פרשת וישלח – ממה פחד יעקב – שנת תשפ"ב.
פרשת השבוע שנקרא בע"ה בשבת זו, פרשת וישלח. בתחילת הפרשה, עוסקת התורה במפגש של יעקב אבינו עם עשו – לאחר 34 שנים יעקב ועשו קיבלו את הברכות כשהיו בני 63. לאחר מכן נטמן יעקב בישיבת שם ועבר למשך 14 שנה, ולאחר מכן הלך לחרן ושהה שם 20 שנה. בחלוף 34 שנים, חוזר יעקב לארץ ישראל ושומע שעשו נמצא בדרכו אליו – האם יעקב הוא זה ששיגר את הדורונות וזה גרם לכך שעשו התעורר להילחם כנגדו – אליבא לדברי מדרש א', או אליבא למדרש ב', מי שעורר את המלחמה הזאת היה דוקא לבן ששלח שליחים לעשו ואמר לו לצאת ולהילחם מול יעקב אבינו.
אומרת התורה: {לב, ד} וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם: {ה} וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה: {ו} וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ: {ז} וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ: {ח} וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת;
אומר המדרש {בראשית רבה, פרשה עו, אות ב} – אָמַר יעקב: אִם הוּא מִתְגַּבֵּר עָלַי, הוֹרְגֵנִי, וְאִם אֲנִי מִתְגַּבֵּר עָלָיו אֲנִי הוֹרְגוֹ, הֲדָא הוּא וַיִּירָא שֶׁלֹא יַהֲרֹג וַיֵּצֶר לוֹ שֶׁלֹא יֵהָרֵג את האחרים.
אומר רש"י [ד"ה 'והיה המחנה הנשאר לפלטה'] – התקין עצמו לשלשה דברים לדורון, לתפלה ולמלחמה. לדורון להלן (פסוק כא) ותעבור המנחה על פניו. לתפלה (פסוק ט) אלהי אבי אברהם. למלחמה והיה המחנה הנשאר לפלטה.
לאחר המפגש עם עשו, יעקב אבינו הולך לגור בסוכות וחי שם י"ח חודשים. לאחר מכן יעקב אבינו מגיע לשכם, ושם נלקחת דינה בתו. לאחר מכן נהרגים תושבי שכם ע"י שמעון ולוי. בדרך חזרה עובר יעקב אבינו בבית אל, ומבית אל בדרכו לחברון, נפטרת רחל אמנו ושם נולד בנימין. מאוחר יותר עוסקת התורה בפטירתו של יצחק אבינו, ובסיום הפרשה עוסקת התורה במשפחתו המורחבת של עשו, ובסוף הפרשה עוסקת התורה בשמונה מלכים שמלכו באדום – "לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל".
נעסוק היום בנושא שמהווה 'ציר מרכזי' בכל הפרשה, וכדי להבין אותו נצטרך להבין תחילה כמה וכמה דברים:
יעקב אבינו מפחד מאד מהמלחמה מול עשו, שנאמר "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ" – והשאלה שנשאלת היא, ממה בדיוק הוא מפחד?! והרי נגלה אליו הקב"ה כמה ימים קודם לכן, ואמר לו {לא, ג} שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ, וגם כשיצא מהר המוריה בדרכו לחרן, הבטיח לו הקב"ה – {כח, טו} וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ – יש לו הבטחה מפורשת שהקב"ה לא יעזוב אותו, אז ממה הוא כ"כ פחד?!
אומר המדרש {בראשית רבה, פרשה עה, אות יג} – וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ (בראשית לב, ט), בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר אָבִינוּ יַעֲקֹב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּתַבְתָּ בְּתוֹרָתְךָ (ויקרא כב, כח): וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד, אִם יָבוֹא רָשָׁע זֶה וִיאַבֵּד אֶת בָּנַי וְאֶת אִמָּם כְּאַחַת, סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁאַתָּה עָתִיד לִתֵּן עַל הַר סִינַי מִי יִקְרָא בוֹ, בְּבַקָּשָׁה מִמְךָ הַצִּילֵנִי נָא מִיָּדוֹ שֶׁלֹא יָבוֹא וְיַכֵּנִי אֵם עַל בָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לב, יב): הַצִּילֵנִי נָא.
כותב הספר פנינים יקרים [לרב ניימאן] – ברש"י "ויצר לו – שמא יהרוג את אחרים". שמעתי דהכוונה דהצר לו ליעקב שיהרוג את עשו שיצא ממנו ר' מאיר כדאיתא בגיטין דף נ"ו גבי נירון קיסר דאיגייר נפיק מיניה ר' מאיר, ואיתא בהוריות דף י"ג דאסיקו ליה שם אחרים כדאמרינן מאן אחרים? ר' מאיר. וכן משה רבינו ע"ה דרז"ל "וירא כי אין איש עתיד ליצא ממנו" וז"ש רש"י ז"ל "ויצר לו שמא יהרוג את אחרים" היינו את ר"מ דעתיד לצאת ממנו.
מפרשים אחרים אומרים, שמא הוא יהרוג את עשו ואז יצחק אביו יכעס עליו מאד – ולמה? כי נאמר בפרשת תולדות: {כה, כח} וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו, ולכן הוא פחד מאד מהקפידה של יצחק.
דעה נוספת, אומר המדרש {בראשית רבה, פרשה עו, אות ב} – אָמַר כָּל הַשָּׁנִים הַלָּלוּ יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, תֹּאמַר שֶׁהוּא בָּא עָלַי מִכֹּחַ יְשִׁיבַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. כָּל הַשָּׁנִים הַלָּלוּ הוּא יוֹשֵׁב וּמְכַבֵּד אֶת הוֹרָיו, תֹּאמַר שֶׁהוּא בָּא עָלַי מִכֹּחַ כִּבּוּד אָב וָאֵם, שֶׁהֲרֵי כָּךְ אָמַר (בראשית כז, מא): יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי, תֹּאמַר שֶׁמֵּת אוֹתוֹ זָקֵן וּבָא עָלַי לְהָרְגֵנִי.
אומרים חז"ל {בראשית רבה, פרשה סה, אות טז} – אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל כָּל יָמַי הָיִיתִי מְשַׁמֵּשׁ אֶת אַבָּא וְלֹא שִׁמַּשְׁתִּי אוֹתוֹ אֶחָד מִמֵּאָה שֶׁשִּׁמֵּשׁ עֵשָׂו אֶת אָבִיו, אֲנִי בְּשָׁעָה שֶׁהָיִיתִי מְשַׁמֵּשׁ אֶת אַבָּא הָיִיתִי מְשַׁמְּשׁוֹ בִּבְגָדִים מְלֻכְלָכִין, וּבְשָׁעָה שֶׁהָיִיתִי יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ הָיִיתִי יוֹצֵא בִּבְגָדִים נְקִיִּים, אֲבָל עֵשָׂו בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה מְשַׁמֵּשׁ אֶת אָבִיו לֹא הָיָה מְשַׁמְּשׁוֹ אֶלָּא בְּבִגְדֵי מַלְכוּת, אָמַר אֵין כְּבוֹדוֹ שֶׁל אַבָּא לִהְיוֹת מְשַׁמְּשׁוֹ אֶלָּא בְּבִגְדֵי מַלְכוּת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אֲשֶׁר אִתָּה בַּבָּיִת, כַּמָּה נָשִׁים הָיוּ לוֹ וְאַתְּ אֲמַרְתְּ אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת, אֶלָּא דַּהֲוָה יָדַע מַאי עוֹבָדֵיהוֹן.
א"כ פחד יעקב אבינו מהמצוות שהיו לעשו ולא מהכוח שלו. וכך היה גם משה רבינו ע"ה, שפחד מעוג מלך הבשן לא בגלל גודלו, אלא הוא פחד מהזכויות שהיו לו.
כותב הכלי יקר – ויירא יעקב מאד ויצר לו. ביראה זו יצאו כל המפרשים ללקוט ולא מצאו טעם נכון למה זה ועל מה זה היה מתירא, אחר שהבטיחו הקב"ה פעמיים לשמרו, פעם ראשון במראה הסולם נאמר ושמרתיך בכל אשר תלך, פעם שני בהיותו בבית לבן נאמר שוב אל ארץ מולדתך ואהיה עמך, ומה שפירשו שהיה ירא פן יגרום החטא ימאן השכל לקבל דעת זה, כי זה שמונה ימים שנאמר לו בבית לבן שוב אל ארץ מולדתך, וכי יעלה על הדעת לומר שביני ביני נתקלקל וחטא חטאה גדולה שגרמה לו לבטל יעוד זה. ומהרי"א נתחבט מאד בקושיא זו.
