פרשת וישלח – אם כל המלחמות – שנת תשע"ג.
פרשת השבוע שנקרא בע"ה בשבת זו, פרשת וישלח.
פותחת הפרשה: {לב, ד} וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם – יעקב אבינו עומד להתראות עם עשו, לאחר 34 שנים שלא נפגשו זה עם זה.
אומר רש"י – וישלח יעקב מלאכים. מלאכים ממש.
בהמשך הפרשה, עוסקת התורה בדורונות ששלח יעקב אבינו לעשו, בתפילתו של יעקב אבינו ובתחנוניו לקב"ה, ולאחר מכן במפגש עצמו, שנפגש יעקב אבינו עם עשו.
לפני שניגש לנושא שנעסוק בו היום, נפתח בהקדמת הרמב"ן לפרשת השבוע:
כותב הרמב"ן {לב, ב} – "… נכתבה הפרשה הזאת להודיע כי הציל הקב"ה את עבדו וגאלו מיד חזק ממנו וישלח מלאך ויצילהו וללמדנו עוד שהוא לא בטח בצדקתו והשתדל בהצלה בכל יכלתו ויש בה עוד רמז לדורות כי כל אשר אירע לאבינו עם עשו אחיו יארע לנו תמיד עם בני עשו, וראוי לנו לאחז בדרכו של צדיק שנזמין עצמנו לשלשת הדברים שהזמין הוא את עצמו: לתפלה ולדורון ולהצלה בדרך מלחמה לברוח ולהינצל …"
לפני שניגש לנושא המרכזי שנעסוק בו היום, נרחיב תחילה במפגש של יעקב אבינו עם שרו של עשו:
אומרת התורה: {לב, כב} וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל פָּנָיו וְהוּא לָן בַּלַּיְלָה הַהוּא בַּמַּחֲנֶה: {כג} וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק: {כד} וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ: {כה} וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר: {כו} וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ: {כז} וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי.
נשאלת השאלה – מה רצה להשיג שרו של עשו, באותה מכה שנתן ליעקב אבינו דוקא בכף ירכו ?
כותב הרוקח – רצה שרו של עשו, לפסול את יעקב מן הכהונה.
עפ"י דבריו, נשאלת השאלה – אם בשביל לפסול אותו מן הכהונה, הוא יכל גם לשבור את ידו. מדוע צריך דוקא את כף הירך ?
אומר ההדר זקנים מבעלי התוספות – ויגע בכף ירכו. כסבור שהוא מלאך מתוך שלא היה יכול לו והתחיל ליגע בכף ירכו, לראות אם יש לו חוליות כי המלאכים אין להם חוליות לפי שאין להם ישיבה לעולם אלא תמיד עומדין. ויש במדרש שתחב המלאך רגלו בקרקע ויצא האש וכל זה להפחיד יעקב, א"ל יעקב והא כתיב והיה בית יעקב אש ובית עשו לקש כלו' אל תפחיד אותי שכל גופי אש.
אומר הרד"ק – ויגע בכף ירכו. רמז לו שעשו לא יוכל לו אבל הוא יכאב לו מצד אחר, מצד ירכו, רמז לו בזה שיכאיב באחד מיוצאי ירכו, והוא בתו שנבעלה לכנעני, לפיכך נגע בכף, כי כף לשון נקבה. וכל זה הבין יעקב ממעשה המלאך, אך דבר בתו סבר איפשר שתחלה או שתמות. וכל המעשה הזה אפשר שהיה במראה הנבואה בחלום, אע"פ שמצא עצמו צולע בהקיץ, היה לו זה מאת האל להיות בו זה לאות לפי שהיה פושע במחשבתו אחר כמה הבטחות אשר עשה עמו האל מדה כנגד מדה להיות פוסח בגופו; כי אע"פ שהיה בוטח באל בכל לבו אלא שחשב שמא יגרום החטא, אעפ"כ אחר כמה הבטחות לא היה לו להרהר ולחוש לעשו ולקראו כמה פעמים אחי ולשלוח לו מנחה גדולה ולהשתחות לו כמה פעמים, ובזה חטא, ושלם לו האל בזה העולם ולקה בגופו עונש מחשבתו; ואם תרצה תאמר כי המעשה הזה היה בהקיץ ממש, ולא היה לו אלא דמיון לבד שנדמה לו ולא היה, כמו שנאמר במלאך יהושע ובמלאך גדעון ונוכל לומר כן במלאכי אברהם ולוט, כי כל זה היה יכול להיות בדמיון, אבל זה היה בנגיעה ואי אפשר בלא גוף, לפיכך נאמר שלבש גשמיות לשעתו על דרך מופת, וזהו שנגע בכף ירך יעקב והיה צולע, כי זה היה נגיעה ממש.
הכלי יקר, כאשר הוא דן בנושא – מדוע נפגע יעקב אבינו ע"י שרו של עשו, הוא עומד על דברי הגמרא במסכת חולין:
אומרת הגמרא {מסכת חולין צא, א} – {בראשית לב-כה} ויותר יעקב לבדו. אמר רבי אלעזר: שנשתייר על פכין קטנים, מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם וכל כך למה ? לפי שאין פושטין ידיהן בגזל.
כותב הכלי יקר – כך זה המלאך סמא"ל שרו של עשו בראותו עניני יעקב עם עשו שהם תלוין בשמירת התורה כמ"ש והיה כאשר תריד וגו', והנה כל זמן שלא הביט און ביעקב כלל, לא נזדווג אליו לסמא את עיני שכלו מכל וכל, אך כשראה שיעקב פרץ גדרו קצת ביציאה זו, כי חנן אותו אלהים ונתן לו את כל ורוב עושר ונכסים וכבוד ויעקב יצא מגדר ההסתפקות קצת, ויותר יעקב לבדו וי"א לכדו, במקום הסכנה כי הלילה זמן קהלה לכל המזיקים היא, והוא נשאר בלילה יחידי עבור פכים קטנים מחבלים רמים ונשאים, ובעבור דבר מועט האחוז בחבלי בוז נותר במקום סכנה לבדו, אז אמר סמא"ל האח מצאתי און לי מאחר שיעקב התחיל בקלקלה ועשה את עצמו קצת עור מעיניו, כי מי עור כמו אוהבי הממון אשר עליהם נאמר (משלי כז.כ) ועיני האדם לא תשבענה. אז אמר סמא"ל הנה עת לקרב ועת לחבק אליו, והנני מוסיף לו טומאה למלאות עיניו אבק ועפר כדי שיהיה סומא מכל וכל גם מעין השכלי, וזהו שאמר ויותר יעקב לבדו, כאשר עבר חק ההסתפקות ויותר לבדו לכדו, והרי הוא לבדו כי בטלה דעתו אצל כל אדם, כי מי פתי יסור הנה לסכן עצמו בעבור דבר מועט כזה, אין זה כי אם לב הותל הטהו מני אורח ישרים לחבב כל כך הממון הגורם שכחת אלוה ממעל כמ"ש (דברים ח.יג) וכסף וזהב ירבה לך ורם לבבך ושכחת את ה'.
אם כן, היתה כאן תביעה על יעקב אבינו – "מדוע חזרת בחזרה בשביל פכים קטנים".
נשאלת השאלה – למה דוקא בכף הירך ולא באיבר אחר ?!
ידוע, שממונו של אדם מכונה בפי התורה בשם 'רגל':
כאשר קורח וכל עדתו נכנסו בתוך האדמה, נאמר {דברים יא, ו} וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם בְּקֶרֶב כָּל יִשְׂרָאֵל.
אומר רש"י – ואת כל היקום אשר ברגליהם. זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו.
ידועה האמרה, שברגע שאדם יורד מנכסיו, אומרים – 'הוא פשט את הרגל'.
אם כן, באותו רגע שראה שרו של עשו שיעקב רץ אחרי מותרות, הוא הגיע ונתן לו מכה בכף ירכו – לומר לו: "אל תרדוף אחרי מותרות !" .
עד כאן, ביאורו של הכלי יקר.
בספר באר יוסף, לר' יוסף סלנט, מובא רעיון נשגב להסבר המחלוקת שהיתה בין יעקב לבין שרו של עשו:
כותב הבאר יוסף – ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר {לב, כה}:
בגמרא חולין {צא, א}, ויותר יעקב לבדו, א"ר אלעזר שנשתייר על פכין קטנים, מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם, וכל כך למה לפי שאין פושטין ידיהן בגזל, וכ"כ רש"י כאן בחומש: שכח פכים קטנים וחזר עליהם, וכ"ה במדרש.
