פרשת ויצא – קדושת 'המקום' – שנת תשע"ו
פרשת השבוע שנקרא בע"ה בשבת זו, פרשת ויצא. עוסקת הפרשה ביציאתו של יעקב אבינו מארץ ישראל, בדרכו לחרן. הפרשה נקראת גם בשם 'פרשת הגלויות', על שם יציאתו של יעקב אבינו לגלות.
אומרת התורה: {כח, י} וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה: {יא} וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא: {יב} וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ.
יש הדורשים את הפסוקים הללו על ענייני הגלויות, ויש הדורשים אותם על ענייני מעמד הר סיני.
אומרים חז"ל {פרקי דרבי אליעזר, פרק ל"ה} – הראו סולם עומד מן הארץ ועד השמים, שנאמר {בראשית כח, יב} וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה. ומלאכי השרת עולים ויורדים בו, ורואין פניו של יעקב, ואומרים זה הפנים כפני החיה שבכסא הכבוד. אלו עולים ואלו יורדים, שנאמר {שם} וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. והראהו הקב"ה ארבע מלכויות מושלין ואובדין, והראהו שר מלכות בבל עולה שבעים עוּקִים (שלבים) ויורד, והראהו שר מלכות מדי עולה חמשים ושנים עוקים ויורד, והראהו שר מלכות פרס עולה מאה ושמונים עוקים ויורד, והראהו שר מלכות אדום עולה ואינו יורד, ואומר {ישעיה יד, יד} אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן , אמר לו יעקב: {שם, טו} אַךְ אֶל שְׁאוֹל תּוּרָד אֶל יַרְכְּתֵי בוֹר נבהל יעקב ואמר: אפשר שאין לזה ירידה ?! אמר לו הקב"ה {עובדיה א, ד} אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם ה' אפילו הוא עולה אצלי, משם אני מורידו.
דרשות רבות נאמרו על חלום הסולם. בין הדרשות מובא, שהראה הקב"ה ליעקב את שני בתי המקדש בתפארתם ובחורבנם, ולאחר מכן הראה לו את בית המקדש השלישי בתפארתו:
אומרים חז"ל {בראשית רבה, פרשה סט, אות ז} – מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיַעֲקֹב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בָּנוּי וְחָרֵב וּבָנוּי, וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה, זֶה בָּנוּי, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (תהלים סח, לו): נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ, וְאֵין זֶה, הֲרֵי חָרֵב, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (איכה ה, יז): עַל זֶה הָיָה דָּוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ. כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים, בָּנוּי וּמְשֻׁכְלָל לֶעָתִיד לָבוֹא, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (תהלים קמז, יג): כִּי חִזַּק בְּרִיחֵי שְׁעָרָיִךְ.
בהמשך, מביאים חז"ל המשך לחלום הסולם – כיצד תראה עבודת הכוהנים בשעה שבית המקדש יהיה בבנינו:
אומר המדרש {בראשית רבה, פרשה סח, אות יב} – וְהִנֵּה סֻלָּם, זֶה הַכֶּבֶשׁ. מֻצָּב אַרְצָה, זֶה מִזְבֵּחַ (שמות כ, כד): מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִי, וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה, אֵלּוּ הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁרֵיחָן עוֹלֶה לַשָּׁמַיִם. וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, אֵלּוּ כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים. עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ, שֶׁהֵם עוֹלִים וְיוֹרְדִים בַּכֶּבֶשׁ. (בראשית כח, יג): וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו, (עמוס ט, א): רָאִיתִי אֶת ה' נִצָּב עַל הַמִּזְבֵּחַ…
פירוש הדבר, שהראה לו הקב"ה את בתי המדרש בבניינם ובחרבנם. בנוסף, הראה לו את ארבעת הגלויות – גלות בבל עם נבוכדנצר שהחריב את בית המקדש הראשון. לאחר מכן הראה לו את טיטוס, שהחריב את בית המקדש השני, ולאחר מכן הראה לו את בית המקדש השלישי, שכולנו מצפים לו שיבנה ב"ב.
אם אלו הם פני הדברים, הייתי רוצה לעמוד על קטע מתוך הספר שיבולי הלקט:
מבאר שיבולי הלקט את ברכת 'מגן אברהם' {סימן י"ח –דיני תפילת י"ח} – כשניצל אברהם פתחו מלאכי השרת ואמרו: "בא"י מגן אברהם". כשנעקד יצחק אבינו על גבי המזבח ונעשה דשן והיה אפרו מושלך על הר המוריה מיד הביא עליו הקב"ה טל והחיה אותו, לפיכך אמר דוד {תהלים קל"ג, ג} כטל חרמון שיורד על הררי ציון, כטל שהחיה בו יצחק אבינו, מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו: "בא"י מחיה המתים".
כשבא יעקב אבינו ונפגע בשערי שמים והקדיש שמו של הקב"ה, מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו: בא"י האל הקדוש.
יוצא עפ"י דברי שיבולי הלקט, שהברכה שאנו מברכים ג' פעמים ביום, יסוּדה בפרשת השבוע.
הייתי רוצה לעמוד על משמעות הענין – מה פשר הברכה הזאת?
בשלמא אברהם אבינו שניצל מכבשן האש – ברכת 'מגן אברהם' – מובן. בשלמא יצחק אבינו – תחיית המתים – מובן. מה הקשר בין יעקב אבינו לברכת 'האל הקדוש' ?
אומרים חז"ל {פרקי דרבי אליעזר, פרק ל"ה} – ונפל יעקב על פניו ארצה לפני אבן השתיה, והיה מתפלל לפני הקב"ה ואמר: ריבון על העולמים אם תשיבני למקום הזה בשלום, אזבחה לפניך זבחי תודות ועולות, שנאמר {בראשית כח, כ} וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר. ושם הניח את הבאר, ומשם נשא רגליו וכהרף עין בא לחרן, שנאמר {שם כט, א} וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם. ואומר {שם כח, י} וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה. והאל הקוש נקדש בצדקה {ישעיה ה, טז}, וענו העליונים ואמרו: ברוך אתה ה' האל הקדוש
יעקב אבינו מגיע לחרן, אומרת התורה {כט, ב} וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה שָׁם שְׁלשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר.