והקרוב אלי לומר בהיתר ספק זה, על דרך שאמרו רז"ל (סוטה מא:) אר"א כל המחניף לחבירו לסוף נופל בידו כו', וכמו כן כאן יעקב הרגיש בעצמו שחטא בזה שהחניף לרשע ואמר כה אמר עבדך יעקב, וכן תפשו רז"ל על יעקב כדמסיק (כאן בבר"ר עה.ב) עשו לדרכו הוא הולך כו' ויעקב עשה קודש חול וקרא לעשו אדוני מצד החנופה שהחניף לרשע, על כן היה מתירא כי ידע יעקב שכך היא המדה שכל המחניף לרשע לסוף נופל בידו על כן נאמר ויירא יעקב, ולפי שיעקב בלי ספק היו בידו זכיות כל כך הרבה שיהיו מכריעות על עון זה, מ"מ היה צר לו שינכו לו מזכיותיו על ידי שיצילהו מעשו אחיו, לכך נאמר ויצר לו.
וכך גם אומרים חז"ל {בראשית רבה, פרשה עה, אות ג} – וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב (בראשית לב, ד), רַב הוּנָא פָּתַח (משלי כו, יז): מַחֲזִיק בְּאָזְנֵי כָלֶב עֹבֵר מִתְעַבֵּר עַל רִיב לא לוֹ, שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר מָשָׁל לְאַרְכִי לִיסְטִים שֶׁהָיָה יָשֵׁן בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים עֲבַר חַד וּשְׁרֵי מְעִיר לֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ קוּם לָךְ דְּבִישָׁא שְׁכִיחַ הָכָא, קָם וּשְׁרֵי מְקַפַּח בֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ נִיעַר בִּישָׁא, אֲמַר לֵיהּ דָּמֵיךְ הֲוָה וְעוֹרַרְתַּנֵּיהּ, כָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְדַרְכּוֹ הָיָה מְהַלֵּךְ וְאַתָּה מְשַׁלֵּחַ אֶצְלוֹ וְאוֹמֵר לוֹ בְּהַכְנָעָה כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב.
יש אומרים, שהפחד שלו היה עצם זה שהוא פחד – אם הקב"ה אומר לך ללכת, מה פתאום אתה מפחד?!
לאחר הדברים האלה, הייתי רוצה לעבור לכיוון אחר לגמרי:
יעקב אבינו מעביר את כל משפחתו את מעבר יבוק, ולאחר מכן מגיע אדם ונאבק איתו – {לב, כה} וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר – ובחז"ל יש מחלוקת מי זה היה, האם זה היה שרו של עשו, או לשיטת התרגום יונתן בן עוזיאל זה היה מיכאל המלאך? – אנחנו נלך על השיטה שזה היה שרו של עשו;
אומרת התורה: {לב, כה} וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וגו' – מה קרה שהוא נישאר לבד?
אומר רש"י – ויותר יעקב. שכח פכים קטנים וחזר עליהם.
אומרת הגמרא {מסכת חולין צא, א} – {בראשית לב-כה} ויותר יעקב לבדו. אמר רבי אלעזר: שנשתייר על פכין קטנים, מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהן בגזל.
וקשה, גם אם חביב עליו ממונו, בשביל מה לחזור בחזרה דוקא עכשיו?!
כותב רבינו בחיי – כדי שלא יסתכנו הבנים הקטנים בדרך אם לא ישתו, ולכך שם עצמו בסכנה לחזור.
פירוש הדבר, פכין קטנים אלו הבקבוקי תינוקות – למרות שהם לא עולים הרבה, אבל בלעדיהם כל השכונה תדע שהם חסרים ☺
אומר השפתי כהן [מגורי האר"י הקדוש] – ויותר יעקב לבדו. אז"ל: אל תקרי לבדו אלא לכדו, מאין בא לו זה הכד? כשיעקב שם האבנים מראשותיו והשכים בבקר ומצאן אבן אחת ונתבצר לו כד של שמן ויצק על ראשה וחזר הכד ונתמלא, אז ידע יעקב שהוא מזומן לברכה ואמר אין זה ראוי להניחו כאן, והוא השמן שנמשחו ממנו המשכן וכל כליו והמזבח ואהרן ובניו והמלכים ועדיין כולו קיים, כמו שאמרו חז"ל: זה לי לדורותיכם, והוא כד השמן של הצרפית שאמר לה אליהו כד השמן לא תכלה, והוא אסוך שמן של אשת עובדיה הנביא, כשראה יעקב שכל כך נסים עתיד להיות בו, סיכן עצמו והביאו, כן מצאתי.
בא הברכת שמואל, מביא את דברי הש"ך ומוסיף על דבריו;
כותב הברכת שמואל {פרשת מקץ} – והנה פשוט הוא בעיני שגם אותו הפך נתגלה ג"כ לבני חשמונאי שהיה חתום בחותמו של כהן גדול, של אהרן הכהן, דכתוב בו "זה לי לדורותיכם" – לעולם הבא, ובו הדליקו שמונה ימים לפי צרכם … והמותר נגנז לעולם הבא.
אומרת הגמרא {מסכת חולין צא, א} – על הפס' {בראשית לב, כה} וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר; דאמר ר' יהושע ב"ל: מלמד שהעלו אבק מרגלותם עד כסא הכבוד.
ומתי היה אותו מאבק?
ישנו פיוט שנוהגים לומר בני עדות אשכנז בליל הסדר – 'וּבְכֵן וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה'; שם אומר הפייטן: "אָז רֹב נִסִּים הִפְלֵאתָ בַּלַּיְלָה, בְּרֹאשׁ אַשְׁמוּרוֹת זֶה הַלַּיְלָה, גֵּר צֶדֶק נִצַּחְתּוֹ כְּנֶחֱלַק לוֹ לַיְלָה, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה" – משמע, שאותו מאבק היה בליל הסדר.
כדברים האלה, אומר הרוקח – ויותר יעקב לבדו, מודיענו עד עתה היו המלאכים עמו והיה מתירא מעשו והלכו ממנו להפחיד עשו. אמר מלאך של עשו עד שאין המלאכים עמו אלך להזיקו והיה ליל שימורים ליל המשומר מן המזיקים…
בא הזוהר הקדוש ואומר, שאדם שאוכל בתשעה באב, כאילו אכל את גיד הנשה;
כותב הזוהר הקדוש {פרשת וישלח ק"ע, ע"ב} – ואמאי אקרי גיד הנשה ולמה נקרא גיד הנשה ? כלומר גיד דאיהו מנשה לבני נשא לפולחנא דמאריהון כלומר, גיד שהוא משכיח את בני האדם מעבודת רבונם, ותמן הוא יצר הרע רביע ושם רובץ היצר הרע. כיון דאתדבק עם יעקב לא אשכח אתר דיכיל לאתגברא עליה דיעקב כיון שנדבק עם יעקב, לא מצא מקום שיכול להתגבר על יעקב, בגין דכל שייפי גופא סייעי ליעקב משום שכל איברי הגוף סייעו ליעקב, וכלהו הוו תקיפין ולא הוו בהון חולשא וכלם היו חזקים ולא היתה בהם חלשה, מה עבד מה עשה? ויגע בכף ירכו בגיד הנשה, בזיניה ביצר הרע דאיהו זיניה ואתריה במינו של יצר הרע שהוא מינו למקומו, ומתמן אתי יצר הרע על בני נשא, ומשם בא יצר הרע על בני האדם. ובגין כך אמרה אורייתא לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה ולכן אמרה תורה לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. כמה דאמרו חברייא, בשייפין דבר נש דרמיז לעילא אי טב, טב. ואי ביש, ביש כמו שאמרו החברים באיברי האדם שרמוז למעלה, אם טוב טוב, ואם רע רע. ובגין כך כל שייפא מתקיף שייפא ולכן כל איבר מחזק איבר. ודאי גיד הנשה מתקיף ליצר הרע דהוא זיניה ודאי גיד הנשה מחזק את יצר הרע שהוא מינו, ובני ישראל לא יאכלו ליה, דלאו אינון מסטריה ומזיניה ובני ישראל לא יאכלו אותו, שאינם מצדו וממינו. אבל עמין עובדי עבודה זרה, יאכלו ליה, דאיהו מסטרא ומזינא דמלאכא דלהון דאיהו סמא"ל אבל עמים עובדי עבודה זרה יאכלו אותו, שהוא מצד וממין המלאך שלהם, שהוא סמא"ל בגין לתקפא לבהון כדי לחזק לבם. בגין דאית בבר נש רמ"ח שייפין לקבל רמ"ח פקודין דאורייתא דאינון למעבד אתיהבו משום שיש באדם מאתים ארבעים ושמונה איברים כנגד מאתים ארבעים ושמונה מצוות התורה שהם נתנו להעשות, ולקבל רמ"ח מלאכין דאתלבשת בהון שכינתא ושמא דלהון כשמא דמאריהון וכנגד מאתים ארבעים ושמונה מלאכים שהתלבשה בהם שכינה והשם שלהם כשם רבונם. ואית בבר נש שס"ה גידין ולקבלהון שס"ה פקודין דלאו אינון אתיהבו למעבד ולקבל שס"ה יומי שתא ויש באדם שלש מאות ששים וחמשה גידים, וכנגדם שלש מאות ששים וחמש מצוות שלא נתנו להעשות וכנגד שלש מאות ששים וחמשה ימות השנה, והא תשעה באב חד מנהון דאיהו לקבל סמא"ל והרי תשעה באב אחד מהם, שהוא כנגד סמא"ל, דאיהו חד מאינון שס"ה מלאכין (נ"א יומין) שהוא אחד מאותם שלש מאות ששים וחמשה מלאכים [ימים], ובגין כך אמרה אורייתא לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה ולכן אמרה תורה לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. א"ת, לאסגאה תשעה באב דלא אכלין ביה ולא שתין א"ת לרבות תשעה באב שלא אוכלים בו ולא שותים. ובגין כך חזא קודשא בריך הוא כלא ונרמז בהון רמז ליעקב ולכן ראה הקדוש ברוך הוא הכל, ונרמז בהם רמז ליעקב, ויאבק איש עמו, בכל יומי שתא ובכל שייפין דיעקב בכל ימות השנה ובכל איברי יעקב ולא אשכח בר ההוא גיד הנשה ולא נמצא פרט לאותו גיד הנשה, מיד תשש חיליה דיעקב מיד תשש כוחו של יעקב, וביומי שתא אשכח יום תשעה באב דביה אתתקף ואתגזר דינא עלנא ואתחרב בי מקדשא ובימות השנה מצא יום תשעה באב שבו התחזק ונגזר דין עלינו ונחרב בית המקדש, וכל מאן דאכיל בתשעה באב כאילו אכיל גיד הנשה וכל מי שאוכל בתשעה באב כאלו אכל את גיד הנשה.