והנה קשה מאד להבין שמדת הצדיקים יהיה שממונם חביב עליהם יותר מגופם, הלא עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו {איוב ב}, וזוהי מדת כל אדם, ומכ"ש הצדיקים שלא יסתכנו בגופם בעד ממון פחות ערך כמו פכים קטנים, שאינם שווים בנזק הזמן והטורח להישאר לבדו, או לחזור עליהם {לפי מש"כ רש"י} בחשכת הלילה.
אולם הענין בזה מה שאמרו שצדיקים חביב עליהם ממונם יותר מגופם, הוא על דרך שאמרו בגמ' ברכות {סא, ב} אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך כו', אלא אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו, לכך נאמר בכל נפשך, ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו, לכך נאמר בכל מאדך, וביאר בזה בשנות אליהו בשם הגר"א, דמה שאמרו אם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו, אין הכונה שבשביל ממון ימסור עצמו למיתה, דכיון שמת מה תועלת לו בממונו, אלא הכונה שממונו חביב עליו מגופו, פי' מיסורים של גופו, שיסבול יסורים על גופו בשביל ממונו, ויש אדם שגופו חביב עליו כו' ויתן ממונו בעד גופו, פי' בשביל יסורים שלא יעשו לו יסורים על גופו עכ"ד. עיי"ש, ועל דרך זה הכונה בכאן מה שאמרו שחביב עליהם ממונם יותר מגופם, היינו מטורח גופם ועמלם, שכדאי להם כל יגיעה וטורח גופם עבור ממונם.
והענין בזה הוא, דאמרו בגמרא {יומא לח, ב}, אין אדם נוגע במה שמוכן לחבירו אפילו כמלוא נימא, מבורר מזה שיש השגחה מיוחדת על כל דבר פרטי ואפילו על החלק היותר קטן כמלוא נימא, שזה המלוא נימא יגיע דוקא לאותו פלוני, וכמו שאמרו ג"כ בגמרא {סוטה ב}: בית פלוני לפלוני, שדה פלונית לפלוני, וכיון שמן השמים מושגח שאותו הדבר אפי' הקטן כמלוא נימא, יגיע לאותו פלוני דוקא, בודאי שזה הדבר מתאים ומדוד במדה נכונה ומדוקדקת שיהיה שייך ויגיע לאותו איש, וא"כ הצדיקים יודעים להוקיר ולהחשיב כל דבר גדול או קטן שהגיע לידם, מפני שהוא בהשגחה פרטית מן השמים שיהיה אותו הדבר שלהם, ובודאי שיש בו צורך לשלימותם, ולכן אינם חסים על טרחם ועמלם ומתאמצים בכל היכולת שלא לאבד שום דבר השייך להם, וללא התחשבות עם הערך והשווי שבזה, אלא עם הערך הרוחני שבזה, שכיון שמן השמים הזמינו אותו לידו בודאי שהוא לתועלתו, וזהו שסיימו בזה, וכל כך למה לפי שאין פושטין ידיהן בגזל, והיינו מכיון שכן, בודאי שזכו בזה מן השמים, והוא מוכן דוקא בשבילם, לא כן בשאר בני אדם, שאפשר שאין דבר זה נקי מגזל ואביזרייהו, ואינו מוכרח שהיה מוכן בשבילם דוקא; וכן הכונה בזה שאמרו "שאין פושטין ידיהן בגזל", היינו לא רק שנזהרים מגזל ממש שרוב בני אדם נכשלין בהם {וכדאיתא במס' ב"ב קס"ה}, אלא שהצדיקים אין פושטין כלל ידיהם מחוץ לגופם ומצמצמין עצמן רק במה שהוא שלהם, שלא לנגוע אפילו במה שרק מוכן לחברו, ושיש בזה חשש רחוק של אביזרייהו דגזל, כגון בעני המהפך בחררה וכדומה, אף שעדיין לא זכה בהם חברו, ומשום מדה זו שאין פושטין כלל ידיהן במה שמוכן לחבריהם, אלא רק במה שמוכן להם והגיע לידם, לכך חביב עליהם ממונם שבא לידם, וכדאי להם עבור זה כל טורח ועמל שבעולם, משום שבודאי שהוא צורך להם, ולתועלתם.
והראו לי שיסוד הדברים כתוב כן בשער הפסוקים להאר"י ז"ל בפרשה זו, עה"פ "ויותר יעקב לבדו", וז"ל: הצדיקים חביבים עליהם ממונם, כי להיות שהוא נשפע מלמעלה אין ראוי שימאס בו, כי אם לא היה צורך בו לא היה נותן לו הקב"ה, ולכן חזר על הפכים קטנים, כי אם לא היה חוזר היה נראה כאילו אינו רוצה באותם הפכים, וכל דבר הנשפע מלמעלה צריך לחזור אחריו עכ"ל.
ובענין זה יש לבאר במה שאמרו שם בגמ': א"ר יהושע בן לוי מלמד שהעלו אבק מרגלותם עד כסא הכבוד, כתיב הכא בהאבקו עמו וכתיב התם {נחום א} וענן אבק רגליו, ועי' בהרשב"א בעין יעקב מה שביאר בזה שאמרו שהעלו אבק מרגלותם עד כסא הכבוד, ולפי מה שנתבאר אפשר בזה ג"כ, שהמלאך הרי היה שרו של עשו כמבואר בחז"ל, והוא השטן והיצר הרע, ורצה להסיתו ולהדיחו מהאמונה הטהורה והחזקה, ולצדיק גדול כיעקב בא המלאך בעצמו בדמות איש {כעין שאמרו סוכה נב, כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו} ונאבק עמו כדי לשבש אותו ולהטותו מדעותיו האמתיות, וידוע שהיצר אינו בא אל האדם תיכף להכשילו בדבר חמור ועיקר, אלא בדבר הנראה קל וטפל, ואח"כ אם מנצחו הולך ומוסיף בו פקפוקים וספקות עד שמכשילו לגמרי, והנה המלאך כשראה שיעקב נשתייר בשביל פכים קטנים משום שהיה מאמין שאפילו דבר קטן וקל ערך, כיון שהזמין הקב"ה אותו הדבר לידו והוא נשפע עליו מלמעלה, בודאי שיש לו צורך בו והוא לתועלתו וצריך לחזור אחריו, על זה הענין התחיל המלאך, שהוא השטן והיצה"ר, להתווכח אתו שהדברים הקטנים ושפלים כמו אלה אין השגחה מיוחדת ממרומים עליהם, ואם אמנם שהקב"ה משגיח על כל אדם בפרט להמציא לו כל הצטרכותו, אבל שתהיה השגחה מיוחדת אם אותו הדבר דוקא יהיה במיוחד לאיש הזה, או דבר אחר מאותו המין שהוא כזה, על זה אין השגחה מיוחדת, ועל קוטב זה היתה ההתאבקות והווכוח בין יעקב ובין המלאך, שרצו להזיזו בזה מאמונתו השלמה בהשגחה הפרטית, ויעקב התאבק והתאמץ בדעתו ואמונתו השלמה, שאפילו המלוא נימא הוא ג"כ בהשגחה מיוחדת ומדוקדקת שדוקא זו תגיע לידו ולא אחרת, וההשגחה העליונה שולטת אפילו על דקה מן הדקה למי היא מוכנת, וזהו בכוונתם במה שאמרו שהעלו אבק רגליהם עד כסא הכבוד, היינו שההאבקות וההתנצחות שביניהם היתה בזה, אם גם הדברים היותר דקים ושפלים כאבק שאדם דש ברגליו, הוא ג"כ מושגח ממרומים עד כסא הכבוד, וכעין זה כתבו בשם הגר"א {בס' אמרי נעם} על מה שאומרים בברכת אשר יצר, גלוי וידוע לפני כסא כבודך וז"ל: מה שמזכירים כאן כסא הכבוד בברכת עשיית צרכיו, הוא לאפוקי מדעת האומרים כי אי אפשר שהקב"ה ישגיח על עולם שפל כזה, לכך אנו אומרים שאפילו לפני כסא הכבוד שאפילו המלאכים הגבוהים עומדים מרחוק כמה רבוי פרסאות, אפילו משם הוא משגיח על דברים שפלים כאלה עכ"ל, ועל דרך זה הכוונה היא בכאן וכנ"ל.
וזהו מה שכתבה התורה "ויותר יעקב לבדו", ובאה הקבלה לחז"ל שנשתייר על פכים קטנים, שהיו חשובים בעיניו מצד אמונתו שבודאי נזדמנו לו מן השמים לתועלתו, וכיון שהוא נשפע מלמעלה בודאי שיש לו צורך בהם, וכמוש"כ האר"י ז"ל, ועל קוטב זה בהשגחה פרטית זו על דקה מן הדקה, ויאבק איש עמו ונתווכח אתו בענין זה, וההאבקות שביניהם היתה, אם גם הדברים הקלים כאבק שברגליהם, מגעת השגחתם עד כסא הכבוד, וסוף סוף לא יכול לו, והעלו שגם ענינים היותר דקים כאבק שברגליהם, מגעת השגחתם עד כסא הכבוד, ואין נסתר מעין ההשגחה העליונה.
