, וְלֹא עָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם – דַּיֵנוּ: אִלּוּ עָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם, וְלֹא הָרַג בְּכוֹרֵיהֶם – דַּיֵנוּ;

שואל ר' יצחק איזיק חבר, אם אמרנו "אִלּוּ עָשָׂה בָּהֶם שְׁפָטִים" זה כולל את כל עשרת המכות, אז למה צריך לחזור ולהזכיר את מכת בכורות בנפרד? 

כותב המשנה ברורה {סי' ס"ו, ס"ק נ"ג} – כתב הטור בשם הירושלמי, צריך להזכיר באמת ויציב יציאת מצרים, ומלכות, וקריעת ים סוף ומכת בכורות … 

וכך אנו אומרים בתפילת שחרית – "אֱמֶת מִמִּצְרַיִם גְּאַלְתָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ, מִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתָנוּ, כָּל בְּכוֹרֵיהֶם הָרַגְתָּ, וּבְכוֹרְךָ יִשְׂרָאֵל גָּאַלְתָּ, וְיָם סוֹף לָהֶם בָּקַעְתָּ …". ובתפילת ערבית אומרים עוד יותר – "הַמַּכֶּה בְעֶבְרָתו כָּל בְּכוֹרֵי מִצְרָיִם, וַיּוֹצִיא אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם לְחֵרוּת עוֹלָם…". 

א"כ לא מזכירים לא מכת דם ולא דבר ולא צפרדע, אלא רק מכת בכורות פעמיים ביום, והשאלה שנשאלת היא – למה?

שאלה נוספת שצריכה ביאור;

ידוע שבמכת בכורות לא היו שותפים – לא משה ולא אהרן ולא מלאכי השרת, אלא רק הקב"ה בכבודו ובעצמו – וכך אנחנו אומרים בליל הסדר: "וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם – לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר, וְעָבַרְתִּי בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָּל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה, וּבְכָל- אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי ה'. וְעָבַרְתִּי בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם – אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ. וְהִכֵּיתִי כָּל-בְּכוֹר – אֲנִי וְלֹא שָׂרָף. וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים – אֲנִי וְלֹא שָׁלִיחַ. אֲנִי ה' – אֲנִי הוּא וְלֹא אַחֵר".

נשאלת השאלה – לכאורה לא מובן. למה לא רצה הקב"ה לשלוח את המלאכים כדי לגמור את בכורות מצרים?! ויותר מזה, הוא לא יכל לשלוח להם איזה וירוס קורונה לתוך האף ולגמור להם את החמצן בכמה דק'?! – למה דוקא הקב"ה בעצמו ובכבודו היה צריך להתעסק בזה?!

גְּדוֹלָה חִבָּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּמְקוֹם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּבִמְקוֹם טִנֹּפֶת וּבִמְקוֹם טֻמְאָה בִּשְׁבִיל לְגָאֳלָן, מָשָׁל לְכֹהֵן שֶׁנָּפְלָה תְּרוּמָתוֹ לְבֵית הַקְּבָרוֹת, אוֹמֵר מָה אֶעֱשֶׂה, לְטַמֵּא אֶת עַצְמִי אִי אֶפְשָׁר, וּלְהָנִיחַ תְּרוּמָתִי אִי אֶפְשָׁר, מוּטָב לִי לְטַמֵא אֶת עַצְמִי פַּעַם אַחַת וְחוֹזֵר וּמִטַּהֵר, וְלֹא אֲאַבֵּד אֶת תְּרוּמָתִי. כָּךְ אֲבוֹתֵינוּ הָיוּ תְרוּמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ב, ג): קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' ראשית תבואתו, הָיוּ בֵּין הַקְּבָרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב, ל): כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת, וְאוֹמֵר (במדבר לג, ד): וּמִצְרַיִם מְקַבְּרִים, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵיאַךְ אֲנִי גּוֹאֲלָן, לְהַנִּיחָן אִי אֶפְשָׁר, מוּטָב לֵירֵד וּלְהַצִּילָן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ג, ח): וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם, וכְּשֶׁהוֹצִיא קָרָא לְאַהֲרֹן וְטִהֵר אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז, לג): וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ, (ויקרא טז, טז): וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ.

שואל הידי משה – משל לכהן וכו'. וא"ת וכי לא היה יכול להכות ע"י מלאך?

שואל החיד"א {ראש דוד, שמות} – והקשה הרב מהר"ש יפה כי אין המשל דומה לנמשל דהכהן לא יוכל להציל תרומתו מבלתי יכולת אם לא יטמא אבל הקב"ה יוציאם במסות ובאותות ובמופתים ולא יכנס למצרים?

