פרשת בא – סודה של מכת בכורות – שנת תשע"ג.
פרשת השבוע שנקרא בע"ה בשבת זו, פרשת בֹא. עוסקת הפרשה בשלושת המכות האחרונות שהביא הקב"ה על המצרים במצרים – מכת ארבה, חושך ובכורות.
כותב בעל הטורים – בא. עולה בגימ' ג' רמז לו ג' מכות יביא עוד עליו.
הייתי רוצה היום להרחיב במכת בכורות. אבל לפני שנגיע למכת בכורות, נקדים קודם כל ביאור למכת הארבה ולמכת החושך:
נשאלת השאלה – מדוע יש את החלוקה במכות מצרים, של שבע ושלוש ?
היתה יכולה להיות חלוקה ברורה של תשע ואחד, כפי שדיברנו בעבר, שישנם חלוקות של דְּצַ"ךְ עֲדַ"שׁ בְּאַחַ"ב, ומעיר המלבי"ם ,שכל אחת מהמכות, נקראת בשם המכה עצמה. בליל הסדר נאמר – דם… צפרדע… כינים – כל מכה בפני עצמה. אבל מכת בכורות, היא המכה היחידה שמופיעה עם המילה 'מכה' לפניה, שכן נאמר "אַרְבֶּה … חשֶׁךְ … מַכַּת בְּכוֹרוֹת".
כותב המלבי"ם {ביאור להגדה של פסח} – מכת בכורות. מוסיף אצל בכורות תיבת 'מכת', כי בכל המכות השם לבד מציין המכה, אבל בתיבת בכורות לבד לא יתואר ענין מכה ועונש. ואמר מכת בכורות ולא מיתת בכורות, כי גם בכתוב לא נאמר וה' המית כל בכור רק הכה כל בכור, וכן בתהילים "ויד כל בכור", ותפס בעל ההגדה לשון המקרא.
אם ככה, כל אחד שואל את עצמו – אז למה לא מופיעות תשע מכות בפרשת וארא, ופרשת בֹא תעסוק אך ורק במכת בכורות?
אם רואים שמפרידים לנו את שלושת המכות האחרונות, ומכניסים אותם בפרשה אחת, משמע, שיש להם איזו נקודת חיבור ביניהם.
אנחנו רוצים בע"ה לעמוד על נקודה אחת שמעיר לנו האזנים לתורה. אבל קודם לכן, נעמיק קצת בדברי רבותינו סביב מכת הארבה והחושך:
מכת הארבה התייחדה בכך, שאומרת התורה {שמות י, ב} וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'.
נשאלת השאלה – מה קרה במכה הזאת, שיש לספר "בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם" ? איזו מין התעללות היתה במכה הזאת ?
ישנו דבר מענין מאוד, שאפשר להראות לילדים עד עצם היום הזה, וזו מכת הארבה – למה דוקא את מכת הארבה ?
כותב הכלי יקר דבר נפלא ביותר – ומה שנאמר במכה זו, ולמען תספר באזני בנך ובן בנך יותר מבכל המכות, הנה מקום ראתי ליישב זה על דרך שכתב הרמב"ן בפרשה זו בשם רבינו חננאל על פסוק ואחריו לא יהיה כן (י.יד) וזה לשונו. מן עתרת משה עד עכשיו אין ארבה מפסיד בכל גבול מצרים ואם יפול בארץ ישראל ויכנס בגבול מצרים אינו אוכל מן יבול מצרים כלום וזה ידוע לכל, ועל זה נאמר (תהלים קה.ב) שיחו בכל נפלאותיו עכ"ל. והבט ימין וראה כי פסוק שיחו בכל נפלאותיו הוא ממש דומה לפסוק ולמען תספר באזני בנך ובן בנך. וביאור הענין הוא שבכל המכות שהיו במצרים לא נשאר מהם שום רושם במצרים אחר הסרתה שיגרום לדורות שישאלו הבנים על מה זה ועל מה זה, כי נשכח זכרם אצל ההמון כי ארכו להם הימים והכל נשכח, אבל במכת הארבה נשאר רושם לדורות גם אחר הסרת המכה, כי ברוב הימים ימצאו הדורות דבר חידוש ויראו כי יבא ארבה ולא יאכל כלום מכל יבול מצרים, אז ודאי ישאלו הבנים על נס זה מדוע אינה אוכלת מיבול מצרים כ"א מיבול ארץ ישראל, ועל כרחך תצטרך להשיב לו סיפור כל הקורות בארץ מצרים, וכי אמר משה בהסרת המכה שלא תשאר ארבה בכל גבול מצרים ועי"ז יספרו בניסי מצרים ויכירו כח מלכותו יתברך, וזה שמסיים רבינו חננאל בדבריו פסוק שיחו בכל נפלאותיו, כי בלי ספק שלכך השאיר הקב"ה רושם זה לדורות כדי שעל ידו יזכירו יציאת מצרים וישיחו בכל נפלאותיו, זהו שאמר ולמען תספר באזני בנך וגו' וידעתם כי אני ה'.