עד כאן, דבריו הנפלאים של הבאר יוסף.
אם ככה, נוכל להבין דבר נפלא ביותר:
בפרשת שבוע הבא, פרשת וישב, לאחר שהאחים זורקים את יוסף לבור, אומרת התורה: {לז, כה} וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה.
אומר רש"י – וגמליהם נשאים וגו'. למה פרסם הכתוב את משאם, להודיע מתן שכרן של צדיקים, שאין דרכן של ערביים לשאת אלא נפט ועטרן שריחן רע, ולזה נזדמנו בשמים שלא יזק מריח רע.
עפ"י הדברים האלה, אפשר להבין עד כמה השגחתו של הקב"ה נמצאת בכל פרט ופרט בבריאה !
ביאור נוסף שראיתי:
אומרת התורה: {מ, א} וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָטְאוּ מַשְׁקֵה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְהָאֹפֶה לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם: {ב} וַיִּקְצֹף פַּרְעֹה עַל שְׁנֵי סָרִיסָיו עַל שַׂר הַמַּשְׁקִים וְעַל שַׂר הָאוֹפִים: {ג} וַיִּתֵּן אֹתָם בְּמִשְׁמַר בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִים אֶל בֵּית הַסֹּהַר מְקוֹם אֲשֶׁר יוֹסֵף אָסוּר שָׁם: {ד} וַיִּפְקֹד שַׂר הַטַּבָּחִים אֶת יוֹסֵף אִתָּם וַיְשָׁרֶת אֹתָם וַיִּהְיוּ יָמִים בְּמִשְׁמָר: {ה} וַיַּחַלְמוּ חֲלוֹם שְׁנֵיהֶם אִישׁ חֲלֹמוֹ בְּלַיְלָה אֶחָד אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם אֲשֶׁר אֲסוּרִים בְּבֵית הַסֹּהַר: {ו} וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יוֹסֵף בַּבֹּקֶר וַיַּרְא אֹתָם וְהִנָּם זֹעֲפִים: {ז} וַיִּשְׁאַל אֶת סְרִיסֵי פַרְעֹה אֲשֶׁר אִתּוֹ בְמִשְׁמַר בֵּית אֲדֹנָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם: {ח} וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו חֲלוֹם חָלַמְנוּ וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי: {ט} וַיְסַפֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת חֲלֹמוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ בַּחֲלוֹמִי וְהִנֵּה גֶפֶן לְפָנָי: {י} וּבַגֶּפֶן שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם וְהִוא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים: {יא} וְכוֹס פַּרְעֹה בְּיָדִי וָאֶקַּח אֶת הָעֲנָבִים וָאֶשְׂחַט אֹתָם אֶל כּוֹס פַּרְעֹה וָאֶתֵּן אֶת הַכּוֹס עַל כַּף פַּרְעֹה: {יב} וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹסֵף זֶה פִּתְרֹנוֹ שְׁלֹשֶׁת הַשָּׂרִגִים שְׁלשֶׁת יָמִים הֵם: {יג} בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשֶׁךָ וַהֲשִׁיבְךָ עַל כַּנֶּךָ וְנָתַתָּ כוֹס פַּרְעֹה בְּיָדוֹ כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיִיתָ מַשְׁקֵהוּ.
נשאלת השאלה – מה פירוש "כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיִיתָ מַשְׁקֵהוּ" ?! היה צריך לומר "בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשֶׁךָ כאשר היית משקהו" – תחזור בחזרה לתפקיד שלך !
ראיתי באחד המפרשים – אמר יוסף הצדיק לשר האופים: "אין ספק שאתה חייב מיתה – הרי מצאו אבן בקמח שלך". לעומתו, שר המשקים, לכאורה, אין לו בכלל עוון.
מה עשה שר המשקים ?! על הבוקר, סחט מיץ אשכוליות והביא למלך. בדרך למלך, פתאום הגיע זבוב וניכנס לו בתוך הכוס – מה הוא אשם ?! הוא אחראי על הזבובים בסביבה ?! ☺
אמר יוסף לשר המשקים: "חמש שנים אתה עובד כאן – לא נכנס שום זבוב לכוסות שלך. אתה יודע למה נכנס דוקא עכשיו?! כי אני צריך לצאת מהכלא, ולכן אתה חוזר בחזרה לפרעה, וכל מטרתך להוציא אותי מכאן. אבל אם לא תזכור אותי – תחזור למשפט הראשון, ואז יצא שפעמיים נכנס לך זבוב לתוך הכוס והעבירה שלך תהיה חמורה יותר !"
רמז לו יוסף – "תשמע, גם זבוב שנכנס לתוך הכוס, זה בהשגחה פרטית מאת הקב"ה !"
עד כאן הדברים, לגבי המחלוקת שבין יעקב אבינו לשרו של עשו.
אם אלה הם פני הדברים, בואו נתקדם:
אומרים רבותינו, שהדורונות ששלח יעקב לעשו לא נמשכו יום.
אומרים חז"ל – חד אמר ששה חדשים היה משגר לו דורונות, וחד אמר י"ב חודשים.
נשאלת השאלה – מהם אותם דורונות ?
אומרים חז"ל במדרש – דע לך, כל מטרת הדורונות היתה למטרה אחת שלא קשורה כלל לעשו – מה יהיה עם עם ישראל בארבעת הגלויות שיצטרכו לעבור – זהו הדבר שניצב מול עיניו, ועל זה הוא חשב כל הזמן.
אומרת התורה: {לב, יח} וַיְצַו אֶת הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר כִּי יִפְגָשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי וּשְׁאֵלְךָ לֵאמֹר לְמִי אַתָּה וְאָנָה תֵלֵךְ וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶיךָ: {יט} וְאָמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה לַאדֹנִי לְעֵשָׂו וְהִנֵּה גַם הוּא אַחֲרֵינוּ: {כ} וַיְצַו גַּם אֶת הַשֵּׁנִי גַּם אֶת הַשְּׁלִישִׁי גַּם אֶת כָּל הַהֹלְכִים אַחֲרֵי הָעֲדָרִים לֵאמֹר כַּדָּבָר הַזֶּה תְּדַבְּרוּן אֶל עֵשָׂו בְּמֹצַאֲכֶם אֹתוֹ.
נשאלת השאלה – בשביל מה לומר 'גם את הראשון … גם את השני … גם את השלישי' וכו' – תאמר 'ויצו את כל ההולכים' ?!
אומרים חז"ל {מובא בתוספות השלם} – גם את השני גם את השלישי, ד' ריבויין רמז ד' גלויות שהן ח': בבל, כשדים, מדי, פרס, יון, מוקדון, אדום ושעיר או ישמעאל.
{לב, יד} וַיָּלֶן שָׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו: {טו} עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים: {טז} גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם שְׁלֹשִׁים פָּרוֹת אַרְבָּעִים וּפָרִים עֲשָׂרָה אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים וַעְיָרִם עֲשָׂרָה: {יז} וַיִּתֵּן בְּיַד עֲבָדָיו עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו עִבְרוּ לְפָנַי וְרֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר.
אומרים חז"ל {מובא בתוספות השלם} –עזים מאתים. רמוז כאן ד' גלויות. עזים ותישים מין אחד, עזים כנגד גלות בבל שישבו שם שבעים שנה בין עַזִים, רחלים ואילים מין אחד רחלים כנגד גלות מדי וזה היה בימי המן והיו בני רחל פרנסי ישראל כמרדכי ואסתר (שהיו משבט בנימין). גמלים ובניהם מין אחד כנגד מלכות יון והם בני חשמונאי וגומלים חסד. פרות ופרים מין אחד כנגד אומה הרשעה עכו"ם שנאמר עליה "סבבוני פרים רבים", אתונות ועירים מין אחד כנגד משיחנו שנאמר "עני ורוכב על חמור".
כדי להיכנס לנושא שנעסוק בו היום, נצטרך להקדים הקדמה קצרה מתורת הקבלה:
ישנו מושג בתורת הקבלה שנקרא חג"ת נהי"מ [חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות] = שבע הספירות.
אותם הספירות, מכוונות כנגד שבעת ימי השבוע: יום ראשון – יסוד. יום שני – גבורה. יום שלישי – תפארת. יום רביעי – נצח. יום חמישי – הוד. יום שישי – יסוד. יום שבת – מלכות.
