פרשת וארא – ה' צְבָאוֹת עִמָּנוּ – שנת תשע"ו.
פרשת השבוע שנקרא בע"ה בשבת זו, פרשת וארא. ד' לשונות של גאולה, מופיעות בפרשה.
אומרת התורה: {ו, ו} לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵֽי-יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהֽוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵֽעֲבֹֽדָתָם וְגָֽאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִֽים: {ז} וְלָֽקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵֽאלֹהִים וִֽידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָֽיִם.
כנגד ד' לשונות הגאולה, תיקנו לנו חז"ל לשתות ד' כוסות של יין בליל הסדר.
נשאלת השאלה – למה תיקנו חז"ל כנגד ד' לשונות של גאולה, שתיית ד' כוסות של יין ?
אם נאמר שהמקור הוא כנגד ד' פעמים 'כוס', שמופיע בחלומו של שר המשקים כמו שדורשים חז"ל, ממילא זה מובן. אבל אם מדובר ששתיית הד' כוסות כנגד ד' לשונות של גאולה, מדוע שותים דוקא יין ?
שאל הגאון ר' שלמה זלמן אוירבך – אפשר לאכל ארבעה אגוזים, או ארבעה מיני בשר, ולומר שהם כנגד ד' לשונות של גאולה. מה פתאום נצטווינו לשתות ד' כוסות של יין כנגד ד' לשונות של גאולה ?!
ענה הגאון ר' שלמה זלמן אוירבך תשובה נפלאה:
אין מאכל שיש בו תוספת הנאה בכל פעם שמוסיפים באכילתו, כמו היין. כשאתה אוכל את חתיכת הבשר הראשונה – אתה נהנה ממנה. אבל לאחר החתיכה הראשונה – אין לך תוספת הנאה – זה אותו הטעם, רק אתה מרגיש שבע יותר. לא כך הדבר ביין. אלא בכל לגימה ולגימה, מרגיש האדם תוספת הנאה.
אלו שמבינים ביין יודעים, שבכל תוספת יין גודלת ההנאה ממנו. אם ככה, כל שלב בגאולה, הוא שלב גבוה יותר בתהליך הגאולה. לכן תיקנו לנו שתיית ד' כוסות של יין בדוקא, כי בכל כוס יין גודלת ההנאה מקודמו – ממש כמו בתהליך הגאולה.
אם אלו הם פני הדברים, הייתי רוצה לדבר על נקודה אחת שקשורה לליל הסדר :
בליל הסדר אנו פותחים תחילה במצות קָדֶש – קידוש, כמו בכל שבת ומועד. השלב הבא – וְרְחָץ – נוטלים ידיים, כהכנה לדבר השלישי שעושים בליל הסדר, והוא – כָּרְפַס: לוקחים חתיכה מדבר שברכתו 'אדמה' (סלרי, תפ"א , גזר, קולרבי וכד') ומטבילים אותו במי מלח. מברכים עליו 'בורא פרי האדמה', ומכוונים בברכה הזו, לפטור גם את המרור שנאכל במהלך הסדר.
נשאלת השאלה – מה הסיבה שלוקחים חתיכת ירק שברכתו 'אדמה' ומטבילים במי מלח ?
אומרת הגמרא {מסכת פסחים קיד, ב} – כי היכי דתיהוי היכירא לתינוקות כדי לעשות הרבה סימני היכר לתינוקות בנוגע ללילה זה, להתמיהם ולעוררם לשאול.
נשאלת השאלה – מאיפה אנחנו יודעים שהדבר מעורר אצל הילדים שאלות ?
התשובה פשוטה – כי בעל ההגדה תיקן על כך שאלה: "מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל-הַלֵּילוֹת ? שֶׁבְּכָל-הַלֵּילוֹת אֵין אֲנַחְנוּ מְטַבְּלִין אֲפִלּוּ פַּעַם אַחַת וְהַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְעָמִים"
אם ככה, כדי שישאלו הילדים שאלה, תיקנו לנו חז"ל שניקח דבר שטיבולו במשקה, ניטול ידיים תחילה, הילד ישאל 'מַה נִּשְׁתַּנָּה', ובמהלך ליל הסדר נענה לו על השאלה.
נשאלת השאלה – אם כל המטרה היא כדי שהילדים ישאלו שאלות, אפשר לעשות עוד הרבה דברים מלבד אוכל : האבא ימחה כפיים ג' פעמים, והילד ישאל: "אבא, שבכל הלילות אין אדם מוחה כפיים אפילו פעם אחת, הלילה הזה שלש פעמים ?!" – חסר פעולות לעשות ?! למה דוקא באוכל ?
השאלה הבאה – "שֶׁבְּכָל-הַלֵּילוֹת אֵין אֲנַחְנוּ מְטַבְּלִין אֲפִלּוּ פַּעַם אַחַת וְהַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְעָמִים ?"
לוקחים מרור ומטבילים בחרוסת.
אם היינו מטבילים כבר פעם אחת, ולאחר מכן פעם נוספת, הילד היה שואל: "למה הלילה הזה מטבילים ב' פעמים ?". אבל ההטבלה השניה תהיה רק בשלב מאוחר יותר – לאחר המָגִיד .
נשאלת השאלה – למה דוקא כאן נכנסה השאלה הזאת ?
כדי לבאר את הדברים, נצטרך תחילה לענות על שאלה:
כל הלילה הזה בנוי על הילדים, שכן מצוה אותנו התורה: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר" – מצוה לספר לילדים באותו הלילה, את סיפור יציאת מצרים. עד כדי כך, שבמהלך השנה, כאשר הבן מגיע לשאול את האבא שאלות, התשובה שברוב המקרים הוא עונה לו "אני לא יודע, תשאל את אמא" ☺. אבל בליל הסדר, האבא הופך להיות 'אלוף הידיעות' – לכל שאלה יש לו תשובה !
אם כן, מה שונה הלילה הזה מכל שאר הלילות ?! זה הרי כמו כל מצות חינוך בתורה – יש לך מצוה לחנך את הילד בהנחת תפילין … יש מצוה לחנך אותו בלבישת ציצית וכו'.
אם כן, נשאלת השאלה – מה הענין, שדוקא הנקודה המרכזית של הלילה הזה, היא סביב הילדים ?
בפרשת בֹא, מצוה התורה לספר לילדים על מכת הארבה:
אומרת התורה {י, ב} וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וגו'.
נשאלת השאלה – מדוע דוקא במכה הזו, אנו מצווים לספר לילדים על מה שעשה הקב"ה לָמִצְרִים במצרים, מה מונח כאן?
אומרים רבותינו – משום שבמכת ארבה, הסכים כבר פרעה לשחרר את בני ישראל. אבל היתה לו דרישה – רק הגברים הולכים והילדים נשארים, שנאמר {י, יא} לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה' כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים וגו'.
אומר רש"י – כי אותה אתם מבקשים. (אותה עבודה) בקשתם עד הנה, נזבחה לאלהינו, ואין דרך הטף לזבוח – א"כ, למה אתם צריכים לקחת אותם אתכם ?!
אמר לו משה רבינו – {שם ט} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה' לָנוּ – כולם יוצאים – גם הילדים !