את השאלות האלה כבר שואל הזוהר הקדוש, והוא עונה שתי תירוצים – נתחיל מתירוצו השני;

אומר הזוהר הקדוש {מדרש הנעלם, פרשת וירא קיז.} – וכי לא היה להקב"ה מלאך או שליח לשגר לעשות נקמה במצרים כמו שעשה באשור וכו' וע"י שליח נעשה, כל שכן מצרים שהם מזוהמים יותר מכל אומה, ואמר "אני ולא מלאך", אלא אמר ר' יהודה מכאן למדנו כח גבורתו של הקב"ה ומעלתו שהוא גבוה על הכל, אמר הקב"ה: אומה זו של מצרים מזוהמת ומטונפת ואין ראוי לשגר מלאך או שרף דבר קדוש בין רשעים ארורים מטונפים, אלא אני עושה מה שאין יכול לעשות מלאך וכו' שאני אומר ממקום קדושתי יהא כך ומיד נעשה וכו', ולפיכך לא נעשית נקמה זו ע"י מלאך ושליח בשביל קלון המצריים ולהראות גדולתו של מקום שלא רצה שיכנסו ביניהם דבר קדוש, ועל דרך זה נאמר אני ולא מלאך, אני יכול לעשותו ולא מלאך. 

תירוץ נוסף שאומר הזוהר, תדע לך שהקב"ה לא הכה רק בכורות לאם – אלא מה? היות והיו נשים במצרים שלקחו כמה גברים, אז היה מצב שבו הילד היה בכור מצד האבא – ואז במצב כזה, הוא נחשב ג"כ לבכור! לכן היות והיו נשים במצרים שהתחתנו גם עם עשרה גברים – במצב כזה אף א' לא היה יודע אם זה בכור או לא; אמר הקב"ה: "להבחין בין טיפה של בכור לטיפה שאיננה של בכור, רק אני יודע. ולכן אני אכנס לבדי למצרים!"

לכאורה לא מובן. אם רק הקב"ה יכול להבחין בין טיפה של בכור לטיפה שאיננה של בכור, למה הוא לא לימד את מלאכי השרת  כיצד מבחינים בין טיפה לטיפה וככה הוא היה מוריד מעצמו את ה'תיק' הזה – למה הוא בעצמו היה צריך לרדת למצרים ולהרוג את הבכורות?

בא החתם סופר ומוסיף על השאלה – ומה היה אכפת לקב"ה אם ימותו רק בכורות מאמא?! למה הוא היה צריך להרוג כל דבר שנקרא 'בכור'?!

מובא בשם הגר"א, ששמו של משה רבינו לא מוזכר בהגדה של פסח, היות ומכת בכורות לא נעשתה על ידו, והמכה היתה ה'פיניש' של יציאת מצרים, לכן הוא לא הוזכר בהגדה!

באה התורה בפרשת השבוע, ומסכמת את הפעילות של משה ואהרן לאחר מכת חושך;

אומרת התורה: {יא, י} וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת כָּל הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַרְעֹה וגו'. 

נשאלת השאלה – ולמה היתה צריכה התורה לומר לנו את זה כאן, הרי קראנו כבר שאהרן ומשה עשו את הכל?!

אומר רש"י – ומשה ואהרן עשו וגו' . כבר כתב לנו זאת בכל המופתים, ולא שנאה כאן אלא בשביל לסמכה לפרשה של אחריה. 

אומר הרמב"ן – וטעם ומשה ואהרן עשו את כל המופתים האלה. הם המופתים הנזכרים למעלה, ואמר זה בעבור שהשלים כל המעשים שעשו, וגזרת מכת בכורות שכבר הודיעו אותה לפרעה, כי במיתת הבכורות אין למשה ואהרן בה מעשה. 

בכל ליל שבת אנחנו אומרים בקידוש: "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם: וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה: וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת … בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְרָצָה בָנוּ, וְשַׁבַּת קָדְשׁוֹ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן הִנְחִילָנוּ, זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, תְּחִלָּה לְמִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם …"

נשאלת השאלה – שבת זה זיכרון למעשה בראשית או שזה זכר ליציאת מצרים?! מה בדיוק הקשר שיש בין השנים?!

