פרשת בא – ארבעת הלילות – שנת תשפ"א.
פרשת השבוע שנקרא בע"ה בשבת זו, פרשת בא. עוסקת הפרשה ביציאת מצרים ובג' המכות האחרונות מתוך עשרת המכות: מכת ארבה, חושך ובכורות. ובנוסף, יש לנו את תחילת המצוות בתורה: {יב, ב} הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה;
אומר רש"י {תחילת ספר בראשית} – בראשית. אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל [את] התורה אלא (שמות יב ב) מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו [בה] ישראל …
אומר המהר"ל בשם הזוהר הקדוש, התורה נקראת 'תורה' מלשון הוראה, וההוראות שלנו מתחילות כאן בפרשה – "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים" – זו המצוה הראשונה שנצטוה משה רבינו במצרים.
ולמה נאמר "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים"?
אומר רש"י – החדש הזה. הראהו לבנה בחדושה ואמר לו כשהירח מתחדש יהיה לך ראש חדש. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, על חדש ניסן אמר לו, זה יהיה ראש לסדר מנין החדשים, שיהא אייר קרוי שני, סיון שלישי.
הרמב"ן, כאשר הוא מדבר על מצות קידוש החודש, אומר שיש גם מצוה למנות את החודשים בספרות – לא לומר "ניסן … אייר … תמוז וכו' אלא "החודש הראשון … שני … שלישי … רביעי" – וזאת ולמה? כי ע"י הזכרת הספרות יש לנו זכירה ליציאת מצרים; "החודש השלישי" – שלישי למה? ליציאת מצרים; "החודש השביעי" – שביעי למה? ליציאת מצרים, ועל זה הדרך. בדיוק כמו שאומרים ב'שיר של יום' – "היום יום ראשון בשבת … היום יום שני בשבת" וכו';
כותב הרמב"ן – וכמו שתהיה הזכירה ביום השבת במנותינו ממנו אחד בשבת ושני בשבת, כאשר אפרש (להלן כ ח), כך הזכירה ביציאת מצרים במנותינו החדש הראשון והחדש השני והשלישי לגאולתינו, שאין המנין הזה לשנה, שהרי תחלת שנותינו מתשרי, דכתיב (להלן לד כב) וחג האסיף תקופת השנה, וכתיב (שם כג טז) בצאת השנה, אם כן כשנקרא לחדש ניסן ראשון ולתשרי שביעי, פתרונו ראשון לגאולה ושביעי אליה. וזה טעם ראשון הוא לכם, שאיננו ראשון בשנה, אבל הוא ראשון לכם, שנקרא לו לזכרון גאולתינו:
וכבר הזכירו רבותינו זה הענין, ואמרו שמות חדשים עלו עמנו מבבל (ירושלמי ר"ה א ב, ב"ר מח ט), כי מתחלה לא היו להם שמות אצלנו, והסבה בזה, כי מתחלה היה מניינם זכר ליציאת מצרים, אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב (ירמיה טז יד – טו) ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון, חזרנו לקרא החדשים בשם שנקראים בארץ בבל, להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו הש"י. כי אלה השמות ניסן אייר וזולתם שמות פרסיים, ולא ימצא רק בספרי נביאי בבל (זכריה א, ז; עזרא ו, טו, נחמיה א, א) ובמגילת אסתר (ג, ז). ולכן אמר הכתוב בחדש הראשון הוא חדש ניסן, כמו הפיל פור הוא הגורל (שם). ועוד היום הגוים בארצות פרס ומדי כך הם קוראים אותם ניסן ותשרי וכלם כמונו. והנה נזכיר בחדשים הגאולה השנית כאשר עשינו עד הנה בראשונה.
נשאלת השאלה – מה כ"כ חשוב לדבר עכשיו על מצות קידוש החודש? ועוד, למה נסמכה מצות קרבן פסח למצות קידוש החודש?
הרבה תשובות יש בדבר. נתמקד היום בתשובתם של הכלי יקר ובעל צרור המור, רק קודם לכן נצטרך להציב עוד כמה שאלות;
אומרת התורה [בענין קרבן פסח]: {יב, ו} וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם: {ז} וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם … {יב} וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה': {יג} וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.
שאלה נוספת שצריכה ביאור;
הקב"ה הביא תשע מכות לפני מכת הבכורות. ובכמה וכמה מתוכן, הבדיל הקב"ה בין עם ישראל למצריים ללא שום עשיית סימון מיוחד, בשונה ממכת ערוב שנאמר בה {ח, יז} הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ אֶת הֶעָרֹב וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם אֶת הֶעָרֹב וְגַם הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הֵם עָלֶיהָ: {יח} וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ: {יט} וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה;
אומר רש"י – ושמתי פדת. שיבדיל בין עמי ובין עמך.
אומר האור החיים הקדוש – ושמתי פדות. פי' מלבד שלא יכנסו לארץ גושן עוד יעשה פדות אפילו לישראל שהם חוץ מארץ גושן לבל קרוב להם הערוב. ודקדק לומר בין עמי ובין עמך פי' כשיהיו עמי ועמך עומדים בשוה יעשה ה' פדות לזה מבין זה ולנכרי ישיך ולאיש ישראל לא ישיך.
פירוש הדבר, במכת הערוב עמדו יהודי ומצרי ביחד ואז הגיעו החיות הטורפות – האריה קופץ על המצרי והיהודי מבחינתו אין לו ממה לחשוש. הוא יכול להמשיך לעמוד כאילו הגיע פינצ'ר ☺
נשאלת השאלה – אם כל החיות הטורפות היו יודעות להבחין בין מצרי ליהודי, אז למה במכת בכורות היה צורך לשים דם על המשקוף – וכי יעלה על הדעת כי הקב"ה לא יודע חלילה להבחין בין יהודי למצרי?!
אותו הדבר במכת הדבר, כשהכה הקב"ה את בהמות המצריים, אומרת התורה: {ט, ג} הִנֵּה יַד ה' הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד: {ד} וְהִפְלָה ה' בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם וְלֹא יָמוּת מִכָּל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דָּבָר – פירוש הדבר, שלא היה שום סימן על בהמותיהם של ישראל, אז איך ידע המשחית לפגוע דוקא בבהמות המצרים?! – פשוט מאד. הקב"ה יודע איזו בהמה היא של מצרי ואיזו של ישראל!
ועוד, במכת הברד – אומרת התורה: {ט, כו} רַק בְּאֶרֶץ גּשֶׁן אֲשֶׁר שָׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא הָיָה בָּרָד;
אומר הרמב"ן – רק בארץ גושן אשר שם בני ישראל. בעבור שנטה ידו על השמים והוריד הברד היה ראוי שירד גם על ארץ גשן, שהאויר שלה ושל ארץ מצרים אחד הוא, ולכן פירש הכתוב שניצל אויר ארץ גשן בעבור ששם בני ישראל.
ועוד, במכת החושך נאמר בתורה: {י, כג} לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם – ומאיפה ידעו למי לנתק את החשמל ולמי לא?! – פשוט מאד. הקב"ה ידע איפה גרים יהודים ואיפה גרים המצרים.
אם היו אומרים לנו שצריך לשים את הדם מבחוץ, היינו אומרים 'מובן למה'. אבל רש"י אומר שצריך לשים את הדם מבפנים ולא מבחוץ;
אומר רש"י – והיה הדם לכם לאת. לכם לאות ולא לאחרים לאות מכאן שלא נתנו הדם אלא מבפנים: וראיתי את הדם. הכל גלוי לפניו, אלא אמר הקדוש ברוך הוא נותן אני את עיני לראות שאתם עסוקים במצוותי ופוסח אני עליכם.
אם שמו את הדם מבפנים, אז איזה צורך היה בו?! – שים אותו מבחוץ, זה יהיה מובן. כמו שכתוב בספר יהושע על שני המרגלים שיצאו ליריחו – הא' קראו לו כלב והשני פינחס – כך לפחות הייתי בטוח כל השנים, עד שראיתי בספר למכסה עתיק למרן שר התורה – הגאון ר' חיים קנייבסקי שליט"א, דבר אחר לגמרי;
כשעזבו המרגלים את בית רחב, אמרו לה המרגלים {יהושע ב, יח} הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ וְאֶת אָבִיךְ וְאֶת אִמֵּךְ וְאֶת אַחַיִךְ וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיךְ תַּאַסְפִי אֵלַיִךְ הַבָּיְתָה: {יט} וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתֵךְ הַחוּצָה דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ וַאֲנַחְנוּ נְקִיִּם וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה אִתָּךְ בַּבַּיִת דָּמוֹ בְרֹאשֵׁנוּ אִם יָד תִּהְיֶה בּוֹ;
אומר ר' חיים קנייבסקי – שנים אנשים מרגלים. זה פנחס וכלב {במדב"ר פט"ז} וי"א פרץ וזרח היו {מדרש הגדול חיי שרה עמוד שע"א}.