לכאורה, הפסוק נראה פשוט מאוד להסבר. אבל במדרש רבה, ישנן שש דרשות על הפסוק הזה. הייתי רוצה להשתמש בדרשה אחת, הקשורה לענייני בית המקדש:
אומר המדרש {בראשית רבה, פרשה ע, אות ז} – וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה, זוֹ צִיּוֹן, וְהִנֵּה שְׁלשָׁה עֶדְרֵי צֹאן, אֵלּוּ שְׁלשָׁה רְגָלִים שבהם עולים עם ישראל לרגל. כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ, שֶׁמִּשָּׁם הָיוּ שׁוֹאֲבִים רוּחַ הַקֹּדֶשׁ. וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה, זוֹ שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה.
אם אלה הדברים, בואו ניגש למקור נוסף שבו מראים ליעקב אבינו את בית המקדש בחורבנו:
אומרת התורה: {כט, י} וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ: {יא} וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ.
נשאלת השאלה – מדוע בכה יעקב ?
אומר רש"י שני תירוצים – נתחיל דוקא עם תירוצו השני:
כותב רש"י – ויבך. לפי שבא בידים ריקניות, אמר אליעזר עבד אבי אבא היו בידיו נזמים וצמידים ומגדנות, ואני אין בידי כלום. לפי שרדף אליפז בן עשו במצות אביו אחריו להרגו והשיגו, ולפי שגדל אליפז בחיקו של יצחק משך ידו. אמר לו מה אעשה לצווי של אבא, אמר לו יעקב טול מה שבידי, והעני חשוב כמת.
לכאורה, נשאלת שאלה על תירוצו השני של רש"י – מדוע היה צריך יעקב אבינו לבכות על שלא הביא מתנות – בדר"כ זה שלא מביאים לו מתנות צריך לבכות ?!
היה לי דוד מאמריקה, שכשהיה מגיע לארץ היה שואל את אבי ע"ה, איזו מתנה להביא לנו. הייתי אז בגיל 8 לערך, ואמרתי שאני רוצה 'פָּרְקֶר' – שהיה אז משאת חייו של כל ילד לפני 50 שנה.
כשהגיע הדוד, רקדתי מסביבו ממש כמו בשמחת בית השואבה. אבל לצערי לא הצלחתי 'לשאוב' ממנו כלום ☺ – הוא לא הביא שום דבר, רק לפני שעזב נתן לי דולר ואמר: "אם תגיע לאמריקה, תוכל לקנות בזה פרקר" 😐
אם כן, נשאלת השאלה – מהי הסיבה לאותו הבכי שבכה יעקב?
נעבור כעת לתירוצו הראשון של רש"י, שנוגע אלינו :
אומר רש"י – ויבך. לפי שצפה ברוח הקודש שאינה נכנסת עמו לקבורה.
נשאלת השאלה – מה זה משנה, אם היא תהיה קבורה לידו או לא ?!
אם בן אדם נמצא בגיל 98, יכל להיות נפקא מינה לגבי משא ומתן – כן לידו או לא. אבל מדובר כאן בזוג צעיר שהולך להתחתן – עדיין לא התחתנו, עדיין לא קבעו אולם וגם לא תזמורת – אין שום דבר עדיין, מה מעניין אותם עניין הקבורה?!
כותב האזנים לתורה – וישא את קלו ויבך. למה בכה שראה שאינה נכנסת עמו לקבורה. ב"ר פ"ע, וכן הוא ברש"י. למה צפה בזה הרגע ברוח הקודש, שאינה נכנסת עמו לקבורה ? וי"ל שכבר ביארנו בהרבה מקומות שהזיווג מזכיר לאדם את יום המיתה, והוא צריך להעמיד תולדות תחתיו, כי לולא המות, לא היה צורך בזיווג. ובזה ביארתי את אשר אמרו רבנן לרב המנונא זוטי בהלולא דמר בריה דרבינא, לישרי לן מר, אמר להו ווי לן דמיתנן ווי לן דמיתנן {ברכות ל'}. וקשה, וכי איזה שיר הוא בחתונה, הרי אין זה מענינא דיומא? אבל לפי דברינו ניחא, שסיבת הנשואין הוא יום המות, ולכן ביום הנשואין צריך לזכור את יום המיתה. והשיר "ווי לן דמיתנן" – הוא מעין המאורע בסעודת נישואין. וכן יעקב, כאשר התקרב אל זיווגו, נזכר בתכלית הנישואין וסיבתן, ואז צפה ברוח הקודש, שלש תכנס עמו לקבורה, ובאשר על קבורת אשתו צריך האדם המעולה לדאוג ביותר …
הייתי רוצה להיכנס לעומקם של דברים, עפ"י דברי רש"י בפרשת 'ויחי':
כאשר מצוה יעקב את יוסף להביאו לקבורה בארץ ישראל, במערת המכפלה, אומר יעקב ליוסף: {מח, ז} וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם.
אומר רש"י – ואני בבאי מפדן וגו'. ואף על פי שאני מטריח עליך להוליכני להקבר בארץ כנען, ולא כך עשיתי לאמך, שהרי סמוך לבית לחם מתה: כברת ארץ. מדת ארץ, והם אלפים אמה כמדת תחום שבת, כדברי רבי משה הדרשן. ולא תאמר שעכבו עלי גשמים מלהוליכה ולקברה בחברון, עת הגריד היה, שהארץ חלולה ומנקבת ככברה: ואקברה שם. ולא הולכתיה אפלו לבית לחם להכניסה לארץ, וידעתי שיש בלבך עלי [תרעומת], אבל דע לך שעל פי הדבור קברתיה שם שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר (ירמיה לא יד) קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה וגו', והקדוש ברוך הוא משיבה (ירמיה לא טו) יש שכר לפעלתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם.
עפ"י הדברים הללו, מסביר הרד"ק פס' בספר תהילים:
אומר דוד המלך: {תהלים קל"ב, א} שִׁיר הַמַּעֲלוֹת זְכוֹר יְהוָה לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ: {ב} אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה' נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב: {ג} אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי: {ד} אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה: {ה} עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה' מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב.
אם כן, נודר דוד המלך שלא ייתן שינה לעיניו, עד שלא ימצא מקום שעליו יוקם בית המקדש.