כותב החתם סופר {פרשת דברים, דרשה לז' באב שנת תק"פ} – ויעקב ברח מלבן ערב ראש חודש אב, ואחר ז' ימים השיגו לבן – הוא ו' אב. ובלילה נגהי ז' אב בא מלאך אל לבן בחלום, וביום ז' באב כרתו ברית יעקב עם לבן זה עם זה, ונענש יעקב כמ"ש רמב"ן פר' וישלח {לב, יג} שמשום זה ויירא ויצר לו על שכרת ברית עם לבן, ובו ביום ז' אב גרם יעקב שנכתבו בתורה ב' תיבות בארמית "יְגַר שָׂהֲדוּתָא", והכניס קצת קליפה לקדושה, ע"כ בו נכנסו גוים להיכל הקליפה למקום קדוש, וישכם בבוקר – ח' אב ושלח מלאכים ויירא וייצר וילן שם בליל ט' באב, ויתאבק עם המלאך וביום ט' באב השתחוה ז' השתחויות לעשו ושוב נישקו והשלים עמו, תם עונך בת ציון פקד עונך בת אדום {איכה ד, כב} ואותו יום ט' באב יען הוא יום תקיעת כף ירך יעקב ע"כ הצליח מעשה שטן ששמעו אל המרגלים והתלוננו ואמרו: "נתנה ראש ונשובה מצרימה" וכו'.
אומרים חז"ל {מדרש הגדול} – השתחוה יעקב לעשו שבע, וכנגדן נטל ממנו שבע ואלו הן: אהל מועד, גלגל, שילה, נוב, גבעון, בית ראשון, בית שני.
כותב סדר הדורות {ב' אלפים ר"ה} – אותו היום שנתגשש המלאך עם יעקב אבינו ע"ה היה בתשעה באב לכן שלט בו הס"מ ויגע בכף ירכו (רש"ל פר' וישלח – בשם המקובלים).
אומר החתם סופר {פרשת וישלח} – וזהו שהעלו אבק עד כסא הכבוד שהוא בהמ"ק כסא כבוד מקום מקדשינו מקום מראשון, וזהו יר"ך ר"ת י'ם ר'קיע כ'סא ויגע בכף ירכו בכ"ף של היר"ך הרומז לכסא, שם נגע וניאר מקדשו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו.
אומר הנביא: {ירמיהו יד, כא} אַל תִּנְאַץ לְמַעַן שִׁמְךָ אַל תְּנַבֵּל כִּסֵּא כְבוֹדֶךָ וגו'.
אומר רש"י – כסא כבודך. בה"מ, ומדרש אגדה ישראל החקוקים בכסא כבודך.
כותב המהר"י קרא – אל תנבל. ירושלים שנקרא כסא כבוד, שנאמר כסא כבוד מרום מראשון.
כותב הזוהר הקדוש {וישלח, ק"ע ע"ב} – ויש באדם שלש מאות ששים וחמשה גידים, וכנגדם שלש מאות ששים וחמש מצוות שלא נתנו להעשות וכנגד שלש מאות ששים וחמשה ימות השנה, והרי תשעה באב אחד מהם, שהוא כנגד סמא"ל, שהוא אחד מאותם שלש מאות ששים וחמשה מלאכים [ימים], ולכן אמרה תורה לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, א"ת לרבות תשעה באב שלא אוכלים בו ולא שותים.
אומר השל"ה הקדוש {תענית אות ס'} – ומצאתי בספר העקידה פרשת וישלח (עקידת יצחק שער כ"ו אות י"ב) שהוסיף על דברי הזוהר, וכתב זה לשונו: בכתוב הזה [אֶת גִּיד] נרמזו ארבעה צומות השנה אשר נמשכו אלינו מצד קעקוע הכף הזה, ומלת 'הנשה' כמו הפוך 'השנה', כלומר, על כן לא יאכלו בני ישראל 'את גיד' הנשה. ג' – ג' בתשרי; י' – י' בטבת; 'גיד', עולה י"ז – י"ז בתמוז; 'את', לרבות תשעה באב*, והם ארבעה צומות, עכ"ל.
יוצא א"כ שהמלחמה של יעקב עם המלאך נסובה סביב בית המקדש.
אם אלה הדברים, נוכל להתקדם לשלב הבא:
כאשר רואה עשו את יעקב אבינו, אומרת התורה: {לג, ד} וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ;
אומר המדרש {בראשית רבה, פרשה עח, אות ט} – וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיִּשָּׁקֵהוּ (בראשית לג, ד), נָקוּד עָלָיו, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר בְּכָל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא הַכְּתָב רַבָּה עַל הַנְּקֻדָּה אַתָּה דוֹרֵשׁ אֶת הַכְּתָב, הַנְּקֻדָּה רַבָּה עַל הַכְּתָב אַתָּה דוֹרֵשׁ אֶת הַנְּקֻדָּה, כָּאן לֹא כְתָב רַבָּה עַל הַנְּקֻדָּה וְלֹא נְקֻדָּה רַבָּה עַל הַכְּתָב אֶלָא מְלַמֵּד שֶׁנִּכְמְרוּ רַחֲמָיו בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה וּנְשָׁקוֹ בְּכָל לִבּוֹ. אָמַר לוֹ רַבִּי יַנַּאי אִם כֵּן לָמָּה נָקוּד עָלָיו, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁלֹא בָּא לְנַשְּׁקוֹ אֶלָּא לְנָשְּׁכוֹ, וְנַעֲשָׂה צַוָּארוֹ שֶׁל אָבִינוּ יַעֲקֹב שֶׁל שַׁיִשׁ וְקָהוּ שִׁנָּיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר וַיִּבְכּוּ, אֶלָּא זֶה בּוֹכֶה עַל צַוָּארוֹ וְזֶה בּוֹכֶה עַל שִׁנָּיו. רַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן מַיְיתֵי לָהּ מִן הָכָא (שיר השירים ז, ה): צַוָּארֵךְ כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן וגו'.
אומרים חז"ל {פרקי דרבי אליעזר, פרק ל"ז} – כשעבר יעקב לבוא בארץ כנען, בא אליו עשו מהר שעיר בזעף אף וזמם להרגו, שנאמר [תהלים לז, יב] זומם רשע לצדיק וחורק עליו שניו. אמר עשו איני הורג את יעקב אחי בחיצים ובקשת, אלא בפי אני הורגו ומוצץ את דמו, שנאמר [בראשית לג, ד] וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ. אל תהי קורא וַיִּשָּׁקֵהוּ אלא וַיִשָכֶהו.
ולמה הוא רצה להורגו ע"י נשיכה דוקא – וכי חסרות דרכים אחרות להרוג בנאדם?
אומר הולא עוד אלא – נראה שהטעם שרצה להורגו בפיו על ידי נשיכה, מדה כנגד מדה שלקח הבכורה והברכות בדבר אכילה הבא אל פיו של אדם, והוא על דרך בלעם הרשע כי אין כחו אלא בפיו, וזהו מה שדייק המאמר לומר 'אלא בפיו', ואתי שפיר.