התשובה פשוטה מאד. בדברות הראשונות שבפרשת יתרו, אומרת התורה: {כ, יא} כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ – משמע מכאן, שאנחנו שומרים את השבת היות והקב"ה שבת ביום השביעי ממלאכה; בפרשת ואתחנן – בלוחות השניות, נאמר משהו אחר – {דברים ה, יב} שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ: {יג} שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ … {טו} וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת – משמע מכאן, ששמירת השבת היא זכר ליציאת מצרים!  

א"כ מהי נק' החיבור שיש בין יציאת למצרים למעשה בראשית?

כדי להבין את הדברים, נציב עוד כמה שאלות ובזה נסיים:

הקב"ה מודיע למשה רבינו שתבוא מכת בכורות – {יא, ו} וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף – ובאמת כך היה;

אומרת התורה: {יב, כט} וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה: {ל} וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת.

לא רק פה מודיע הקב"ה למשה רבינו שיהיו צעקות; התרגום יונתן בן עוזיאל בפרשת שמות, אומר דבר נפלא;

אמר הקב"ה למשה ואהרן: {ז, ח} כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין. 

נשאלת השאלה – ולמה התרגיל הראשון היה בנחש?

אומר המדרש {בראשית רבה, פרשה כ, אות ה} – עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ (בראשית ג, יד), בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, יָרְדוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְקָצְצוּ יָדָיו וְרַגְלָיו, וְהָיָה קוֹלוֹ הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ …

כותב התרגום יונתן בן עוזיאל – "…עֲתִידִין כָּל דַיְירֵי אַרְעָא לְמִשְׁמַע קַל צְוָוחַתְהוֹן דְמִצְרַיִם בְּתַבְרוּתִי יַתְהוֹן הֵיכְמָא דִשְׁמָעַן כָל בִּרְיָיתָא יַת קַל צְוָוחַת חִוְיָא כַּד אִיתְעַרְטִיל מִן שֵׁירוּיָא"

פירוש הדבר, אמר הקב"ה למשה: "תאמר לפרעה, שכמו ששמעו כל העולם את הצווחות של הנחש – מקצה העולם ועד סופו, כך צעקות המצריים במכת בכורות ישמעו מקצה העולם ועד סופו!

במכת ערוב הגיעו למצרים אריות ונמרים ודובים וכו'. מה קרה כאשר הגיע אריה לגן העירוני של מצרים, וראה שלשה ילדים מסתובבים בקרוסלה? מן הסתם הוא טרף אותם! – וכי אז לא היו צעקות?! ודאי שהיו! 

א"כ מה מונח באותה 'הודעה מוקדמת' שבה הודיע הקב"ה שבמכת בכורות הולכות להיות צעקות מקצה העולם ועד סופו? 

בא הזוהר הקדוש ואומר דבר נפלא;

אומר הזוהר הקדוש {ח"ב דף כ"ט ע"ב} – [על הפס' (ירמיה ל"א) קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ וְגוֹ'] וּבֹא רְאֵה, לֹא שָׁעָה אַחַת הִיא בּוֹכָה עַל יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא בְּכָל זְמַן וּזְמַן שֶׁהֵם בַּגָּלוּת, וְלָכֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גָּרַם לַמִּצְרִיִּים קוֹל, שֶׁכָּתוּב (שמות יא) וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְגוֹ'.

פעם שאל כומר יהודי אחד – "תגיד לי, למה הלוויות שלכם תמיד בבכי וצעקות?! בוא ותראה את הלוויות שלנו איזה יופי הם – שמים פרחים, מביאים תזמורת, שרים לנפטר את השירים שהוא אהב, כל החברא קדישא מדוגמים עם עניבות, מובילים את הארון עם לימוזינה וכו' – מה תאומר על זה???"

חשב היהודי כמה דק' ואמר לו: "אתה יודע מה, אתה צודק במאה אחוז! באמת הלוויות שלכם יפות יותר, ולכן אני חושב שכל הלוויות צריכות להיות אצלכם!" ☺

א"כ אין ספק שמכת בכורות הביאה צעקות גדולות במצרים – ולמה? {יב, ל} כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת;

אומרים חז"ל במדרש {ילקוט שמעוני תהלים, מזמור קלו, רמז תתפ"ג} – אמר ר' אבין בשם ר' יודה בן פזי: בתיה בת פרעה בכורה היתה ובתפלתו של משה ניצולה דכתיב טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה, בליל כתיב כמה דאת אמר ליל שמורים הוא לה' וגו', הוא הלילה הזה לה'.