לבני עדות המזרח, ישנו פיוט שנוהגים לומר לפני תפילת המנחה – "פתח אליהו" . שם נאמר, שגוף האדם מחולק לשבע ספירות – חֶסֶד דְרוֹעָא יְמִינָא, גְּבוּרָה דְרוֹעָא שְׂמָאלָא, תִּפְאֶרֶת גּוּפָא, נֶצַח וְהוֹד תְּרֵין [שתי] שׁוֹקִין, יְסוֹד סִיּוּמָא דְּגוּפָא אוֹת בְּרִית קֹדֶשׁ, מַלְכוּת פֶּה תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה קָרֵינָן לָהּ.
בנוסף לשבעת ימי השבוע, גם החגים ומועדי ישראל, מכוונים כנגד אותם שבע ספירות: חג הפסח – חסד. חג השבועות – גבורה. חג הסוכות – תפארת.
שתי השוקיים – נצח והוד – אלו שני מועדים מדרבנן: פורים – נצח. חנוכה – הוד.
כותב השפת אמת {חנוכה, שנת תרמ"א} יסוד אדיר – חנוכה ופורים הם הארות מרגלים יונקים ממועדים דאורייתא. רק הג' רגלים המפורשים בתורה הם תורה שבכתב. ויש נגד זה ג"כ רגלים מתורה שבע"פ וכידוע שתורה שבע"פ יונקת מתורה שבכתב. והם אורות המקבלים כדמיון אור הלבנה שהיא מאור החמה כידוע שלא תזרח הלבנה, אם לא תקבל מאורה של השמש… וחנוכה שהוא מועד מדרבנן הארה יונק מחג הסוכות שהוא מועד מדאורייתא. ופורים מחג השבועות ששניהם יום אחד. ומחג הפסח מקוים אנו להיות עוד כמ"ש כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות.
אומר האר"י הקדוש דבר נפלא – אם כתוב ב'פתח אליהו' ששתי השוקיים הם 'נצח' ו'הוד', לכן שני רגלים – שבועות ופסח – כנגד שני זרועות הידיים, וסוכות הוא כנגד הגוף עצמו. בנוסף, ישנן גם שתי כפות רגליים: האחת כנגד פורים והשנייה כנגד חנוכה.
מגיע שרו של עשו ונותן לו מכה בכף הירך.
נשאלת השאלה – מדוע לא נתן לו מכה בירך עצמה ?
פשוט מאוד – כי הרגל עצמה היא כנגד מועד מדאורייתא, ובזה הוא לא יכל לפגוע. לכן הוא ניסה לפגוע בשני המועדים מדרבנן – חנוכה ופורים !
בגמרא חולין {צ, ב} מובאת מחלוקת ר' יהודה וחכמים, לדברי חכמים איסור גיד הנשה הוא בירך ימין ובירך של שמאל, ולר' יהודה אינו אסור אלא בשל ימין, ואמרו שם בגמ' {צא, א} טעמא דר"י משום שהמלאך נגע לו רק בירך ימין {דכעכו"ם נדמה לו, או כת"ח}, ורבנן אמרי מאחורי אתי ונשייה בתרוויהו [הכהו בשתיהם עד שנשו ממקומם ועלו – רש"י].
נשאלת השאלה – מה זה משנה לנו, אם הוא פגע בשתי הרגליים או רק ברגל אחת ?
לשיטת חכמים שסוברת, ששרו של עשו נתן מכה בשתי הרגליים – פירוש הדבר, שהוא ניסה לפגוע בשני המועדים מדרבנן – גם בחנוכה וגם בפורים.
היום נדבר על פורים – ספירת הנצח, ובשבוע הבא נדבר על חנוכה – ספירת ההוד:
באים רבותינו ומגלים לנו, שכל הפעולות שעשה יעקב אבינו, לא היו לצורך עצמו אלא לצורך עם ישראל לאורך הגלויות – גלות פרס [פורים] וגלות יוון [חנוכה] – שימו לב:
מבקש יעקב אבינו: {לב, יב} הַצִּילֵנִי נָא מִיַד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים.
אומר בעל הטורים – הצילני נא מיד. ר"ת המן רמז להמן שיצא להכות אם על בנים כדכתיב טף ונשים: והכני. ב' במסורה. הכא ואידך אם יוכל להלחם אתי והכני. גבי גלית לומר מה יעקב נתיירא אף דוד נתיירא מה יעקב נרדף אף דוד נרדף וכשם שיעקב ניצל מעשו אף דוד ניצל מגלית וזכות יעקב עמד לדוד וכשם שגבי דוד היה מלחמה אף יעקב הכין עצמו למלחמה שהתקין עצמו לג' דברים.
כותב הרוקח – והכני אם על בנים. ראה שמזרעו יצא המן שמבקש להרוג טף ונשים ונתפחד, לכך וילן שם בלילה ס"ת 'המן', אמ': רבון העולם אני רואה בלילה ההוא נדדה שנת המלך {אסתר ו, א}. במסכת מגילה {טז, א} אשכחיה דקא מחוי לרבנן הלכות קמיצה [ובזכות זה ניצל], לכך ויקח מן הבא בידו מנחה {פסוק יד} שבזכות זה ינצל.
וְרֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר בגימ' "מרדכי" שכל האומות רעדו ממנו (עדר אותיות רעד) שנאמר "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם".
דבר נוסף, אומרת אסתר: {אסתר ד, טז} וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן.
אומר הרוקח – וכתיב בענין ג' לילות: א', "וילן שם בלילה ההוא", "והוא לן בלילה ההוא", "ויקם בלילה הוא", וכנגדן תקנה אסתר, וְצוּמוּ עָלַי וגו' שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם.
עד כאן הפתיח לשיעור, כעת נוכל להתחיל: ☺
אומרים חז"ל {שה"ש רבה, פרשה ג, אות ב} – רַבִּי יוּדָן אָמַר: כָּל הָרוֹכְלוּת [מסחר] שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין וּמַצְלִיחִין בָּעוֹלָם הַזֶּה, בִּזְכוּת אוֹתוֹ הָאָבָק שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ. רַבִּי יוּדָן אָמַר חוֹרֵי ביאור נוסף: כָּל פְּרַגְמַטְיָא שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין וּמַצְלִיחִין בָּעוֹלָם הַזֶּה, בִּזְכוּת אוֹתוֹ הָאָבָק שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ. רַבִּי עֲזַרְיָה אָמַר תַּרְתֵּי, כָּל מִלְחָמוֹת שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין וּמַצְלִיחִין, בִּזְכוּת הָאָבָק שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ. רַבִּי עֲזַרְיָה אָמַר חוֹרֵי, כָּל תּוֹרָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין בָּעוֹלָם הַזֶּה בִּזְכוּת יַעֲקֹב אָבִינוּ. רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּהוּ אוֹתוֹ הָאָבָק נְטָלוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּנְתָנוֹ תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד שֶׁלּוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (נחום א, ג): ה' בְּסוּפָה וּבִשְׂעָרָה דַרְכּוֹ וְעָנָן אֲבַק רַגְלָיו.
נשאלת השאלה – מה טמון בתוך המאבק הזה, שהכל נגזר ממנו ?!
אם אלה הדברים, בואו ניגש ליסוד נפלא שמביא הספר תורת חיים, לר' אברהם חיים שור:
אומר המדרש {בראשית רבה, פרשה סז, אות ד} – אָמַר רַבִּי חֲנִינָא כָּל מִי שֶׁהוּא אוֹמֵר שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַתְּרָן הוּא יִתְוַתְּרוּן בְּנֵי מְעוֹהִי, אֶלָּא מַאֲרִיךְ אַפֵּיהּ וְגָבֵי דִּילֵיהּ – באיזה ענין מדובר ? זְעָקָה אַחַת הִזְעִיק יַעֲקֹב לְעֵשָׂו, דִּכְתִיב: כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּזְעַק זְעָקָה, וְהֵיכָן נִפְרַע לוֹ ? בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה אצל מרדכי, שֶׁנֶּאֱמַר כאשר שמע מרדכי על גזירת המן (אסתר ד, א): וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד.
אם כן יוצא, שמרדכי היהודי שילם את המחיר על כך שיעקב לקח את הברכות מעשו.
שואל התורת חיים – הענין תמוה, דמה ענין צעקת מרדכי לצעקת עשו ?
אומרת הגמרא {מסכת עבודה זרה יא , ב} – אחת לשבעים שנה מביאין אדם שלם בגופו, ומרכיבין אותו על כתפיו של אדם חיגר. ומלבישין אותו את העליון, בגדי אדם הראשון, ומניחין לו בראשו את קרקיפלו של רבי ישמעאל, ותלו ליה בצואריה מתקל [י] [ארבע] זוזא דפיזא והיו תולים לו בצווארו אבן פז שמשקלה ארבעה זוזים, להראות את שררתו, ומחפין [מכסים] את השווקים בְאֵינך בנופך, ומכריזין לפניו: סך קִירִי פלסתר חשבונו של המושל כזב הוא. אחוה דמרנא זייפנא אחיו של אדוננו זייפן הוא. דְחמֵי חָמֵי מי שרואה מחזה זה היום, רואהו; ודלא חָמֵי לא חָמֵי אך מי שלא רואהו היום, לא יראהו. מאי אַהנֵי לרמאה ברמאותיה מה תועלת תבוא לרמאי ע"י רמאותו ולזייפנא בזייפנותיה ולזייפן בזייפנותו? ומסיימין בה הכי והיו מסיימים כך את ההכרזה: ווי לדין כַּד יְקום דין אוי לו לזה כאשר ההוא יקום.