חלק מהמפרשים אומרים, שההתעללות במכת הארבה היתה, שהשאיר הקב"ה את החיטה ואת הכוסמת:
כותב הבן איש-חי – {שמות ט, לב} וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה. שזו היתה ההתעללות במצרים, כי ברגע שהסתיימה מכת הברד, והמצרים פתחו את החלונות וראו כי "הַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה", חייכו המצרים מרוב שמחה באמרם: "ב"ה יהיה מה לאכל !", אך לא כדי שלמצרים יהיה מה לאכל, השאיר הקב"ה את החיטה והכוסמת, אלא כדי לזון בו את הארבה – הרי יהיו פה שבוע, צריכים לאכל משהו לא ?! ☺
יש אומרים, שההתעללות היתה דוקא בסיומה של המכה, כי כאשר הסתיימה המכה, אומרת התורה {שמות י, יט}… לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם.
אומר רש"י – לא נשאר ארבה אחד. אף המלוחים שמלחו מהם.
סיפר לי פעם תימני אחד, שבתימן הם היו אוכלים את הארבה. שאלתי אותו: "ואיך הייתם יודעים אם זה כשר או לא ?"
אמר לי: "על הבטן של הארבה, היה מעין ציור של 'ח' שאם הופכים את זה, זה נראה כְאות – 'כ' = כשר"
האזנים לתורה מדייק דיוק נפלא, להסבר דברי רש"י כאן:
בשעה שבאה מכת הארבה, נאמר בתורה – {יג} וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת מַטֵּהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַה' נִהַג רוּחַ קָדִים בָּאָרֶץ כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלָּיְלָה הַבֹּקֶר הָיָה וְרוּחַ הַקָּדִים נָשָׂא אֶת הָאַרְבֶּה, ולאחר שהסתיימה נאמר {יט} וַיַּהֲפֹךְ ה' רוּחַ יָם חָזָק מְאֹד וַיִּשָּׂא אֶת הָאַרְבֶּה וַיִּתְקָעֵהוּ יָמָּה סּוּף לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם.
אומר האזנים לתורה – רוח ים חזק מאד. הארבה בא ברוח קדים רגיל. ולמה יצא ברוח חזק מאד? וי"ל בזה תירוצים אחדים: א} ע"פ האמור {ע"ז נה}, שמשביעין את היסורין, שלא אלא ביום פלוני, וכשהועילה תפלת משה להסיר יסורי הארבה קודם הזמן, נגד השבועה שהשביעו את הארבה – הסירו אותן ברוח "חזק מאד", אחרי שהבאת והסרת הארבה נמסרו לרוח בדרך הטבע; ב} שסתם רוח קדים היא חזקה מאד, וכאמרם ז"ל, שבשעה שהיא מנשבת משתקת את כל הרוחות {גיטין לא}; ג} שרוח הקדים נשב כל הלילה והביא את הארבה מעט מעט, שמא יחזרו בתשובה. אבל להסיר את הארבה צריך היה ברגע א', ולפיכך הוציא ה' מאוצרותיו רוח ים "חזק מאד"; ד} בהליכה היה הארבה קטן ודל, שרק עתה ניער משנתו כדרכו, ודי היה ברוח קדים רגיל להעלותו על מצרים. אבל אחרי שאכל מפריה ושבע מטובה, נעשה בעל בשר ו"כבד מאד", והוצרך לרוח "חזק מאד" כדי להסיעו בחזרה, וקריעת ים סוף היתה ברוח קדים עזה, מפני שדרך המים להתלכד, ולא נבקעו אלא בכח גדול, משא"כ הארבה, שהחי נושא את עצמו, די היה להביאו ברוח קדים סתם.
אם כן יוצא, שההתעללות במצרים היתה, שלאחר שארזו כ"כ הרבה חביות עם ארבה כדי שיהיה להם מה לאכל, לאחר שהסתימה המכה, כל הארבה הצליח לברוח – ולכן זה היה איזשהו סוג של התעללות במצרים.