עוד אומרים חז"ל {ילקוט שמעוני, בא, רמז רח} – ותהי צעקה גדולה במצרים. כענין שנאמר והיתה צעקה גדולה. כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת. רבי נתן אומר: וכי לא היה שם בית שלא היה שם בכור? אלא מכיון שהיה [הבכור] לאחד מהן מת, היה עושה איקונין [דמות] שלו ומעמידה בתוך ביתו ואותו היום נשחקת ונדקת ונזרת והיה אותו היום קשה בעיניהן כאילו אותו היום קברוהו. ולא עוד אלא שהיו המצריים קוברים בתוך בתיהן והיו הכלבים נכנסין דרך הכוכין {המערות} ומחטטין ומוציאין את הבכורות מתוך כוכיהן ומתעתעים  בהן וקשה היה בעיניהן כאילו אותו היום קברום. 

כותב ילקוט המכירי {תהילים, מזמור ק"ה} – ויך כל בכור בארצם ראשית לכל אונם. א"ר אבא בר כהנא: בכור לאיש בכור לאשה בכור לבהמה, וכל בית שלא היה בה בכור הרג לאפטרופוס היה שם. אריב"ל: כשאמר משה לפרעה: דע שבכורי מצרים ימותו, התחיל מלעיג עליהם ואמר: כמה היו בכורי – מאתים או ג' מאות, ואין בכל ארץ מצרים ג' מאות?! והוא אינו יודע שרובן בכורים מפני שהיו שטופין בזמה ובעריות, וכיון שמתו הבכורים וגדול הבית מתים במקום הבכורים שנאמר "ויך כל בכור בארצם ראשית לכל אונם".

אומר המדרש הגדול – והיתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים. אמרו בשעה שאמר משה "והיתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים" יצתה זקינה אחת לקראתו אמר לו: "נביא שקר אתה. זקינה שאין לה לא אב ולא אם ולא אח ולא אחות ולא בן ולא בת על מי תצעק?", אמר לה: העבודה תקדום צעקתך לצעקתם". אמרו, בן אחד היה לה ומת ועשתה דיוקני דליש בדמות בנה ובכל יום ויום אחר שאוכלת ושותה היתה עומדת ומרקדת לפניו. באותה הלילה באו הכלבים ושמטוהו והיתה בוכה וצועקת ומיללת עליו, לקיים מה שנאמר "והיתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים.

עוד, אומר המדרש {שיר השירים פ"ב –כד} – ותהי צעקה גדלה במצרים. את מוצא, באותו הלילה שאמר משה לפרעה כה אמר ה' כחצות הלילה וגו', וכתיב ומת כל בכור וגו', היתה שם אשה אחת ואמרה, לא גזר משה אלא על מה שבבתים, אבל שבגגות הם נמלטין, מה עשתה? נטלה את בנה והטמינה בגג, הזמין לה הקב"ה כלב ואכלהו, עמדה היא בחצי הלילה ומצאה את בנה בפי הכלב, ומיד צעקה ומלאה את כל הארץ מצעקתה הה"ד "ותהי צעקה גדולה במצרים". 

הבאנו את שאלתו של ר' יצחק איזיק חבר, אם אמרנו "אִלּוּ עָשָׂה בָּהֶם שְׁפָטִים" זה כולל את כל עשרת המכות, אז למה צריך לחזור ולהזכיר את מכת בכורות בנפרד?

בא הגרי"ז מבריסק ומתרץ את שאלתו בצורה נפלא;

תשע מתוך עשר המכות, היו עונשים למצרים – הכל במדה כנגד מדה. אבל מכת בכורות היתה שונה מכולם. זו לא היתה מכה של מדה כנגד מדה, אלא זו היתה מכה שבאה במטרה להוציא את ישראל ממצרים. ולכן לו יצויר שפרעה היה משלח אותם לאחר מכת חושך, לא היתה באה עליהם מכת בכורות;

אומר הגרי"ז מבריסק [הובא בהגדה של פסח, וכן בחידושיו על התורה] – דהט' מכות היה בגדר 'דין ומשפט' על פרעה ומצרים, משא"כ 'מכת בכורות' היתה להוציא את בני ישראל ממצרים, וכמו שמפורש בפרשת שמות [ד, כ"ג] "ואמר אליך שלח את בני ויעבדני  ותמאן לשלחו הנה אנכי הרג את בנך בכורך", דמבואר דמכת בכורות היה על מנת שיוציא את בנ"י ממצרים, וע"י שהרג את בכוריהם יצאו ממצרים. 

ולפי"ז מבואר מה שאנו אומרים בהגדה של פסח "אילו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים – דיינו: אילו עשה בהם שפטים ולא עשה באלוהיהם – דיינו: אילו עשה באלוהיהם ולא הרג את בכוריהם – דיינו". דלכאורה קשה, שהרי ב'שפטים' נכללים כל עשרת המכות, וממילא כלולה גם 'מכת בכורות', וא"כ למה כפל ואמר אח"כ עוד פעם 'מכת בכורות'?