כותב הרד"ק – "… ומה שזכר בזה הענין יעקב, לפי שיעקב ראה בחלום מקום בית המקדש והוא הסולם שראה, ועליו אמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים על בית המקדש. אמר לא על בית אל שהיה שוכב שם, אבל לפי ששם ראה החלום כיבד המקום ושם שם מצבה ועשה שם מזבח ובית התפלה בשובו מחרן, ועליו אמר יהיה בית אלהים, כלומר בית התפלה לאלהים כיון שראיתי בזה המקום הנבחר שנבנה בו בית המקדש …"
עפ"י דברי הרד"ק, נוכל להבין את דברי הפרקי דרבי אליעזר:
אומר הפרקי דרבי אליעזר {פרק ל"ה} – וישב יעקב ללקוט את האבנים, ומצא אותם כולם אבן אחת, ושם אותה מצבה בתוך המקום, וירד לו שמן מן השמים ויצק עליה, שנאמר {כח, יח} וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ. מה עשה הקב"ה, נטה רגל ימינו וטבעה באבן עד עמקי תהומות, ועשה אותה סניף לארץ כאדם שעושה סניף לכִּפה. לפיכך נקראת אבן השתיה, שמשם הוא טבור הארץ, ומשם נמתחה כל הארץ ועליה היכל ה' עומד, שנאמר {שם כב} וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וגו'.
אם כן יוצא, שבאותו היום שישן יעקב אבינו בהר המוריה, הוא יצק אבן פינה לבנין בית המקדש. לכן בית המקדש נקרא על שמו, שנאמר {תהלים קל"ב, ה} מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב – מה שלא עשו אברהם ויצחק.
אם אלה הם פני הדברים, נוכל לעבור כעת לדברי בעל צרור המור – ר' אברהם סבע:
כותב בעל צרור המור – ואמר {כח, יא} וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם, להורות לנו מעלת יעקב על האבות. כי אפילו אברהם שהיה ראש היחס לא השיג מעלת זה המקום הקדוש. ולכן אמר בו 'וירא את המקום מרחוק' שהוא כמו 'מרחוק ה' נראה לי'. וביצחק נאמר בו {כד, סג} וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב. אבל ביעקב אמר {כח, יא} וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם כי מיד בצאתו מבאר שבע פגע במקום הקדוש הזה, והשיג מעלתו. ולכן רצה לנהוג בו כבוד וללון שם לפי שראה שם האור האלהי אשר עתיד לשכון בבית מקדשו. וזהו כי {שם יא} כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ, ר"ל בא האור האלהי כאומרו {תהלים פד, יב} כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה' אֱלֹהִים, ולפי שיעקב הכיר מעלת זה המקום שהוא מקום מקדשנו, חבבו ולקח מאבני המקום לחבבם ולנשקם באומרו {תהלים קב, טו} כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ … והטעם שיעקב פגע בזה המקום ולא שאר האבות, לפי שידוע שאין המטמון נראה אלא לבעליו, ולכן בכל התורה תמצא בית יעקב כאומרו אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב. ולא אמר בית אברהם או בית יצחק אלא בית יעקב. ולפי שיעקב הינו בעל הבית, פגע במקום הזה. ואמר להלן {כח, יז} אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם, וזה שאמרו חכמים ז"ל: אברהם קראו הר, יצחק קראו שדה, יעקב קראו בית וכו', לפי שהוא היה בעל הבית ולכן נגלה אליו קדושתו ומעלתו, ורמז שאברהם קראו הר וכו', להורות לנו כי שלשה בתי מקדש יהיו לישראל כנגד שלשה אבות, והשנים עתידים ליחרב והשלישי לא יהיה חרב, אלא יהיה קיים לעולם. כנגד הבית הראשון שעתיד ליחרב, אמר: אברהם קראו הר, שנאמר 'בהר ה' יראה' וזהו הר חרב ושומם באומרם ז"ל במדרש תהלים: קוֹלִי אֶל ה' אֶקְרָא – כשבית המקדש קיים. ומנין שכשהוא חרב שעונה אותנו ? שנאמר וַיַּעֲנֵנִי מֵהַר קָדְשׁוֹ סֶלָה. וכנגד הבית השני שעתיד ליחרב, אמר: יצחק קראו שדה, שנאמר {כד, סג} וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה שהוא לשון בור. ולכן אמר הנביא {מיכה ג, יב} צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ. וכנגד הבית השלישי שאינו חרב לעולם אמר: יעקב קראו בית, שנאמר {כח, כב} יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים, שפירושו יהיה מכח ההכרח בית אלהים לעולם, שזהו כנגד הבית הג' אשר עליה אמר {חגי ב, ט} גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן וכתיב {זכריה ב, ט} וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ, כאומרו בֵּית אֱלֹהִים … ולכן תמצא שיעקב אבינו רמז אלו שלשה בתים בפסוק וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם שתמצא בפסוק זה שלשה פעמים מוזכר 'מקום': וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא. כנגד הבית הראשון אמר: {שם יא} וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶש, שפגע במקום המקדש ולן שם, לרמוז שאף עפ"י ששהה זמן רב היתה כמו פגיעה ומקרה, כי מיד חשך השמש וקדר בחרבנה, וזהו כִּי בָא הַשֶּׁמֶש באומרו {ירמיה ו, ד} אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם וגו'. וכנגד הבית השני אמר: וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, שרמז שראה עת להשליך אבנים בחרבנו כי זה היה בבנין בית שני שהיו בונים אותו בפחד ואימה עד שהיו חֶציָם מחזיקים ברחמים וחֶציָם מחזיקים במלאכה ולא היו ישנים שנת קבע, אלא כמי שיש לו אבנים תחת מראשותיו ואינו יכול לנוח ולישן, וזהו וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו. וכנגד הבית השלישי אמר: וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא לרמוז כי שם ינוחו יגיעי כח וינוחו על משכבותם וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד כמו בבתים הראשונים, ולכן אמרו בכאן וַיִּשְׁכַּב שהוא לשון מנוחה…
עד כאן דבריו הנפלאים של בעל צרור המור.
אם אלה הדברים, נוכל כעת להתקדם לעוד נקודה אחת:
בפרשת צו, עומד רבינו בחיי {מרבותינו הראשונים} על מספר הקרבנות שישנם בבית המקדש. הוא מונה אותם אחת לאחת, ומוצא שמספר הקרבנות בבית המקדש הם במספר תשע.