בספר כרם חמד, מובא רעיון מעניין מאוד מדברי ר' לייב שחור:
איתא במדרש {במד"ר יג, ה} ארבה בגבוליך ולא בגבול בני חם ועל זה נאמר {ישעיה כו, ט} כי כאשר משפטיך לארץ צדק למדו, שבמכת הארבה הכירו עד היכן גבול מצרים. וקשה, דבמכת הצפרדעים איתא במדרש {י, ב} דהיה מחלוקת בין כוש למצרים, שהמצרים אמרו עד כאן תחומינו והכושים אמרו עד כאן תחומינו, כיון שבאו הצפרדעים עשו שלום ביניהם, הגבול שהיו נכנסות לתוכו הדבר ידוע שאין השדה של כוש, שנאמר "את כל גבולך", ולא של אחרים, ע"כ. ואם כן כיון דמכת הצפרדעים הפריד בין גבול מצרים לכוש ועשו שלום ביניהם, לשם מה היה צריך לסימון הגבול עוד פעם במכת הארבה ?
ושמעתי מהגאון ר' משה לייב שחור זצ"ל, שהיו רגילים לנטוע שורות אילנות ובו היו מסמנים הגבולות, כדאיתא בגמרא {ב"ב דף נו.}: חצובא מפסיק בנכסי הגר. מאי חצובא? אמר רב יהודה אמר רב: שבו תיחם יהושע לישראל את הארץ, ובמכת הברד כתוב {תהילים קה, לב} נתן גשמיהם ברד אש להבות בארצם ויך גפנם ותאינתם "וישבר עץ גבולם", ואם כן באמת במכת הצפרדעים הכירו עד היכן גבול מצרים ועשו שלום ביניהם, ואז עשו שורה של אילנות לסמן הגבול. אבל אחר שהברד שיבר עץ גבולם, הוצרכו שוב לסמן הגבולות על ידי מכת הארבה.
עד כאן ההקדמה לגבי מכת הארבה. מכאן הייתי רוצה לעבור למכת חושך:
שואל רש"י {י, כב} – ויהי חשך אפלה שלשת ימים וגו'. ולמה הביא עליהם חשך ?
אומר רש"י – שהיו בישראל באותו הדור רשעים, ולא היו רוצים לצאת, ומתו בשלשת ימי אפלה, כדי שלא יראו מצרים במפלתם ויאמרו אף הם לוקין כמונו. ועוד, שחפשו ישראל וראו את כליהם, וכשיצאו והיו שואלין מהן והיו אומרים אין בידינו כלום, אומר לו, אני ראיתיו בביתך ובמקום פלוני הוא.
רש"י לא מביא את הסיבות לשאר המכות. אבל פתאום כאן הוא חורג ממנהגו, ושואל: "למה הביא עליהם מכת חושך".
מסביר השפתי חכמים – היה קשה לרש"י: מכת חושך, בשונה משאר המכות, ארכה שישה ימים ולא שבעה. ומה עם היום השביעי {שואל המדרש}? ביום השביעי של פסח שילם להם הקב"ה, שנאמר {שמות יד, כ} וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה.
נשאלת השאלה – למה מכת דם יכולה לבוא שבעה ימים רצוף ומכת צפרדע שבעה ימים רצוף, ורק מכת חושך מחולקת ?
אומר רש"י – ויהי חשך אפלה שלשת ימים וגו'. חשך של אופל שלא ראו איש את אחיו ג' ימים, ועוד שלשת ימים אחרים חשך מוכפל על זה, שלא קמו איש מתחתיו, יושב אין יכול לעמוד ועומד אין יכול לישב (שמו"ר יד, ג.). ולמה הביא עליהם חשך, שהיו בישראל באותו הדור רשעים, ולא היו רוצים לצאת, ומתו בשלשת ימי אפלה, כדי שלא יראו מצרים במפלתם ויאמרו אף הם לוקין כמונו. ועוד, שחפשו ישראל וראו את כליהם, וכשיצאו והיו שואלין מהן והיו אומרים אין בידינו כלום, אומר לו, אני ראיתיו בביתך ובמקום פלוני הוא.