אם כן, בשלמא במכת ארבה – אתה מספר לילדים 'אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם' – למה ?! כי אתה אומר לילדים: "תדעו לכם, אלמלא שרצינו שגם אתם תבואו, לאחר מכת ארבה כבר היינו יוצאים. אבל נשארנו שם שלשה חדשים נוספים רק בגללכם – כי לא הסכמנו לצאת בלעדיכם !"
עפ"י הדברים הללו, יש לנו תירוץ מדוע אנו מצווים בליל הסדר על 'לְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ'.
אבל בכל זאת נשאלת השאלה – מדוע כל הלילה הזה, מבוסס על סיפור לילדים ?
שאלה נוספת שהייתי רוצה לעמוד עליה:
דנה הגמרא מהי חרוסת:
אומרת הגמרא {מסכת פסחים קט"ז, א} – רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: טיבול המרור בחרוסת, מצוה הוא שתיקנו חכמים וכו'. מאי מה המצוה, כלומר, מדוע תיקנו חכמים טיבול זה? רבי לוי אומר: זכר לתפוח החרוסת [העשויה מתפוחים] באה להזכיר את עץ התפוח, שהיו בנות ישראל יולדות תחתיו במצרים. ור' יוחנן אומר: החרוסת [הדומה בצורתה לאדמת חומר מגובלת במים] נתקנה זכר לטיט של בנין שהעבירו בו את אבותינו במצרים. אמר אביי: מכיון שנחלקו האמוראים בטעם מצות חרוסת, הלכך צריך לְקַהוּיֵיה צריכים להחמיצו, דהיינו, שיתנו בתוכו תפוחים ויין ושאר דברים שיש בהם חמיצות, וגם צריך לסמוכיה לעשותו עב וסמיך ע"י הוספת הרבה מאכלים כתושים לתוכו. צריך לקהוייה זכר לתפוח, וצריך לסמוכיה זכר לטיט.
נשאלת השאלה – איך עושים חרוסת ?
מסביר תוספות – ובתשובת הגאונים מפרש לעשות חרוסת בפירות שנדמה לכנסת ישראל בשיר השירים תחת התפוח עוררתיך כפלח הרמון התאנה חנטה אמרתי אעלה בתמר אגוז אל גנת אגוז ושקדים על שם ששקד הקב"ה על הקץ.
כאשר מביאים לשולחן פירות שאינן משבעת המינים, ובנוסף גם פירות משבעת המינים – את מי מקדימים בברכה ?! את הפירות משבעת המינים !
אם ככה, נשאלת השאלה – מדוע לא הקדים תוספות במתכון החרוסת, את הפירות משבעת המינים תחילה? למה פתח דוקא בתפוח ?!
שאלה נוספת שצריכה ביאור:
בשיר השיר, ישנם שני פסוקים המדברים על התפוח, שנאמר {ב, ג} כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי. ועוד נאמר {ח, ה} מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר מִתְרַפֶּקֶת עַל דּוֹדָהּ תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ שָׁמָּה חִבְּלַתְךָ אִמֶּךָ שָׁמָּה חִבְּלָה יְלָדַתְךָ.
נשאלת השאלה – מדוע מביא תוספות את הפסוק בשיר השירים, שנמצא בפרק ח' – "תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ" ולא מביא את הפסוק שנמצא בפרק ב' – "כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר" ?
אומרים חז"ל {מסכת שבת פח, א} – א"ר חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב מה פירוש הכתוב {שיר השירים ב-ג} כתפוח בעצי היער וגו'? למה נמשלו ישראל לתפוח? כדי לומר לך: מה [כשם] שתפוח זה פריו קודם לעליו, אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע.
אם כן יוצא, שהתפוח הראשון הוא מעמד הר סיני. והתפוח השני הוא קריעת ים סוף.
אם אלה הם פני הדברים, בואו נתחיל בשיעור ולקראת סיום נחזור לליל הסדר:
ידועים דברי ר' צדוק הכהן מלובלין, שבכל מקום שכתוב דבר בפעם הראשונה, הוא המקור לכל התורה כולה.
כותב ר' צדוק הכהן מלובלין {פרי צדיק, מועדים} – וידוע דכל אות במקום שנזכר ראשונה בתורה, שם מרומז שורש קדושת האות כדמוכח בגמרא {ב"ק נה.}.
אומר המדרש {בראשית רבה, פרשה יז, אות ו} – וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה (בראשית ב, כא), רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר מִן סִטְרוֹהִי, הֵיךְ מַה דְּאַתְּ אָמַר (שמות כו, כ): וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן. וּשְׁמוּאֵל אָמַר עִלְעָא חָדָא מִבֵּין שְׁתֵּי צַלְעוֹתָיו נָטַל, תַּחְתֶּיהָ אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא (בראשית ב, כא): תַּחְתֶּנָּה. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידֵי מִתְּחִלַּת הַסֵּפֶר וְעַד כָּאן אֵין כְּתִיב סַמֶּ"ךְ, כֵּיוָן שֶׁנִּבְרֵאת האישה נִבְרָא שָׂטָן עִמָּהּ.
בואו נסביר את דברי המדרש:
חז"ל הקדושים אומרים רק דבר אחד – הקב"ה לא יכל לתת לשטן להתחיל ולהחטיא את האדם, שהרי האדם נברא כדי להתמודד. כל זמן שלא נבראה האישה, אין לו את הכוחות להתמודד מול היצר הרע. אבל באותו הרגע שנבראה האישה, אמר הקב"ה לשטן: "בראתי לו עזר כנגדו, כעת אתה יכל להתחיל לעבוד". פירוש הדבר, שכאשר נבראה האישה, נברא גם הכוח להתמודד עם הניסיונות. לכן נאמר "כֵּיוָן שֶׁנִּבְרֵאת האישה נִבְרָא שָׂטָן עִמָּהּ" – אפשר כבר להיכנס לניסיון !
אם כן, בכל מקום שמופיע הדבר לראשונה, הוא היסוד לכל התורה כולה.
אם אלה הדברים, הייתי רוצה לעמוד על מילה אחת בפרשת השבוע, שהיא היסוד לכל התורה כולה:
המילה 'צבא', מופיעה בפעם הראשונה בתורה בפרשת השבוע.
אומרת התורה: {ו, כו} הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם… {ז, ד} וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים.
בפרשת שבוע הבא, פרשת בֹא, מזכירה התורה את הענין פעמיים נוספות:
{יב, יז} וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם … {יב, מא} וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.
זו לא הפעם הראשונה, שהמילה 'צבא' מופיעה בתורה. הפעם הראשונה שמופיעה המילה, היא בראשית הבריאה, שנאמר {בראשית ב, א} וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם.
נשאלת השאלה – מדוע נקרא עם ישראל, בשם 'צבאו של הקב"ה' ?