חשבתי לתרץ ולומר, ע"פ ברכת יצחק לעשו, שם נאמר {כז, מ} וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ – יכול להיות לומר שהוא חשב שהוא קיבל אחיזה ב'צואר' של עם ישראל, בזמן שהם יחטאו – ולכן רצה לנשוך אותו דוקא בצוארו.
ממשיך הפרקי דרבי אליעזר – ונעשה צוארו של יעקב כעצם השן, ועליו הכתוב אומר {שיר-השירים ז, ה} צַוָּארֵךְ כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן, וקהו שיניו של עשו.
בשעה שפוגש יוסף הצדיק את בנימין אחיו, אומרת התורה: {מה, יד} וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו.
אומר רש"י – ויפל על צוארי בנימין אחיו ויבך. על שני מקדשות שעתידים להיות בחלקו של בנימין וסופן להיחרב.
מקור דברי רש"י בגמרא {מסכת מגילה ט"ז, ב} – {בראשית מה-יד} ויפול על צוארי בנימן אחיו, כמה צוארין הוו ליה לבנימין, אמר רבי אלעזר: בכה על שני מקדשים שעתידין להיות בחלקו של בנימין ועתידין ליחרב.
נשאלת השאלה – ולמה נקרא בית המקדש בשם צוואר – וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו ?
אומר שלמה המלך ע"ה: {שיר השירים ד, ד} כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים;
אומרת הגמרא {מסכת ברכות ל, א} – א"ר אבין ואיתימא ויש אומרים ר' אבינא: מאי קראה כמגדל דויד צוארך בנוי לתלפיות ? תל שכל פיות פונים בו.
אבל למה בשם צוואר?
חז"ל ממשילים את גוף האדם, שהראש הוא כנגד הקב"ה והגוף הוא כנגד כנסת ישראל. החלק שמחבר את הראש עם הגוף זה הצוואר. כך בית המקדש מחבר אותנו עם הקב"ה, כמו שהצוואר מחבר את הראש עם הגוף;
אומרים חז"ל {שיר השירים רבה, פרשה ד, אות ו} – מַה צַּוָּאר זֶה נָתוּן בְּגָבְהוֹ שֶׁל אָדָם, כָּךְ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נָתוּן בְּגָבְהוֹ שֶׁל עוֹלָם. וּמַה צַּוָּאר זֶה רֹב תַּכְשִׁיטִין תְּלוּיִין בּוֹ, כָּךְ כְּהֻנָּה מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ, לְוִיָּה מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ. וּמַה צַּוָּאר זֶה אִם נֻטַּל אֵין לָאָדָם חַיִּים, כָּךְ מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אֵין חַיִּים לְשׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל.
יוצא א"כ, שעשו רצה לתת 'נשיכה' בבית המקדש; המלאך בהיאבקו עם יעקב, נתן לו מכה בגיד הנשה – למה?! כי רצה להעלות אבק עד כיסא הכבוד – כי בית המקדש נקרא 'כיסא הכבוד'.
יעקב אבינו נערך למלחמה –{לב, ט} וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה;
הלך יעקב אבינו, וחילק בין הקבוצה הראשונה לשנייה מרחק של יום הליכה – ולמה? אמר יעקב: "אמא שלי אמרה לי, שביום שאמות – ימות גם עשו. לכן אם ארחיק אותו מרחק יום אחד ממני, אם אמות – באותו יום גם הוא ימות, ואז ממילא ישאר מחנה א' לפליטה".
אומרת התורה: {לג, ב} וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים: {ג} וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו.
נשאלת השאלה – ולמה עשה יעקב את כל הסדר הזה – למה היה צריך להציב את האמהות על יד הילדים? בשביל מה עשו צריך לדעת כמה כל אמא ילדה?!
הזרע ברך דן בהרחבה מה מונח בסדר הזה. דבר א' נוכל לשים לב, שיעקב אבינו ניסה לתפעל מדה שנקראת 'אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד', לכן את הנשים הוא שם לפני הילדים – זה מה שנקרא "אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ". אבל לאחר שסידר אותם יעקב בסדר הזה, נעמד יוסף לפני רחל – ולמה? מסביר הזרע ברך, כדי שלא יחשבו שהאיסור של "אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ" זה רק אם אתה שוחט את האמא ואח"כ את הבן. כי הגמרא בחולין אומרת, שגם אם אתה שוחט קודם את הבן ואח"כ את האמא, אתה עובר ג"כ על האיסור של "לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד". לכן נעמד יוסף לפני רחל, ללמדנו שהאיסור חל בשני הצדדים – גם אם האמא נשחטת לפני הבן, וגם אם הבן נשחט לפני האמא.
חשבתי לומר ע"פ דבריו דבר נפלא;
אומרת התורה בפרשת אמור: {ויקרא כב, כח} וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד; יוסף הצדיק נקרא 'שור', שנאמר: {לג, יז} בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו וגו' ולכן הוא שם את עצמו לפני רחל, היות ובפסוק השור נאמר ראשון.
בא רש"י הקדוש ומעתיק את דברי המדרש – למה נעמד יוסף לפני רחל;
אומר רש"י – נגש יוסף ורחל. בכלן האמהות נגשות לפני הבנים, אבל ברחל יוסף נגש לפניה, אמר אמי יפת תאר, שמא יתלה בה עיניו אותו רשע, אעמד כנגדה ואעכבנו מלהסתכל בה, מכאן זכה יוסף לברכת (מט כב) עלי עין.
בא המדרש הגדול ואומר פירוש אחר לגמרי;
אומר המדרש הגדול – ואחר נגש יוסף ורחל. כיון שקרב עשו דחק יוסף את אמו ועמד לפניה. אמר שמא תתירא ותפיל. שהיתה מעוברת בבנימין. אמר לו הקב"ה ליוסף: אתה דחית את אמך מפני עשו, חייך אין זרעו של עשו נופל אלא בידך, שנאמר "והיה בית יעקב אש" וגו' {עובדיה א, יח}.
אומרת הגמרא {מסכת מגילה כו, א} – דתניא: מה היה בחלקו של שבט יהודה? הר הבית בכניסתו מצד מזרח, הלשכות שבתוך החיל, והעזרות. ומה היה בחלקו של בנימין? אולם והיכל ובית קדשי הקדשים ורצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסת בחלקו של בנימין ובה מזבח בנוי והיה בנימין הצדיק מצטער עליה בכל יום לבולעה שנאמר {דברים לג-יב} חופף עליו כל היום. לפיכך זכה בנימין ונעשה אושפיזכן לשכינה.
ולמה זכה בנימין שבתי המקדש יהיו בחלקו דוקא?
כותב המדרש תלפיות [לר' אליהו הכהן מאיזמיר, ענף חלוקת הארץ] – משום שבנימין קדש קדשים לא השתחוה לעשו שהיה עובד ע"ז, שעדיין לא נולד דמזה הטעם מלך ראשון שהוא שאול היה מבנימין כמו שכתב בעל 'עשרה מאמרות'. ודבר מועט היה בחלקו של יהודה שאע"פ שיהודה השתחוה לעשו, מיהו שרף העגלות ששלח פרעה על שהיתה ע"ז חקוקה בהם כאחז"ל ולמוד אותו שבט לעקור ע"ז.
במגילת אסתר, מרדכי הוא היחיד שמסרב להשתחוות להמן;
אומרים חז"ל {אסתר רבה, פרשה ז, אות ח} – מָה אָמַר לָהֶם מָרְדֳּכַי לְמִי שֶׁאוֹמֵר לוֹ: מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֵת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ, רַבִּי לֵוִי אָמַר, אָמַר לָהֶם מָרְדֳּכַי, משֶׁה רַבֵּנוּ הִזְהִיר לָנוּ בַּתּוֹרָה (דברים כז, טו): אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה, וְרָשָׁע זֶה עוֹשֶׂה עַצְמוֹ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וִישַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא הִזְהִירָנוּ (ישעיה ב, כב): חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֲנִי אִיסְגַנְטֵירִין שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּל הַשְּׁבָטִים נוֹלְדוּ בְּחוּצָה לָאָרֶץ, וּזְקֵנִי [בנימין] נוֹלַד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֲמַרוּן לֵיהּ וְנֵימַר לֵיהּ, מִיָּד, וַיַּגִּידוּ לְהָמָן וגו'. אֲמַר לוֹן הָמָן, אֱמַרוּן לֵיהּ זְקֵנוֹ הֲלֹא הִשְׁתַּחֲוָה לִזְקֵנִי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית לג, ו): וַתִּגַּשְׁןָ הַשְּׁפָחוֹת וגו' וְאַחַר נִגַּשׁ יוֹסֵף וְרָחֵל וַיִּשְׁתַּחֲווּ [לעשו]. הֵיתִיב [אמר להם מרדכי:] וַעֲדַיִּן לֹא נוֹלַד בִּנְיָמִין.
משמע, שהסיבה שבתי המקדש היו בחלקו של בנימין, משום שבנימין לא השתחוה לעשו.