את חוט השני קשרו מבחוץ, ואילו את הדם שמו מפנים – ולמה? כדי להראות שאנו עסוקים במצות – ואם זה בשביל זה, אנחנו יכולים לעסוק במצוות אחרות גם בלי הדם על המשקוף, אז מה טמון באותו דם על המשקוף?
שאלה נוספת שצריכה ביאור, היא שאלת המהר"ל בספרו גבורות השם;
כל הבכורים במצרים ידעו, שבאותו הלילה הם הולכים לסיים את חייהם. ומי נקרא 'בכור'?
אומר רש"י – כי אין בית אשר אין שם מת. יש שם בכור מת. אין שם בכור, גדול שבבית קרוי בכור, שנאמר (תהלים פט כח) אף אני בכור אתנהו. דבר אחר מצריות מזנות תחת בעליהן ויולדות מרוקים פנויים, והיו להם בכורות הרבה, פעמים הם חמשה לאשה אחת, כל אחד בכור לאביו.
מי שהיה מצרי ולא היה בכור ואמא שלו לא זנתה; הוא יכל להסתובב חופשי – יש לו 'תו ירוק' ☺, משמע שהיה יכול להסתובב חופשי בליל הסדר.
שואל המהר"ל, אז למה היהודים היו במצב קשה יותר מהמצריים, שכן אומרת התורה: {יב ,כב} וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר – בין אם אתה בכור ובין אם לא, אין יציאות מהבתים! – ולמה שהמצריים יוכלו לצאת והיהודים לא – משמע שהגזירה שהיתה על היהודים בליל הסדר היתה קשה יותר משל המצרים?
שאלה נוספת שצריכה ביאור, היא שאלת הזוהר הקדוש – ולמה נאמר 'בֹּא אֶל פַּרְעֹה' ולא 'לֶך אֶל פַּרְעֹה'?
כותב בעל הטורים – בא. עולה בגימ' ג' רמז לו ג' מכות יביא עוד עליו: בא אל פרעה. כשהיה אומר לו לבא לביתו היה אומר לו בא וכשהיה אומר לו לילך אליו המימה היה אומר לו לך.
כותב הזוהר הקדוש {ח"ב דף ל"ד ע"א} – אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כָּעֵת יֵשׁ לְגַלּוֹת סוֹדוֹת שֶׁנִּדְבָּקִים לְמַעְלָה וּלְמַטָּה. מַה כָּתוּב? בֹּא אֶל פַּרְעֹה, הָיָה צָרִיךְ (לכתב) לֵךְ אֶל פַּרְעֹה, מַה זֶּה בּא? אֶלָּא שֶׁהִכְנִיס אוֹתוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֲדָרִים אַחַר חֲדָרִים לְתַנִּין אֶחָד עֶלְיוֹן תַּקִּיף, שֶׁכַּמָּה דְרָגוֹת מִשְׁתַּלְשְׁלוֹת מִמֶּנּוּ. וּמִיהוּ? סוֹד הַתַּנִּין הַגָּדוֹל. וּמֹשֶׁה פָּחַד מִמֶּנּוּ, וְלֹא קָרַב אֶלָּא לְאוֹתָם יְאוֹרִים, וְאוֹתָן הַדְּרָגוֹת שֶׁלּוֹ, אֲבָל מִמֶּנּוּ הוּא פָּחַד וְלֹא הִתְקָרֵב, מִשּׁוּם שֶׁרָאָה אוֹתוֹ מֵשְׁרָשׁ בְּשָׁרָשִׁים עֶלְיוֹנִים.
פירוש הדבר, שכעת משה רבינו צריך להיכנס לתוך ה'ראשים של הסטרא אחרא' – ומה הם אותם 'ראשים'? חושך, ארבה ומכת בכורות!
כותב האר"י הקדוש, מכת ארבה יצאה מבינה של המלכות דקדושה והכתה את הגבורה של התפארת דקדושה: מכת חושך, יצאה מהחכמה של המלכות דקדושה והכתה בחסד של התפארת דקליפה: מכת בכורות יצאה מכתר של המלכות דקדושה והכתה בכתר ראשית חכמה ובינה של התפארת דקליפה: בכ"ר ר"ת בינה כתר ראשית חכמה.
פירוש הדבר, אמר הקב"ה למשה רבינו: "עד עכשיו זה היה משחק ילדים – עכשיו, סיפור חדש! אתה נכנס למקום משכנו של הסטרא אחרא, ומצד הקדושה אתה תכה את הטומאה!"
ומה כל זה נוגע אלינו?
כותב המהר"ל {גבורות השם, פרק ל"ג} – ועוד נחלקו [המכות] לחמש חמש מכות, כאשר התבאר בהגדה. ועוד נחלקים לשבעה ושלשה, כי אחר שבע מכות היו נתוספים המכות במכות החמורות וקשות שלא מענין הראשונים. וזה כי הקב"ה מייסר את החוטאים, ע"י שבע מכות בכל מקום, וז"ש {ויקרא כו, יח} וְיָסַפְתִּי לְיַסְרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם וכן בהרבה מקומות, ולפיכך היו שבע מכות הראשונים בענין אחד שוות, ושלש אחרונות יותר חמורות. ולפיכך תמצא במכת הארבה שרצה פרעה לשלוח מקצת, שאמר {שמות י, ח} מי ומי הולכים. ובמכת חושך אמר {שמות י, כד} גם טפכם ילך עמכם. ובמכת בכורות הלכו כלם {שמות יב, לא-לב}. וזה כי שלש האחרונות כלם הם נחשבים מיתה; אצל הארבה כתיב {שמות י, יז} ויסר מעלי המות הזה. ומכת חושך בודאי זה נחשב מיתה, דכתיב {איכה ג, ו} במחשכים השיבני כמתי עולם. ומכת בכורות מיתה גמורה.
א"כ מה הנפקא מינה כאן שג' המכות האחרונות נחשבו כמיתה?
מובא בחכמי הסוד, שגלות מצרים שייכת ל'ענף' הפה; הפה של עם ישראל היה לקוי – וכדברי הזוהר הקדוש – 'הדיבור היה בגלות', ולכן גואלם של ישראל, משה רבינו, היה 'כבד פה וכבד לשון'.
כשאומרים שהדיבור היה בגלות, משמע שהחיים הם בגלות – ולמה? כי אדם חי הוא אדם מדבר; אדם מת הוא אדם לא מדבר. ישנם ארבע דרגות בנבראים: דומם, צומח, חי ומדבר – מעלת האדם היא 'מדבר', שנאמר {בראשית ב, ז} וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה, ופירש התרגום: "וּנְפַח בְּאַפּוֹהִי נִשְׁמְתָא דְחַיֵּי וַהֲוַת בְּאָדָם לְרוּחַ מְמַלְלָא" – היינו, דיבורו של האדם נקרא 'חיים'; אדם ללא יכולת דיבור נחשב כ'דומם' – מאיפה אנחנו יודעים את זה? מפסוק שאמרנו בראש חודש שבט {תהילים קטו, יז} לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ וְלֹא כָּל יֹרְדֵי דוּמָה;
נשאלת השאלה – מי אלה "כָּל יֹרְדֵי דוּמָה"?
אומרת הגמרא {מסכת סנהדרין צד, א} – א"ר יוחנן: אותו מלאך הממונה על הרוחות [נטילת הנשמות] דומה שמו.
במזמור שיר של יום רביעי, אנחנו אומרים: {תהילים צד, יז} לוּלֵי ה' עֶזְרָתָה לִּי כִּמְעַט שָׁכְנָה דוּמָה נַפְשִׁי, היינו אדם מת, נקרא דוּמָה.
עפ"י זה, בית הקברות נקרא בשם 'עולם הדממה', כי שם דוממים – אין חיים. המקום היחיד שלא דומם שם, הוא המקום של שומר בית הקברות שנקרא 'פינת החי' ☺
לכן אומרת הגמרא {מסכת ברכות ו, ב} – אמר רב פפא: אגרא דבי טמיא שתיקותא אדם הבא לנחם אבלים, צריך לשתוק!
ולמה צריך לשתוק כשבאים לנחם אבלים? מובא בשם הסבא מקלם, שזה נקרא השתתפות בצער המת – היות והוא לא יכול לדבר, אל תדבר גם אתה!