אומר רבינו בחיי – והוצאתי את צבאותי. קרא הכתוב לישראל צבאותי לפי שהם כנגד צבא הגלגלים י"ב שבטים כנגד י"ב מזלות. ועוד שהם נמשלים לכוכבים שנאמר {דברים א} והנכם היום ככוכבי השמים לרוב. ועוד ירמוז צבאותי אל הצבא העליון ויהיה שעור הכתוב והוצאתי את צבאותי של מעלה עם עמי בני ישראל של מטה. וזהו שאמרו גלו למצרים, שכינה עמהם. ואם שכינה עמדה בגלות ק"ו לשאר העליונים. וזהו שאמרו רז"ל צבאות שם קדש הוא ואינו נמחק, לפי שלא נקרא צבאות אלא על שם שרי צבאות מעלה, וזהו שהזכיר {שמות יב} יצאו כל צבאות ה', כלומר העליונים והתחתונים.
רש"י כותב את הדברים בשורה אחת, בתחילת פרשת שמות:
{שמות א, א} וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ.
כותב רש"י – ואלה שמות בני ישראל. אע"פ שמנאן בחייהן בשמותם, חזר ומנאן במיתתן, להודיע חבתן שנמשלו לכוכבים, שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא (ישעי' מ, כו. שמו"ר א,ג.).
אם אלה הדברים, בואו ניכנס לעומק הדברים:
אומרים לנו חז"ל, שלקב"ה ישנם שבעים שמות וכך גם לעם ישראל. מתוך השבעים שמות, ישנם שבעה שמות שאינם נמחקים.
כותב השולחן ערוך {יו"ד סימן רע"ו, ס"ט, הלכות כתיבת ספר תורה} – אָסוּר לִמְחֹק אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת מִשִּׁבְעָה שֵׁמוֹת שֶׁאֵינָם נִמְחָקִים, וְלֹא מֵאוֹתִיּוֹת הַנִּטְפָּלוֹת מֵאַחֲרֵיהֶם כְּגוּן ך' שֶׁל אֱלֹהֱיךָ וכ"ם שֶׁל אֱלֹהֵיכֶם. וְאֵלּוּ הַשִּׁבְעָה שֵׁמוֹת: שֵׁם הַהֲוָיָה; וְשֵׁם אַדְנוּת; וְאֵל, אֱלוֹהַ, אֱלֹהִים; שַׁדַּי; צְבָאוֹת. וְיֵשׁ גּוֹרְסִין גַּם כֵּן אֶהְיֶ"ה אֲשֶׁר אֶהְיֶ"ה (טוּר).
מקור דברי השולחן ערוך, הם מדברי גמרא במסכת שבועות.
אומרת הגמרא {מסכת שבועות לה, א-ב} – יש שמות שנמחקין שמותר למוחקם, ויש שמות שאין נמחקין שאסור למוחקם. אלו הן שמות שאין נמחקין: כגון 'אל', 'אלהיך', 'אלהים', 'אלהיכם', 'אהיה אשר אהיה', 'אלף דלת', ו'יוד הי', 'שדי', 'צבאות'; הרי אלו אין נמחקין. אבל 'הגדול', 'הגבור', 'הנורא', 'האדיר', ו'החזק', ו'האמיץ', 'העזוז', 'חנון', ו'רחום', 'ארך אפים', ו'רב חסד'; הרי אלו נמחקין. הרי ש'חנון' ו'רחום' ושאר כינויים אינם קדושים, שכן אינם נחשבים שמות של הקב"ה, אלא תוארים שבהם תיארוהו המקראות. מדוע, אם כן, שבועה באחד הכינויים מחייבת? אמר אביי: מתניתין במקרה של משנתנו, תובע המשביע עדין ב'חנון' או ב'רחום', במי שהוא חנון במי שהוא רחום קאמר כוונתו להשביעם במי שהוא חנון, או במי שהוא רחום, כלומר בה'. מקשה הגמרא: א"ל רבא לאביי: אי הכי אם כן, בשמים ובארץ נמי גם כמשביע עדים ב'שמים ובארץ' תחשב השבועה שבועה בה', ויתחייבו, שהרי במי שהשמים והארץ שלו קאמר כוונתו [מן הסתם] להשביעם במי שהשמים והארץ שלו! והלא שנתה משנתנו: "[השביעם] בשמים ובארץ, הרי אלו פטורים"! השיב אביי: הכי השתא איזו השוואה זו? התם שם, לגבי השבעה 'חנון' או ב'רחום'. כיון דליכא מידי אחרינא דאיקרי כיון שאין דבר אחר שנקרא "רחום" ו"חנון" במקרא, ודאי במי שהוא חנון ודאי במי שהוא רחום קאמר בודאי התכוון להשביעם במי שהוא חנון או במי שהוא רחום, כלומר בה'. הכא אבל כאן, לגבי שבועה 'בשמים ובארץ', כיון דאיכא כיון שיש דברים הנקראים 'שמים' ו'ארץ', בשמים ובארץ קאמר מסתבר שהתכוון התובע להשביעם בשמים ובארץ ממש, לא בה'. ת"ר: כתב אדם את האותיות 'אלף' וְ-'למד' מאלהים, או 'יה', אותיות יו"ד ה"ה מה" הרי זה אינו נמחק אף על פי שלא גמר את אותו השם שהתכוון לכתוב, מפני שזוגות האותיות הללו שכתב הם שמות לעצמם. אבל כתב שין דלת משדי, אלף דל"ת מאדני, או צדי בית מצבאות, הרי זה נמחק. רבי יוסי אומר: 'צבאות', אפילו כולו נמחק שלא נקרא ה' צבאות אלא על שם ישראל אשר הם נתכנו 'צבאות', כמו שנאמר {שמות ז-ד} והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל מארץ מצרים. אמר שמואל: אין הלכה כרבי יוסי.
אומר האבות דרבי נתן {נוסח ב', פרק מד}– למ"ד, ישראל נקראו 'צבאות' ומלאכי השרת נקראו 'צבאות'… אי אתה יודע איזה גדול אתה לא יודע מי יותר גדול , צבא של מטה או של מעלה? כשהוא אומר "והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל {שמות ז, ד} [ישראל] אתם גדולים לפני יותר ממלאכי השרת.
בא האור החיים הקדוש ואומר – והוצאתי את צבאותי את עמי וגו'. צריך לדעת מי הם הצבאות, ואם הם ישראל היה לו לומר את צבאות עמי בני ישראל. ואולי כי יכוין ה' לרשום בתורה הפלגת מעלתינו אצלו כי אין לו צבאות מיוחדים לו כישראל, ולזה אם היה אומר את צבאות עמי וגו' היה מקום לומר כי ה' יש לו הרבה צבאי צבאות וזה אחד מהם, לזה אמר את צבאותי סתם לומר הרשומים ואין צורך לומר צבא פלוני כי באומרך צבאות ה' אחד הוא המיוחד, ואחר כך אמר מי הוא זה ואיזה הוא את עמי בני ישראל, ויתבאר הכתוב על דרך כלל ופרט אין בכלל צבאותי אלא הפרט שהם בני ישראל, ומעתה לא יקרא בכינוי צבאות ה' אלא ישראל המרוממים והמעולים.
אם אלה הם פני הדברים, בואו ניכנס לקטע מתוך תפילת שחרית:
לפני תפילת 18 בכל בוקר, אנו {בני עדות אשכנז} אומרים: צוּר יִשְׂרָאֵל קוּמָה בְּעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל וּפְדֵה כִנְאֻמֶךָ יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל וְנֶאֱמַר: גֹּאֲלֵנוּ ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל. בָּרוּךְ אַתָּה ה' גָּאַל יִשְׂרָאֵל.