עפ"י דברי רש"י, רצה לומר לי יהודי אחד – לכן המכה הזאת היתה רק שישה ימים ללא שבת, כי שלושה ימים ראשונים היה חושך אפלה כדי לקבור את הרשעים בישראל – אז לקבור את היהודים – לא שייך בשבת. ושלושה ימים אחרים, היה כדי לחפש בבתי המצרים – גם זה לא שייך בשבת, כי זה 'עובדין דחול'.
לכן היתה המכה הזאת ששה ימים בלבד, ואת היום השביעי השלים להם הקב"ה בפסח.
ראיתי תשובה מאוד יפה שמופיעה בספר פרחי שושנה , שמסבירה את שאלתו של רש"י – באותו מבט, רק בכיוון אחר:
אומר הספר פרחי שושנה {פרשת בא} – "ולמה הביא עליהם חשך כו'"? ועוד שחיפשו ישראל וראו את כליהם וכשיצאו והיו שואלין מהן והיו אומרים אין בידנו כלום אומר לו אני ראיתיו בביתך ובמקום פלוני הוא. {רש"י}.
צריך טעם, מפני מה דרשו טעם דוקא על מכת חשך ולא על יתר המכות?
ונראה לי להסביר, כי בעצם המכות לא היה כדי לשכנע את המצרים כי הדבר בא להם עקב אי שלחם את ישראל, כי דבר רגיל הוא שבכל ארץ וארץ מתרחשות לפעמים פורעניות שונות. ואף כי הכל מיד ה', אבל לבם של הגוים אטום מהבין זאת והיו תולים הכל בסבות. ומה היה המופת? – זה שהמכה לא פגעה בבני ישראל. דבר זה היה בו כדי להוכיח לגוים שלא מקרה הוא הקורה אותם, שאלמלי כן היאך פסח המקרה על בני ישראל, אלא שיד ה' פגעה בהם על אי שמעם לקולו.
והנה, ביתר המכות ראו המצרים בעליל, כי אמנם בבני ישראל לא נגעו לרעה. אולם במכת חשך, ש"לא ראו איש אחיו ולא קמו איש מתחתיו", מהיכן נודע להם שלבני ישראל היה אור במושבותם? הלא עלולים היו להכביד את לבם ולגמור בדעתם כי החשך פגע גם בבני ישראל, באין מוכיח להם כי לא כן הוא.
ולזאת משיב, כי בשלשת ימי האפלה חפשו ישראל וראו את כליהם ואח"כ כאשר אמרו המצרים להעלים את חפציהם היה אומר לו אני ראיתיו בביתך ובמקום פלוני, ואז נוכחו המצרים כי אמנם בישראל לא שלט החשך.
לפני שנכנס לתוך מכת בכורות,הייתי רוצה ללכת לעוד נדבך אחד מדברי האזנים לתורה:
מכת בכורות, קיבל כל מי שהיה בכור במצרים. לא רק הבכורים, אלא גם הבכורות מתו. גם בכורים שהגיעו מחוץ למצרים – הגיע סודני, הגיע אירני כו' – והיה בכור, מת באותו הלילה.
עוד מובא בחז"ל, שהמצרים היו מציירים על קירות בתיהם, תמונות של הבכורים שלהם. למי שהיה יותר כסף, היה עושה את זה מזהב. למי שהיה פחות, היה עושה את זה מכסף וכו'. אבל כאשר הגיעה מכת בכורות, הכל נמס !
אומר האזנים לתורה – ולכל ב"י היה אור. המכות הבדילו בין ישראל למצרים; והארבה הבדיל גם בין קדש לחול, שהרי נח ביום השביעי; ועתה היתה הבדלה בין ישראל למצרים באור וחשך. ושלש הבדלות אלו (וכאמרם ז"ל, הפוחת לא יפחות מג' הבדלות – פסחים ק"ג) הראו, שיש הבדל בין ישראל לעמים והוא גדול מאד, כיתרון האור מן החשך, וההבדל הזה יסודתו בהררי קודש: לא רק בחכמה וכשרון, אך גם ובעיקר – במדות נשגבות. ויהיה זה טעם נוסף, למה נח הארבה בשבת.
עד כאן, דבריו הנפלאים של האזנים לתורה, להסביר מהם שלושת המכות שהתקבצו בפרשה אחת.
אנחנו רוצים להיכנס למכת בכורות, וקצת להעמיק בה בס"ד :
אמרנו בתחילת השיעור, שמכת בכורות היא היחידה שנקראת בלשון 'מכה' ולא כשאר המכות שלא מוזכרת לפניהם התואר 'מכה', ושאלנו – מה מונח במכה הזאת, שמקבלת את התואר 'מכה' ?