אומר רבינו בחיי {פרשת צו ז, ל} – ודע והבן כי חלקי הקרבנות כלן הן תשעה, בין קרבנות שיש להם מקום מיוחד ששחיטתן בצפון, ובין אותן ששחיטתן בכל מקום בעזרה ואלו הן: עולה, מנחה, חטאת, אשם, תודה, שלמים, בכור, מעשר, פסח. וכבר ידעת, כי חשבון תשעה תכלית האחדים ותכלית כל המושג ואין השגה למעלה מתשעה. ועל כן באו הקרבנות בחשבון תשעה, להורות שאין כוונת העבודה בקרבנות כי אם לשם המיוחד, והוא שאמרו בתורת כהנים שלא נמצא בתורה בענין הקרבנות לא 'אל' ולא 'אלהים' ולא 'אלהיך', אלא ה' המיוחד שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק… והקרבן היה קרב על המזבח, והמזבח היה גבהו עשר אמות, שכן כתוב בדברי הימים ב' {ד, א} וְעֶשֶׂר אַמּוֹת קוֹמָתוֹ. ומה שכתוב בתורה {שמות כז, א} וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת קֹמָתוֹ, מקום המערכה בלבד, והמזבח הזה מקומו מכוון ומיוחד בבית המקדש, ואסור לשנותו ממקומו לעולם, הוא שכותב {שם א, כב} וזה מזבח לעולה לישראל, והוא המקום שנברא אדם משם, כמו שאמרו רז"ל {ירושלמי נזיר ז, ב} אדם ממקום כפרתו נברא, והוא המקום שהקריבו בו אדם הראשון וקין והבל בניו, ושם בנה נח את המזבח לעולה, ושם בנה אברהם את המזבח ושם נעקד יצחק אבינו. נמצאת למד שהמקום הזה מיוחד לקרבנות לכל הצדיקים ולכל החסידים שבדורות, ולפי שהמקום הזה מיוחד לכל חלקי הקרבנות שהן תשעה, תמצא בשלשת האבות שהם אברהם יצחק ויעקב שנרמזה מלת 'מקום' תשע פעמים, בפרשת העקדה {בראשית כב} תמצא ארבעה פעמים 'מקום': 'ויקם וילך אל המקום', 'וירא את המקום', 'ויבאו אל המקום', 'ויקרא אברהם שם המקום', זה אברהם ויצחק. ותמצא ביעקב {שם כח}: 'ויפגע במקום', 'ויקח מאבני המקום', 'וישכב במקום', 'אכן יש ה' במקום', 'מה נורא המקום', 'ויקרא את שם המקום ההוא בית אל'. 'ויפגע במקום' אינו מן המנין, שאינו מדבר בדבר גופני אלא שפגע בשכינה, והנה הם בין כלם תשעה. וכשחרב בית המקדש נבלע המקום הזה, הוא שהזכיר ירמיה {איכה ב} טבעו בארץ שעריה, וטי"ת של טבעו היא זעירא, רמז לטביעת המקום הרמוז בתורה תשעה פעמים, ולהעדר הקרבנות שהם תשעה חלקים.
אם אלה הם פני הדברים, נוכל לגשת לביאור הענין:
בכמה וכמה מקומות, קוראת גם התורה הקדושה לבית המקדש בשם 'מקום', שנאמר {דברים יז, ח} וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ. ועוד, {דברים יב, כא} כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ. ועוד, {דברים יד, כג} וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם …
נשאלת השאלה – מדוע נקרא בית המקדש, בשם 'מקום' ?
כותב רש"י – וזה שער השמים. מקום תפלה לעלות תפלתם השמימה. ומדרשו שבית המקדש של מעלה מכון כנגד בית המקדש של מטה.
כדברים הללו, כותב הספורנו – וזה שער השמים. וזה הסלם שראיתי מורה שְמִן המקום שהיה בו הסלם ישמע האל ית' הנצב עליו את תפלת המתפללים ותעל תפלתם למעון קדשו השמים.
אם כן, כמו שבכל מקום שכתוב 'היום', אומרים חז"ל שהכוונה היא לראש השנה, כיון שכל מה שיקרה במהלך השנה, יהיה נגזר מאותו יום של ראש השנה. כך גם בית המקדש שנקרא 'המקום' – הכוונה למקום מס' אחד שכל התפילות עולות דרכו, ולכן הוא נקרא 'המקום'.
אם אלה הדברים, נוכל להתקדם לעוד נקודה אחת:
עד עכשיו ראינו, שבית המקדש נקרא בשם 'מקום'. אבל אומר לנו רבינו בחיי, שגם הקב"ה נקרא בשם 'מקום', שנאמר "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם".
נשאלת השאלה– מאיפה לוקח את זה רבינו בחיי ?
אומר הפרקי דרבי אליעזר {פרק ל"ה} – בן שבעים ושבע שנה היה יעקב בצאתו מבית אביו. והיתה הבאר מהלכת לפניו מבאר שבע עד הר המוריה מהלך שני ימים, והגיע בחצי היום לשם. ופגע בו הקב"ה, שנאמר {שם כח, יא} ויפגע במקום וילך שם כי בא השמש. ולמה נקרא שמו מקום ? אלא בכל מקום שהצדיקים שם הוא נמצא עמהם, שנאמר {שמות כ, כד} בכל המקום אשר אזכיר את שמי.
אומר המדרש {שכל טוב, ויצא} – ויפגע במקום, שפגע בשכינה.
כותב האבן עזרא – ויפגע. כמו ואל תפגע בי. כי לא מצאנו במקרא שנקרא השם מקום. ואל תשים לבך לדרש. ממקום אחר. כי איננו כלל על השם. ומלת אחר לעד.
כותב התורה שלמה {פרשת וישלח} – ויקרא למקום אל. מכאן שהקב"ה נקרא מקום.
אנו משתמשים בשם הזה מס' רב של פעמים. אמנם בימות החול, בני עדות ספרד מזכירים אותו רק בימי שני וחמישי, בזמן הוצאת ספר תורה – בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא. לעומתם, בני עדות אשכנז מזכירים את השם הזה 'במי שברך', בימי שני וחמישי לאחר הוצאת ספר תורה – "אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל. הַנְּתוּנִים בַּצָרָה וּבַשִׁבְיָה. הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה. הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה …".