נשאלת השאלה – מה הולך כאן – מה זו ההצגה הזאת ? למה לוקחים דוקא אדם צולע ? מדוע שמים עליו קרקיפלו של רבי ישמעאל ? מה רוצים הרומאים ?!
בואו נתבונן בדבריו הנפלאים של התורת חיים:
שואל התורת חיים – למה זה נגע מלאך בכף ירכו של יעקב דוקא, ולא במקום אחר ?
אם אנחנו רואים, שאמר שרו של עשו ליעקב: {לב, כז} לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי, מובן מכאן, שכל המאבק שלהם היה סביב הברכות שברך יצחק אבינו את יעקב. רצה שרו של עשו, שיחזור בו יעקב אבינו מקניית הבכורה, ויאמר שמכירת הבכורה ע"י עשו לא רלוונטית, והבכורה חוזרת בחזרה אליו !
אם כן, בשביל מה להכניס לו מכה בכף הירך ?!
אומר התורת חיים – בשעה שמכר עשו ליעקב את הבכורה, נאמר {כה, לג} וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב.
איך נשבעים ?
בעבר, סדר השבועה היה, שהנשבע היה שם ידו תחת ירכו של המשביע – אנו מוצאים זאת פעמיים בתורה: בפעם הראשונה, כאשר אברהם אבינו השביע את אליעזר, שנאמר {כד, א} שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי. הפעם השנייה, בפרשת ויחי, כאשר יעקב אבינו משביע את יוסף שיביאו לקבורה בארץ ישראל, שנאמר {מז, כט} וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם.
אומר האבן עזרא – שים נא ידך תחת ירכי. יש אומר רמז למילה. ואילו היה כן היה נשבע בברית המילה ולא בשם. והקרוב אלי שהיה משפט בימים ההם לשום אדם ידו תחת ירך מי שהוא ברשותו והטעם אם אתה ברשותי שים נא ידך תחת ירכי. והאדון יושב והירך על היד כטעם הנה ידי תחת רשותך לעשות רצונך. וזה המשפט עדיין בארץ הודו.
ולכך בא המלאך לקעקע יריכו של יעקב, כאלו הוא בא לבטל את השבועה ולערער על הבכורה והברכה, דהא בהא תליא
נאמר בתורה {בראשית כז, לג} וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד וגו', אמר יצחק: "הייתכן שברכתי את הקטן לפני הגדול – הרי אסור לעשות את זה – לבכור מגיעה הברכה קודם ?!", הגיע עשו מן השדה ואומר {כז, לו} וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי – שמע זאת יצחק – שמח ואמר: "גם ברוך יהיה !"
אם אלה הדברים, נוכל להתקדם:
נאמר במגילת אסתר: {ה, ט} וְכִרְאוֹת הָמָן אֶת מָרְדֳּכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְלֹא קָם וְלֹא זָע מִמֶּנּוּ וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל מָרְדֳּכַי חֵמָה – מיליוני אנשים רואים את המן מעבר לכביש ומשתחווים – רק אחד לא משתחווה – מרדכי!
נשאלת השאלה – מדוע מרדכי לא משתחווה ?
אומר התרגום יונתן בן עוזיאל – פשט ית רגליה ימיניה ואחוי ליה שטר זבינתא דאזדבן ליה בטולמא דלחם דמכתבא באסטרקליליה כל קבל ארכובתיה וכו'.
מקור הדברים מובא ב'תרגום שני' – מביא אותו הילקוט מעם לועז {מגילת אסתר} :
ועוד טעם למה זילזל בהמן, לפי שהיה המן עבדו של מרדכי שנמכר לו וכך היה המעשה: בשנת ג' אלפים שצ"ג ליצירה מרדו במלך בני הודו, והמלך אחשורוש שלח י"ב אלף חיילים לשם להכניע את המורדים, ובראש כל הצבא הזה העמיד ב' שרי צבא, מרדכי והמן. והם חילקו ביניהם המחנות. שכל אחד פקד על ששת אלפים איש, והמלך נתן להם צידה וכסף וחלקו ביניהם הצידה והכסף לשני חלקים: מחצית למרדכי בשביל צרכי חילו, ומחצית להמן בשביל צרכי חילו. והיה בצידה הזה מספיק לשלש שנים. והלכו מרדכי והמן וערכו מצור על העיר, שהיה מרדכי וחילו בצד מזרח של העיר, והמן וחילו בצד מערב. והמן ביזבז כל הכסף והצידה עד שכלה הכל לסוף שנה. אבל מרדכי לא ביזבז בלי חשבון, אלא כדי ההכרח בצימצום, וכשכלתה שנה וראה המן שהמלחמה תימשך זמן רב ולא נשאר לו צידה ומזון בשביל חילותיו, הלך אל מרדכי ואמר לו: דע שכל אותו צידה וממון שנתן לי המלך לג' שנים בזבזתי ולא נשאר בידי כלום, ועכשיו אין לי מה לאכול וכולנו נמות ברעב, ואין אנו יכולים לכבוש את העיר. אמר לו מרדכי: הרי ידעת שהמלך שלח לנו צידה וממון בצמצום לשלש שנים וחלקם בינינו, ולא היית צריך לפרנס אפילו חייל אחד מחילותי. ועכשיו אתה בזבזת הכל, ואילו אני הוצאתי רק שליש ונשארו בידי שני שלישים לצורך השנתיים הבאות ואתה בזבזת הכל בשנה אחת, ואיזו עצה אתה מחפש ? אמר לו המן: אם אתה מסכים הלווה לי בריבית ואני אחזיר לך פי שנים. אמר לו מרדכי: אין אני יכול לעשות כן מב' סיבות. האחת, אם אתן לך מצידתי, כיצד אפרנס את חילותי במשך שנתיים. והסיבה השניה, כיון שאני מבניו של יעקב ואתה מבניו של עשו, הרי אנו אחים, ונאמר בתורה: "לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אוכל". וכשבאה שעת האכילה ביקשו חילותיו של המן אוכל מהמן ולא היה בידו, וביקשו להורגו. שהביא אותם במקום ציה זה להמיתם ברעב. מיהר המן ובא אצל מרדכי ואמר לו: מבקש אני ממך להלוות לי ברבית מרובה. אתן לך פי עשר. אמר לו מרדכי: כבר אמרתי לך שאסור לנו ליקח נשך ומרבית. אבל אם אתה מסכים למכור עצמך לי לעבד, שתעבוד אותי תמיד יום אחד בשבוע אפרנס אותך ואתן צידה לכל חילך. ראה המן שאין לו תקנה אחרת, אמר למרדכי: יהי כדבריך. חיפשו נייר לכתוב בו שטר המכירה ולא מצאו, כיון שלא היה במקום ישוב, לקח מרדכי לוח נחושת הנקרא "לאמינה" (מגן) שנותנים ברגלים בזמן הקרב, וכתב בו שטר המכירה בזה הלשון: אני המן בן המדתא מזרע אגג מודה ששלח אותי המלך לכבוש עיר ההודים ומינה אותי על ששת אלפים חילים, ונתן לי המלך אחשורוש צידה וממון לפרנס חילותי במשך שלש שנים. וכך עשה המלך למרדכי היהודי בנו של שמעי משבט בנימין שמינה אותו על ששת אלפים איש, ואני בזבזתי הכסף בשנה אחת ולא נשאר בידי כלום לפרנס בו את חילות המלך. וביקשתי ממנו להלוות לי ברבית, ואמר, כי עון יש בדבר להלוות לי ברבית כיון שעשו ויעקב אחים היו, ולא היתה לי ברירה אלא למכור עצמי לעבד ברצוני הטוב, כיון שראיתי בו טובה מרובה. ועכשיו אין לי רשות בעצמי או להימנע מלהיות עבדו של מרדכי תמיד. ואין לי רשות להתכחש לזה ולומר שאינני עבדו של מרדכי, ואין לי רשות לסרב בשום פעם לשרת אותו יום אחד בשבוע כל ימי חיי וחיי בני ובני בני עד סוף כל הדורות. וגם אין לי רשות לשמור לו טינא ולטעון שמכירתי היתה שלא ברצוני, או לומר שהוא הטעה אותי ושיקר לי כמו שטען עשו זקני ליעקב במכירת הבכורה, שמכר עשו הבכורה ליעקב וביקש אח"כ להתחרט. אלא אני מתחייב מעכשיו למלא כל החובות. ואם אבטל התנאים או אחד מהם ייחרב ביתו של המן ועץ התליה יהיה מוכן לו. ואני המן בן המדתא מזרע אגג קבלתי על עצמי להיות עבד למרדכי היהודי בכל לבי. והמן אישר ההסכם, ומרדכי פרנס אותו ואת חילו.