לאחר הדברים האלה, נוכל ללמוד דבר נפלא ביותר שאומר הספר השיר והשבח;
כותב השיר והשבח – ויתכן לומר טעם נוסף, על פי מאמר חז"ל [הובא 'בקול אליהו'] שבית המקדש נבנה בחלקו של בנימין משום שלא השתחוה לעשו, שהרי עדיין לא נולד [ועיי' ב'דעת זקנים' מבעלי התוספות, שלדבריהם גם בני השפחות לא השתחוו, ודברי חז"ל הנזכרים סותרים את דבריהם].
ומעתה יש לומר, כי הטעם שהסתיר יוסף את רחל הוא, כי ראה ברוח קדשו שבית המקדש יבנה רק בנחלתו של בנימין משום שלא השתחוה לעשו, ולפי דברי ברוח קדשו שבית המקדש יבנה רק בנחלתו של בנימין משום שלא השתחוה לעשו, ולפי דברי המדרש, הרי באותו זמן היתה רחל מעוברת בבנימין, ואילו היתה רחל כורעת ומשתחוה, היה אף בנימין שבמעיה משתחוה עמה (בפרט למ"ד עובר ירך אמו), וכדי למנוע השתחויה זו דחק יוסף את אמו ועמד בפני עשו, וגרם במעשהו שיבנה בית המקדש בחלקו של בנימין בנה.
בדרך זו ניתן לבאר גם את הנאמר על לידת בנימין (לה, יז): "ויהי בהקשותה בלדתה ותאמר לה המילדת אל תראי כי גם זה לך בן". וצריך ביאור, ממה נתייראה רחל, וכיצד הודעתה של המילדת על כי בן נולד לה, הרגיעה את רחל מפחדה זה (עיין באור החיים).
ואמנם הספורנו כתב: "אל תראי – שיהיה הולד נקבה מפני שהחבלים מרובים, כאמרם ז"ל (נדה לא, א) חבלי נקבה מרובים משל זכר".
נמצא לפי זה, כי רחל חששה – בעקבות חבלי לידה – שמא הולד נקבה, ועל כך נחמתה היולדת שבן הוא זה. אולם עדיין צריך ביאור, מדוע חששה רחל מלידת בת?
[ולפי פשוטו ניתן לומר, כי רחל חפצה בשני שבטים, כדי שלא יגרע חלקה מהשפחות. וכעין מאמר חז"ל המובא ברש"י על הפסוק (לעיל ל, כא): "ותקרא את שמה דינה", וז"ל: "פירשו רבותינו (ברכות ס, א) שדנה לאה דין בעצמה – אם זה זכר לא תהא רחל אחותי כאחת השפחות, והתפללה עליו ונהפך לנקבה". ונמצא שידעו האמהות שיעקב מעמיד רק י"ב שבטים, ועל כן חששה רחל שמא תלד בת, ויגרע חלקה בשבטי י-ה].
אכן על פי המובא לעיל, כי הטעם שהסתיר יוסף את רחל הוא משום שהיתה מעוברת בבנימין, ומנעם מלהשתחוות לעשו כדי שבית המקדש יבנה בחלקו של בנימין בנה – ניתן לומר כי זהו גם יסוד חששה של רחל מלידת בת, כיון שאם היתה נולדת בת הרי שבית המקדש לא יבנה בחלקו של אחד מבניה.
ולפי זה כך הוא ביאור הכתוב: "ויהי בהקשותה בלדתה" – כשראתה חבלי לידתה קשים, חששה שבת היא זו, ומכיון שרגעיה ספורים ונוטה היא למות, נתיראה רחל שמא לא תזכה שיבנה בית המקדש בנחלת בנה. ועל כן: "ותאמר לה המילדת אל תיראי כי גם זה לך בן" – ואין לך סיבה למורא, כיון שבן זה הוא המשלים את י"ב השבטים, ובנחלתו יבנה בית המקדש.
עכ"ד.
א"כ למדנו, שיוסף הצדיק הסתיר את רחל אמו מעשו, כי אם היא היתה משתחוה לו, לא היה לנו בית מקדש!
אם אלה הדברים, נוכל להיכנס לרעיון נפלא שמקורו בדברי החתם סופר:
לאחר שנפרד יעקב מעשו, אומרת התורה: {לג, יז} וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת.
נשאלת השאלה – למה מציינת לנו התורה שהוא בנה בית – וכי מה חשבנו, שיעקב אבינו יישן בגן העירוני?! ☺
כותב התרגום יונתן בן עוזיאל – וְיַעֲקב נָטַל לְסוּכּוֹת וְאִיתְעַכֵּב תַּמָן תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא וּבְנָא לֵיהּ בֵּי מֶדְרָשָׁא וּלְגֵיתוֹי עָבַד מַטְלָן בְּגִין כֵּן קָרָא שְׁמָא דְאַתְרָא סוּכּוֹת.
לאחר מכן אומרת התורה: {שם יח} וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר;
נשאלת השאלה – מה פירוש הדבר "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם"?
אומר רש"י – שלם. שלם בגופו, שנתרפא מצליעתו. שלם בממונו, שלא חסר כלום מכל אותו דורון. שלם בתורתו, שלא שכח תלמודו בבית לבן.
בא החתם סופר ושואל שאלה נכונה;
בפרשת שבוע שעבר, כאשר חלם יעקב אבינו את חלום הסולם, הוא מבטיח להקב"ה: {כח, כ} אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: {כא} וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים: {כב} וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ וגו' – מבקש יעקב אבינו שיחזיר אותו הקב"ה בשלום;
שואל החתם סופר, לכאורה, הבקשה של יעקב אבינו לא מובנת. אם הקב"ה יחזיר אותו, אז ודאי שהוא ישוב בשלום, אז למה הוא היה צריך לכתוב "וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם" – היה מספיק לומר רק "וְשַׁבְתִּי"?
דבר נוסף, כשהתעורר יעקב אבינו מחלום הסולם, אמר: {כח, יז} מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם;
אומר החתם סופר, ולמה היה צריך לומר "אֵין זֶה" – תאמר "זה בית אלהים וזה שער השמים"?!
מכל האבות הקדושים, יעקב אבינו הוא הוא המחובר ביותר לבתי המקדש – וז"ש {תהילים קל"ב, א} שִׁיר הַמַּעֲלוֹת זְכוֹר ה' לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ: {ב} אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה' נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב;
אנחנו אומרים בכל יום, ב'ויברך דוד' – "וַיְבָרֶךְ דָּוִיד אֶת ה' לְעֵינֵי כָּל הַקָּהָל. וַיֹּאמֶר דָּוִיד בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָבִינוּ, מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם" {דה"א כט, י}.
כותב הרד"ק – אלהי ישראל אבינו. אבינו שב אל ישראל וזכר הנה יעקב אבינו על בנין הבית, לפי שיעקב אבינו אמר תחלה לבנות בית אלהים כמו שכתוב והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים.
כותב הרוקח {פירושי סידור התפילה, ח"א} – ואמר אלקי ישראל אבינו אלקי ישראל סבא, שהיה תחילה לנודרים, ויעקב נדר לתת מעשר לצורכי הבית ולזבחים, שנאמר בית אלקים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך …
אומרים חז"ל {פרקי דרבי אליעזר פל"ה} – מֶה עשה הקב"ה, נטה רגל ימינו וטבעה האבן עד עמקי תהומות, ועשה אותה סניף לארץ כאדם שעושה סניף לכִפה. לפיכך נקראת אבן השתיה, שמשם הוא טבור הארץ, ומשם נמתחה כל הארץ, ועליה היכל ה' עומד, שנאמר "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים".
דוד המלך הולך וקונה את גורן ארונה היבוסי בשש מאות כסף;
הולך דוד לנתן הנביא ואומר לו – {ש"ב ז, ב} רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה – "איך יכול להיות, שאני גר בארמון והקב"ה יושב ביריעה?! אני רוצה לבנות את בית המקדש!", אמר לו נתן הנביא: {שם, ג} "כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ עֲשֵׂה כִּי הָאֱלֹהִים עִמָּךְ" – "תתחיל לבנות, שיהיה ברכה והצלחה!" {שם ד} וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל נָתָן לֵאמֹר: {ה} לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל עַבְדִּי אֶל דָּוִד כֹּה אָמַר ה' הַאַתָּה תִּבְנֶה לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי…
נשאלת השאלה – 'וַיְהִי בַּלַּיְלָה'?! ממתי הקב"ה מתגלה לנביא ישראל בלילה, הרי רק לנביאי אומות העולם מתגלה הקב"ה בלילה?!
אומר רש"י – ויהי בלילה ההוא. אמר רבי חנינא בר פפא: אמר לו הקב"ה לנתן, האדם הזה שאני משלחך אצלו, מהיר הוא, שמא ישכור פועלים ונמצאתי מפסידו, מהר ואמור לו, לא אתה תבנה הבית.