איפה מדברים על זה המפרשים בהרחבה גדולה ?! בהגדה של פסח: "בָּרוּךְ הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא. בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. בָּרוּךְ הוּא".
אומר בעל שיבולי הלקט – זוהי תחילת הברכה על הגדה של פסח. כמו 'בָּרוּךְ שֶׁאָמַר' – תחילת הברכה, ו'מֶלֶךְ מְהֻלָּל בַּתִּשְׁבָּחות' – סוף הברכה, אותו הדבר כאן: 'בָּרוּךְ הַמָּקוֹם' – תחילת הברכה, 'ברוך אתה ה' גאל ישראל' – סיום הברכה.
למרות שבתפילה אנו רואים זאת מעט מאוד פעמים, אבל בש"ס אין כמעט מסכת, ששמו של הקב"ה אינו מוזכר בה – כגון תחילת מסכת ברכות :
אומרת הגמרא {מסכת ברכות טז, ב} – ת"ר: עבדים ושפחות כנענים שמתו, אין בעליהם עומדין עליהם בשורה, כלומר, כשחוזרים מקבורתם אין עומדים שורות של אנשים סביב בעליהם של העבדים והשפחות כדי לנחמם, כדרך שעושים לאדם שנפטר קרובו, ואין אומרים עליהם ברכת אבלים ותנחומי אבלים. מעשה ומתה שפחתו הכנענית של רבי אליעזר, נכנסו תלמידיו לנחמו על מיתתה. כיון שראה אותם שהם באים לנחמו עלה לעלייה כדי לרמוז להם שאין מנחמים לאדם על עבדיו ושפחותיו שמתו, אולם הם לא הבינו את הרמז, ועלו אחריו לעליה. לאחר מכן, נכנס לאנפילון [חדר קטן שלפני הטרקלין] כדי לרמוז להם שנית שלא ינחמוהו, ולא נרמזו, אלא נכנסו אחריו. לאחר מכן נכנס לטרקלין, לרמוז להם בשלישית, ולא נרמזו, אלא נכנסו אחריו. אמר להם אבי אליעזר לתלמידיו, כמדומה אני סבור הייתי שאתם נכוים במים פושרים, ומשל הוא, כלומר, סבור הייתי שתבינו את כוונתי ברמז מועט, שראיתם מתחילה שהלכתי ממכם, עכשיו רואה אני שאי אתם נכוים אפילו בחמי חמין במים שהם חמים ביותר, כלומר, אין אתם מבינים אפילו רמזים מרובים, וכי לא כך שניתי לכם, עבדים ושפחות כנענים שמתו אין בעליהם עומדין עליהם בשורה, ואין אומרים עליהם ברכת אבלים, ולא תנחומי אבלים, אלא מה אומרים לאדוניהם עליהם על מיתתם, כשם שאומרים לו לאדם על שורו ועל חמורו שמתו: המקום ימלא לך חסרונך [את הממון שנחסר ממך], כך אומרים לו אף על עבדו ועל שפחתו שמתו: המקום ימלא לך חסרונך.
מה קורה עם אדם, של"ע חלה, ובאים לבקרו בשבת ? דנה הגמרא כיצד מברכים אותו:
אומרת הגמרא {מסכת שבת יב, א-ב} – ת"ר: הנכנס לבקר את החולה בשבת אומר: שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא, ור"מ אומר: יכולה היא שתרחם. רבי יהודה אומר: צריך הוא לומר כך: המקום ירחם עליך ועל חולי ישראל. רבי יוסי אומר: צריך הוא לכלול את החולה עם שאר חולי ישראל, ולומר: המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל.
ניקח גמרא נוספת {מסכת ב"ב צט, א} – דנה הגמרא באופן עמידת הכרובים: כיצד הן הכרובים עומדין, כלומר לאיזה כיוון העמידו את פניהם בעת הצבתם בקדש הקדשים ? רבי יוחנן ור' אלעזר נחלקו בדבר זה. חד אמר: פניהם איש אל אחיו. וחד אמר: פניהם לבית כלומר, לכיון ההיכל {מזרחה}. ולמ"ד ולפי מי שאומר שהעמידום כשפניהם איש אל אחיו, הא והלא כתיב {דברי הימים ב ג-יג} ופניהם לבית ! משיבה הגמרא: לא קשיא! כאן, בכתוב האומר שפניהם איש אל אחיו, מדובר בזמן שישראל עושין רצונו של מקום ומקיימים מצוותיו. כאן בכתוב השני, מדובר בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום.
נשאלת השאלה – מה פירוש המילה 'מקום' ?
אומר המדרש {בראשית רבה, פרשה סח, אות ט} – וַיִּפְגַע בַּמָּקוֹם (בראשית כח, יא), רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אַמֵּי אָמַר מִפְּנֵי מָה מְכַנִּין שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְקוֹרְאִין אוֹתוֹ מָקוֹם ? שֶׁהוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם וְאֵין עוֹלָמוֹ מְקוֹמוֹ, מִן מַה דִּכְתִיב כמו שנאמר: (שמות לג, כא): הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי, הֱוֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם וְאֵין עוֹלָמוֹ מְקוֹמוֹ.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק כְּתִיב (דברים לג, כז): מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם, אֵין אָנוּ יוֹדְעִים אִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְעוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָמוֹ וְאִם עוֹלָמוֹ מְעוֹנוֹ, מִן מַה דִּכְתִיב (תהלים צ, א): ה' מָעוֹן אַתָּה, הֱוֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְעוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָמוֹ וְאֵין עוֹלָמוֹ מְעוֹנוֹ.
אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר יוּדָן לְגִבּוֹר שֶׁהוּא רוֹכֵב עַל הַסּוּס וְכֵלָיו מְשֻׁפָּעִים אֵילָךְ וְאֵילָךְ, הַסּוּס טְפֵלָה לָרוֹכֵב וְאֵין הָרוֹכֵב טְפֵלָה לַסּוּס, שֶׁנֶּאֱמַר (חבקוק ג, ח): כִּי תִרְכַּב עַל סוּסֶיךָ.
עד כאן דבריה המדרש.