המכות הראשונות היו בזמן שהפה של ישראל היה בגלות – בבחינה של מוות. ומתי יצאו מזה?! במכת ארבה, כשהמצריים התחילו לחוש את המוות, היהודים התחילו להרגיש חיים; כשהמצרים התחילו לחטוף את המכות – בשורשי הסטרא אחרא, עם ישראל התחיל לחיות. ואיפה זה בא לידי ביטוי?! הפעם הראשונה שהקב"ה אמר לנו להתחיל לדבר במצרים, היה במכת ארבה – שנאמר {י, ב} וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' – כאן התחילו לדבר!
לכאורה, מה רע לדבר על מכת הצפרדעים – וכי זו לא היתה התעללות במצרים איך שהם נכנסו להם לתנורים ולבטן וכו'? ומכת כינים, שכל כינה היתה בגודל של ציפור?! – א"כ למה דוקא במכת הארבה נצטווינו לדבר?!
התשובה היא, שעד למכת ארבה, הדיבור של עם ישראל היה ב'גלות' – הם היו בבחינה של מוות, ולכן הם לא דיברו. אבל במכת ארבה, כאשר ניתנה המכה בשרשי הסטרא אחרא – כאן נפתח פיהם של עם ישראל!
כותב השפת אמת {פסח שנת תרל"ב} – וירד מצרימה אנוס על פי הדיבור. וי"ל על פי מה שאיתא זוה"ק וארא {כה, ב} שהדיבור היה בגלות במצרים, ונמצא כי ירידת ישראל למצרים והגאולה הכל היה תיקון הדיבור, וזה אנוס על פי הדיבור.
והנה נאמר {תהילים פה, יד} אנוכי ה' אלוקיך המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו וגו', וכבר העירו מהו הקשר בין סוף הפס' לתחילתו, אלא דביציאת וגאולת מצרים היה 'גאולת הדיבור', ונוצר מצב של 'הרחבת הפה' – [ולכן נאמר בהגדה, שכל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח].
לאחר הדברים האלה, נוכל להיכנס למכת בכורות:
אומרת התורה: {ד, כב} וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל: {כג} וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ.
לא מוזכר כאן – לא דם, לא צפרדע, ולא כינים ולא ערוב, אלא "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" – "אם תיגע בבנים הבכורים שלי, אהרוג את הבכורים שלך".
אומר רש"י – הנה אנכי הרג וגו' . היא מכה אחרונה ובה התרהו תחלה מפני שהיא קשה, וזה הוא שאמר (איוב לו כב) הן אל ישגיב בכחו, לפיכך מי כמהו מורה (איוב לו כב) . בשר ודם המבקש להנקם מחברו מעלים את דבריו שלא יבקש הצלה, אבל הקדוש ברוך הוא ישגיב בכחו ואין יכולת להמלט מידו, כי אם בשובו אליו, לפיכך הוא מורהו ומתרה בו לשוב.
עוד, אומרת התורה במכת ברד: {ט, יד} כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי וגו';
אומר רש"י – את כל מגפתי. למדנו מכאן שמכת בכורות (י"ג: בכורות) שקולה כנגד כל המכות.
למדנו, שהאיום הראשוני היה במכת בכורות, שהיתה הקשה מכולן!
נשאלת השאלה – באיזו שעה התחילה מכת הדם? מכת צפרדע? מכת כינים?
התשובה היא – אף א' לא יודע, כי זה לא כתוב בשום מקום ☺. חוץ משתי מכות – בכורות וברד; מכת בכורות התחילה בחצות, שנאמר {יא, ד} כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם, ומכת ברד שנאמר {ט, יח} הִנְנִי מַמְטִיר כָּעֵת מָחָר בָּרָד כָּבֵד מְאֹד וגו', ופירש"י: "כעת מחר. כעת הזאת למחר, שרט לו שריטה בכותל למחר כשתגיע חמה לכאן ירד הברד".
באיזה תאריך היתה מכת בכורות?
י"ד בניסן. כל מכה ארכה חודש ימים – שבוע המכה וג' שבועות הפוגה. משמע מכאן, שמכת חושך שהיתה לפניה היתה חודש קודם – בי"ד אדר. מכת ארבה היתה בי"ד שבט, ומכת ברד היתה בי"ד טבת; מתי יורד ברד? כשיש גשם וברקים בחוץ. ברד אף פעם לא יורד כשהשמש זורחת בחוץ. אמר משה רבינו לפרעה: "הברד שיגיע מחר, זה לא כמו הברד שאתה מכיר עם קור ורעמים – מחר תזרח השמש וכשתגיע לשריטה כאן – תתחילו לחטוף בומבות!"
המכה היחידה שפרעה קיבל עיתוי מתי היא תתרחש, זו מכת בכורות.
נשאלת השאלה – למה היה חשוב כ"כ לומר לפרעה שזה יהיה בחצות? למה לא השתמשו ב'אלמנט ההפתעה'?
כדי לבאר את הדברים, נצטרך להציב שאלה נוספת:
אומרת התורה: {יב, מב} לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה' שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם.
אומר רש"י – הוא הלילה הזה לה'. הוא הלילה שאמר לאברהם בלילה הזה אני גואל את בניך.
באיזה לילה בדיוק אמר הקב"ה לאברהם אבינו "בלילה הזה אני גואל את בניך"?!
בפרשת לך לך, מספרת התורה על מלחמת ארבעת המלכים בחמישה, כאשר החמשה נוצחו ע"י הארבעה. במלחמה הזו נתפס לוט בן אחי אברהם – {בראשית יד, יג} וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי;
אומר רש"י – ויבא הפליט. לפי פשוטו זה עוג שפלט מן המלחמה, והוא שכתוב כי רק עוג נשאר מיתר הרפאים, וזהו נשאר, שלא הרגוהו אמרפל וחביריו כשהכו הרפאים בעשתרות קרנים.
נשאלת השאלה – ולמה נקרא שמו 'עוג' – איזה מין שם זה ?!
אומרים חז"ל {בראשית רבה, פרשה מב, אות ח} – וַיָּבֹא הַפָּלִיט (בראשית יד, יג), רֵישׁ לָקִישׁ בְּשֵׁם בַּר קַפָּרָא הוּא עוֹג הוּא פָּלִיט, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ עוֹג שֶׁבָּא וּמָצָא אֶת אַבְרָם יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בְּמִצְוַת עוּגוֹת.
אומר העץ יוסף – במצות עוגות. הפסח [היינו מצות] דאברהם קיים את כל התורה.
ממשיכה התורה: {יד, יד} וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן …
אומר רש"י – שמונה עשר וגו'. רבותינו אמרו (נדרים לב.) אליעזר לבדו היה, והוא מנין גימטריא של שמו.
נשאלת השאלה – כמה זמן נמשכה אותה מלחמה?
אומרת התורה: {שם טו} וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק.
אומר רש"י – ומדרש אגדה שנחלק הלילה ובחציו הראשון נעשה לו נס, וחציו השני נשמר ובא לו לחצות לילה של מצרים.
לכאורה לא ברור, איך הוא בדיוק ידע לחלק את הלילה לשני חלקים – וכי היה לו שעון?!
אומרים חז"ל {בראשית רבה, פרשה מג, אות ג} – וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה (בראשית יד, טו), רַבִּי בִּנְיָמִין בַּר יֶפֶת מִשֵּׁם רַבִּי יוֹנָתָן הַלַּיְלָה נֶחְלַק מֵאֵלָיו. וְרַבָּנָן אָמְרֵי יוֹצְרוֹ חִלְּקוֹ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲבִיהֶם פָּעַל עִמִּי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, אַף אֲנִי פּוֹעֵל עִם בָּנָיו בַּחֲצִי הַלַּיְלָה. וְאֵימָתַי בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב, כט): וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר וגו'. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא אִית דְּמַפְקִין לִישְׁנָא אַחֲרִינָא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲבִיהֶם יָצָא בַּחֲצִי הַלַּיְלָה אַף אֲנִי אֵצֵא עִם בָּנָיו בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יא, ד): כֹּה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא.
אומר ידי משה – כי אברהם בעצמו לא היה יכול לכוון ולגמור בחצות לזה אמר מאליו היה נחלק שכך אירע שגמר להכות בחצי הלילה. ורבנן אמרי יוצרו חלקו לשון זה אפשר לפרש בשני פנים. הא' שהקב"ה כיון שגמר להכתום בחצי הלילה דוקא כדי להתחיל מצרים מחצות ואילך. השני שהקב"ה בעצמו אמר בפירוש לאברהם אני ואתה נחלק הלילה כמו שאמרו בפ' בא שאמר לו הקב"ה עד חצי הלילה בא. אני ואתה נחלק הלילה וכן פי' רש"י בחומש שם.