בני עדות ספרד לא אומרים את הנוסח הזה, אלא אומרים: וְנֶאֱמַר: גֹּאֲלֵנוּ ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל. בָּרוּךְ אַתָּה ה' גָּאַל יִשְׂרָאֵל.
אם בשני הנסחים אנו אומרים משפט אחד משותף – "וְנֶאֱמַר: גֹּאֲלֵנוּ ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל. בָּרוּךְ אַתָּה ה' גָּאַל יִשְׂרָאֵל" – פירוש הדבר, שיציאת מצרים היתה ע"י שמותיו של הקב"ה – 'ה' וְ- 'צְבָאוֹת'. כלומר, יציאת מצרים היתה ע"י שם הוויה בצירוף שם 'צְבָאוֹת'.
אם כן, יש להבין – מדוע יצאו עם ישראל ממצרים, בשם שנקרא 'צְבָאוֹת' ?
אומר המדרש {שמות רבה, פרשה ג, אות ו} – וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל משֶׁה, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר מַמָּל, אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, שְׁמִי אַתָּה מְבַקֵּשׁ לֵידַע, לְפִי מַעֲשַׂי אֲנִי נִקְרָא שמי משתנה לפי התפקיד פְּעָמִים שֶׁאֲנִי נִקְרָא בְּאֵל שַׁדַּי, בִּצְבָאוֹת, בֵּאלֹהִים, בַּה': כְּשֶׁאֲנִי דָּן אֶת הַבְּרִיּוֹת, אֲנִי נִקְרָא: אֱלֹהִים, וּכְשֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה מִלְחָמָה בָּרְשָׁעִים, אֲנִי נִקְרָא: צְבָאוֹת לומדים את זה מפסוק בנביא {ישעיה יג, ד} ה' צְבָאוֹת מְפַקֵּד צְבָא מִלְחָמָה וּכְשֶׁאֲנִי תּוֹלֶה עַל חַטָּאָיו שֶׁל אָדָם, אֲנִי נִקְרָא: אֵל שַׁדַּי, וּכְשֶׁאֲנִי מְרַחֵם עַל עוֹלָמִי, אֲנִי נִקְרָא ה', שֶׁאֵין ה' אֶלָּא מִדַּת רַחֲמִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד, ו): ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, הֱוֵי: אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה, אֲנִי נִקְרָא לְפִי מַעֲשָׂי.
אם ככה, נוכל להבין טוב מאוד איך יצאנו ממצרים – אותנו הוציא הקב"ה במידת הרחמים, שנאמר "גֹּאֲלֵנוּ ה'", ואילו במלחמה בָמִצְרִים הוא נילחם בשם 'צְבָאוֹת'.
בשעה שפוקד הקב"ה את שמואל, ללכת ולצוות את שאול למחות את עמלק, אומר הנביא {ש"א טו, ב} "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם. כלומר המלחמה בעמלק היא בעזרת השם צְבָאוֹת – כי המלחמה ברשעים נעשית ע"י השם צְבָאוֹת.
מביא הבאר משה מאוז'רוב, את דברי הבני יששכר בספרו מגיד תעלומה:
מביאה הגמרא, כמה טעמים לבאר כנגד מה נתקנו שמונה עשרה ברכות בתפילת העמידה:
אומרת הגמרא {מסכת ברכות כח, ב}– הני אלו י"ח ברכות שמזכירים בתפילת העמידה כנגד מי נתקנו? א"ר הלל בריה דר' שמואל בר נחמני: כנגד י"ח אזכרות של שם ה' שאמר דוד {תהילים כט-א} בהבו לה' בני אלים. ביאור נוסף: רב יוסף אמר: כנגד י"ח אזכרות של שם ה' שבקריאת שמע. א"ר תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: כנגד שמונה עשרה חוליות שבשדרה שיש בעמוד השדרה של כל אדם.
כותב הבאר משה מאוז'רוב – ונפלא מה שביאר בעל הבני יששכר ז"ל בספרו מגיד תעלומה {ברכות שם} דכיון שְמְחָנה למדו עניני תפלה, הנה תקנו ח"י ברכות כנגד ח"י אזכרות שבמזמור כ"ט בתהלים, והוסיפו אח"כ ברכת המינים נגד שם א-ל שבמזמור הנ"ל, וח"י הויות ושם א-ל בגימטריא "צב-אות"
עפ"י הדברים האלה, חשבתי לומר:
אולי זו הסיבה, שבפתיחה לתפילת העמידה אנו אומרים: "וְנֶאֱמַר: גֹּאֲלֵנוּ ה' צְבָאוֹת – למה ? לפי שכעת אנו הולכים להתפלל י"ט ברכות. אבל יש לנו רק י"ח הויות ?!
נכון, אבל אומר המגיד תעלומה שיש שם נוסף – 'א-ל' שנמצא במילה 'צבאות' – המכילה י"ח אזכרות של הויה ועוד פעם אחת 'א-ל', ולכן "וְנֶאֱמַר: גֹּאֲלֵנוּ ה' צְבָאוֹת".
ישנו סידור עם ביאורי התפילה, למרן הגאון ר' חיים קנייבסקי שליט"א, הנקרא בשם תפילה למשה.
כותב הגאון ר' חיים קנייבסקי – גואלנו ה' צבאות שמו. בכמה דוכתי בענייני הגאולה שנאמר בהן הכינוי 'ה' צבאות', כגון הכא והוא פס' בישעיה {מז, ד} וכן בישעיה {מד, ו} כה אמר ה' מלך ישראל וגואלו ה' צבאות, ובירמיה {נ, לד} גואלם חזק ה' צבאות שמו, ובישעיה {נא, טו} רוגע הים ויהמו גליו ה' צבאות שמו (וקריעת ים סוף היתה גמר גאולת מצרים) ועיין גם מלכים {ב' יט, לא}. והעניין בזה שיחזירנו לארץ ישראל צבאות צבאות, שע"ש כך נקרא 'צבאות' כמו שאמרו בשבועות ל"ה, ב שלא נקרא צבאות אלא על שם ישראל, שנאמר והוצאתי את צבאותי את עמי ב"י מארץ מצרים.
עפ"י דבריו יוצא, שהשם 'צבאות' הוא שם השייך לגאולת עם ישראל.
ישנו סידור שנכתב לפני כְ – 900 שנה ע"י בעל הרוקח, ר' אליעזר מגרמיזא. שם הוא מביא, שאין לומר את הפס' "גֹּאֲלֵנוּ ה' צְבָאוֹת", אלא מה ?
כותב בעל הרוקח – צור ישראל קומה לעזרת ישראל כאשר עשית כבר במצרים. ופדה כנאומך יהודה וישראל כאשר דברת בפיך, כי פדה ה' את יעקב. ברוך אתה ה' גאל ישראל וגואלו מיד חזק ממנו.
צור ישראל א', לעזרת ישראל ב', יהודה וישראל ג', גאל ישראל ד', כנגד ד' דגלים שיציל מד' גליות. בצור ישראל י"ד תיבות וס' אותיות כנגד ס' ריבוא שהציל ביום י"ד בניסן, וכן בי"ד בניסן יגאלנו כאשר שמע למצרים יחילו כשמע צור.