לפני שניכנס לעומק הדברים, רק ניתן תזכורת קצרה ממה שכתוב בתחילת פרשת שמות:
כאשר הקב"ה מטיל על משה רבינו ללכת ולגאול את ישראל ממצרים, הוא אומר לו ללכת אל פרעה ולומר לו דבר אחד – {ד, כב} וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל: {כג} וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ…
לא מוזכר כאן – לא דם, לא צפרדע, ולא כינים ולא ערוב, אלא "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" – "אם תיגע בבנים הבכורים שלי, אהרוג את הבכורים שלך".
אומר רש"י – הנה אנכי הרג וגו' . היא מכה אחרונה ובה התרהו תחלה מפני שהיא קשה, וזה הוא שאמר (איוב לו כב) הן אל ישגיב בכחו, לפיכך מי כמהו מורה (איוב לו כב) . בשר ודם המבקש להנקם מחברו מעלים את דבריו שלא יבקש הצלה, אבל הקדוש ברוך הוא ישגיב בכחו ואין יכולת להמלט מידו, כי אם בשובו אליו, לפיכך הוא מורהו ומתרה בו לשוב.
אומר רש"י דבר נוסף – בני בכרי. לשון גדלה, כמו (תהלים פט כח) אף אני בכור אתנהו, זהו פשוטו. ומדרשו כאן חתם הקדוש ברוך הוא על מכירת הבכורה שלקח יעקב מעשו .
אם כן, רק כעת מודה הקב"ה, שקניית הבכורה של יעקב מעשו כשרה ועומדת בתיקנה !
נשאלת השאלה – חלפו מאות שנים מאז מכירת הבכורה, למה מודה הקב"ה רק עכשיו על מכירת הבכורה?
מדוע דוקא לפני שמשה רבינו הולך לפרעה, נזכר הקב"ה להודות במכירת הבכורה ?! ממה היה לו לחשוש, שפתאום כאן הוא מודה שהמכירה שרירה וקיימת ?
אומרים חז"ל {שמות רבה, פרשה כו, אות כז} – (שמות ד, כב כג): וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ, יִתְעַלֶּה שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא (ישעיה מו, י): מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית, בְּאַבְרָהָם הוּא אוֹמֵר (בראשית טו, יד): וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי, מַהוּ דָּן, מַכַּת בְּכוֹרוֹת שֶׁנִּקְרָא נֶגַע, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יא, א): עוֹד נֶגַע אֶחָד. מַהוּ דָּן אָנֹכִי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹרֵעַ אֲנִי מֵהֶם בְּמַכַּת בְּכוֹרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ. וְהַסִּימָן הַזֶּה מָסַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם, וְאַבְרָהָם לְיִצְחָק, וְיִצְחָק לְיַעֲקֹב, וְיַעֲקֹב לְלֵוִי, וְלֵוִי לִקְהָת, וּקְהָת לְעַמְרָם, וְעַמְרָם לְמשֶׁה, וְהָיָה משֶׁה מְשַׁמְּרוֹ וּבָא. מַהוּ בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל, אָמַר רַבִּי חִיָּא בָּנִים שֶׁאֲבוֹתָם בֵּרְכוּ אוֹתָן בְּמַעֲשֵׂיהֶם, זֶה אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יד, יט): בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן.
אם כן, כולם ידעו שברגע שמגיעה מכת בכורות, יוצאים ממצרים – זה הפיניש לקראת יציאת מצרים !
משה רבינו ידע את זה עוד בקטנותו, עוד לפני שברח – 'מכת בכורות, היא המסיימת את כל המכות במצרים'.
משמע, שיש כאן איזה נושא מרכזי שעליו נסוב כל הענין של מכת בכורות, שמתקשר ליציאת מצרים. כאן היה ה'מכה בפטיש' , לגבי מכירת הבכורה שמכר עשו ליעקב. ועוד משמע, שאם הקב"ה לא היה מודה שהמכירה קיימת , אז מכת הבכורות לא היתה יוצאת לפועל.
אם כן, נשאלת השאלה – מה מונח כאן בדברי רש"י ?
דבר נוסף שיש לדעת, במכת בכורות, לפי מדרשי חז"ל, מתו מאות אלפי אנשים.