פירוש הדבר, אומר הידי משה, שהקב"ה סייע לאברהם אבינו לסיים את המלחמה הזו בחצי הלילה – ולמה?! כדי שהקב"ה יוכל להמשיך בחצי שני של הלילה לעתיד לבוא.
אומר המדרש {שמות רבה, פרשה יח, אות א} – כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ חֲצִי הַלַּיְלָה כַּאֲשֶׁר אָמַר משֶׁה, מִיָּד וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר, לְפִיכָךְ מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים, שֶׁעָשָׂה עֵצָה עִם אַבְרָהָם בִּשְׁבִיל הַדָּבָר הַזֶּה, אֵימָתַי כְּשֶׁבָּאוּ הַמְּלָכִים וְרָדַף אוֹתָם, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דַּיֶּךָּ עַד חֲצִי הַלַּיְלָה, בּוֹא וְנַחְלֹק הַלַּיְלָה אֲנִי וְאַתָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יד, טו): וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה.
כעת נוכל להבין את דברי רש"י הקדוש – "שנחלק הלילה ובחציו הראשון נעשה לו נס, וחציו השני נשמר ובא לו לחצות לילה של מצרים" – פירוש הדבר, שבחצי לילה הראשון במלחמת המלכים – נלחם אברהם, והחצי השני של הלילה – במצרים – המשיך הקב"ה. שני חצאים שהתחברו להם – והשאלה שנשאלת היא – מהי נק' החיבור של שתי חצי הלילה הללו?
שאלה נוספת שצריכה ביאור;
אומרת התורה: {יב, יב} וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה'.
אומר רש"י – אעשה שפטים אני ה'. אני בעצמי ולא על ידי שליח.
אומר בעל ההגדה – "וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם – לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר, וְעָבַרְתִּי בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָּל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה, וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי ה'. וְעָבַרְתִּי בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם – אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ. וְהִכֵּיתִי כָּל בְּכוֹר – אֲנִי וְלֹא שָׂרָף. וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים – אֲנִי וְלֹא שָׁלִיחַ. אֲנִי ה' – אֲנִי הוּא וְלֹא אַחֵר".
א"כ אמר הקב"ה: "במכת בכורות אף מלאך לא נכנס למצרים – רק אני!"
לכאורה לא מובן. למה לא רצה הקב"ה לשלוח את המלאכים כדי לגמור את בכורות מצרים?! ויותר מזה, הוא לא יכל לשלוח להם איזה וירוס קורונה לתוך האף ולגמור להם את החמצן בכמה דק'?! – למה דוקא הקב"ה בעצמו ובכבודו היה צריך להתעסק בזה?!
אומרים חז"ל {שמות רבה, פרשה טו, אות ה} – אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, גְּדוֹלָה חִבָּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּמְקוֹם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּבִמְקוֹם טִנֹּפֶת וּבִמְקוֹם טֻמְאָה בִּשְׁבִיל לְגָאֳלָן, מָשָׁל לְכֹהֵן שֶׁנָּפְלָה תְּרוּמָתוֹ לְבֵית הַקְּבָרוֹת, אוֹמֵר מָה אֶעֱשֶׂה, לְטַמֵּא אֶת עַצְמִי אִי אֶפְשָׁר, וּלְהָנִיחַ תְּרוּמָתִי אִי אֶפְשָׁר, מוּטָב לִי לְטַמֵא אֶת עַצְמִי פַּעַם אַחַת וְחוֹזֵר וּמִטַּהֵר, וְלֹא אֲאַבֵּד אֶת תְּרוּמָתִי. כָּךְ אֲבוֹתֵינוּ הָיוּ תְרוּמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ב, ג): קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' ראשית תבואתו, הָיוּ בֵּין הַקְּבָרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב, ל): כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת, וְאוֹמֵר (במדבר לג, ד): וּמִצְרַיִם מְקַבְּרִים, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵיאַךְ אֲנִי גּוֹאֲלָן, לְהַנִּיחָן אִי אֶפְשָׁר, מוּטָב לֵירֵד וּלְהַצִּילָן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ג, ח): וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם, וכְּשֶׁהוֹצִיא קָרָא לְאַהֲרֹן וְטִהֵר אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז, לג): וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ, (ויקרא טז, טז): וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ.
שואל הידי משה – משל לכהן וכו'. וא"ת וכי לא היה יכול להכות ע"י מלאך?
שואל החיד"א {ראש דוד, שמות} – והקשה הרב מהר"ש יפה כי אין המשל דומה לנמשל דהכהן לא יוכל להציל תרומתו מבלתי יכולת אם לא יטמא אבל הקב"ה יוציאם במסות ובאותות ובמופתים ולא יכנס למצרים?
את השאלות האלה כבר שואל הזוהר הקדוש, והוא עונה שתי תירוצים – נתחיל מתירוצו השני;
אומר הזוהר הקדוש {מדרש הנעלם, פרשת וירא קיז.} – וכי לא היה להקב"ה מלאך או שליח לשגר לעשות נקמה במצרים כמו שעשה באשור וכו' וע"י שליח נעשה, כל שכן מצרים שהם מזוהמים יותר מכל אומה, ואמר "אני ולא מלאך", אלא אמר ר' יהודה מכאן למדנו כח גבורתו של הקב"ה ומעלתו שהוא גבוה על הכל, אמר הקב"ה: אומה זו של מצרים מזוהמת ומטונפת ואין ראוי לשגר מלאך או שרף דבר קדוש בין רשעים ארורים מטונפים, אלא אני עושה מה שאין יכול לעשות מלאך וכו' שאני אומר ממקום קדושתי יהא כך ומיד נעשה וכו', ולפיכך לא נעשית נקמה זו ע"י מלאך ושליח בשביל קלון המצריים ולהראות גדולתו של מקום שלא רצה שיכנסו ביניהם דבר קדוש, ועל דרך זה נאמר אני ולא מלאך, אני יכול לעשותו ולא מלאך.
תירוץ נוסף שאומר הזוהר, תדע לך שהקב"ה לא הכה רק בכורות לאם – אלא מה? היות והיו נשים במצרים שלקחו כמה גברים, אז היה מצב שבו הילד היה בכור מצד האבא – ואז במצב כזה, הוא נחשב ג"כ לבכור! לכן היות והיו נשים במצרים שהתחתנו גם עם עשרה גברים – במצב כזה אף א' לא היה יודע אם זה בכור או לא; אמר הקב"ה: "להבחין בין טיפה של בכור לטיפה שאיננה של בכור, רק אני יודע. ולכן אני אכנס לבדי למצרים!"
לכאורה לא מובן. רק הקב"ה יכול להבחין בין טיפה של בכור לטיפה שאיננה של בכור – מובן. אבל מלאך ג"כ יודע להבחין מי בכור ומי לא, אז למה בשביל לזהות בכור לא שלח הקב"ה מלאך?
שאלה נוספת שצריכה ביאור;
אומרת התורה: {יג, ב} קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא.
אומר רש"י – פטר כל רחם. שפתח את הרחם תחלה, כמו (משלי יז יד) פוטר מים ראשית מדון, וכן (תהלים כב ח) יפטירו בשפה, יפתחו שפתים.
אמרנו שבכור הוא גם לאבא ולא רק לאמא, וא"כ למה לא מצוה הקב"ה גם "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר זכר" – שגם אשה שהתגרשה והתחתנה כעת עם בחור רווק – הבן שיולד להם ג"כ יהיה בכור?
כותב הרמב"ן – כי אין בית אשר אין שם מת. לשון רש"י היה שם בכור, מת, אין שם בכור, גדול הבית מת, שקרוי "בכור", שנאמר (תהלים פט כז) אף אני בכור אתנהו. ד"א מצריות מזנות תחת בעליהן ויולדות מרווקים פנוים, והיו להם בכורות הרבה, פעמים הם חמשה לאשה אחת, וכל אחד בכור לאביו. ועל דרך הפשט הבכורות שמתו במצרים בכורי פטר רחם היו, ועל כן קדש תחתיהם כל בכור פטר רחם בבני ישראל באדם ובבהמה (להלן יג ב), והיה בכור פרעה היושב על כסאו (פסוק כט) פטר רחם לאמו, וכן מנהג המלכים להיות הגבירה המולכת בתולה כענין שנאמר באחשורוש (אסתר ב ג). אבל על דעת רבותינו נתרץ שהכה במצרים כל בכוריהם, כלומר בכור האב ראשית אונו, ובכור האם פטר רחם, וגם גדול הבית. ולא רצה לקדש תחתיהם בישראל רק בכור האם, שהוא ידוע ומפורסם יותר, ובבהמה לא יודע כלל רק בכור האם, ובחר מכלם המין ההוא. וכדמות ראיה לזה ויך כל בכור במצרים ראשית אונים באהלי חם (תהלים עח נא), כי על הזכר יאמר כן.