אנחנו היום אומרים את התוספת "וְנֶאֱמַר: גֹּאֲלֵנוּ ה' צְבָאוֹת", כי סומכים על דברי ספר המנהיג.
כותב ספר המנהיג {דיני תפילה, סימן ב' ס' מ} – ויש שנהגו לומר צור ישראל קומה בעזרת ישראל ברוך אתה ה' גאל ישראל. ושמעתי כנגד חמשה ישראל הכתובים בפסוק אחד בפרשת בהעלותך ונזכרים חמשה פעמים כנגד ה' חומשי תורה בשביל חבתן של ישראל לפני הקב"ה.
ממשיך הרוקח ואומר – ומצאתי כותב וז"ל: גם בזה שגו צרפתים הרבה מאוד ששמעתי שמוסיפים ב'צור ישראל' ואומרים 'גואלינו ה' צבאות שמו קדוש ישראל', וסמך שלהם על מה שנמצא כתוב שר' מאיר ש"ץ זצ"ל היה אומרו, וטעות הוא בידם, כי חלילה שעלה על לבו אותו צדיק מעולם לאומרו, כי בקי היה ר' מאיר ש"ץ זצ"ל בסודות ובמדרשים וטעמים …
אם אלה הדברים, הייתי רוצה לבאר מה מונח בשם הזה, של "גֹּאֲלֵנוּ ה' צְבָאוֹת":
נשאלת השאלה – כמה פעמים ביום, אנחנו מאזכרים את השם "ה' צְבָאוֹת"?
בקריאת הקרבנות בכל בוקר, אומרים בני עדות ספרד: "ה' צְבָאוֹת עִמָּנוּ מִשְׂגָּב לָנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה: ה' צְבָאוֹת אַשְׁרֵי אָדָם בֹּטֵחַ בָּךְ".
לעומתם, בני עדות אשכנז אומרים כל פסוק ג' פעמים : {ג' פעמים} ה' צְבָאוֹת עִמָּנוּ, מִשְׂגָּב לָנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה: {ג' פעמים} ה' צְבָאוֹת, אַשְׁרֵי אָדָם בּוֹטֵחַ בָּךְ: {ג' פעמים} ה' הוֹשִׁיעָה, הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ.
אח"כ יש את 'הוֹדוּ' – ה' צְבָאוֹת עִמָּנוּ מִשְׂגָּב לָנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה: ה' צְבָאוֹת אַשְׁרֵי אָדָם בֹּטֵחַ בָּך. אח"כ, בברכות קריאת שמע אומרים: "קָדוֹשׁ | קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ, ה' צְבָאוֹת, מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ". אח"כ, לאחר תפילת העמידה: וּבָא לְצִיּוֹן … וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ | קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ.
לפני תפילת המנחה, אנו אומרים קרבנות – וגם שם מופיע: "ה' צְבָאוֹת עִמָּנוּ מִשְׂגָּב לָנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה: ה' צְבָאוֹת אַשְׁרֵי אָדָם בֹּטֵחַ בָּךְ".
אם כן, חוזרים פעם אחר פעם במהלך התפילות בכל יום על "ה' צְבָאוֹת".
אומר הירושלמי {ברכות פ"ה, ה"א} – ר' חזקיה רבי יעקב בר אחא ר' יִסָא אמר בשם רבי יוחנן, לעולם לא יהא הפסוק הזה זז מתוך פיך {תהילים מו, יב} ה' צבאות עמנו משגב לנו אלהי יעקב סלה והתפלל. ר' יוסי בי ר' אִבון ר' אבהו אמרו בשם ר' יוחנן וחֶברייא,{תהילים פד, יג} ה' צבאות אשרי אדם בֹטֵח בך והתפללו. ר' חזקיה אמר בשם ר' אבהו, יהי רצון לפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שתצילנו משעות החצופות הקשות הרעות היוצאות המתרגשות לבוא לעולם והתפלל.
אומר הראשית חכמה {שער האהבה פ"ט} – ועם היות שיש פרטים רבים בפירוש הפסוקים לרוב התועלת שבהם, מכל מקום הענין הכולל הוא שצריך לשים לעולם נגד עיניו ההשגחה העליונה ולכך אמר אל יהא פסוק זה זז מפיך שהרי אומר 'ה' צבאות עמנו' הורה על אהבתו הגדולה עם ישראל שעם היות שה' נקרא צבאות שהוא שר על הצבאות העליונים, מכל מקום השגחתו עמנו ועוד שהוא משגב ומגן לשמור אותנו מפגעי העולם והוא סלה בלי הפסק.
אם אלה הדברים, נאמר רק עוד נק' אחת לפני שנתחיל לסגור קצוות:
בשעה שפונה חנה לקב"ה ומבקשת שיתן לה ילד, אומר הנביא {ש"א, א, יא} וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר ה' צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לה' כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ.
אומרת הגמרא {מסכת ברכות לא, ב} – ותדר נדר ותאמר ה' צבאות. אמר רבי אלעזר: מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקראו להקב"ה 'צבאות', עד שבאתה חנה וקראתו צבאות. ולמה השתמשה חנה בשם הזה? אמרה חנה לפני הקב"ה: רבש"ע! מכל צבאי צבאות של ברואים שבראת בעולמך, קשה בעיניך שתתן לי בן אחד?! משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו. בא עני אחד ועמד על הפתח אמר העני להם: תנו לי פרוסה אחת של לחם. ולא השגיחו עליו. דחק העני את עצמו פנימה ונכנס אצל המלך. א"ל למלך: אדוני המלך! מכל סעודה שעשית קשה בעיניך ליתן לי פרוסה אחת של לחם?!
אומר המדרש {ילקוט שמעוני, שמואל, רמז ע"ח} – אמר רבי יהודה ברבי סימון: אמרה חנה לפני הקב"ה: רבש"ע, יש צבא למעלה יש צבא למטה, הצבא של מעלה לא אוכלים ולא שותים ולא פרים ורבים ולא מתים אלא חיים לעוה"ב, והצבא של מטה אוכלים ושותים ופרים ורבים ומתים ואינם חיים, ואיני יודעת מאי זו צבא אני, אם מצבא של מעלה אני לא אהא לא אוכלת ולא שותה ולא מולידה ולא מתה אלא חיה לעולם, ואם מצבא של מטה אנכי אהא מולידה ואוכלת ושותה.
אם כן, חנה היתה הראשונה שפנתה לקב"ה בשם 'צבאות'.
נשאלת השאלה – מדוע היא לא פנתה בשם שד"י ?
התשובה פשוטה מאוד – כי ידעה חנה, שכדי להשיג ילדים עדיף לפנות לקב"ה בשם שנקרא 'צבאות' – כי היות ו'צבאות' הכוונה לעם ישראל שהם ששים ריבוא, ונאמר {שמות ז, ד} וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם – הכוונה לששים ריבוא שיצאו ממצרים – פנתה חנה ואמרה: "ריבונו של עולם, תן לי ילד אחד שיהיה חלק מתוך הצבא שלך!"