אומרים חז"ל {ילקוט שמעוני, ש"א, רמז קמ"ג} – ויהי בלילה ההוא ויהי דבר ה' אל נתן. רב אמר: עצה עמוקה ניתן לו באותה לילה, ר' חנינא בר פפא ור' סימון, רב חנינא אמר: אמר הקב"ה לנתן הנביא: נתן, האיש הזה שאני משלחך אצלו מהיר הוא במלאכתו, קודם עד שלא ישכור פועלים לך ואמור לו לא אתה תבנה לי בית שלא יהא לו עלי תרעומת, ר' סימון אמר: אמר הקב"ה לנתן הנביא: האיש שאני משלחך אצלו נדרן הוא, קדם עד שלא ידור לך ואמור לו לא אתה תבנה לי בית …
אם ככה, נגלה אליו הקב"ה באמצע הלילה, מה שהוא לא עושה לאף אחד – ולמה???
אמר הקב"ה לנתן הנביא – ברגע שיפציע השחר, תרוץ אל דוד ותאמר לו "אתה לא בונה את הבית", כי אם תחכה אחרי תפילת ותיקין, כבר יהיו בשטח חמישים פועלים, יתחילו למדוד ולשים קורות – אני מכיר את דוד – ברגע שהוא מעלה משהו במחשבתו בערב, למחרת זה כבר עובר לביצוע!
המשיך דוד המלך להפציר ולשאול: "ריבונו של עולם, למה שאני לא אבנה את בית המקדש???"
כתוב בספר דברי הימים א': {כב, ח} וַיְהִי עָלַי דְּבַר ה' לֵאמֹר דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי.
שואלים המפרשים – מה פירוש 'דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ' – הרי דוד המלך, לא יצא לשום מלחמה מבלי להתייעץ באורים ותומים!
כותב הרד"ק – "… אבל כיון שנזדמן לו שפיכות דמים לרוב, מנעו מלבנות בית המקדש שהוא לשלום ולכפרת עון ולעטרת תפלה, כמו שמנעו להניף ברזל במזבח ובבית המקדש לפי שהברזל עושים ממנו כלי הריגה לא יעשו ממנו כלי שלום ברוב".
מי היה הראשון שעשה כלי ברזל?
אומרת התורה: {בראשית ד, כב} וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחשֶׁת וּבַרְזֶל וגו'.
ולמה נקרא שמו 'תובל קין'?
אומר רש"י – תובל קין. תבל אמנתו של קין. תובל לשון תבלין, תבל והתקין אמנתו של קין לעשות כלי זין לרוצחים.
א"כ משמע, שכל היצירה של ברזל נועדה להרוג בני אדם, לכן לא הסכים הקב"ה שהברזל יכנס לבית המקדש – ואם הברזל לא נכנס, אז ודאי שזה ששפך דמים לא יכול לבנות את בית המקדש! – ולכן אומרת הגמרא {ברכות לב, ב} – כהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו.
מבקש יעקב אבינו מהקב"ה: {כח, כ} אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ;
אומרים חז"ל {בראשית רבה פרשה ע, אות ד} – רַבִּי אַבָּהוּ וְרַבָּנָן, רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִּי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, מִלָּשׁוֹן הָרָע, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (ירמיה ט, ב): וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר. וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, מִגִּלּוּי עֲרָיוֹת, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (בראשית לט, ו): וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל, לָשׁוֹן נָקִי. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי, מִשְּׁפִיכוּת דָּמִים. וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים, מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים.
לכאורה לא מובן. מה פתאום מבקש יעקב אבינו מהקב"ה שיציל אותו משפיכות דמים, וכי יעקב אבינו רוצח?! אלא ע"פ דברינו מובן כעת, שהוא חשש שמא יפגוש בדרך בליסטים, והליסטים הזה יתחיל איתו מכות או ינסה להורגו ואז חלילה הוא יבוא ויהרוג אותו ואז לא יהיה בית מקדש – כי אם יש דם על הידיים, אין בית מקדש! – וזה מה שהוא ביקש "וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם" – "שלא יהיה לי שום קרב בדרך";
אומר החתם סופר – וירא וגו' ויצר, פירש"י שמא יהרוג הוא אחרים, וי"ל למה היצר לו על זה … אבל הנה יעקב אמר "ושבתי בשלום אל בית אבי והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים" שיהיה זה בהמ"ק שהושתת מיעקב כמשחז"ל [פדר"א פרק ל"ה] שהקב"ה כבש האבן בארץ והוא אבן שתיה והוא יסוד בהמ"ק, והנה אמר הקב"ה לדוד המלך ע"ה "דמים לרוב שפכת וגו" לא תבנה הבית לשמי", ע"כ אמר יעקב אע"ה "ושבתי בשלום אל בית אבי" – אז "והאבן יהיה בית אלקים" לאפוקי אם לא אשוב בשלום כ"א ע"י מלחמה ושפיכת דמים לא יהיה בית אלקים כי מי ששפך דמים לא יתכן שיבנה בהמ"ק על ידו, אעפ"י שעכ"פ בטח יעקב בהבטחתו "ואנכי אהיה עמך" אבל [אפשר] שיהיה זה ע"י מלחמה ושפיכת דמים ע"כ תלה נדרו ב"ושבתי בשלום" ולא ע"י מלחמה, ומשו"ה היצר ליעקב שלא יהרוג הוא את אחרים ויפסיד שתיית בהמ"ק, ועל הבטחון [הזה] יצא עשו נגדו וד' מאות איש למלחמה, כי אפילו אם אולי ינצח יעקב מ"מ כבר אבד בנין בית אלקים שזה היה כל מגמת לבב עשו. ואמנם הקב"ה הפך לבב עשו וישקהו בכל לבו כפירש"י ולא מלאו לבו למלחמה וד' מאות איש נשמטו, הבין עשו שאבד המלחמה כי עתה יהיה בית אלקים ע"כ בכה עשו כדכתיב וישקהו ויבכו.
ולמה ע"פ א' הדעות בכה עשו כשפגש את יעקב?
אומר השמן ראש, הוא בכה על זה שפתאום יעקב אוהב אותו ולא נלחם בו – "באתי להילחם איתו והוא יצא נקי בלי דם על הידיים!" – ולכן הוא בכה דוקא על צוארו, שבית המקדש נקרא 'צואר'.
יעקב אבינו מסיים את המלחמה – ולאן הולך? אומרת התורה: {לג, יז} וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת – אמר יעקב: "ב"ה לא נלחמתי עם עשו – יש בית מקדש!!!"
ומה קרה אחרי זה? אומרת התורה: {לג, יח} וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם וגו';
אומר השמן ראש, 'שָׁלֵם' הכוונה לירושלים, כפי שפירש התרגום על הפס' {יד, יח} וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וגו' – "וּמַלְכִּי צֶדֶק מַלְכָּא דִירוּשְׁלֶם אַפֵּיק לְחֵם וַחֲמָר…" – וזו כוונת הפס' "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם" – שראה את ירושלים בתפארתה לאחר שלא נלחם עם עשו.
דבר נוסף הוא אומר, הגמרא בתענית אומרת שבבית המקדש לא היו עונים 'אמן' על הברכות אלא 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד';
אומר השמן ראש – וזהו שאמר לו: "אני נתתי לך שכ"ם אחד" – ש'ם כ'בוד מ'לכותו.
א"כ אפשר להבין שיעקב אבינו חזר בשמחה, היות והוא לא גרם למיתה של אף אחד. אבל כאן מתחיל ה'פנצ'ר' – איזה פנצ'ר?
יעקב אבינו חונה בשכם – שם היה 'אדון אחד' שקראו לו 'שכם בן חמור' וביחד עם אבא שלו ה'חמור' הם היו ראשי העיר. יום א' הלכו בני יעקב לרעות בשדה, ראה את זה שכם בן חמור וניצל את ההזדמנות כדי לחטוף את דינה בת יעקב;
מספר המדרש {פרקי דרבי אליעזר פרק לח} – שהיתה בתו של יעקב יושבת אהלים ולא היתה יוצאת החוצה. מה עשה שכם בן חמור? הביא משחקות נערות חוצה לה מתופפות בתופים, יצאה דינה לראות בבנות המשחקות, ושָלְלָה ושכב אותה, והרתה וילדה את אסנת.