כותב רבינו בחיי – קדש לי כל בכור פטר כל רחם. היה הכתוב ראוי לומר קדש לי כל בכור בבני ישראל באדם ובבהמה, שהרי מכת בכורות בין בבכור האב שהוא ראשית אונו, בין בבכור הרב שהוא ראשית אונו, בין בבכור האם היתה, שכן כתיב וה' הכה כל בכור, ואף בגדול שבבית אם אין שם בכור, שאף הוא קרוי בכור. אבל הוסיף לכתוב פטר כל רחם שלא רצה לקדש מן הבכורות כי אם בכור האם בלבד, לפי שבכור האב יש לו ספק מה שאין כן בבכור האם, וגם בכורות הבהמה שהיו מקודשים בכורי האם היו, כי כן כתיב והעברת כל פטר רחם לה' וכל פטר שגר בהמה וגו', ולכך מצינו שהמשיל הנביא אהבת הקב"ה לישראל לאהבת האם לבן, הוא שאמר {ישעיה מט} התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה, כלומר שלא תרחם בן בטנה, ולא אמר הישכח אב בנו. ופירש הרב מורי רבי שלמה ז"ל שהכתוב הזה שאמר התשכח אשה עולה בא להודיענו שני ענינים, האחד שאין להסתפק בעם ישראל שהם בני אל חי, כשם שאין להסתפק בראובן שהוא בן אמו, הוא שאמר דוד ע"ה {תהלים פט} הוא יקראני אבי אתה וגו' אף אני בכור אתנהו. והשני כשם שאי אפשר לה לאם להמיר את בנה באחר, כך אי אפשר להמיר ישראל בעם אחר. והבטיחם גם אלה תשכחנה, שישכח מעשה העגל שכתוב בו אלה אלהיך ישראל, ואנכי לא אשכחך, שלא ישכח מעשה סיני שכתוב בו {שמות כ} אנכי ה' אלהיך.
אומרת התורה: {יא, ה} וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה.
כותב בעל הטורים – ומת כל בכור. ג"פ בכור בפסוק כנגד בכור לאב ובכור לאם וגדול הבית, ובכור בהמה אינו מהחשבון שהוא צריך לגופה.
פירוש הדבר, שכל סוגי הבכורות מתו! – והשאלה עדיין צריכה ביאור, למה היה צריך הקב"ה להיכנס למצרים בכבודו ובעצמו כדי להכותם?
היתה פעם א' נוספת שמלאך רצה ללכת לעשות פעולה, והקב"ה לא הרשה לו – איפה?
מספרת הגמרא {מסכת פסחים קיח, א –ב} – בשעה שהפיל נמרוד הרשע את אברהם אבינו לתוך כבשן האש אמר גבריאל לפני הקדוש ברוך הוא: רבש"ע ארד ואצנן ואציל את הצדיק מכבשן האש. אמר לו הקב"ה: אני יחיד בעולמי והוא יחיד בעולמו, נאה ליחיד להציל את היחיד. ולפי שהקב"ה אינו מקפח שכר כל בריה, אמר הקב"ה לגבריאל: תזכה ותציל שלשה מבני בניו חנניה מישאל ועזריה.
לכאורה, אם גבריאל המלאך רצה להציל בנאדם אחד, הוא היה צריך לקבל 'אחד תמורת אחד' ולא שלש. אבל בעם ישראל אם זה לא מבצע של 1+1 – לא נוגעים ☺ אמר לי יהודי, שלכן החיסון של פייזר 'עובד טוב' כי זה 1+1 ולכן כולם רצים לקבל את הזריקות; יש כאלה שדחפו להם 5 מנות במכה אחת – שיהיו 'בריאים' לנצח ☺
למדנו א"כ, שישנו חיבור בין יציאת מצרים שהיתה ע"י הקב"ה, וכך גם הצלת אברהם אבינו מאור כשדים.
ישנו פיוט שנוהגים לומר בני עדות אשכנז בליל הסדר – 'וּבְכֵן וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה'; שם אומר הפייטן: "אָז רֹב נִסִּים הִפְלֵאתָ בַּלַּיְלָה, בְּרֹאשׁ אַשְׁמוּרוֹת זֶה הַלַּיְלָה, גֵּר צֶדֶק נִצַּחְתּוֹ כְּנֶחֱלַק לוֹ לַיְלָה, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה";
נשאלת השאלה – מי זה "גֵּר צֶדֶק"?
אברהם אבינו. ולמה הוא נקרא "גֵּר צֶדֶק"?
אומר העיון תפילה – היות והוא הראשון לגרים.
אומר הריב"א – היות ואברהם אבינו הרגיש עצמו תמיד כגֵר, כמו שאמר לבני חת {בראשית כג, ד} גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם וגו'.
ומה פירוש "כְּנֶחֱלַק לוֹ לַיְלָה"?
הכוונה לאותו חצי לילה שבו הוא ניצח את ארבעת המלכים!
לפני כשנתיים, ערב בדיקת חמץ, ישבתי להכין דרשה לליל הסדר ורציתי לדבר בענין כבשן האש באור כשדים, וחיפשתי מתי זרקו את אברהם אבינו לכבשן האש באור כשדים. חיפשתי וחיפשתי, ולא מצאתי אף א' שמביא את זה. אבל כמובן שאין דבר כזה שאף א' לא מביא. זה שלא מוצאים, זה בגלל שלא לומדים מספיק. מזלנו, שיש לנו יהודי בדור ש'כל רז לא אניס ליה' – היינו שכל התורה מונחת לפניו, הלא הוא מרן שר התורה – הגאון ר' חיים קנייבסקי שליט"א; התקשרתי לנכדו – הגאון הרב הוניגסברג, ושאלתי אותו: "כבוד הנכד הגאון הגדול, האם אתה נמצא בבית מרן שר התורה?"
"כן", אמר לי.
"האם אתה יכול לשאול אותו, מתי נזרק אברהם אבינו לאור כשדים???"
"תמתין רגע", אמר לי. ניגש אל הסבא הגדול ושאל: "סבא, שואלים מתי נזרק אברהם אבינו לאור כשדים?"
אמר לו שר התורה: "בליל הסדר"
אמרתי לו: "כבודו ישאל את הרב מאיפה המקור לזה"
"סבא, שואלים מה המקור לזה"
"אברבנאל – הגדה של פסח", אמר. 24 שעות לפני ליל הסדר, הוא יודע להגיד מקור כזה!
אומר האברבנאל {שם} – "כְּנֶחֱלַק לוֹ לַיְלָה" שנזרק אברהם אבינו לכבשן האש באור כשדים.
א"כ ג' דברים אירעו באותו הלילה: הא', אברהם אבינו נזרק לכבשן האש, הב', מלחמת המלכים, והג' מכת בכורות.
נשאלת השאלה – א"כ מהו המכנה המשותף בין ג' הדברים שאירעו באותו הלילה?
כדי לבאר את הדברים, נצטרך לקרוא כמה שורות מדברי התנא האלוקי – יונתן בן עוזיאל:
אומרת התורה: {יב, מב} לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה' שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם.
כותב התרגום יונתן בן עוזיאל – "אַרְבָּעָה לֵילְוָון כְּתִיבִין בְּסֵפֶר דּוּכְרָנַיָיא קֳדָם רִבּוֹן עַלְמָא ארבע לילות כתובות בספר הזכרונות לפני בורא עולם לֵילְיָא קַדְמָאָה כַּד אִיתְגְּלֵי לְמִבְרֵי עַלְמָא הלילה הראשון נתגלה כשנברא העולם תִּנְיָינָא הפעם השניה כַּד אִיתְגְּלֵי עַל אַבְרָהָם כשהתגלה לאברהם אבינו: אור כשדים, בברית בין הבתרים או במלחמת המלכים תְּלִיתָאָה הפעם השלישית: כַּד אִיתְגְּלֵי בְּמִצְרַיִם וַהֲוָת יְדֵיהּ מְקַטְלָא והיתה ידו הורגת כָּל בּוּכְרָא דְמִצְרַיִם כל בכור במצרים וִימִינֵיהּ וידו הימנית מְשֵׁיזְבָא בְּכוֹרֵיהֶן דְּיִשְרָאֵל מצילה את בכורי ישראל רְבִיעָאָה הפעם הרביעית: כַּד אִתְגְּלֵי לְמִפְרוֹק עַמָּא בֵּית יִשְרָאֵל מִבֵּינֵי עַמְמַיָא כשיוציא אותנו הקב"ה מהגלות מבין העמים וְכוּלְהוֹן קָרָא לֵילֵי נְטִיר בְּגִין כֵּן פָּרִישׁ משֶׁה וַאֲמַר לֵיל נְטִיר לְפוּרְקַן הוּא מִן קֳדָם יְיָ לְמַפְקָא יַת עַמָּא בְּנֵי יִשְרָאֵל מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם הוּא לֵילְיָא הָדֵין נְטִיר מִמַּלְאָכָה מְחַבְּלָא לְכָל בְּנֵי יִשְרָאֵל דִּבְמִצְרַיִם וְכֵן לְמִיפְרַקְהוֹן מִגַּלְוַותְהוֹן לְדָרֵיהוֹן.