אכן לפמשנ"ת מבואר, דקודם אמר "אילו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים", דהיינו ה'דין ומשפט' שהיה מגיע להם, ואח"כ אמר "אילו עשה דין ומשפט בהם ולא באלוהיהם – דיינו", ולאחר מכן "אילו לא הרג את בכוריהם", דהיינו כדי להוציא את בנ"י ממצרים דיינו, דבאמת מכת בכורות ושאר המכות- הם שני דינים נפרדים. 

עוד סייעתא נראה להביא מהכתוב בשמות [ג, יא] מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם, דלכאורה צ"ע אמאי אמר "וכי אוציא", דמשמע דהוא דבר נוסף, והיה צ"ל "מי אנכי כי אלך אל פרעה להוציא את בנ"י ממצרים", אלא מבואר כדברי מרן הגרי"ז זצ"ל, דבאמת הם שני דברים, שאר המכות שהם 'דין ומשפט' , וזה ע"י הט' מכות, והדבר השני הוא להוציא את בני ישראל על ידי מכת בכורות.

א"כ שאל ר' יצחק איזיק חבר – למה מפרידים את מכת בכורות משאר השפטים? – והתשובה היא, שט' המכות היו עונש למצרים ומכת בכורות היתה כדי להוציא אותם ממצרים!

וכך כותב המלבי"ם {התורה והמצוה, וארא} – ומכה אחרונה שהיא מכת בכורות היא חוץ מן הסדרים, כי תכליתה היה שישלח את ישראל, ואז נתרצה לשלחם, אבל תשע הראשונות לא היה תכליתם לשלח את ישראל כי ה' חזק את לבו שלא יאבה לשלחם, רק היה תכליתם להודיע לכל העולם שיש אלוה, ושהוא משגיח על העולם, ושהוא בעל היכולת מאין כמוהו … 

יוצא א"כ, שעבור ישראל היתה רק מכה אחת – מכת בכורות! ולכן אומר הירושלמי, שאדם חייב להזכיר ב'אמת ויציב' וב'אמת ואמונה', מכות מצרים וקריעת ים סוף – ולמה שלא נזכיר גם את שאר המכות?! פשוט מאד. כי שאר המכות היו עבור המצריים! 

באים המפרשים – הן המהר"ל והן ר' יעקב סקילי ועוד, ועושים השוואה בין עשרת המכות, לעשרת הדברות, לעשרת המאמרות שבהם נברא העולם ולעשרת הניסיונות שנתנסה בהם אברהם אבינו;

כותב המהר"ל {גבורות ה' , פרק נ"ז} – ועוד יש לך לדעת גם כן, כי כאשר הביא הקב"ה על המצרים המכות הכה אותם בכל חלקי העולם, שכמו שאמרנו שבאו עליהם מכות למטה ולמעלה ובחלל העולם, כך היו באים עליהם המכות בכל חלקי העולם גם כן, וחלקי העולם הם עשרה, והם עשרה חלקים שברא הקדוש ברוך הוא בששת ימי בראשית ולכל חלק אחד מאמר אחד בפני עצמו, והם עשרה מאמרות שבהם ברא עולמו, כי בראשית גם כן מאמר הוא כדאיתא במסכת ראש השנה {לב ע"א} ואף על גב שלא היו המכות באות עליהם כסדר מאמרות שבהם ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו מפני שכל אחד ואחד סדר מיוחד, וזה כי לענין הכאת המכה תמיד המכה שהיא מלמעלה יותר קשה ואין להביא מכה קשה ואח"כ שאינה קשה כל כך, ולפיכך היו עולים מלמטה למעלה וזה שגורם שנוי בסדר מאמרות. ומכל מקום תמצא מבואר שכל אלו המכות היו נגד העשרה מאמרות, וזה שתמצא במאמר האחרון {בראשית א'} ויאמר ה' הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וגו' לאכלה, וזהו המאמר העשירי שנתן השם יתברך לבעלי חיים פרנסתם ומזונם על ידי שהמזונות באכילתם שבים לדם, וכאשר הם דם מהם יתפרנס הבעל חי שישוב הדם חלק בשר ומן הדם יתפרנס הבעל חי והוא חיותו, ושנה הקדוש ברוך הוא מאמר הזה שיהא כל היאור דם, וכמו שהיה בטל להם המאמר אם היה חסר בריאת דם מה שראוי להיות פרנסתם, כן נחשב הפסד וקלקול כאשר היה תוספת דם שכל תוספת וכל גרעון שווה הוא.