וכיון שהיה המן עבדו של מרדכי, לא היה נאה לו כלל לכרוע להמן, שהרי כיצד יכרע אדון לעבדו, ויאמר אח"כ שקרע מרדכי שטר העבדות והוציאו לחירות. ומרדכי, היה מראה לו רגלו ובו כתוב השטר הזה ומראה לו שהוא עבדו. והמן הכין עצמו לתליה, שהרי הוא עצמו כתב שאם יתכחש למכירתו ייתלה. ולכן לא חשש מרדכי כלום, שהיה בטוח שהמן ייתלה.
נשאלת השאלה – מדוע קשר מרדכי את שטר המכירה דוקא על רגל ימין – שְישִים אותו בחליפה ?!
אומר התורת חיים – ולפי מה שפירש' נראה, משום דהמן נתקנא במרדכי על דבר הבכורה והברכה שלקח יעקב מעשו … ואולי מרדכי ניצוץ ובן גילו דיעקב הוה…
והמן נמי נראה דבן גילו דעשו הרשע הוה, והיינו דאיתא במדרש רבה {אסתר ז, י}: ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו [אסתר ג, ו], בזוי בן בזוי, להלן כתיב [כה, לד] ויבז עשו את הבכורה וכאן כתיב ויבז בעיניו.
וכי היכי דיעקב קנה מעשו את הבכורה, דהיינו השררה בלחם ונזיד, ככה מרדכי נמי, שקנה את המן לעבדא בטולמא דלחם.
ולהכי קשר מרדכי את שטר המכירה על יריכו, מקום השבועה אשר נשבע לו עשו ליעקב על מכירת הבכורה, וכאשר זחה דעתו של המן על מרדכי פשט את יריכו בשטר מכירתו אשר עליו להראות לו שגם הוא, גם אבותיו וכל אומתו כולם המה עבדיו מימים קדמונים ע"י הבכורה שקנה יעקב מעשו נשבע לו בשימת יד תחת ירכו, ולהכי קשרו על ירך ימינו, דנראה לומר כי גם עשו שם ידו תחת ירך ימינו של יעקב בשבועתו, שהרי המלאך לא נגע בכף יריכו של יעקב אלא כדי לבטל השבועה כדפירשתי, והמלאך בכף ירך ימינו נגע, כדאמר לעיל [חולין צא.].
אם אלה הם פני הדברים, נוכל לגשת כעת ליסוד נוסף:
החיד"א בספרו מדבר קדמות, מביא דבר נפלא שהזוהר הקדוש עומד עליו כאן בפרשה:
אומרת התורה: {לג, א} וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים עַל לֵאָה וְעַל רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת: {ב} וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים: {ג} וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו.
שואל הזוהר הקדוש {וישלח קע"א ע"ב} – וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו. רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר, (שמות לד) כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר כִּי ה' קַנָּא שְׁמוֹ. וְכִי יַעֲקֹב, שֶׁהוּא בְּחִיר הָאָבוֹת, שֶׁנִּבְחַר חֵלֶק שָׁלֵם לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא, וְהוּא הִתְקָרֵב אֵלָיו יוֹתֵר, אֵיךְ הִשְׁתַּחֲוָה לְאוֹתוֹ עֵשָׂו הָרָשָׁע שֶׁהוּא בְּצַד שֶׁל אֵל אַחֵר, וּמִי שֶׁסּוֹגֵד לוֹ – סוֹגֵד לְאֵל אַחֵר?
ואומר – כָּרַע וְהִשְׁתַּחֲוָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו, וְלֹא כָתוּב וַיִּשְׁתַּחוּ לְעֵשָׂו. אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹלֵךְ עִמּוֹ, אָז הִשְׁתַּחֲוָה כְּנֶגְדּוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא לָתֵת כָּבוֹד לְהִשְׁתַּחֲווֹת לְאַחֵר פְּרָט לוֹ, וְהַכֹּל הוּא כָּרָאוּי. אַשְׁרֵי הַצַּדִּיקִים שֶׁכָּל מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁעוֹשִׂים בִּשְׁבִיל כְּבוֹד רִבּוֹנָם הוּא, וּכְדֵי שֶׁלֹּא יִסְטוּ יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה.
אם כן יוצא, שיעקב השתחווה לשכינה ז' פעמים ולא ח"ו לעשו הרשע. אבל מה לעשות שעם יעקב היו נשיו וילדיו – הם לא ידעו שהוא משתחוה לשכינה, אלא חשבו שהוא משתחוה לעשו הרשע – לכן גם הם השתחוו בפניו !
אם כן, היה כאן חטא שנקרא בפי חז"ל – 'מראית עין', שהיה צריך לבוא לידי תיקון – איך ?
אומר החיד"א {מדבר קדמות מערכת מ, כה} – מרדכי הוא גלגול יעקב והמן הוא גלגול עשו, ומאחר שפגם יעקב על שהשתחוה לעשו ז' פעמים לכן בא עתה מרדכי ולא רצה להשתחוות להמן – שהוא עשו, כדי לתקן על מה שקלקל יעקב, וזה היה סיבה למרדכי להכניס כל ישראל בסכנה גדולה כזו… ולכאורה היה קשה מדברי הזהר הקדוש פ' וישלח דף קע"א ע"ב דקאמר דהשכינה עברה לפניו והשתחוה לשכינה, ואפשר ליישב כמ"ש מהר"א גאלנטי, דהשבטים לא ידעו שהשכינה עברה לפניהם [וסברו דיעקב אע"ה השתחווה לעשו ח"ו] ולכן גם הם השתחוו לעשו. ויען שהקב"ה מדקדק וכו', לכן נחשב ליעקב כאלו השתחוה לעשו. ומהקדמה זו בעניותי ביארת"י הקדש כמה מאמרים וענינים בקונט' 'כסא דוד', דרוש ב' בס"ד ע"ש באורך וגרגיר קטן אכתוב פה כי רז"ל אמרו שתמנע ציותה לעמלק שינקום נקמתה שלא רצה יעקב לישא אותה, ולכן עמלק נלחם בישראל ואפשר דגם המן הרשע עודנו מחזיק לנקום נקם תמנע, וכן המן גי' לוט"ן שהוא אחי תמנע, ויען יעקב אע"ה לא נשא אותה לשם שמים, כדי שתהיה מיטתו שלימה. לכן יעקב אע"ה הגינה זכותו להינצל מהמן ע"י מרדכי, שהוא גלגול יעקב אע"ה…
כעת מובן, מדוע היה צריך לשלם מרדכי על דמעותיו של עשו הרשע, שצעק צעקה גדולה ומרה:
שאלנו – מדוע דוקא מרדכי ?!
פשוט מאוד, כי מרדכי הוא ניצוץ נשמתו של יעקב אבינו – אתה גרמת לו לבכות ?! אתה תשלם את המחיר! הקב"ה מאריך אף, אבל לא מוחל – אין דבר כזה שתצער את השני, ולא תבוא לידי חשבון !
לכן, היה צריך יעקב אבינו לחזור לעולם בתור מרדכי היהודי, ולשלם את המחיר על אותה צעקה גדולה ומרה – זהו התשלום במידה כנגד מידה !
אם ככה, נוכל להבין יסוד נפלא:
כל הויכוח שיש לנו עד היום עם אומות העולם, הוא על האם אותה מכירת הבכורה עדיין קיימת או לא.
אומר התורת חיים – ונראה דהיינו דאיתא בפ"ק דעבודת כוכבים [יא:]: אחת לשבעים שנה מרכיבין אדם שלם על חיגר. כלומר, בא להראות שאין ממש בבכורתו של יעקב, שלא הסכים המלאך על ידו, דלכך נגע בכף יריכו ועשאו חיגר לבטל השבועה.
לכן לאחר כ"כ הרבה שנים, עדיין טוענים אומות העולם שהברכה שקיבל יעקב אבינו לא הגיעה לו – שקיבל אותה במרמה ובזייפנות !
שאלנו – מדוע הם שמים דוקא את קרקיפלו של ר' ישמעאל כהן גדול ?!