בא הספר משכיל לשלמה ושואל, מה המכנה המשותף לד' הלילות האלה – הלילה של בריאת העולם, הלילה שבו נתגלה הקב"ה לאברהם אבינו, הלילה של מכת בכורות והלילה האחרונה של הגאולה?
כדי לבאר את הדברים, בואו נתחיל ללכת שלב אחר שלב:
אומרת התורה: {א, א} בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ; כלומר, הקב"ה ברא את כל העולם ביום הראשון – המאורות, בעלי החיים, הצמחים וכו' רק לצאת החוצה, יצאה כל בריה ביומה: ביום השלישי יצאו האילנות, ביום הרביעי נקבעו המאורות, ביום החמישי הדגים והעופות, ביום השישי את הבהמות והאדם. אבל הכל היה כבר מוכן ביום הראשון!
אומר רש"י – בראשית ברא. בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו (ירמיה ב ג) ראשית תבואתו.
הקב"ה ברא מאורות – ולמה?
אומר רש"י – שעתידים ישראל להצטוות על המועדות.
פירוש הדבר, עיקר בריאתם היתה כדי לקדש את החודשים, ובנוסף לזה, כדי שיאירו לעולם. זאת אומרת, כל מטרת הבריאה הוא בשביל ישראל ובשביל התורה.
אם זו המטרה, מתי יצאה המטרה אל הפועל? – לאחר 2448 שנה מבריאת העולם – ו' בסיון – יום קבלת התורה!
אה היו פה כל מיני אנשים – דור סדום, דור הפלגה דור המבול – מיליונים היו בעולם! – קוראים לזה 'פרומו', היינו הכנה לקראת היעד; היעד הוא היום שבו יקבל עם ישראל את התורה!
כל האומות שהיוו את ה'פרומו', מכנים אותם רבותינו בשם 'שומר לפרי' – היינו הקליפה; כמו שבתבואה יש לנו תבן ומוץ, אבל בפועל אנחנו משתמשים רק בגרעין שנמצא בתוכם; אה אבל יש לך תבן ומוץ?! – נכון. אבל אין לי שימוש בהם. אנחנו נצרכים רק לגרעין שבתוכם! – אותו דבר העולם הזה, לא נברא אלא בשביל 'הפירות' שנמצאים בו – אלו ישראל – ומהי המטרה?! תורה!
ישנו יסוד בחז"ל שנקרא 'בכור ליצירה' ו'בכור ליציאה'; בואו נחזור לפרשת תולדות;
קודם שנולדו יעקב ועשו, תופס יעקב את עשו ברגלו ואומר לו: "אני בכור!" – והרי עשו נולד ראשון, מה פתאום הוא אומר שהוא בכור?!
אומר רש"י – ואחרי כן יצא אחיו וגו'. שמעתי מדרש אגדה הדורשו לפי פשוטו, בדין היה אוחז בו לעכבו, יעקב נצר מטפה ראשונה ועשו מן השניה, צא ולמד משפופרת שפיה קצרה, תן לה שתי אבנים זו תחת זו, הנכנסת ראשונה תצא אחרונה, והנכנסת אחרונה תצא ראשונה, נמצא עשו הנצר באחרונה יצא ראשון, ויעקב שנצר ראשונה יצא אחרון, ויעקב בא לעכבו שיהא ראשון ללידה כראשון ליצירה, ויפטור את רחמה, ויטול את הבכורה מן הדין.
פירוש הדבר, יש את יעקב ועשו – ומי התכלית? יעקב! ולכן הוא נברא קודם. למרות שעשו יצא ראשון, אבל הוא נברא אחרון!
אומרת התורה: {בראשית כה, כו} וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וגו'
כותב בעל הטורים – ואחרי כן יצא אחיו. כ"ן עולה ע' שע' אומות הן חוץ מיעקב.
קודם כל צריכים לצאת שבעים אומות ורק אח"כ ישראל – ולמה? כי השבעים אומות הם 'השומר לפרי' – 'הבכור ליציאה', והפרי עצמו הם עם ישראל – 'הבכור ליצירה'!
אומרת התורה בפרשת השבוע: {ד, כב} וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל;
כותב החזקוני – בני בכרי ישראל. כל האומות בני הם, אבל ישראל חביבים לפני יותר מכולם והם הבכור, שהם עלו במחשבה להבראות קודם שום אומה.
ג' פעמים בהיסטוריה, יש לנו את המושג של 'ראשית', ונק' הראשית הקב"ה לא מרשה לאף אחד להיות איתו;
"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" – ומי היה איתו באותו היום?! אף אחד!
אומר רש"י – יום אחד. לפי סדר [לשון] הפרשה היה לו לכתוב יום ראשון, כמו שכתב בשאר הימים שני, שלישי, רביעי. למה כתב אחד, לפי שהיה הקדוש ברוך הוא יחיד בעולמו שלא נבראו המלאכים עד יום שני, כך מפורש בבראשית רבה (ג ח).
אומרים חז"ל {בראשית רבה, פרשה א, אות ג} – הַכֹּל מוֹדִים שֶׁלֹא נִבְרָא בְּיוֹם רִאשׁוֹן כְּלוּם, שֶׁלֹא יֹאמְרוּ מִיכָאֵל הָיָה מוֹתֵחַ בִּדְרוֹמוֹ שֶׁל רָקִיעַ, וְגַבְרִיאֵל בִּצְפוֹנוֹ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְמַדֵּד בְּאֶמְצָעוֹ, אֶלָּא (ישעיה מד, כד): אָנֹכִי ה' עֹשֶׂה כֹּל נֹטֶה שָׁמַיִם לְבַדִּי וגו'.
א"כ כל מקום שהוא ראשית, הקב"ה לא רוצה שיהיה איתו אף אחד!
נק' הראשית הנוספת – הוא אברהם אבינו שנקרא 'ראשית';
אומרים חז"ל {שמות רבה, פרשה כג, אות ה} – תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה, אָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה, לֹא זָכוּ יִשְׂרָאֵל לוֹמַר שִׁירָה עַל הַיָּם אֶלָּא בִּזְכוּת אֲמָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ד, לא): וַיַּאֲמֵן הָעָם, וּכְתִיב (שמות יד, לא): וַיַּאֲמִינוּ בַּה', אָמַר רַבִּי יִצְחָק הָיוּ רוֹאִין כָּל אוֹתָן נִסִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ לָהֶם וְלֹא הָיָה לָהֶם לְהַאֲמִין, אֶלָּא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא, בִּשְׁבִיל הָאֲמָנָה שֶׁהֶאֱמִין אַבְרָהָם לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהֶאֱמִן בַּה', מִמֶּנָּה זָכוּ יִשְׂרָאֵל לוֹמַר שִׁירָה עַל הַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: אָז יָשִׁיר משֶׁה, הֱוֵי: תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה.
עוד אומרים חז"ל בפסיקתא – תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה זהו אברהם שהיה ראש למאמינים!
אומרים חז"ל {בראשית רבה, פרשה יב, אות ט} – על הפס' {ב, ד} אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: אַל תִּקְרֵי בְּהִבָּרְאָם אלא בְּאַבְרָהָם, שבִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם נברא העולם.
אברהם אבינו חוזר ממלחמת ארבעת המלכים, מגיע אליו מלכיצדק מלך שלם ואומר לו: {בראשית יד, יט} בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ;
אומר המדרש {בראשית רבה, פרשה מג, אות ז} – אָמַר רַבִּי יִצְחָק הָיָה אברהם מְקַבֵּל אֶת הָעוֹבְרִים וְאֶת הַשָּׁבִים, וּמִשֶּׁהָיוּ אוֹכְלִים וְשׁוֹתִין הָיָה אוֹמֵר לָהֶם בָּרֵכוּ, וְהֵן אוֹמְרִים לוֹ מַה נֹּאמַר, וְהוּא אוֹמֵר לָהֶם אִמְּרוּ בָּרוּךְ אֵל עוֹלָם שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי לֹא הָיָה שְׁמִי נִכָּר לִבְרִיּוֹתַי וְהִכַּרְתָּ אוֹתִי בִּבְרִיּוֹתַי, מַעֲלֶה אֲנִי עָלֶיךָ כְּאִלּוּ אַתָּה שֻׁתָּף עִמִּי בִּבְרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: קוֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.