בואו ניכנס לעוד קטע אחד, ובזה נסיים את ההקדמה:
בספר באר משה של האדמו"ר מאוז'רוב, פרשת השבוע, הוא מאריך מאוד בענין השם שנקרא 'צבאות'. בתוך דבריו, הוא מביא פסוק מהנביא ישעיה {ה, ז} כִּי כֶרֶם ה' צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל וגו' – עם ישראל נקרא אצל הקב"ה בשם 'כרם'.
לבני עדות אשכנז, יש פיוט שהם אומרים אותו כמה וכמה פעמים ביום הכיפורים – "אָנוּ צֹאנֶךָ וְאַתָּה רוֹעֵנוּ, אָנוּ כַרְמֶךָ וְאַתָּה נוֹטְרֵנוּ".
מביא הבאר משה דברי גמרא:
אומרת הגמרא {מסכת מנחות נג א-ב} – יבא ידיד בן ידיד ויבנה ידיד לידיד בחלקו של ידיד ויתכפרו בו ידידים. יבא ידיד, זה שלמה המלך שנקרא 'ידיד' דכתיב {שמואל ב יב-כה} וישלח ביד נתן הנביא ויקרא שמו ידידיה בעבור ה'. בן ידיד, זה אברהם, דכתיב שהק אמר לאברהם {ירמיה יא-טו} מה לידידי בביתי? ויבנה 'ידיד', זה בית המקדש, דכתיב אודות המקדש {תהילים פד-ב} מה ידידות משכנותיך. 'לידיד', זה הקב"ה, דכתיב {ישעיה ה-א} אשירה נא לידידי. בחלקו של ידיד, זה בנימין, שנאמר {דברים לג-יב} לבנימין אמר ידיד ה' ישכן לבטח עליו. ויתכפרו בו ידידים, אלו בני ישראל דכתיב {ירמיה יב-ז} נתתי את ידידות נפשי בכף אויביה.
אומר הבאר משה מאוז'רוב – ואמרו {מנחות נג, ב}: ידיד – זה הקב"ה ולמדו מפסוק זה, והרי בפסוקים אלו מדובר במצב כזה שישראל השחיתו את הכרם ובכל זאת נקרא הקב"ה ידיד לישראל.
וראיה לדברינו נראה ממה שאמרו {ב"מ פג, ב} שהיה ויכוח בין ר' אלעזר ב"ר שמעון שעסק בתפיסת גנבים, לבין יהושע בן קרחה שהתנגד לכך, ושלח לו "עד מתי אתה מוסר עמו של אלקינו להריגה", שלח ליה: קוצים אני מכלה מן הכרם, שלח ליה יבוא בעל הכרם ויכלה את קוציו, ופירש"י "בעל הכרם", הקב"ה, כי כרם ה' צבאות בית ישראל.
אם כן פירוש הדבר, שגם גנבים לא מוציאים מכרמו של הקב"ה – תשאיר לו, את הטיפול בהם !
אם אלה הדברים, בואו נתחיל לסגור קצוות:
עם ישראל יצא ממצרים בקיצור ימים – שבמקום ארבע-מאות שנה, יצאו לאחר מאתים ועשר שנים.
מה הסיבות לכך ?
ידועים דברי חז"ל, שאם היו נשארים עוד רגע אחד, היו שוקעים בשער החמישים ולא היה לעם ישראל תקומה ממנו – דברים ידועים.
הייתי רוצה להביא יסוד נפלא נוסף:
סיבה נוספת שמביאים חז"ל – כי קושי השעבוד השלים. פירוש הדבר, העבודה היתה קשה יותר, ובנוסף היו עובדים יותר שעות.
דבר נוסף, עם ישראל עבדו יותר אנשים ממה שהיה ב'תוכנית המקורית'. פירוש הדבר, אם בתוכנית המקורית היה כתוב שיעבדו שני מיליון אנשים – בפועל, עבדו ארבעה מיליון אנשים ולכן יצאו ממצרים כמעט במחצית הזמן. אם ככה, עצם העובדה שעם ישראל התרבה במצרים באופן לא טבעי – שילדה כל אישה ששה בכרס אחד – גרם ליציאה המוקדמת ממצרים.
נשאלת השאלה – איך התרבו כ"כ עם ישראל, הרי הגברים לא היו חוזרים לבתיהם במשך שנים ?!
אומרים חז"ל {מסכת סוטה יא, ב} – דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים. שבשעה שהיו הנשים הולכות לשאוב מים הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן, וכאשר היו שואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות ומניחות שתי קדירות על גבי הכירה אחת של מים חמין לרחוץ את רגלי בעליהן בשדה, ואחת של דגים להאכיל את בעליהן בשדה, ומוליכות אותן אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותן במים חמים, וסכות אותן בשמן, ומאכילות אותן דגים ומשקות אותן, ונזקקות להן לביאה בין שפתים בין מצרי השדות, שנאמר {תהילים סח-יד} אם תשכבון בין שפתים וגו'. מציינת הגמרא דבר נוסף שזכו לו בני ישראל בזכות אותן נשים: בשכר תשכבון בין שפתים שקיימו נשים צדקניות זכו ישראל לביזת מצרים, שנאמר בהמשך אותו פס': {תהילים סח-יד} כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ כלומר, עם ישראל נמשל ליונה מחופה בכסף, וכנפיו מחופים בזהב נוצץ מביזת מצרים. וכיון שמתעברות באות לבתיהם, וכיון שמגיע זמן מולדיהן זמן לידתן, הולכות ויולדות בשדה תחת עץ התפוח, שנאמר {שיר השירים ח-ה} תחת התפוח עוררתיך וגו' והקב"ה שולח משמי מרום מי שמנקיר ומשפיר אותן מלאך שמנקה את הולדות ומיישב את אבריהם שניתקו ממקומם מחמת הלידה, כחיה זו כמילדת זו שמשפרת את הולד שמיישבת את אברי הולד במקומם, שנאמר לגבי הטובות שעשה ה' לישראל במצרים {יחזקאל טז-ד} ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שרך לא היתה לך מילדת לחתוך את חבל טבורך, ובמים לא רֻחצת למשעי להחליק את בשרך וגו'. ונאמר בהמשך {שם, ט}: וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ וָאֲסֻכֵךְ בַּשָּׁמֶן. ומלאך זה היה מלקט להן לתינוקות שני עגולין שני סלעים עגולים כעין ככרות, אחד של שמן ואחד של דבש, שנאמר {דברים לב, יג}: וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר. וכיון שמכירין בהן מצרים וכאשר היו המצרים מבחינים בהם היו באין להורגן ונעשה להם לתינוקות נס והיו נבלעין בקרקע, ומביאין המצרים שוורים וחורשין על גבן כדי להורגם, שנאמר {תהילים קכט, ג}: על גבי חרשו חרשים וגו'. לאחר שהיו המצרים הולכין היו התינוקות מבצבצין ויוצאין מן הקרקע כעשב השדה … וכיון שמתגדלין ולאחר שגדלו היו אותם ילדים באין עדרים עדרים קבוצות קבוצות לבתיהן, שנאמר ותרבי ותגדלי ותבאי בעדי עדיים.