מספר המדרש {מדרש עשרה הרוגי מלכות} – אמרו עליו על רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, שהיה אחד משבעה אנשים יפים שהיו בעולם, ואלו הן : אדם הראשון, יעקב, יוסף, שאול, אבשלום, רבי אבהו ורבי ישמעאל …
נכנס הקיסר וכל גדולי רומי אחריו. אמר להם מי יהרג תחילה? ענה רבי שמעון בן גמליאל: אני נביא בן נשיא מזרעו של דוד מלך ישראל עליו השלום. לכן אני איהרג תחילה. ענה רבי ישמעאל כהן גדול ואמר: אני כהן גדול בן כהן גדול מזרעו של אהרן הכהן, אני איהרג תחילה ואל אראה במיתת חברי. אמר הקיסר זה אומר אני איהרג תחילה וזה אמר אני איהרג תחילה, מה נעשה ? הפילו גורלות ביניהם. הפילו גורל , ונפל הגורל על רבן שמעון בן גמליאל . מיד צוה הקיסר לחתוך את ראשו תחילה וחתכוהו, ונפל ראשו ליד רבי ישמעאל , ונטל רבי ישמעאל כהן גדול את ראשו בין ירכיו וצוח עליו במר נפש ואמר: אייה תורה ואייה שכרה ! הלשון שהיתה מבארת התורה בשבעים לשונות , איך עתה לוחכת את העפר ?! והיה מתאונן ובוכה על רבן שמעון בן גמליאל , אמר לו הקיסר: מה זה ועל מה זה זקן שאתה בוכה על חבירך ? היה לך לבכות על עצמך. אמר לו רבי ישמעאל: איני בוכה על עצמי, כיון שחברי גדול ממני בתורה ובחכמה, ועל שקידמני בישיבה של מעלה אני בוכה.
עוד רבי ישמעאל מדבר מתאונן ובוכה ומקונן, השקיפה בתו של הקיסר מבעד החלון וראתה את יופיו של רבי ישמעאל כהן גדול ונכרמו רחמיה עליו. ושלחה לאביה, ליתן לה שאלה ובקשה אחת, ושלח לה הקיסר: בתי, כל אשר תאמרי אעשה, חוץ מרבי ישמעאל וחביריו. שלחה לו: אבקש ממך להחיות את נפשו, שלח לה כבר נשבעתי, שלחה לו אבקשך אם כן, שתצוה להפשיט את עור פניו כדי להסתכל בו במקום מראה, מיד צוה להפשיט את עור פניו, וכיון שהגיע למקום תפילין צעק צעקה גדולה ומרה, ונזדעזעה שמים וארץ. צעק פעם שניה ונזדעזע כסא הכבוד. אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: צדיק כזה שהראית לו כל גנזי העולם עליונים ורזי תחתונים, יהרג במיתה משונה מן הרשע הזה ? זו תורה וזו שכרה? אמר להם: הניחו לו שתעמוד זכותו לדורות שלאחריו. אמר הקב"ה: מה אעשה לבני, גזירה היא ואין מי שיפר אותה. יצאה בת קול ואמרה: אם אשמע קול אחר, אהפוך את כל העולם לתוהו ובהו. וכששמע רבי ישמעאל כך, שתק. אמר לו הקיסר: עד עתה לא בכית ולא צעקת, ועתה אתה צועק ? אמר לו: לא על נשמתי אני צועק, אלא על מצות תפילין שלוקחים ממני. אמר לו הקיסר: עדיין אתה בוטח באלוהיך ? אמר לו {איוב יג, טו} הֵן יִקְטְלֵנִי לוֹ אֲיַחֵל כלומר, גם אם יִקְטְלֵנִי, בכל זאת איני נפרד מהקב"ה, אלא אמשיך ואקוה אליו. מיד יצאה נשמתו של רבי ישמעאל.
אם כן, לוקחים את קרקיפלו של ישמעאל כהן גדול, ומניחים על אדם צולע – כי הוא המייצג את יעקב אבינו שהיה צולע מאותה המכה שנתן לו שרו של עשו בכף הירך, ואומרים: "אחוה דמרנא זייפנא" – אחיו של אבינו הוא רמאי ! אבל הם מודים: "רק כרגע אנו על ישראל" – למה ???
כי {כז, מ} כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ – כאשר יתהפך הגלגל ועם ישראל ישארו דבוקים בקב"ה – {לב, לב} וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ – כאשר תבוא הגאולה השלימה ויהפוך הקב"ה את הגלגל – "ווי לדין כד יקום דין" – אוי ואבוי מה שיהיה לאומות העולם – יהיו אומללים ממה שיעשו להם עם ישראל !
עפ"י הדברים האלה, אומר התורת חיים יסוד נפלא :
דלכך בשעה שיצאו ישראל ממצרים בא עמלק להילחם עמהם ולא שום עובדי כוכבים, כי נפל עליהם פחד. לפי שבשעה שיצאו ישראל ממצרים, חתם הקב"ה על מכירת הבכורה שלקח יעקב מעשו, דלכך קראם אז בני בכורי ישראל {שמות ד, כב}, כדאיתא במדרש {שמ"ר טו, כז}. והענין הוא כי ישראל ראשית אונו של הקב"ה הן, שבשעה שבא להראות את כח מעשיו לבראת את העולם העלה את ישראל בראשית מחשבתו וע"י כן ברא העולם ומלואו, כמ"ש {ב"ר א, ו}: בראשית ברא אלקים, בשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו [ירמיה ב, ג]. והכי איתא בהדיא בתרגום שיר השירים, גבי אחזו לנו שועלים [ב, טו], דעמלק לא בא להילחם אלא בשביל הבכורה והברכה, ז"ל: בתר דעברו ית ימא אתא עליהון עמלק רשיעא די נטר להון דבבו על עיסק בכרותא ובוכתא די שקל יעקב אבונא מן עשו.
ובהכי ניחא מה שאמר משה ליהושע צא והילחם בעמלק [שמות יז, ט], ולא יצא הוא עצמו, לפי שאמר משה בלבו: הריני מעמיד נגדו להילחם מי שירש בכורתו של יעקב אשר לקח מיד עשו, כדי שיגן עליו זכותו של יעקב בעל הבכורה. לפי שהבכורה אשר לקח יעקב מעשו נתנה ליוסף בנו, שנאמר [בראשית מח, כב] ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי, ויהושע זכה לבכורתו של יוסף, שנאמר [דברים לג, יז] בכור שורו הדר לו, ופירש רש"י ז"ל: מלך היוצא ממנו והוא יהושע, שורו – שכחו קשה כשור לכבוש כמה מלכים. הרי יהושע נקרא בכורו של יוסף. וכיון שהבכורה באה ליעקב מן הדין והקב"ה הסכים על ידו, לכך נצחו יהושע לעמלק.
יוצא עפ"י הדברים שאמרנו, שכל המלחמה שהיתה בין יעקב אבינו לעשו, נסובה סביב דבר אחד – מי הוא הבכור. שרו של עשו ניסה לערער על כך, והצליח לתת מכה ליעקב אבינו בכף הירך – לאמור: "אנחנו הבכורים ולא אתם !"
לבסוף, לא הצליח שרו של עשו והכניע את יעקב. אמנם הוא הצליח לתת לו מכה בכף הירך ולגרום לו לצלוע, אבל בעלות השחר הוא נתרפא, שנאמר {לב, לב} וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ.
עד כאן לגבי המכה ברגל הימנית של יעקב אבינו, הנקראת 'נצח'. בנוסף, אומרים חז"ל, הוא קיבל מכה גם ברגל השמאלית הנקראת 'הוד' – לא רק פורים יש כאן [נצח] אלא גם חנוכה [הוד] – נפתח את הנושא כדי שנשאיר טעם לקראת השיעור הבא: ☺
אומרת התורה: {לב, כה} וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וגו'.
אומר רש"י – ויותר יעקב. שכח פכים קטנים וחזר עליהם.
אומר השפתי כהן [מגורי האר"י הקדוש] – ויותר יעקב לבדו. אז"ל: אל תקרי לבדו אלא לכדו, מאין בא לו זה הכד ? כשיעקב שם האבנים מראשותיו והשכים בבקר ומצאן אבן אחת ונתבצר לו כד של שמן ויצק על ראשה וחזר הכד ונתמלא, אז ידע יעקב שהוא מזומן לברכה ואמר אין זה ראוי להניחו כאן, והוא השמן שנמשחו ממנו המשכן וכל כליו והמזבח ואהרן ובניו והמלכים ועדיין כולו קיים, כמו שאמרו חז"ל: זה לי לדורותיכם, והוא כד השמן של הצרפית שאמר לה אליהו כד השמן לא תכלה, והוא אסוך שמן של אשת עובדיה הנביא, כשראה יעקב שכל כך נסים עתיד להיות בו, סיכן עצמו והביאו, כן מצאתי.
אם כן, בא שרו של עשו וניסה למנוע ממנו מלקחת את אותם פכים קטנים – אותם פכים קטנים, הם החנוכה.