בפרשת חיי שרה, שולח אברהם אבינו את אליעזר עבדו ואומר לו: {בראשית כד, ג} וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ;
אומר רש"י – ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי. ולא אמר ואלהי הארץ, ולמעלה אמר (פסוק ג) ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ. אמר לו עכשיו הוא אלהי השמים ואלהי הארץ, שהרגלתיו בפי הבריות, אבל כשלקחני מבית אבי היה אלהי השמים ולא אלהי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו, ושמו לא היה רגיל בארץ.
יוצא א"כ, שאברהם אבינו הביא לידי ביטוי את ההכרה בבורא עולם!
בנוסף, אברהם אבינו היה גם ראשית לתורה;
אומרת הגמרא {מסכת עבודה זרה ט, א} – תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי העולם העולם הזה יהיה קיים 6000 שנה שני אלפים תוהו שני אלפים תורה שני אלפים ימות המשיח…
וממתי מתחילים למנות אלפים שנות תורה?! מאברהם אבינו!
יוצא א"כ שְ – "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" – בשביל ישראל שנקראו 'ראשית' – זה אברהם אבינו שהיה ראש למאמינים, ובשביל התורה שנקראה 'ראשית' – שהתחילה מאברהם אבינו!
לכן כשברא הקב"ה 'ראשית חדשה' – הוא אברהם אבינו, אמר: "כאן אף א' לא נמצא איתי ביחד! – כמו בְ – "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" הראשון שהיה בליל הסדר – אף א' לא היה איתי, כך גם כאן שאני הולך להציל את אברהם מכבשן האש – אף א' לא בא איתי, כי ב'ראשית' אני לא לוקח איתי אף אחד, אלא אני לבדי!"
מה רצו ארבעת המלכים להשיג באותה מלחמה מול אברהם אבינו?
אומרת התורה בפרשת לך לך: {יד, ז} וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל עֵין מִשְׁפָּט הִוא קָדֵשׁ וגו';
אומרים חז"ל {בראשית רבה, פרשה מב, אות ג} – (בראשית יד, ז): וַיָּשֻׁבוּ אֶל עֵין מִשְׁפָּט הִוא קָדֵּשׁ, אָמַר רַבִּי אַחָא לֹא בָּאוּ לְהִזְדַּוֵּג אֶלָּא לְתוֹךְ גַלְגַּל עֵינוֹ שֶׁל עוֹלָם, עַיִן שֶׁעָשְׂתָה מִדַּת הַדִּין בָּעוֹלָם הֵם מְבַקְּשִׁים לְסַמּוֹתָהּ.
כותב הנצי"ב מוולוז'ין {העמק דבר, לך לך} – והביאור על זה, דמשום הכי הלכו בשובם לארץ ישראל, והכו את האמורי היושב בחצצן תמר, היא עין גדי, שהוא בארץ ישראל, לא שבקשו לכבוש ארץ ישראל מיד הכנענים, אלא שבקשו להגיע לאברם. ופירשו הכתוב מה היה להם על אברם, משום שעד כה היה מתנהג הכל בטבע בלי השגחה כלל, והנה אברם גרם שיהיה הכל בעין השגחה ולשפוט במדת הדין, משום הכי בקשו לסמותה. ומזה הטעם בא עמלק על ישראל …
א"כ 'גַלְגַּל עֵינוֹ שֶׁל עוֹלָם' הכוונה לאברהם אבינו – שרצו להורגו, כדי למחוק את המושג שיש בורא לעולם!
ואיך אפשר להרוג את אברהם אבינו?
אומרת התורה: {שם יב} וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ וְהוּא ישֵׁב בִּסְדֹם.
נשאלת השאלה – לכאורה, הפס' כאן לא מסודר ע"פ הסדר הנכון; אם התורה רוצה לומר שלוט נלקח בשבי, היה צריך להיות כתוב "וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט בֶּן אֲחִי אַבְרָם וְאֶת רְכֻשׁוֹ וַיֵּלֵכוּ וְהוּא ישֵׁב בִּסְדֹם"! – אך התורה כותבת "וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם" – וכי הרכוש הוא בֶּן אֲחִי אַבְרָם?!
אומר הזוהר הקדוש, לא. אלא כל רכושו של לוט היה שהוא "בֶּן אֲחִי אַבְרָם". שלא נחשוב שהיו לו מיליונים. אם היו עושים חילופי שבויים, לא היו נותנים תמורתו גרוש. אלא היות וקלסתר פניו היה כשל אברהם אבינו, הם רצו לקחת אותו ולשים אותו ברחובות העיר ולהציג אותו כאילו הוא אברהם אבינו – "אני חוזר בי מדברי – אין קב"ה בעולם!" – זאת אומרת, הם רצו לעקור את ה – "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים"; אמר אברהם אבינו [בליל הסדר]: "אם רוצים לעקור את האמונה בבורא עולם – חייבים לצאת להילחם!" – אמר לו הקב"ה: "תילחם. אבל רק עד חצי לילה! – את החצי השני – אני ממשיך!" – ולמה? – כי בחצי השני של הלילה, עתיד הקב"ה להוציא החוצה את הראשית השנייה – את עם ישראל שנקראו 'ראשית ליצירה' מתוך מצרים שנקראו 'ראשית ליציאה' שנאמר {תהילים עח, נא} וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּמִצְרָיִם רֵאשִׁית אוֹנִים בְּאָהֳלֵי חָם. וכן {תהילים קה, לו} וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּאַרְצָם רֵאשִׁית לְכָל אוֹנָם.
א"כ הלילה הראשון, אומר לנו התרגום יונתן בן עוזיאל, זה הלילה שבו ברא הקב"ה את העולם – "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים"; הלילה השני, הצלת אברהם אבינו מכבשן האש שגם הוא נקרא 'ראשית'; הלילה השלישי הוא ליל הסדר, שבו יצאו ישראל שנקראו 'ראשית'. וזוהי הנק' המחברת בין ג' הלילות האלה!
היות והמצרים נקראים ג"כ 'ראשית', כמ"ש {תהילים עח, נא} רֵאשִׁית אוֹנִים בְּאָהֳלֵי חָם, הם נתנו כח למזל שנקרא ג"כ 'ראשית' – הוא מזל טלה. ולמה הוא נקרא 'ראשית'? כי הוא הראשון בגלגל המזלות; שחודש ניסן – החודש הראשון – מזלו טלה. היות והטלה הוא הראשון למזלות, לכן עבדו אותו המצרים שנחשבו גם הם ל'ראשית'. בנוסף, גם הבכורות במצרים נחשבו בעלי מעלה היות וגם להם היתה מעלה של 'ראשית' – והיות והמצרים היו עובדים ל'ראשית', בא הקב"ה והכה להם את ה'ראשית' – את מזל הטלה, ולכן אמר הקב"ה: "בלילה הזה, אני יוצא בתוך מצרים – לא מלאך ולא שרף, אלא רק אני!" – ולמה? כי אף מלאך לא יכל להכות את המזל שנקרא 'טלה' – ומה הראיה לכך?
אומרת התורה: {יא, ד} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם.
אומר הכלי יקר – ומ"ש אני יוצא, היינו לומר לך שמתחילה יצא הקב"ה בעצמו כדי להפיל שר של מצרים, כי דבר זה אין כח ביד שום שליח או מלאך לעשותו, ואחר זה שלח ה' משחיתים בבכורי מצרים, לכך נאמר אני יוצא בתוך מצרים ולא אמר בתוך ארץ מצרים …
ולכן היה צריך הקב"ה לרדת בתוך מצרים בכבודו ובעצמו, היות ורק לו יש את הכוח לזה – היות והוא יצרם! – ובאותו רגע שהכה הקב"ה את מזל טלה בשמים והפילו, באופן אוטומטי נפלו גם בכורות מצרים!
בעקבות הכאת המזל, היו עם ישראל במצרים נמצאים בפחד נורא – ולמה? אמר להם משה רבינו: {יב, כא} מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח – מה פירוש "מִשְׁכוּ וּקְחוּ"?
כותב רש"י –… ושהיו שטופים באלילים, אמר להם משכו וקחו לכם, משכו ידיכם מאלילים וקחו לכם צאן של מצוה [קרבן פסח].