המכה השניה צפרדע הוא כנגד מאמר ישרצו המים שרץ נפש חיה {בראשית א, כ} ובזה בטל להם מאמר שרץ נפש חיה שהיה כאן תוספת, כי התוספת והמגרעת שניהם כאחד שוים שנחשב הכאה כאשר יש יציאה מן סדר המאמר וכאן היה שנוי מסדר הטבעי… 

ברד נגד 'יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים', ובמאמר הזה נתחדש פעל נוסף ברקיע ובא ממנו הברד שלא כדרך טבע ומנהגו של עולם שזהו שנוי במאמר "יהי רקיע בתוך המים", כי מן הרקיע בא הברד. 

החשך הוא מכה אל מאמר יְהִי אוֹר… 

מכת בכורות ראשית אונם הוא נגד מאמר בְּרֵאשִׁית שהבכור ראשית לבאים אחריו, והוא נגד מאמר בְּרֵאשִׁית שהוא ראשית הבריאה גם כן ושניהם ראשית הם. וכמו שמכת בכורות שקולה נגד כל המכות, כך מאמר בראשית שקול נגד כל המאמרות שכן יש במדרשות. 

יוצא א"כ שמכת בכורות מקבילה לְ – "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" – והשאלה שנשאלת היא, למה עשה הקב"ה את עשרת המכות שיהיו מקבילות לעשר המאמרות?

התשובה לכך היא פשוטה. אף א' מאתנו לא היה בבריאת העולם, וממילא אף א' מאתנו לא ראה איך ברא הקב"ה את העולם בששת ימי בראשית; אמר הקב"ה, אני אראה לכולם את בריאת העולם מחדש – איפה?! – "במכות מצרים אני אראה לכולם שאני זה שבראתי שמים וארץ! ואני שליט על הארץ ועל הרוח ועל הגשם ועל השמש והירח ועל הכוכבים, על העצים ועל הצמחים, על העופות ועל החיות – על כל הבריאה כולה!"

רש"י על הפס' הראשון בתורה, כותב – בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים. בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו (ירמיה ב ג) ראשית תבואתו. 

נשאלת השאלה – איפה הם בדיוק – העולם היה קיים 2448 שנים, ועדין לא היו ישראל ולא ניתנה התורה?! הקב"ה ברא את העולם בשביל התורה ובשביל ישראל והם עדיין אינם, והרי כל השבעים אומות כבר קיימים?!

אמר הקב"ה: "אני הולך לברוא כעת את העולם מחדש"; עם ישראל הוא ראשית ליצירה, ואילו אומות העולם הם ראשית ליציאה. זאת אומרת, אומות העולם יצאו קודם. אבל עם ישראל נוצר קודם – ז"ש "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" – בשביל ישראל ובשביל התורה שנקראו 'ראשית'! 

פירוש הדבר, כשברא הקב"ה את העולם, 'המחשבה' הראשונה שלו היתה שכל הבריאה תהיה בשביל ישראל ובשביל התורה; 

כותב בעל הטורים – ואחרי כן יצא אחיו. כ"ן עולה ע', שע' אומות הן חוץ מיעקב.

זאת אומרת, רק אחרי שיצאו שבעים אומות, יצא יעקב אבינו!

נשאלת השאלה – א"כ איך אומר הקב"ה "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל", והרי שבעים אומות היו כאן קודם?!

התשובה פשוטה מאד. לא הולכים אחר הראשון ליציאה, אלא אחר הראשון ליצירה – מה שהיה קודם במחשבה! 

א"כ בא הקב"ה במכת בכורות, ונותן מכה למצריים שנקראו  {תהילים קה, לו} רֵאשִׁית לְכָל אוֹנָם; אמר להם: "עד עכשיו הייתם ראשית ליציאה, כעת אני הולך להוציא החוצה לפועל את אלה שהיו ראשית ליצירה – עם ישראל!". 

אם אלה הדברים, נוכל לראות דבר יפה מאד:

שאלנו, למה לא לימד הקב"ה את מלאכי השרת כיצד להבחין בין טיפה לטיפה – למה דוקא הוא היה צריך לטפל במצריים במכת בכורות?