לאחר שחזרו האחים הביתה, הם שומעים מה עשה שכם בן חמור לאחותם; גם שכם וגם אביו החמור, יודעים שמה שעשה שכם לא יעבור בשקט. הם באים מיד ומתחננים על נפשם:
{לד, יא} וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל אָבִיהָ וְאֶל אַחֶיהָ אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵיכֶם וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּן: {יב} הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי וּתְנוּ לִי אֶת הַנַּעֲרָ לְאִשָּׁה: {יג} וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם: {יד} וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עָרְלָה כִּי חֶרְפָּה הִוא לָנוּ: {טו} אַךְ בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל זָכָר: {טז} וְנָתַנּוּ אֶת בְּנֹתֵינוּ לָכֶם וְאֶת בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח לָנוּ וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד: {יז} וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ לְהִמּוֹל וְלָקַחְנוּ אֶת בִּתֵּנוּ וְהָלָכְנוּ: {יח} וַיִּיטְבוּ דִבְרֵיהֶם בְּעֵינֵי חֲמוֹר וּבְעֵינֵי שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר: {יט} וְלֹא אֵחַר הַנַּעַר לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר כִּי חָפֵץ בְּבַת יַעֲקֹב וְהוּא נִכְבָּד מִכֹּל בֵּית אָבִיו: {כ} וַיָּבֹא חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּנוֹ אֶל שַׁעַר עִירָם וַיְדַבְּרוּ אֶל אַנְשֵׁי עִירָם לֵאמֹר – אסיפה של כל תושבי העיר, בכיכר הראשית של שכם ! {כא} הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ וְיֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת יָדַיִם לִפְנֵיהֶם – "רבותי, אין לכם מושג מה הולך להיות פה – מזרח תיכון חדש ! בכל פינת רחוב יפתח קופיקס!" אֶת בְּנֹתָם נִקַּח לָנוּ לְנָשִׁים – כל מעוכבי הזיווג בשכם, ראו את הענין כסגור! וְאֶת בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם: {כב} אַךְ בְּזֹאת יֵאֹתוּ לָנוּ הָאֲנָשִׁים לָשֶׁבֶת אִתָּנוּ לִהְיוֹת לְעַם אֶחָד – דבר אחד הם רק מבקשים מאיתנו – בְּהִמּוֹל לָנוּ כָּל זָכָר כַּאֲשֶׁר הֵם נִמֹּלִים … {כד} וַיִּשְׁמְעוּ אֶל חֲמוֹר וְאֶל שְׁכֶם בְּנוֹ כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ וַיִּמֹּלוּ כָּל זָכָר כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ.
ע"פ הרמ"ע מפאנו היו שם 24 אלף איש, ואת כולם הרגו שמעון ולוי;
{שם ל} וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי;
אומר השמן ראש, אמר יעקב: "מעשו יצאתי עם ידיים נקיות. אבל כעת בגללכם תהיה לי מלחמה חדשה; אם יש מלחמה – יש דם, ואם יש דם אין בית מקדש!!!" וז"ש "וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי" – היינו בית המקדש.
ממשיכה התורה ואומרת: {לה, ה} וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב;
המדרשים חלוקים ביניהם מה בדיוק קרה. יש אומרים שהם פחדו להיכנס עם בני יעקב למלחמה ולכן ברחו. ויש אומרים שדוקא כן היתה מלחמה – ויעקב אבינו שפך דם במלחמה הזאת, וממילא איבד את בית המקדש!
היות וכך, היה יעקב אבינו שבור מאד; אמר להם: "וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי – אני אלך וכך גם בית המקדש!"; ראה הקב"ה את הצער שיש לו, אומרת התורה: {לה, י} וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל – "יעקב שפך דם. אבל ישראל לא – אז אין לך ממה לחשוש כעת!"
אם אלה הדברים, נוכל להתקדם לביאור נפלא ביותר:
אומר הירושלמי {ברכות פ"א ה"ו} – בר קפרא אמר: כל הקורא לאברהם 'אברם' עובר בעשה.
אבל מי שקורא ליעקב 'יעקב' ולא 'ישראל' לא עובר ב'עשה' – א"כ מה השוני בין אברהם ליעקב?! התשובה לכך פשוטה. כי השם 'אברם' ניתן ע"י גוי – ע"י תרח. ואת השם 'אברהם' נתן לו הקב"ה. וחוץ מזה, כתוב בחז"ל, שלאחר שהוסיף לו הקב"ה את האות ה"א, נוספו בו חמשה דברים – ב' אזנים, לב שפתיים וברית מילה. יוצא א"כ, אם אתה קורא לו בשם 'אברם' משמע שהוא חסר חמשה דברים, ולכן עובר ב'עשה'.
בשונה מ'אברם', 'יעקב' זה השם שהקב"ה נתן לו – כדפירש"י על הפס' {כה, כו} וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וגו' – "ויקרא שמו יעקב. הקדוש ברוך הוא"; הוסיף לו הקב"ה את השם 'ישראל', כך שהשם 'יעקב' יהיה טפל והשם 'ישראל' יהיה עיקר.
בא השמן ראש בפרשת וירא, ושואל שאלה נפלאה;
הקב"ה שולח את אברהם אבינו לעקוד את יצחק בנו. ואיך קרא אברהם למקום לאחר העקידה? 'הר', שנאמר {כב, יד} אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה. אבל לפני העקידה הוא קרא למקום – 'מקום', שנאמר {שם, ד} וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק; המדרש תנחומא אומר, שבתחילה אותו המקום היה מישורי;
אומר המדרש {תנחומא, וירא אות כ"ב} – כֵּיוָן שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׁרוֹת שְׁכִינָתוֹ עָלָיו וְלַעֲשׂוֹתוֹ מִקְדָּשׁ, אָמַר, אֵין דֶּרֶךְ מֶלֶךְ לִשְׁכֹּן בָּעֵמֶק אֶלָּא בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ וּמְעֻלֶּה וּמְיֻפֶּה וְנִרְאֶה לַכֹּל. מִיָּד רָמַז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִתְבָּרַךְ לִסְבִיבוֹת הָעֵמֶק שֶׁיִּתְקַבְּצוּ הֶהָרִים לְמָקוֹם אֶחָד לַעֲשׂוֹת מְקוֹם הַשְּׁכִינָה. לְפִיכָךְ נִקְרָא הַר הַמּוֹרִיָּה, שֶׁמִּיִּרְאָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִתְבָּרַךְ נַעֲשָׂה הָר.
בא דוד המלך ע"ה ואומר: {תהילים קי, א} לְדָוִד מִזְמוֹר נְאֻם ה' לַאדֹנִי שֵׁב לִימִינִי עַד אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ … {ד} נִשְׁבַּע ה' וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק;
נשאלת השאלה – על מי נאמר הפס' הזה?
אומרת הגמרא {מסכת נדרים לב, ב} – אמר רבי זכריה משום רבי ישמעאל: ביקש הקב"ה להוציא כהונה משם בן נח, שצאצאיו יהיו הכהנים, שנאמר {בראשית יד-יח} והוא כהן לאל עליון. כיון שהקדים שם ברכת אברהם לברכת המקום הקב"ה, הוציאה מאברהם שצאצאי אברהם יהיו כהנים, שנאמר {בראשית יד-יט} ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ וברוך אל עליון והקדים בזה ברכת אברהם לברכת ה'. אמר לו אברהם: וכי מקדימין ברכת עבד לברכת קונו [אדונו]? מיד נענש שם ונתנה ה' את הכהונה לאברהם, שנאמר לאברהם {תהילים קי-א} נאם ה' לאדני שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך, ובתריה לאחר מכן כתיב: נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק ומכאן שנשבע ה' לאברהם שהכהונה תנתן לו, ושינוי זה שאברהם יהיה הכהן במקום שם הוא על [בגלל] דיבורו של מלכי צדק [שם] שהקדים ברכת אברהם לברכת ה'. והיינו דכתיב והוא כהן לאל עליון מדייקת הגמרא – הוא כהן ואין זרעו כהן הרי שבכהונתו של שם לא המשיכה ממנו לזרעו.
לכאורה לא מובן, בשביל מה צריך להישבע? ועוד, למה הושיב הקב"ה את אברהם אבינו לימינו?
כידוע, מלחמת המלכים היתה מלחמה עקובה מדם, ממילא, אברהם אבינו שפך דם – ואם ככה, איך הוא יכול להיות כהן?!
אומר השמן ראש, לכן אמר לו הקב"ה: "שֵׁב לִימִינִי – אתה לא נלחם!" – אז מה עשה אברהם?
אומרים חז"ל {בראשית רבה, פרשה מג, אות ג} – רַבִּי יְהוּדָה אָמַר אַבְרָהָם הָיָה מַשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם עָפָר וְהוּא נַעֲשָׂה חֲרָבוֹת, קַשׁ וְנַעֲשָׂה חִצִּים. וְרַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר יִתֵּן עָפָר לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא (ישעיה מא, ב): כְּעָפָר, הֵן הָיוּ מַשְּׁלִיכִים חֲרָבוֹת עַל אַבְרָהָם וְנַעֲשִׂין עָפָר, חִצִּים וְהֵן נַעֲשִׂים קַשׁ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה מא, ג): יִרְדְּפֵם יַעֲבוֹר שָׁלוֹם.