אומרים חז"ל {שמות רבה, פרשה יא, אות ב} – וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל רְאוּיִין לִלְקוֹת בְּזוֹ הַמַּכָּה, וְנָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פִּדְיוֹנָם הַמִּצְרִים, וְאַף לֶעָתִיד לָבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הַקַּדְמוֹנִים וּמַשְׁלִיכָן לְתוֹךְ גֵּיהִנֹּם תַּחַת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מג, ג): כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֶיךָ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעֶךָ מִצְרַיִם נָתַתִּי כָפְרְךָ כּוּשׁ וּסְבָא תַּחְתֶּיךָ.
אומרים חז"ל במדרש {ילקוט שמעוני תהלים, מזמור קלו, רמז תתפ"ג} – לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. למכה מצרים בבכוריהם, בשעה ששלח הקב"ה מכת בכורות אמר לו בחצות הלילה ומת כל בכור, נכנסו כל הבכורות אצל אבותיהם ואמרו להם כל מה שאמר משה הביא עליהם אין אתם מבקשים שנחיה בואו והוציאו את העברים האלה מביננו ואם לאו אנו מתים, השיבו להם ואמרו: אפילו כל המצריים מתים אינם יוצאים מכאן. מה עשו, נכנסו כל הבכורות אצל פרעה והיו מצווחין לפרעה ואומרין בבקשה ממך הוצא את העם הזה שבשבילם רעה תבא עלינו ואליך, אמר לעבדיו צאו וקפחו שוקיהם של אלו, מה עשו הבכורות, מיד יצאו ונטל כל אחד חרבו והרג את אביו, שנאמר "למכה מצרים בבכוריהם". 'למכה בכורי מצרים' אין כתיב כאן, אלא "למכה מצרים בבכוריהם". ששים רבוא הרגו הבכורות באבותיהן, ר' אבין בשם ר' יודה בן פזי: בתיה בת פרעה בכורה היתה ובתפלתו של משה ניצולה דכתיב טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה, בליל כתיב כמה דאת אמר ליל שמורים הוא לה' וגו', הוא הלילה הזה לה'.
עוד אומרים חז"ל {ילקוט שמעוני, בא, רמז רח} – ותהי צעקה גדולה במצרים. כענין שנאמר והיתה צעקה גדולה. כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת. רבי נתן אומר: וכי לא היה שם בית שלא היה שם בכור ? אלא מכיון שהיה [הבכור] לאחד מהן מת, היה עושה איקונין [דמות] שלו ומעמידה בתוך ביתו ואותו היום נשחקת ונדקת ונזרת והיה אותו היום קשה בעיניהן כאילו אותו היום קברוהו. ולא עוד אלא שהיו המצריים קוברים בתוך בתיהן והיו הכלבים נכנסין דרך הכוכין {המערות} ומחטטין ומוציאין את הבכורות מתוך כוכיהן ומתעתעים בהן וקשה היה בעיניהן כאילו אותו היום קברום.
נשאלת השאלה –מה רצה הקב"ה להשיג במכת בכורות ?
כדי להבין את יסודם של דברים, הייתי רוצה לעמוד על נקודה אחת ולנסות להבין דבר נפלא:
ישנו מזמור בתהילים {מזמור קלו}, שאומרים אותו ביום השבת בפסוקי דזמרה – הוא נקרא 'מזמור כי לעולם חסדו'. יש בו עשרים וששה פסוקים ובכל פרק אנו מודים לקב"ה.
אומר דוד המלך:{קלו, א}הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: {ב} הוֹדוּ לֵאלֹהֵי הָאֱלֹהִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: {ג} הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים כִּי לְעֹלָם חַסְדּוֹ: {ד} לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת לְבַדּוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: {ה} לְעֹשֵׂה הַשָּׁמַיִם בִּתְבוּנָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: {ו} לְרֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: {ז} לְעֹשֵׂה אוֹרִים גְּדֹלִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: {ח} אֶת הַשֶּׁמֶשׁ לְמֶמְשֶׁלֶת בַּיּוֹם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: {ט} אֶת הַיָּרֵחַ וְכוֹכָבִים לְמֶמְשְׁלוֹת בַּלָּיְלָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: {י} לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: {יא} וַיּוֹצֵא יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: {יב} בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: {יג} לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: {יד} וְהֶעֱבִיר יִשְׂרָאֵל בְּתוֹכוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: {טו} וְנִעֵר פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בְיַם סוּף כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: {טז} לְמוֹלִיךְ עַמּוֹ בַּמִּדְבָּר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: {יז} לְמַכֵּה מְלָכִים גְּדֹלִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: {יח} וַיַּהֲרֹג מְלָכִים אַדִּירִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: {יט} לְסִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: {כ} וּלְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: {כא} וְנָתַן אַרְצָם לְנַחֲלָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: {כב} נַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל עַבְדּוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: {כג} שֶׁבְּשִׁפְלֵנוּ זָכַר לָנוּ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: {כד} וַיִּפְרְקֵנוּ מִצָּרֵינוּ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: {כה} נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: {כו} הוֹדוּ לְאֵל הַשָּׁמָיִם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
בא הספר משכיל לשלמה, ושואל שאלה נפלאה:
דוד המלך משבח את הקב"ה מתחילת הבריאה, שנאמר "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". אבל מהיום הרביעי לבריאה, מדלגים 2448 שנים!