אומרים חז"ל {בראשית רבה, פרשה א, אות ג} – הַכֹּל מוֹדִים שֶׁלֹא נִבְרָא בְּיוֹם רִאשׁוֹן כְּלוּם, שֶׁלֹא יֹאמְרוּ מִיכָאֵל הָיָה מוֹתֵחַ בִּדְרוֹמוֹ שֶׁל רָקִיעַ, וְגַבְרִיאֵל בִּצְפוֹנוֹ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְמַדֵּד בְּאֶמְצָעוֹ, אֶלָּא (ישעיה מד, כד): אָנֹכִי ה' עֹשֶׂה כֹּל נֹטֶה שָׁמַיִם לְבַדִּי וגו' מֵאִתִּי, מִי אִתִּי כְּתִיב, מִי הָיָה שֻׁתָּף עִמִּי בִּבְרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם.

לכן כמו שְ – "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" לא היה אף מלאך, אלא רק הקב"ה בכבודו ובעצמו, כך גם במצרים – במכת בכורות, שהקב"ה עושה בריאת עולם מחודשת, אף א' לא בא איתו אלא רק הוא לבדו! – "אֲנִי וְלֹא שָׂרָף … אֲנִי וְלֹא שָׁלִיחַ. אֲנִי ה' – אֲנִי הוּא וְלֹא אַחֵר" – למה??? "כי אני הולך לעשות בריאה מחודשת של העולם!"

ולכן כשעושים קידוש בכל ליל שבת, אנחנו מאזכרים את שני הדברים – גם 'זכר למעשה בראשית' – בריאת העולם שהיתה לפני  5783 שנה. וגם 'זכר ליציאת מצרים' – ששם היתה בריאת עולם מחודשת בשנת 2448 שנה לבריאת העולם.  

בא הספר זרע קדש ואומר רעיון נפלא ביותר;

אומרת הגמרא {מסכת סנהדרין לח, ב} – אמר רב יהודה א"ר: בשעה שבקש הקב"ה לבראות את האדם ברא בתחילה כת אחת של מלאכי השרת, ואמר להם: רצונכם נעשה אדם בצלמנו ? אמרו לפניו: רבש"ע מה מעשיו ? אמר להן: כך וכך יהיו מעשיו. אמרו לפניו: רבש"ע {תהילים ח-ה} מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ? הושיט הקב"ה את אצבעו הקטנה ביניהן ושרפם. וכן כת שניה של מלאכים, גם להם קרה אותו הדבר. כאשר ברא ה' כת שלישית של מלאכים והתייעץ עמם, אמרו לפניו: רבש"ע המלאכים הראשונים שאמרו לפניך את דעתם, מה הועילו ? כל העולם כולו שלך הוא; כל מה שאתה רוצה לעשות בעולמך עשה! כיון שהגיע לאנשי דור המבול ואנשי דור הפלגה, שמעשיהן היו מקולקלין, אמרו לפניו המלאכים: רבש"ע לא יפה אמרו המלאכים הראשונים לפניך – האם לא צדקו בטענתם שאין אדם כדאי להיברא ? אמר להן: {ישעיה מו-ד} ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול וגו'. 

אומר המדרש {בראשית רבה, פרשה ח, אות ה} – אָמַר רַבִּי סִימוֹן, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹאת אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, נַעֲשׂוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת כִּתִּים כִּתִּים, וַחֲבוּרוֹת חֲבוּרוֹת, מֵהֶם אוֹמְרִים אַל יִבָּרֵא, וּמֵהֶם אוֹמְרִים יִבָּרֵא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים פה, יא): חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ. חֶסֶד אוֹמֵר יִבָּרֵא, שֶׁהוּא גּוֹמֵל חֲסָדִים. וֶאֱמֶת אוֹמֵר אַל יִבָּרֵא, שֶׁכֻּלּוֹ שְׁקָרִים. צֶדֶק אוֹמֵר יִבָּרֵא, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה צְדָקוֹת. שָׁלוֹם אוֹמֵר אַל יִבָּרֵא, דְּכוּלֵיהּ קְטָטָה. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָטַל אֱמֶת וְהִשְׁלִיכוֹ לָאָרֶץ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דניאל ח, יב): וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים מָה אַתָּה מְבַזֶּה תַּכְסִיס אַלְטִיכְסְיָה חותמת שֶׁלָּךְ, תַּעֲלֶה אֱמֶת מִן הָאָרֶץ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים פה, יב): אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח.

יוצא שהמלאכים קטרגו והקב"ה לא קיבל את הקטרוג שלהם וברא את האדם!

אומר הזרע קדש, כעת במכת בכורות היתה בריאת עולם מחודשת – כמו שאז ברא הקב"ה את אדם הראשון, כעת הוא 'בורא' את עם ישראל! וכמו שאז באו המלאכים וניסו לקטרג, כך גם כאן הם באו ושוב ניסו לקטרג – "איך אתה מוציא אותם ממצרים, הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז". 