אם אלה הדברים, נוכל לגשת כעת לדברי בעל נפש החיים:
אומרת המשנה {מסכת אבות ב, מ"ח – ט} – רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי קִבֵּל מֵהִלֵּל וּמִשַּׁמָּאי. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם לָמַדְתָּ תוֹרָה הַרְבֵּה, אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמְךָ, כִּי לְכָךְ נוֹצָרְתָּ. חֲמִשָּׁה תַלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְאֵלּוּ הֵן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרְקְנוֹס, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, וְרַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ. הוּא הָיָה מוֹנֶה שִׁבְחָן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרְקְנוֹס, בּוֹר סוּד שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ. רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, חָסִיד. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל, יְרֵא חֵטְא. וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ, מַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם, וֶאֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרְקְנוֹס בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ, אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרְקְנוֹס אַף עִמָּהֶם, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם.
אָמַר לָהֶם, צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַיִן טוֹבָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, חָבֵר טוֹב. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שָׁכֵן טוֹב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד … אָמַר לָהֶם: צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ רָעָה שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה הָאָדָם… רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַלֹּוֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶחָד הַלֹּוֶה מִן הָאָדָם, כְּלֹוֶה מִן הַמָּקוֹם …
בהמשך, מביא ר' שמעון משנה נוספת {פ"ב, מ"יג} – רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הֱוֵי זָהִיר בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבַתְּפִלָּה. וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל, אַל תַּעַשׂ תְּפִלָּתְךָ קֶבַע, אֶלָּא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא …
חשבתי לומר: יעקב אבינו אמר: {כח, יז} "מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה" – כלומר, מידת ה'נורא' של יעקב נתנה את השם 'מקום'. ואם נאמר על ר' שמעון – 'ירא חטא' – לכן הוא קורא לקב"ה בשם 'מקום' !
משנה נוספת {פ"ג, מ"ג} – רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְלֹא אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִזִּבְחֵי מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כח) כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם. אֲבָל שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְאָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִשֻּׁלְחָנוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא וגו'.
משנה נוספת {פ"ג, מ"י} – שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ, רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ.
בא הרוח חיים באבות, ומסביר משנה – שימו לב, דבר פלא :
אומרת המשנה {אבות פ"ב מ"י} – הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה שְׁלשָׁה דְבָרִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יְהִי כְבוֹד חֲבֵרְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ, וְאַל תְּהִי נוֹחַ לִכְעֹס. וְשׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתְךָ. וֶהֱוֵי מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל חֲכָמִים, וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן שֶׁלֹּא תִכָּוֶה, שֶׁנְּשִׁיכָתָן נְשִׁיכַת שׁוּעָל, וַעֲקִיצָתָן עֲקִיצַת עַקְרָב, וּלְחִישָׁתָן לְחִישַׁת שָׂרָף, וְכָל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ
כותב ר' חיים מוולוז'ין {רוח חיים באבות, פ"ב מ"י} – והוי מתחמם כנגד אורן כו'. אבל תהיה זהיר שלא תכוה, רצה לומר תדע איך להתחמם כי המתקרב אל האש נכוה.
כל הדברים שאמרנו עד כה, היו הקדמה לדברי נפש החיים, להסבר המילה 'מקום'. אסביר את הדברים בשילוב דברי בעל התניא:
כשצורף קיבל ק"ג כסף {כלשון בעל התניא} לעשות גביע, הוא לקח את הכסף, התיכו ויצר צורת גביע. כעת הגביע עומד על מקומו. כעת הגביע לא נצרך יותר לצורף, כי הוא עומד בכוח עצמו.
אומר בעל התניא {שער היחוד והאמונה, פ"ב} – והנה מכאן תשובת המינים וגילוי שורש טעותם, הכופרים בהשגחה פרטית ובאותות ומופתי התורה, שטועים בדמיונם הכוזב שמדמין מעשה ה', עושה שמים וארץ, למעשה אנוש ותחבולותיו, כי כאשר יצא לצורף כלי, שוב אין הכלי צריך לידי הצורף, כי אף שידיו מסולקות הימנו והולך לו בשוק, הכלי קיים בתבניתו וצלמו ממש כאשר יצא מידי הצורף, כך מדמין הסכלים האלו מעשה שמים וארץ, אך טח מראות עיניהם ההבדל הגדול שבין מעשה אנוש ותחבולותיו, שהוא יש מיש רק שמשנה הצורה והתמונה מתמונת חתיכת כסף לתמונת כלי למעשה שמים וארץ שהוא יש מאין והוא פלא גדול יותר מקריעת ים סוף … וכ"ש וק"ו בבריאת יש מאין שהיא למעלה מהטבע. והפלא ופלא יותר מקריעת ים סוף עאכ"ו שבהסתלקו כח הבורא מן הנברא ח"ו ישוב ישוב הנברא לאין ואפס ממש, אלא צריך להיות כח הפועל בנפעל תמיד להחיותו ולקיימו והן הן בחינת אותיות הדבור מעשרה מאמרות שבהם נבראו, וע"ז נאמר "ואתה מחיה את כולם", אל תקרי מחיה אלא מהוה דהיינו יש מאין.
כדברים האלה, כותב בעל נפש החיים{נפש החיים שער ג', פ"א} – ולפי פשוטו ר"ל כמו שהמקום הוא סובל ומחזיק איזה דבר וחפץ המונח עליו, כן בדמיון זה הבורא אדון כל ית"ש הוא המקום האמיתי הסובל ומקיים העולמות והבריות כולם. שאם ח"ו יסלק כחו מהם אף רגע אחת, אפס מקום קיום וחיות כל העולמות. וכמו שכתוב: "ואתה מחיה את כולם". והוא פנת יסוד אמונת ישראל כמ"ש הרמב"ם ז"ל בריש ספרו. ולכן קורא בזוהר לאדון כל ית"ש – 'נשמת דכל נשמתין' – כמו שהנשמ' מחי' ומקיימת הגוף, כן הוא ית"ש הוא לבדו חי העולמי' כולם וכידוע במקומות רבות בתקונים ורע"מ. וכן רז"ל דימו קיום כל העולם ע"י כחו יתב'. לקיום הגוף ע"י כחות הנשמה, אמרו: מה הנשמה מלאה וזנה את כל הגוף, אף הקב"ה מלא וזן כו'. זהו פשטות ענין שהוא יתב' נקרא מקומו של עולם.