חשש הקב"ה שמא יבואו המקטרגים לפניו ויאמרו: "לא יתכן שבכורי ישראל גאלת ובכורי מצרים הרגת!" – שנאמר "כָּל בְּכורֵיהֶם הָרָגְתָּ וּבְכורְךָ יִשְׂרָאֵל גָּאָלְתָּ" – לכן מה עשה? שלח את משה רבינו לצוות את העם "מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח" – תיקחו את הטלה ביום י"ד בניסן ותשחטו אותו לעיני המצרים; ולמה דוקא ביום י"ד לחודש?! כי זהו שיא המזל! – ועוד, צוה אותם לצלות אותו ולא לבשלו, כדי שריחו ילך בכל מצרים. ואת דמו צוה לשים על המשקוף ועל שתי המזוזות;
שאלנו, וכי הקב"ה לא ידע להבחין בין יהודי למצרי?!
ודאי שהוא ידע. אבל הוא ידע שהמקטרגים יבואו ויתבעו דין גם על ישראל: "הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז – למה את אלה הרגת ואת אלה גאלת – מה נשתנו אלו מאלו?!" – ואז יענה להם הקב"ה: "ודאי שנשתנו – הנה ראו אחיך הם שחטו את הע"ז ושמו את דמה על המשקוף ועל שתי המזוזות!" – פירוש הדבר, ברגע שהם שמו את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות, התבטל הקטרוג!
ולכן נצטווינו על שתי מצוות יחדיו – קרבן פסח וקידוש החודש – ולמה?
אומר בעל צרור המור, המצרים היו סופרים את החודש מט"ו לחודש לט"ו לחודש, כי גלגל הלבנה נמצא במילואו בכל ט"ו לחודש; אצלם תחילת החודש היה כאשר הלבנה היתה במילואה, ולכן היו סופרים בכל ט"ו. אמר הקב"ה לעם ישראל {יב, ב} הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים וגו' – תתחילו לספור מא' בחודש כאשר הלבנה לא נראית בכלל; עד עכשיו ספרתם ממילוי למילוי. כעת תספרו מכלום לכלום – ולמה? לומר שאתם לא תלויים יותר במזל טלה!
ולכן צרפו לנו את שתי המצוות הללו יחדיו: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים – דבר ראשון תתנתקו ממזל טלה, ואח"כ "מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח" – כדי להשתיק את המקטרגים!
א"כ הבנו כעת את דברי התרגום יונתן בן עוזיאל; הלילה הראשון של "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים"; הלילה השני, הצלת אברהם אבינו מכבשן האש שגם הוא נקרא 'ראשית'; הלילה השלישי הוא ליל הסדר, שבו יצאו ישראל שנקראו 'ראשית' – "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" – והרי מצרים היו קודם, ושבעים אומות היו קודם? נכון. אבל קודם כל יוצאת ה'קליפה' ורק אח"כ ה'פרי' – קודם כל יוצא השני ליצירה ורק אחריו יוצא הראשון ליצירה, ולכן היות ועם ישראל עלה ראשון במחשבה, לכן הם הבכורים!
אומר לנו התרגום יונתן, הלילה הרביעי שכולנו מחכים לו יהיה ב"ב – כשיגיע משיח צדקנו!
אנחנו אומרים בקדושת 'כתר' – "הֵן גָּאַלְתִּי אֶתְכֶם אַחֲרִית כְּרֵאשִׁית לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים" – ולמה נקראת גאולת מצרים 'ראשית'? פשוט מאד. כי כל גאולת מצרים סבבה סביב ה'ראשית'! – הראשונה "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים", השניה גאולת אברהם אבינו מאור כשדים, והשלישית גאולת מצרים, והלילה הרביעי יהיה כאשר יגיע משיח צדקנו – ואז מה?! אף א' לא יהיה, אלא {ישעיה ב, יז} וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא – ואז מה יהיה??? אומר לנו דוד המלך {תהלים פט, כח} אַף אָנִי בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ עֶלְיוֹן לְמַלְכֵי אָרֶץ – ומי יהיה אז הבכור??? משיח צדקנו! – איך בדיוק הוא יהיה בכור?! פשוט מאד. כי הוא יגיע בלילה הרביעית של הראשית, שעליה מדבר התרגום!
לאחר הדברים האלה, הייתי רוצה לדבר קצת על המצב שאנו נמצאים בו כיום:
מס' המאומתים לקורונה מתחיל לטפס שוב, וכבר עבר את מנין ה – 10,000 ליום. זה כולל חולים, מבודדים, מאושפזים וכו'. הכל נסגר – א' אחרי השני, ואנחנו יושבים שקטים ושאננים כאילו שום דבר לא קורה. וכי מישהו הוריד איזה דבר מאכל – דוגמת חתיכת העוגה של הבוקר מ'התפריט היומי' שלו?!
בשבוע הבא, נקרא בתורה על מלחמת עמלק – ומה עושה משה רבינו?! לוקח אבן ויושב עליה, שנאמר {יז, יב} וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ;
נשאלת השאלה – ולמה שיש על אבן, וכי לא היה לו כרית לשבת עליה או איזה כיסא מתרומם עם לחצן?! ☺
אומר רש"י – אבן וישימו תחתיו. ולא ישב לו על כר וכסת. אמר ישראל שרויין בצער, אף אני אהיה עמהם בצער.
יוסף הצדיק היה מלך במצרים, הוא רק היה לוחץ על זמזם וכל מצרים היתה רצה לכבודו; אמר יוסף: "העולם נמצא בצער שאין מה לאכול– אשתתף בצערם!" – מה אכפת לך שהגויים רעבים ללחם?! האחים שלך בסדר גמור. לא חסר להם כלום?! – אמר יוסף: "אני חלק מהעולם הזה, ולכן עליי להשתתף בצער הבריות!"
הקב"ה נגלה למשה רבינו בסנה – ולמה דוקא בשיח קוצני ולא באיזה עץ מנגו או ב'ציפור גן עדן'?! ☺
אמר הקב"ה למשה: "כשהעם שלי נמצא במצרים וסובל ייסורים, אני לא יושב על כיסא הכבוד אלא נכנס ויושב בתוך שיח קוצני – לקיים מה שנאמר {תהלים צא, טו} עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה". הלך משה והשתתף גם הוא בצערם של ישראל, שנאמר {שמות ב, יא} וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם.
ישנה מצוה להידבק במדותיו של הקב"ה – מה הוא חנון, אף אתה תהיה חנון. מה הוא נכנס לקוצים – אף אתה תיכנס לקוצים!
"אני קוצים?! למה מה קרה – יש לי מסכה, אני מוגן!"
אדוני היקר! אם יש כ"כ הרבה אנשים חולים – ולא רק בקורונה, אתה לא יכול שלא לעשות כלום! אתה לא יכול להמשיך את התפריט היומי שלך כרגיל! השוקו עם הקפוצ'ינו ימשיך רגיל??? – משה רבינו ישב על אבן והקב"ה ישב בתוך קוצים – אז מי אנחנו??? אם יוסף הצדיק השתתף בצער העולם – ודאי שגם אנחנו צריכים לנהוג כך!!!
אומרת התורה: {י, כג} וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם – מתי??? כשקמים ועושים!
אה מה תגיד? "אני לא יודע לעשות – אני לא רופא". נכון. אבל דבר א' אתה כן יכול לעשות – לקרוא תהילים אתה יכול??? לזעוק לבורא עולם אתה יכול??? לבקש בתפילת העמידה עוד חצי דקה – אתה יכול???
ולמה אני אומר שצריך לעשות? כי הגאון מוילנא אומר לנו יסוד נפלא;
בביאור ברכת 'השיבנו', עומד הגאון מוילנא על דברי גמרא; אומרת המגילה {אסתר ב, ה} אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי;
אומרת הגמרא {מסכת מגילה יב, ב} – בן יאיר – בן שהאיר עיניהם של ישראל בתפלתו; בן שמעי – בן ששמע אל תפלתו; בן קיש – שהקיש על שערי רחמים ונפתחו לו.
נשאלת השאלה – איך מקישים על שערי רחמים?
כותב הגאון מוילנא {אבני אליהו, ברכת השיבנו} – על דרך שאמרו חז"ל ונתן לך רחמים ורחמך. כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים, שתי דלתות ברא הקב"ה אחד בלב השמים ואחד בלב האדם, וכאשר הקיש בדלת התחתית ורחמיו על הבריות נפתחו דלתות השמים, וזהו תשובה שלמה מה שלמעלה וממעלה למטה כאמור.
פירוש הדבר, אם אתה עושה כאן בעולם הזה פעולות של חסד, ע"י זה אתה זוכה שפותחים לך שערי רחמים למעלה!
וזה מה שאומר לנו הנביא ישעיה {נח, ז} הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם: {ח} אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ [זו הרפואה] מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ.
בזכות זה שנרבה בתפילה, יחוס עלינו הקב"ה וישלח לנו משיח צדקנו ונזכה ללילה הרביעית ב"ב אמן ואמן!!!