אם אלה הדברים, נאמר רק עוד יסוד אחד:
כותב הזוהר הקדוש, שהפגיעה ברגליו של יעקב אבינו, היתה פגיעה ב"תמכין דאורייתא" – תומכי התורה.
אומר החפץ חיים {פרשת וישלח} – ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב. ובזוה"ק בכף ירכו אלו תמכין דאורייתא. והבאור בזה, כי שרו של עשו התאבק עם יעקב אבינו בענין הברכות, בשביל מה שייכות הברכות ליעקב יותר מלעשו, הלא אח עשו ליעקב. ויעקב טען, שהברכות שייכות לו, בשביל שבניו עתידים לקבל את התורה וילמדוה. ושרו של עשו לא הי' יכול להכחישו בזה, וזהו וירא כי לא יכול לו, אבל לבסוף טען שרו של עשו, כי יבוא זמן בסוף הגלות, היינו קודם עלות השחר, שההמון עם יתעצל מלהחזיק בידי הת"ח הלומדים, וממילא יבטלו הת"ח מלמוד התורה, וזה רמז על כף הירך, כמו הירך שמעמיד את הגוף, כן מחזיקי התורה מעמידים את הלומדים. וזהו שכתוב "ויגע בכף ירכו", אלו 'תמכין דאורייתא' וכאן כבר התגבר שרו של עשו להזיקו באותו מקום. כעדות הכתוב "ותקע כף ירך יעקב".
ומעשי אבות סימן לבנים. בכל דור ודור מתאבקים אתנו שונאינו לרפות ידי העמלים בתורה. ומכיון שרואים שהלומדים נלחמים בכל כחם, אזי מכוין השונא את חציו כלפי "תמכין דאורייתא", אלו מחזיקי התורה ומשתדל להפריעם מלתמוך בידי עמלי תורה באיזה אופן שהוא, או שלוקחים מהם את כספם ע"י מסים וארנוניות, או שמטמטמים את לב המחזיקים וקול שוועת התורה ולומדי' אינו מגיע לאזנם, וכאן השונא מצליח, ועולה בידו להשפיע על המחזיקים לבל יתמכו בעמלי תורה ביד נדיבה. והשונא, הוא היצה"ר חושב, שמכיון שעלתה בידו לשבור מטה לָחְמָם של הלומדים, כבר יזניחו את למודם ויעזבו את הישיבות, אבל כאן גילתה לנו התורה, כי אע"פ שהמלאך הצליח, "ותקע כף ירך יעקב", אבל המלחמה עדיין נטושה. "בהאבקו עמו" – יעקב מתאבק בעצמו עם המלאך, אף אחרי שנצח את התומכים, וזה לנו לאות, כי התורה לא תמוש מדורות הבאים, למרות כל העינויים והגזרות, אדרבה יעקב יצא המנצח ועוד יעלה למדרגה יותר גבוהה אשר בשם "ישראל" יכונה.
כותב הרב פינקוס זצ"ל בספרו, רעיון מרגש מאוד:
כותב הרב פינקוס זצ"ל {שיחות רבי שמשון דוד פינקוס – חנוכה} – מבואר, איפוא, כי גם לאחר המאבק בין יעקב לשרו של עשו, עם ישראל – בני יעקב – נותרו בשלימותם עד לקץ הימים.
היכן בכל אופן טמון חסרון או פגם כלשהו בעם ישראל ? ברגליים ! בהן הם סובלים מאיזושהי צליעה קלה. והדבר, כמובן, אומר דרשני.
והנה אמרו חז"ל {זוהר שם}: "ויגע בכף ירכו – אלין אינון תמכין דאורייתא". הרגלים הם תומכי הגוף, ותומכי התורה הם "הרגלים" של התורה, של עם ישראל. ומאחר ונתבאר שהגוף בריא ורק הרגליים חולות, נמצינו למדים לכאורה שבית המדרש מתנהל כדבעי אלא שישנה בעיה עם המשכורת… זהו דבר הפלא ופלא. וכי הבעיה של כלל ישראל נעוצה בתומכי התורה [ובהם בלבד] ?! אדרבה, לפום ריהטא המציאות נראית ממש הפוכה: הרי בדורנו אנשים תורמים הון עתק להחזקת תורה. אנשים בונים ישיבות ובתי מדרשות, ואף תומכים ב"כוללים". היכן, איפוא, ניכרת הפגיעה ב"תמכין דאורייתא"?
אלא שהמושג 'תומכי תורה' פירושו הבסיס והיסוד עליו עומדת התורה. או בלשון אחר, אדם שהתורה 'יושבת' עליו, על לבו. אכן, ישנם בדורנו יהודים צדיקים ובעלי חסד גדולים התורמים כסף רב לעולם התורה, אך נדמה שרק מתי מעט מתוכם חשים אחריות לקיום התורה. והראיה, עבור ישיבה במצב קשה יתרום יהודי 100 ש"ח ואילו עבור קניות לביתו יוציא 2500 ₪. מדוע ? ההבדל נעוץ בעובדה כי כלפי בני ביתו – אשתו וילדיו – חש האדם שהאחריות למחייתם רובצת על כתפיו, ואילו הישיבה הרי איננה באחריותו האישית … זהו איפוא הפגם שנוצר בכלל ישראל מכח "ויגע בכף ירך יעקב" – אין אף אחד המרגיש שקיום התורה בישראל נמצא באחריותו האישית.
אותם הדברים, אמורים גם לגבי הוצאה עבור מצוות, לדוגמא – אדם צריך לקנות מזוזות לביתו. כמה עולה מזוזה מהודרת ? 300 ₪ תפילין – 1000$ – גם אם אין לך, אתה נותן ארבעה צ'קים וקונה ! – דבר שהוא שלך, אתה מוצא עבורו את הכסף – כי זה שלך !
אמר משה רבינו {במדבר יא, יב} כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק – אבא לא אומר לילדיו: "אין לי מה לתת לכם לאכול" – אם זה שלי, אני אדאג שיהיה להם אוכל !
היה יהודי שהתגורר בלונדון. איתו בבנין התגוררו עוד שתי משפחות חרדיות ועוד שכן גוי מבוגר – ששימש לגוי שבת במקרה הצורך ☺
בשבת אחת, נסע היהודי לנופש שישי-שבת וגם הגוי נסע לסוף שבוע. חזרו במוצאי שבת – הדירה של הגוי כולה מרוקנת – לקחו את כל הבית, עקרו את הכספת – אפילו את השעון מעורר ☺
לעומתו, השכן החרדי פותח את הדלת – הבית עומד על מקומו – לא נגעו בשום דבר !
שאל אותו הגוי: "איך יכל להיות שלא נגעו אצלך בשום דבר – אצלי עקרו אפילו את הכספת מהקיר ?!"
הראה לו היהודי את המזוזה שעל פתח ביתו: "אתה רואה את זה ?! זה שד"י – שומר דלתות ישראל – המזוזה היא השמירה שלנו!"
"מה אתה אומר?! וכמה זה עולה ???", אמר לו הגוי.
"100 סטרלינג כל מזוזה"
"תעשה טובה, תקנה לי אחת לכניסה", ביקש הגוי.
הלך וקנה לו היהודי את המזוזה, וקבע לו אותה על פתח הבית.
לאחר שבועיים, ערב אחד, דפיקות בדלת אצל היהודי – בדלת – השכן הגוי:
"שלום עליכם !", אומר לו היהודי.
אומר לו הגוי: "תעשה טובה, בוא תוריד לי את המזוזה שלך מהמשקוף כמה שיותר מהר !!!"
"למה, מה קרה – שוב פרצו לך ???"
"לא פרצו … אבל כל חמש דקות, דופקים לי בדלת לבקש צדקה !!!" ☺
אם כן, אנחנו ניתן 1000$ לתפילין ו – 100 סטרלינג למזוזה וכו' – כי זה שלנו ! אבל אם באים לבקש תרומות לישיבה, אתה אומר: "ישיבה ? זה לא שלי …"
אומר הרב פינקוס – זה נקרא פגיעה ב'תמכין דאורייתא' !!! כמו שאתה מפריש כסף לצרכי המשפחה והוצאות הבית, ככה אתה צריך להפריש גם לישיבות וללומדי התורה !!! אם אתה לא מרגיש שהישיבה היא התפילין שלך, שהישיבה היא המזוזה שלך – זו הפגיעה שיש לנו !
אומרים לנו חז"ל, שאותו ה'צליעה' של יעקב, תימשך עד ביאת המשיח.
אם כל אחד ואחד מאיתנו ירגיש שהישיבות הם חלק ממנו, שהישיבות הם חלק מהתקציב החודשי שלו – נזכה לביאת גואל צדק ולגאולה השלימה במהרה בימינו אמן ואמן !!!