נשאלת השאלה – מה פירוש 'תחת התפוח' – נכון שלפי פשוטם של דברים, היו שם עצי תפוחים. אבל לכאורה, מה פתאום עצי תפוחים במצרים, הרי מצרים זה לא מקום לגידול עצי תפוחים?!
נכון, אפשר לומר שבמסגרת הניסים שעשה הקב"ה לישראל במצרים, הוא עשה נס וגדלו עצי התפוחים. אבל אם מדברים על נס, למה דוקא עצי תפוחים ?! אפשר גם אקליפטוס ! מה פתאום בחר הקב"ה מכל סוגי העצים, דוקא עצי תפוחים ?!
אם אלה הדברים, הייתי רוצה לומר יסוד נפלא ביותר:
הגמרא אמנם מביאה את מסירות הנפש שהיתה לנשות ישראל. אבל היא לא כותבת את מה שכתוב במדרש בפרשת פקודי:
כותב המדרש {תנחומא, פקודי, אות ט} – אַתָּה מוֹצֵא, בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּעֲבוֹדַת פֶּרֶךְ בְּמִצְרַיִם, גָּזַר עֲלֵיהֶם פַּרְעֹה שֶׁלֹּא יְהִיוּ יְשֵׁנִים בְּבָתֵּיהֶן, שֶׁלֹּא יִהְיוּ מְשַׁמְּשִׁין מִטּוֹתֵיהֶן. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר חֲלַפְתָּא, מֶה הָיוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל עוֹשׂוֹת. יוֹרְדוֹת לִשְׁאֹב מַיִם מִן הַיְאוֹר, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה מַזְמִין לָהֶם דָּגִים קְטַנִּים בְּתוֹךְ כַּדֵּיהֶן, וְהֵן מוֹכְרוֹת וּמְבַשְּׁלוֹת מֵהֵן וְלוֹקְחוֹת מֵהֶן יַיִן וְהוֹלְכוֹת לַשָּׂדֶה וּמַאֲכִילוֹת אֶת בַעְלֵיהֶן שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה (שמות א, יד). מִשֶּׁהָיוּ אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין, נוֹטְלוֹת הַמַּרְאוֹת וּמַבִּיטוֹת בָּהֶן עִם בַּעְלֵיהֶן, זֹאת אוֹמֶרֶת אֲנִי נָאָה מִמְּךָ, וְזֶה אוֹמֵר אֲנִי נָאֶה מִמֵּךְ, וּמִתּוֹךְ כָּךְ הָיוּ מַרְגִּילִין עַצְמָן לִידֵי תַאֲוָה וּפָרִין וְרָבִין, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹקְדָן לְאַלְתָּר. רַבּוֹתֵינוּ אוֹמְרִין, יֵשׁ מֵהֶן יוֹלְדוֹת שְׁנַיִם בְּבַת אֶחָת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: שִׁשָּׁה בְּכֶרֶס אֶחָד, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: שְׁנֵים עָשָׂר בְּכֶרֶס אֶחָד, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: שִׁשִּׁים רִבּוֹא. מִי שֶׁאוֹמֵר שְׁנַיִם, דּוֹרֵשׁ פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ (שמות א, ז). מִי שֶׁאוֹמֵר שִׁשָּׁה פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד הֲרֵי שִׁשָּׁה. מִי שֶׁאוֹמֵר שְׁנֵים עָשָׂר, פָּרוּ שְׁנַיִם, וַיִּשְׁרְצוּ שְׁנַיִם כוּ', הֲרֵי שְׁנֵים עָשָׂר. וּמִי שֶׁאוֹמֵר שִׁשִּׁים רִבּוֹא, שֶׁכָּתוּב בַּדָּגִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם (בראשית א, כ), וְכָאן כָּתוּב וַיִּשְׁרְצוּ. וְכָל הַמִּנְיָן הָאֵלּוּ, מִן הַמַּרְאוֹת, וְכָתוּב בָּהֶן וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם (שמות א, ז). וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ (שמות א, יב). בִּזְכוּת אוֹתָן הַמַּרְאוֹת שֶׁהָיוּ מַרְאוֹת לְבַעְלֵיהֶן וּמַרְגִּילוֹת אוֹתָן לִידֵי תַאֲוָה מִתּוֹךְ הַפֶּרֶךְ, הֶעֱמִידוּ כָּל הַצְּבָאוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות יב, מא). וְאוֹמֵר: הוֹצִיא ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם. כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה לַעֲשׂוֹת אֶת הַמִּשְׁכָּן, עָמְדוּ כָּל יִשְׂרָאֵל וְנִתְנַדְּבוּ, מִי שֶׁהֵבִיא כֶסֶף וּמִי שֶׁהֵבִיא זָהָב אוֹ נְחֹשֶׁת וְאַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלּוּאִים, הֵבִיאוּ בִּזְרִיזוּת הַכֹּל. אָמְרוּ הַנָּשִׁים, מַה יֵּשׁ לָנוּ לִתֵּן בְּנִדְבַת הַמִּשְׁכָּן. עָמְדוּ וְהֵבִיאוּ אֶת הַמַּרְאוֹת וְהָלְכוּ לָהֶן אֵצֶל מֹשֶׁה. כְּשֶׁרָאָה מֹשֶׁה אוֹתָן הַמַּרְאוֹת, זָעַף בָּהֶן. אָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, טְלוּ מַקְלוֹת וְשַׁבְּרוּ שׁוֹקֵיהֶן שֶׁל אֵלּוּ. הַמַּרְאוֹת לְמָה הֵן צְרִיכִין. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה, עַל אֵלּוּ אַתָּה מְבַזֶּה. הַמַּרְאוֹת הָאֵלּוּ הֵן הֶעֱמִידוּ כָּל הַצְּבָאוֹת הַלָּלוּ בְּמִצְרָיִם. טֹל מֵהֶן וַעֲשֵׂה מֵהֶן כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ לַכֹּהֲנִים, שֶׁמִּמֶּנּוּ יִהְיוּ מִתְקַדְּשִׁין הַכֹּהֲנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ (שמות לח, ח), בְּאוֹתָן הַמַּרְאוֹת שֶׁהֶעֱמִידוּ אֶת כָּל הַצְּבָאוֹת הָאֵלֶּה.
אומרת התורה {פרשת ויקהל לח, ח} וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.
אומר רש"י – במראת הצובאת. בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן, מפני שעשויים ליצר הרע, אמר לו הקדוש ברוך הוא קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים. כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים, לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם, שנאמר (שיר השירים ח ה) תחת התפוח עוררתיך, וזהו שנאמר במראות הצובאות.
נשאלת השאלה – אם כן, למה מאס משה באותם המראות ?