אמר הקב"ה לאברהם אבינו: "שֵׁב לִימִינִי – אתה תזרוק חול וקש – אתה לא נוגע בחרבות!, ואני כבר אדאג – עַד אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ – אני כבר אחסל אותם!"
יוצא א"כ שאברהם אבינו לא הרג אף אחד, אלא המלאכים עשו הכל. ולכן נשבע לו הקב"ה: "אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם" – כי לא היה לו ממה לחשוש, היות והוא לא הרג אף אחד!
אומר החתם סופר {פרשת לך לך} – וי"ל ש"והוא כהן לאל עליון" קאי על אברהם אבינו, דהנה הקב"ה אמר לדוד המלך ע"ה [דה"י א' כ"ב ח'] דם לרוב שפכת וגו' לא תבנה בית לשמי, ועל כך דאג גם אברהם אבינו אחר שפכו דם ד' מלכים, ולכן לא בנה אברהם עוד מזבח עד שצוהו ה' בהר המוריה, אך מלכי צדק אמר "אשר מגן צריך בידיך, אמר אתה לא עשית מאומה רק ה' מגן צריך, נתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו [ישעיה מ"א ב' ועיין תענית כ"א, ורש"י שם] וזהו "והוא כהן לאל עליון" – מלכי צדק אמר לאברהם שנשאר כהן להקריב להקב"ה ולא נפסל ע"י המלחמה.
היות וכך, אומר השמן ראש, קרא אברהם אבינו למקום המקדש בשם 'הר' רק לאחר העקידה – ולמה לא קודם? כי קודם היתה את מלחמת ד' המלכים וחשש אברהם שמא יש לו דם על הידיים, וממילא הוא נפסל מלבנות את בית המקדש; אמר לו הקב"ה: "שֵׁב לִימִינִי – אתה לא עשית שום דבר, אלא אני עשיתי הכל! –אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם" – ולמה הבטיחו שיהיה כהן? היות ושלח אותו הקב"ה לעקידה, ואומרים חז"ל שהוא היה ככהן גדול בזמן העקידה – וכהן גדול לא נטמא לשבעת קרוביו, ממילא אמר לו הקב"ה: "אתה תהיה כהן ולמרות שתעשה את העקידה אתה לא תיטמא!"
נשאלת השאלה – הקב"ה אומר לאברהם אבינו לזרוק חול ויוצא חיצים וכולם מתים והכל בסדר גמור – אברהם אבינו לא נפסל לכהונה. וכי לדוד המלך הקב"ה לא אמר לעשות את זה?! – הרי הקב"ה שלח אותו ועם כל זה הוא אומר לו "דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי" – מה ההבדל?!
במעשה העקידה מגיע מלאך מן השמים ואומר: {כב, יא} אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: {יב} וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה וגו';
נשאלת השאלה – ולמה קרא לו המלאך פעמיים 'אַבְרָהָם'?
אמר לו הקב"ה: "אברהם, אין לך ממה לדאוג. אם אני רוצה שמישהו יהרוג את הנפש ובכל זאת הוא יוכל להיות כהן ובכל זאת בית המקדש יוכל להיבנות על ידו – אתה יודע מה אני עושה?! משנה לו את השם! – את מלחמת ד' המלכים עשית כשקראו לך 'אברם' והיית ערל. כעת גם שונה לך השם ל'אברהם' וגם מלת את עצמך, לכן אין לך ממה לחשוש!"
פתאום מגיע אליו הקב"ה – {כב, א} וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: {ב} וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ וגו';
אמר לו אברהם: "והרי כבר שינית לי את השם, וכי גם עכשיו לא אפסל לכהונה?!", אמר לו הקב"ה: "אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק – "לך ואל תפחד!" – אברהם הולך לעקוד את בנו, ואז מגיע מלאך מן השמים ואומר לו – {כב, יב} אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי – נבדק ועמד בניסיון! ולכן מיד – {כב, יד} אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה – עכשיו זה הופך להיות בית מקדש!
אם אלה פני הדברים, אפשר להתחיל את השיעור: ☺
פרשת השבוע מסתיימת עם 'סיפור' – אף א' לא מבין מה רוצה כאן התורה, ואלמלא תורת הקבלה, אין כאן פשט;
אומרת התורה: {לו, לא} וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: {לב} וַיִּמְלֹךְ בֶּאֱדוֹם בֶּלַע בֶּן בְּעוֹר וְשֵׁם עִירוֹ דִּנְהָבָה: {לג} וַיָּמָת בָּלַע וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו יוֹבָב בֶּן זֶרַח מִבָּצְרָה: {לד} וַיָּמָת יוֹבָב וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו חֻשָׁם מֵאֶרֶץ הַתֵּימָנִי: {לה} וַיָּמָת חֻשָׁם וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַד בֶּן בְּדַד הַמַּכֶּה אֶת מִדְיָן בִּשְׂדֵה מוֹאָב וְשֵׁם עִירוֹ עֲוִית: {לו} וַיָּמָת הֲדָד וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו שַׂמְלָה מִמַּשְׂרֵקָה: {לז} וַיָּמָת שַׂמְלָה וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו שָׁאוּל מֵרְחֹבוֹת הַנָּהָר: {לח} וַיָּמָת שָׁאוּל וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו בַּעַל חָנָן בֶּן עַכְבּוֹר: {לט} וַיָּמָת בַּעַל חָנָן בֶּן עַכְבּוֹר וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַר וְשֵׁם עִירוֹ פָּעוּ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת מַטְרֵד בַּת מֵי זָהָב …
לכאורה לא מובן. מה פתאום התורה מספרת לנו על כל המלכים האלה – מה מענין אותנו 'חֻשָׁם מֵאֶרֶץ הַתֵּימָנִי' ואם הוא היה מפרס זה היה משנה לנו משהו?! ☺
נתאר לעצמנו אם חלילה בספר תורה יהיה כתוב "בַּעַל חָנָן" בלי "עַכְבּוֹר" – לוקחים את הספר תורה וגונזים אותו!
בא האר"י הקדוש ואומר, כל שמונת המלכים הכתובים כאן, רומזים למלך המשיח! – והמלך השמיני הוא מלך המשיח – "וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַר וְשֵׁם עִירוֹ פָּעוּ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת מַטְרֵד בַּת מֵי זָהָב" – הוא היחיד שלא נכתב עליו "וַיָּמָת" – וזה סוד מלך המשיח!
בא הרמח"ל ולא מבין. אם התורה רוצה לדבר על המשיח, שתכתוב בפירוש את שמו ואת מקומו ואת שם אשתו וכו', בשביל מה לרמוז את זה בכל השמות המסובכים האלה?!
נסביר את דבריו בשפה שלנו;
ישנה חברה להעברת כספים שנקראת 'ברינקס'; בין המקומות הבולטים שלהם, זה הבורסה ליהלומים. ברגע שמוציאים את השקים עם הכסף, יוצאים שני חבר'ה עם אקדחים שלופים ונכנסים מיד לבנין, שחס ושלום לא יכנס אוויר בדרך ☺; פעמים שעושים כל מיני תערוכות תכשיטים שם, לא מסתפקים בשני חבר'ה עם אקדחים אלא שם כבר מביאים 'יחידת צלפים' ☺; מן הסתם, במהלך הנסיעה בברינקס, אותם מאבטחים חוששים שאולי בסיבוב יארוב להם איזה שודד ויצליח לקחת את כל המיליונים!
ישנה דרך להעביר את המיליונים בקלות, מבלי שאף שודד יפריע בדרך – איך? פשוט מאד. לוקחים סוברו של אברכים ☺☺☺ – זה אוטו מיוחד שצורך יותר שמן מדלק ☺, כדי להניע את הרכב הזה, צריך לעשות לו חור באגזוז וכל רגע שהוא נוסע הוא עושה כמה בומים, ובנוסף מוציא עשן שחור שחונק את כל הסובבים – איזה שודד יעלה בדעתו שמעבירים עשרות אלפי דולרים ברכב כזה?! – ככה לא צריך אקדחים ולא צריך מאבטחים! ☺
אומר הרמח"ל, כשרוצה הקב"ה לגלות סודות של משיח הוא לא יכתוב את זה בנגלה – ולמה??? כי יבואו כל השטנים למיניהם וינסו להפריע לזה לבוא! ולכן כדי להבין את כל הסודות, צריך ללמוד את דברי האר"י על הפרשה במשך כמה, ואז נוכל להבין איך טמון כאן מלך המשיח!
תמיד שאלתי את עצמי למה זה טמון דוקא בפרשה הזאת? אבל ע"פ מה שלמדנו, התשובה פשוטה מאד. כי כל הפרשה שלנו מדברת בבתי המקדש!
ויהי רצון, שבקרוב ממש נזכה לקבל פני משיח צדקנו ולראות בבנין הבית השלישי ב"ב אמן ואמן!!!