אם אלה הם פני הדברים, נוכל להתחיל לסגור את הקצוות:
אומרת הגמרא {מסכת שבת קד, א} – אמרי ליה רבנן אמרו לו חכמים, לרבי יהושע בן לוי: אתו דרדקי האידנא לבי מדרשא באו נערים היום לבית המדרש, ואמרו מילי דאפילו בימי יהושע בן נון לא איתמר כוותייהו ואמרו דברים שאפילו בימי יהושע בן נון לא נאמרו כמותם; שתי האותיות הראשונות, אל"ף בי"ת מלמדות: אלף בינה דהיינו לְמד את התורה. האותיות שאחריהן, גימ"ל דל"ת, מלמדות: גמול דלים. הנערים מתעכבים לדרוש את צורתן של שתי האותיות האחרונות, שיש בהן רמזים להלכות גמילות חסדים: מ"ט פשוטה כרעיה דגימ"ל לגבי דל"ת מדוע מושטת רגלה של הגימ"ל לצד שמאל, כלפי הדל"ת, ולא לצד ימין, כלפי הבי"ת ? שכן דרכו של גומל חסדים לרוץ אחר דלים כדי לעזור להם. ומ"ט פשוטה כרעיה דדל"ת לגבי גימ"ל ומדוע מושטת רגלה של הדל"ת לצד ימין כלפי הגימ"ל, ולא לצד שמאל כלפי הה"א? כדי לרמוז בכך דלימציה ליה נפשיה שימציא העני את עצמו לגומל חסדים, ולא יטריחנו לרדוף אחריו. ומ"ט מהדר אפיה ומדוע מוחזרות פניה דדל"ת מגימ"ל ? כדי לרמוז בכך דליתן ליה שיתן לו את הצדקה בצינעה, כי היכי דלא ליכסיף מיניה כדי שלא יתבייש העני ממנו. ממשיכים הנערים לדרוש את האותיות הבאות: ה'א ו'ו, זה שמו של הקב"ה. האותיות שלאחר מכן הן ז"ח ט"י כ"ל. הרמז שבהן הוא: ואם אתה עושה כן [לומד תורה וגומל חסדים], הקב"ה [הנרמז בה"א ו"ו] זן אותך [זי"ן] וחן אותך [חונן אותך, חי"ת] ומטיב לך [טי"ת] ונותן לך ירושה [יו"ד] וקושר לך כתר [כ"ף] לעוה"ב [למ"ד]. מ"ם פתוחה ומ"ם סתומה, רומזות למאמר פתוח ומאמר סתום. והיינו שיש דברים בתורה שניתנה רשות לדורשם, ויש שאתה מצווה לסותמם, כגון מעשה מרכבה. נו"ן כפופה ונו"ן פשוטה [נו"ן סופית], רומזות לנאמן כפוף ונאמן פשוט. והיינו, שאדם כשר ['נאמן'] צריך להיות כפוף ועניו בעולם הזה, וסופו להיות פשוט וזקוף לעולם הבא. ס"ע רומזות: סְמוֹך עֲנִיִים. לישנא אחרינא לשון אחר: סימנין עשה בתורה וקנה אותה. פ' כפופה ופ' פשוטה, רומזות לפה פתוח ופה סתום. והיינו, שכשאין מי שידבר, יש לפתוח את הפה ולדבר, וכשהגדולים שבדור מרביצים תורה, יש לסתום את הפה ולא ליטול שררה עליהם. צד"י כפופה וצד"י פשוטה, רומזות לצדיק כפוף וצדיק פשוט. שואלת הגמרא: היינו הרי זה כמו 'נאמן כפוף ונאמן פשוט', שנרמזו בשתי הצורות של האות נו"ן. ומה בא רמז זה להוסיף ? עונה הגמרא: הוסיף לך הכתוב כפיפה על כפיפתו; מכאן שנתנה התורה בִמְנוֹד ראש. כלומר, התורה נקנית ברתת וענוה יתירה. קו"ף רומז לקדוש, כלומר הקב"ה; רי"ש רומז לרשע. מאי טעמא מהדר אפיה מדוע מוחזרות פניה דקו"ף מרי"ש ? אמר הקב"ה: אין אני יכול להסתכל ברשע. ומאי טעמא מהדרה תגיה דקו"ף לגבי רי"ש ומדוע מופנה התג של הקו"ף כלפי הרי"ש? אמר הקב"ה: אם חוזר בו אני קושר לו כתר כמותי. ומ"ט כרעיה דקו"ף תלויה ומדוע רגל הקו"ף תלויה, ואינה דבוקה לגגה ? ללמד דאי הדר ביה שאם חוזר בו הרשע מדרכו, לִיעַיֵיל יכנס אל הקו"ף דרך הפתח שבין רגל הקו"ף לגגה. שואלת הגמרא: יקיף הרשע וילך מתחת רגל הקו"ף, וליעול בהך ויכנס בפתח זה שבתחתית הקו"ף ! מדוע יש צורך בפתח נוסף, סמוך לרי"ש? עונה הגמרא: מסייע ליה יש כאן סיוע לדברי ריש לקיש. דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב מה היא כוונת הכתוב בענין סוגי אנשים שאדם נמשך לחברתם:{משלי ג-לד} אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן ? הכוונה היא שאם בא ליטמא פותחין לו דהיינו נותנים לו את האפשרות לעשות כרצונו; אבל אם בא ליטהר מסייעים אותו מן השמים, ומכינים עבורו פתח מיוחד.
אומר המהרש"א – קו"ף קדוש. והיא בגימטריא מקו"ם שהוא מקומו של עולם.
יעקב אבינו, הוא היחיד מבין האבות הקדושים שקיבל את התואר 'קדוש'.
נשאלת השאלה – איפה אנחנו אומרים את זה ?
בברכת המזון – בברכת 'הטוב והמטיב', אנו אומרים : "בּוֹרְאֵנוּ, גּוֹאֲלֵנוּ, קְדוֹשֵׁנוּ, קְדוֹשׁ יַעֲקֹב…".
נשאלת השאלה – מדוע לא נאמר 'קדוש אברהם' או 'קדוש יצחק' ?