2448 שנים נמחקו מהמפה – אין "הודו לה' שברא את אדם הראשון כי לעולם חסדו", אין "הודו לה' שהציל את נח מהמבול כי לעולם חסדו", אין "שהציל את אברהם אבינו מאור כשדים כי לעולם חסדו", ואין "שהציל את יצחק מהעקידה כי לעולם חסדו", אין "והציל את יעקב אבינו כי לעולם חסדו", אין "נתן לנו את י"ב השבטים כי לעולם חסדו".
2448 שנים מתחילת הבריאה, לא נמצאים כאן. ומה כן נמצא ?
מְ- "לְעֹשֵׂה אוֹרִים גְּדֹלִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּו {ח} אֶת הַשֶּׁמֶשׁ לְמֶמְשֶׁלֶת בַּיּוֹם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: {ט} אֶת הַיָּרֵחַ וְכוֹכָבִים לְמֶמְשְׁלוֹת בַּלָּיְלָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ – ומכאן מדלגים 2448 שנים עד למכת בכורות, שנאמר {י} לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ".
נשאלת השאלה – איפה שאר המכות 'נעלמו' – מכת דם? צפרדע? כינים ? איפה אברהם אבינו ? איפה יצחק?
שואל הספר משכיל לשלמה – מדוע לא משבח דוד המלך את הקב"ה – לא על הצלת נח ולא על הצלת אברהם אבינו ?
בתפילת ערבית, אנו אומרים: "הָאֵל הָעֹשֶׂה לָנוּ נְקָמָה בְּפַרְעֹה, בְּאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים בְּאַדְמַת בְּנֵי חָם. הַמַּכֶּה בְעֶבְרָתו כָּל בְּכוֹרֵי מִצְרָיִם, וַיּוֹצִיא אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם לְחֵרוּת עוֹלָם" – אין כאן שום זכר לשאר מכות מצרים, מלבד מכת בכורות.
בתפילת שחרית אנו אומרים – "אֱמֶת מִמִּצְרַיִם גְּאַלְתָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ, מִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתָנוּ, כָּל בְּכוֹרֵיהֶם הָרַגְתָּ, וּבְכוֹרְךָ יִשְׂרָאֵל גָּאַלְתָּ, וְיָם סוֹף לָהֶם בָּקַעְתָּ" – גם כאן אין שום זכר לשום מכה, מלבד מכת בכורות.
הרי מכת בכורות היתה הסיום של המכות. לפני זה היתה הכנה – דם, צפרדע, כינים – למה מעלימים את כל זה מאיתנו ?
פוסק הרשב"א {ברכות יא.} – אפילו בדיעבד, חייבים להזכיר את מכת בכורות, יציאת מצרים וקריעת ים סוף.
השאלה שנשאלת היא – למה מתעלמים משאר המכות, ורק על מכת בכורות מדברים ?
שאלה נוספת שיש לשאול, שתביא אותנו לביאור עמוק יותר לגבי מכת בכורות:
כשהביא הקב"ה מכת דם על המצרים, יכלו יהודי ומצרי להחזיק כוס מים – ליהודי היה יוצא מים ולמצרי דם.
נשאלת השאלה – מאיפה ידעה כוס המים לזהות, מי היהודי ומי המצרי ?
פירוש הדבר, שהקב"ה גזר על המים שברגע שמצרי יבוא לשתות – יהפכו המים לדם. וברגע שהיהודי יבוא לשתות – ישארו המים במצבם הרגיל.
הגיעה מכת צפרדעים – הלכו היהודים ברחוב הראשי של קהיר – שום צפרדע לא קפצה עליהם. לעומת המצרים, שעליהם הסתערו הצפרדעים.