אומר המושב זקנים מבעלי התוספות– במראות הצובאות. פרש"י במראות ממש כו'. ומה שפי' שהיה משה מואס בהם, אע"פ שקבל מידם כומז שהוא מאוס יותר מזה. וי"מ במראות הצובאות. לאו אעשייתו קאי, אלא אמקום נתינתו שנתן אותו מהלאה למזבח לצד צפון, כדי שיראו אותו נשים הצובאות אל פתח אהל מועד, ויתנו אל לבן השקאת הסוטה שהוא ממימיו. וי"מ דלכך נעשה הכיור ממראות לפי שכהן המקריב את קרבנה של אישה היה צריך להקריבה לשמה, ואסור להסתכל בפניה, ולכך נעשה הכיור כמו מראה הנשים עומדת אצל הכיור ומסתכלת בו והכהן מסתכל בכיור ומכירה. וי"מ דלכך הקפיד משה במראות הצובאות שהוא על הכיור בין ההיכל ובין המזבח, ופתח ההיכל היה פתוח וכשנכנס כהן גדול לפנים ועובד העבודה הוא בתוך המראות וישראל שהיו בעזרה רואין כל עבודת כהן שעושה, ע"י המראות וכאלו היה לפנים, ומאי אהני הך דכתיב {ויקרא טז, יז} וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקדש, כיון שהיו רואים אותו ודמותו ועבודתו תוך המראות, ולכך הקפיד משה. וי"מ לכך הקפיד משה, לפי שממנו היו הכהנים מקדשים ידיהם ורגליהם ושוחים לתת ידיהם על רגליהם, ונראה כאלו משתחוים לבבואה שלהם ולדמותם הנראית תוך המראות.
אם כן יוצא, שבאמצעות המראות הללו הוקם עם ישראל – צבאו של הקב"ה ! כאן קיבל הקב"ה את השם 'ה' צבאות' !
כותב השפתי כהן {פרשת ויקהל} – הכיור היה נתון בין אהל מועד ובין המזבח והיה מפסיק עליהם שלא יראו, לזה עשה משה הכיור מאותן המראות כדי שממנו יראו כל מה שבפנים. ולפי המדרש, פירוש צובאות שהעמידו צבאות ע"י, וע"י שרתה השכינה על ישראל, שאין השכינה שורה פחות מס' רבוא וע"י נתרבו, שנאמר יצאו כל צבאות ה', קרא אותם צבאות ה' לפי ששרתה עליהם שכינה, כמו שכתב רש"י ז"ל.
אומר ר' שמשון רפאל הירש – לכן כתוב בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת ולא מְהָמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת – לקחו את כל המראות שהביאו הנשים, ומהם עשו כיור, כדי להראות כמה חביב העמדת הצבא של הקב"ה ע"י נשות ישראל.
אם ככה, נוכל לומר דבר נפלא:
צבא, מופיע בפעם הראשונה בפסוק {בראשית ב, א} וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם.
אומר ר' שמשון רפאל הירש – בצבא השמים ובצבא הארץ, ישנו מלך אחד שכל הצבא נשמע לו, וזוהי המעלה הגדולה של 'וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי' – שכל הצבא נשמע לקב"ה – ששים ריבוא אנשים, כולם דבקים בקב"ה, הולכים לקבל תורה !
בא הספר שערי ליל הסדר, ואומר דבר נפלא ביותר:
ליל הסדר זהו לילה, שכל – כולו שייך לילדים, שנאמר "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר".
שאלנו – למה דוקא לילדים ?!
כי כל היציאה ממצרים שיצאנו לפני הזמן – אתם יודעים למה? כיון שנשות ישראל הביאו ילדים לעולם – ששה בכרס אחד, במסירות נפש ! ובכך הביאו לעולם את 'צבאו של הקב"ה' !
לכן, איך נציין את הענין הזה בתחילת הסעודה ? באו חז"ל הקדושים, ותיקנו לנו את הסדר של ליל הסדר ואמרו – קָדֶש – קידוש, כמו בכל שבת ומועד. וְרְחָץ – למה צריך את זה ?! כדי להסביר, בזכות מי יצאנו ממצרים – אתה ניגש לכיור ונוטל ידיים בתוכו, כדי להיזכר באותו כיור מהמראות הצובאות – אותו כיור שבזכותו העמידו לקב"ה לִגיונות ! – בשלב הזה, שואלים מיד הילדים – "אבא, מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל-הַלֵּילוֹת ?", ואז אתה אומר לו: "בן, אתה יודע מה נשתנה ?! כי הלילה הזה יצאנו ממצרים ששים ריבוא בני ישראל – אתה יודע בזכות מי ? בזכות אימותינו הקדושות שמסרו את נפשן, והעמידו לגיונות לקב"ה!"
אם ככה, נוכל להבין דבר נפלא ביותר:
לאחר "וְרְחָץ" לוקחים כל דבר שברכתו 'אדמה' ומטבילים במי מלח – לא קוראים לו תפוח אדמה, ולא גזר ולא קולרבי, אלא "כָּרְפַס".
נשאלת השאלה – מה פירוש כָּרְפַס ?
יש אומרים: כָּרְפַס ר"ת כלל ראשון פה סגור.
המגן אברהם אומר – כָּרְפַס אותיות ס' פרך – ששים ריבוא עבדו עבודת פרך.
כותב הספר מטעמי יצחק – כרפס נוטריקון כל סוס רכב פרעה. ובהיות נטבעו בים סוף טובלין במי מלח, ר"ל כל סוס רכב פרעה טבעו בים סוף.
כותב הספר משגב לדך – קדש הוא שעשו קידוש ה' לשחוט תועבת מצרים. ורחץ לשון בטחון, בלשון ארמי שבטחו בהקב"ה וקדשו שמו … ועוד אחרת כרפס, שם רמז לנשים צדקניות דאמרו חז"ל: בזכותן נגאלו שהיה עולה בכדיהן מחצה מים ומחצה דגים ומוליכות לבעליהן ונזקקין להם בין שפתים, וזהו כ'ר היא האישה שהיא כר לבעלה ע"י פ'ס לשון פיוס, שמפייסין ואח"ך בועלין עי"ז יחץ הגלות.
אם כן, איך מעוררים את הענין הזה ?
נוטלים ידיים תחילה – לא לסעודה, אלא לדבר שטיבולו במשקה.
ומהי המטרה של זה ?
המטרה היא אחת – כדי לעורר את ענין הכיור, שנבנה בזכות המראות הצובאות, שבזכותן יצאנו ממצרים לפני הזמן!
אם אלה הדברים, נוכל כעת להבין דבר נפלא ובזה לסיים:
כותב הספר שערי ליל הסדר – ובגמרא במסכת שבת {פח, א} דרשו, שהתפוח מקדים פריו לעליו, וזהו רמז לנעשה קודם לנשמע, מהו 'נעשה ונשמע', ללא שום חשבונות, וכמו כן העמדת צבאות רבות היה ללא חשבון, כי אם כדי לעמיד צבא ה'.
אם כן, חז"ל לא הביאו ראיה על התפוח מהפס' {שיר השירים ב, ג} כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר אלא מהפס' {שיר השירים ח, ה} תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ.
שאלנו – למה ?
כותב הספר שערי ליל הסדר – ויש להוסיף רמז נאה, צבאו"ת, בגימטריא התפו"ח [499], וזהו תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ, כדי לבא להיות צבאות השם יתברך.
אם ככה, נוכל כעת להבין :
לפני תפילת העמידה אנו אומרים "גֹּאֲלֵנוּ ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל" – שבשם הזה גאל אותנו הקב"ה ממצרים !
כל הגאולות באות בשם צְבָאוֹת, כך אומר הגאון ר' חיים קנייבסקי.