אומרים רבותינו – משום שהנביא ישעיהו מכתיר את יעקב אבינו בתואר הזה, שנאמר {ישעיה כט, כג}וְהִקְדִּישׁוּ אֶת קְדוֹשׁ יַעֲקֹב וְאֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַעֲרִיצוּ.
אומר רבינו בחיי {פרשת ויחי מט, לג} – ויגוע ויאסף אל עמיו. ולא הזכיר בו מיתה, ודרשו רז"ל {תענית ה:} יעקב אבינו לא מת. והנה הפרשה הזאת מעידה שמת, וכי חנטו אותו מצריים ובכו אותו שבעים יום, ואחר כך קברוהו בניו במערת המכפלה מקום קבורת אבותיו. אבל פירוש לא מת לא טעם טעם מיתה.
או יהיה ענין לא מת, כי נפשו של יעקב היה מרחפת על גופו תמיד לתוקף קדושתו, כי שאר נפשות הצדיקים שאינם במדרגת הקדושה כמוהו חוזרות לשרשן ולעקרן וכיון שעלו לא ירדו, אבל יעקב לקדושת גופו ומעלתו, היתה נפשו עולה ויורדת, והכח הגדול הזה אינו נמצא רק לקדושים אשר בארץ, יחידי הדורות כגון רבינו הקדוש, ומזה דרשו רז"ל בכתובות {קג.} פרק הנושא כל בי שמשי הוה אתי לביתיה. יומא חד אתיא שבבותיה וקא קריא אבבא, אמרה לה אמתיה שתיקי דרבינו יתיב. כששמע רבי תו לא אתא, שלא להוציא לעז על הצדיקים הראשונים, כלומר שחזרה נשמתם לשרשה ולא הגיעו אל המעלה הזאת להיות להם כח גדול כל כך כמו רבינו הקדוש. וכ"ש ביעקב אבינו שנתקדש בג' קדושות: בקדושת אברהם שנתקדש במצות מילה קודם שיוליד יצחק, ובקדושת יצחק שנתקדש בעקדה על גבי המזבח להיות עולה תמימה, ובקדושת עצמו שהוא שלישי לאבות תשלום המרכבה, ולא היה בזרעו שום פסול. ומטעם זה נראה לומר שנקרא הקב"ה על שמו {ישעיה כט} קדוש יעקב, ולא מצאנו קדוש אברהם, קדוש יצחק.
אם אלה הדברים, נוכל כעת לחזור לפס' השני בפרשה:
{יא} וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם – אומר רבינו בחיי: זהו הקב"ה שנקרא בשם 'מקום' וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם – שזהו בית המקדש, שנקרא תשע פעמים בשם 'מקום', ע"י האבות הקדושים וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא – זהו יעקב אבינו שנקרא בשם 'מקום'.
נשאלת השאלה – מאיפה לקחנו, שיעקב אבינו נקרא בשם 'מקום' ?!
א' כל, יש לנו בפס' ג' קדושות – הקב"ה שנקרא קדוש, בית המקדש שנקרא קדוש ויעקב שנקרא קדוש.
הבאנו את דברי האבן עזרא שאומר, שאין הכוונה לקב"ה בפס' במגילת אסתר, שנאמר {ד, יד} כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וגו' – כי לא יכל להיות שמו של הקב"ה בשם 'אחר'.
נשאל השאלה – אם כן, מי יכל להיקרא בשם 'אחר' ?
"רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר"
אומר המהר"ל – אמר מרדכי לאסתר: "תשמעי, יש לך את זכות להיות זאת שתציל את עם ישראל, מגזירתו של המן" – למה ?
כי אומרים חז"ל {בראשית רבה, פרשה עג, אות ז} – דְּאָמַר רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן מָסוֹרֶת הִיא שֶׁאֵין עֵשָׂו נוֹפֵל אֶלָּא בְּיַד בָּנֶיהָ שֶׁל רָחֵל.
אמר מרדכי לאסתר: "אם את הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת … אני לא אהיה מודאג – כי יבוא ה'מקום האחר' !"
למי הכוונה 'מִמָּקוֹם אַחֵר' ???
ליעקב אבינו – יבוא יעקב אבינו ויגאל את עם ישראל !
נשאלת השאלה – ומפני מה נקרא יעקב בשם 'מקום' ?
אומר המהר"ל – אם תיקח את השם יעק"ב [182] ותוסיף לו את ד' האותיות של י'ע'ק'ב – תקבל 186 כמנין 'מקום' !
אם כן, אמר מרדכי לאסתר – {ד, יד} כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר – כלומר, מיעקב אבינו !!!
נשאלת השאלה – מדוע דוקא מיעקב ?
התשובה פשוטה:
בפרשת וישלח, מספרת התורה על המפגש של יעקב אבינו עם עשו, וחז"ל מספרים לנו על המתנות ששלח לו.
נשאלת השאלה – בשביל מה יעקב צריך לשלוח לו מתנות ?! ועוד, מה יש לו לדאוג בכלל ?!
אומרים המפרשים – כל ענין המתנות ששלח יעקב אבינו לעשו, לא קשור כלל למפגש ביניהם, אלא במה שעתיד להיות בגלות אדום לאורך השנים:
ביקש יעקב: {לב, יב} הַצִּילֵנִי נָא מִיַד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו.
כותב בעל הטורים – הצילני נא מיד. ר"ת המן. רמז להמן שיצא להכות אם על בנים כדכתיב טף ונשים.
אם אלה הדברים, נוכל כעת לחזור לדברי שיבולי הלקט:
אומר שיבולי הלקט – וכשאמר יעקב אבינו: {כח, יז} מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם, מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו: בא"י האל הקדוש.
שאלנו – מה שייכת לכאן ברכת 'האל הקדוש' ?
התשובה פשוטה מאוד:
אומר לנו המהרש"א – קו"ף של קדוש בגימ' 'מקום'. ולכן, ברגע שאמר יעקב אבינו : "מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם", מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו: בא"י האל הקדוש".
אם כן יוצא, שבעל הבית של בית המקדש – הוא יעקב אבינו, ועליו נאמר {חגי ב, ט} גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן !
יהי רצון שישמע הקב"ה לקול תפילותינו, ונזכה לגאולה השלימה ולבנין בית המקדש במהרה בימינו אמן ואמן !!!