אם כנים דברינו בס"ד, נוכל להבין דבר נפלא: 

אמרנו, שבמכת בכורות היו צעקות בכל מצרים שנשמעו בכל העולם – שאלנו, בשביל מה צריך את כל הצעקות האלה?

אומר הספר בני בכורי ישראל {ח"ב דף שמ"ז} – צעקה גדולה: אחר שנתבאר טובא שבליל הסדר הוא זמן לידת נשמת ישראל, מובן שבלילה זה היה 'צעקה גדולה', שכן חלק בלתי נפרד מכל לילה הוא ה'שבעין קלין'. וכמו שכתב בערבי נחל (פרשת עקב): "ידוע, כי אף שכבר יצאו השבעים נפש מתוך קליפות כל האומות, אף על פי כן עדיין היו במצרים בבחינת עובר במעי אמו, ויציאת מצרים היה כמו לידה. ולכן היה במצרים כל המכות ההם, כי היה להם חבלי לידה כאשה בעת יציאת העובר ממנה שיש לה חבלים וצעקתה נשמע כמו שאמרו רז"ל, כך היתה צעקה גדולה במצרים. 

ויש להוסיף בזה דברים נפלאים, אחר שנתבאר שבליל הסדר הועברה הבכורה ממצרים [אשר היתה ה'בכור דמעשה בראשית'] לקדושת ישראל [שהם בבחינת ה'בכור דמעשה מרכבה'], בקריאת השי"ת עליהם "בני בכורי ישראל", ונתבאר  שם שהשורש לכך היה כשיעקב אבינו קיבל את הברכות בליל הסדר תחת עשו, ובכך היה גם השלמה לקנין הבכורה, שכאשר אמר יצחק אבינו "גם ברוך יהיה" {בראשית כז, לג} הושלמה העברת הבכורה – 'ברור' אותיות 'בכור'. 

ומעתה מה יאירו הדברים, שכן מיד אחרי שאמר יצחק אבינו "גם ברוך יהיה" כתוב "כשמוע עשו את דברי אביו ויצעק צעקה גדלה ומרה עד מאד". והנה תיבות אלו – "צעקה גדולה" כתובות בתורה הקדושה רק בב' מקומות אלו – במעשה העברת הבכורה מעשו ליעקב בליל הסדר, ובהעברת הבכורה ממצרים לנשמות ישראל בליל הסדר. ויש לומר שבמקומות אלו עוברים כל הכבוד והיקר מידי הסט"א לכח הקדושה, ועל כן זועקת הסט"א צעקה גדולה ומרה.

וגם על צעקות אלו נאמרו דברי חז"ל שהיו המכות "נגוף ורפוא" – נגוף למצרים ורפוא לישראל. מצרים זעקו וצעקו על גודל שברם ומכתם, ואילו אצל בני ישראל היה זה חלק מלידת  נשמתם ויציאתם מעבדות מצרים לחירות עולם. 

א"כ יוצא, שמעין התהליך שהיה אצל עשו – שנלקחה ממנו הבכורה והוא צעק צעקה גדולה, כך היה במצרים שמתו להם הבכורות וצעקו צעקה גדולה!

אומר רבינו בחיי {שמות} – ומה שאמר ואומר אליך שלח את בני ויעבדני, היה לו לומר 'שלח בכורי', מאחר שאמר בני בכורי ישראל. אבל הענין כי בהיותו בגלות קרא ישראל בני, כי איך יקראנו בכורי, ואיה הבכורה, והם עבדים ברשות אדוניהם ובשעבוד גדול. ואם תחפש בכתובים תמצא כי כשם שקרא הקב"ה לישראל בכור במכת בכורות, כך קרא את עצמו בכור, הוא שכתוב {שמות יג} קדש לי כל בכור ופירושו קדש אותי בכלל הבכורות … 

כתוב בחז"ל שהקריאה מעוררת את הזמן, היינו שכאשר קוראים פרשה מסוימת, זה מעורר את הדברים שכתובים בפרשה; אם בפרשה שלנו אנחנו קוראים על גלות מצרים, כתוב בספרים הקדושים שאין הכוונה דוקא לארץ מצרים, אלא מצרים מלשון 'מיצר' – לכל יהודי יש מיצר משלו – הא' בשידוכין, הא' בבריאות, הא' בפרנסה וכו';

ויהי רצון שיקוים בנו דברי הנביא {מיכה ז, טו} כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת, ונזכה לגאולה השלימה ב"ב אמן ואמן!!!