הגיעה מכת כינים – כל המצרים בגירודים ! והיהודים ? שום דבר – כולם בסדר.
וככה בכל מכה ומכה – המצרים סובלים והיהודים לא ניזקים.
מגיעה מכת בכורות, אומר הקב"ה: "רבותי, במכה הזאת כולם נכנסים לבתים – אף אחד לא יוצא החוצה ! מי שיוצא, יכל המשחית להרוג אותו !"
נשאלת השאלה – מה קרה פתאום במכת בכורות, שלא יודעים להבחין בין מצרי ליהודי ?
חוץ מזה שלא לצאת מהבית, אומרת התורה {יב, יב} וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה': {יג} וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.
אומר רש"י – והיה הדם לכם לאת. לכם לאות ולא לאחרים לאות מכאן שלא נתנו הדם אלא מבפנים.
נאמר בע"ה בליל הסדר: "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַים בַּלַּיְלָה הַזֶּה – אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ וְהִכֵּיתִי כָּל בְכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַים – אֲנִי וְלֹא שָׂרָף וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַים אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים – אֲנִי ולֹא הַשָּׁלִיחַ".
אם כן, מה פירוש {יב, כג} וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף – הרי הקב"ה אמר שהוא עובר, אז על איזה משחית מדובר כאן ?
{כב} וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר.
אומר רש"י – ואתם לא תצאו וגו' . מגיד שמאחר שנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע, ולילה רשות למחבלים הוא, שנאמר (תהלים קד כ) בו תרמוש כל חיתו יער.
שאלה נוספת שנשאלת:
כתוב בחז"ל, שהמצרים היו מתוחכמים. הם שמעו שצריך לשים דם על המשקוף ועל שתי המזוזות, ואיפה שהקב"ה רואה דם על המשקוף ועל שתי המזוזות, אז הוא לא נכנס בפנים – מה עשו ? לקחו את הילדים הבכורות שלהם, ושמו אותם אצל היהודים – "שם הקב"ה לא תוקף. שבו פה עד מחר בבוקר" – עזר להם ?!
ודאי שלא. כל הבכורות שלהם מתו – גם אלה שהיו בתוך בתי היהודים.
ומה קרה ליהודי שנחטף ע"י המצרי ? המצרי מת, והיהודי המשיך בשגרה – הכל נמשך כרגיל.
נשאלת השאלה – אם מצרי שהיה בבית של יהודי – מת, ויהודי שהיה בבית של מצרי – נשאר חי, בשביל מה היה צריך את הדם על המשקופים ???
אם ככה, נוכל בע"ה לנסות ולהבין מה הולך כאן, ומה מונח כאן במכת בכורות :
אומרים חז"ל {אבות ה, א}: בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת , אֶלָּא לְהִפָּרַע מִן הָרְשָׁעִים שֶׁמְּאַבְּדִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת, וְלִתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים שֶׁמְּקַיְּמִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת.
אומר המהר"ל {דרך חיים} – בעשרה מאמרות נברא העולם ומה תלמוד לומר, והלא במאמר אחד יכול להיבראות. אין הפירוש שלכך נברא בעשרה מאמרות כדי להעניש ולתת שכר, אלא מה תלמוד לומר, כלומר מה אנו למדים מן הבריאה בעשרה מאמרות ? והתשובה היא כי כבר נתבאר שמספר עשרה יש בו קדושה ומעלה, ולכן אם היה נברא העולם במאמר אחד, היתה זו פחיתות לעולם, ועתה שנברא בעשרה מאמרות משמעו שהשכינה שרויה בו ויש בו קדושה וחשיבות. ולכן נענשים הרשעים המחריבים אותו ונשכרים הצדיקים המקיימים אותו. וזה שאמרו: כי ביה' ה' צור עולמים {ישעיה כו, ד} העוה"ז נברא בה"א והעוה"ב נברא ביו"ד. היו"ד מנינה עשרה והיא כנגד קדושת העוה"ב, הה"א יש בה ד' הכתובה באורך ורוחב שהן מידות השטח הגשמי של העוה"ז ויש בה י' קטנה שהיא כנגד הרוחניות והקדושה שבעוה"ז הנבדלת ממנו ואינה מעורבת בו. ועוד שתי בחינות יש בבריאת העולם, מצד הבורא היה העולם נברא בלא משך זמן ובמאמר אחד ובאחדות גמורה כאותה אחדות שהוא כביכל מיוחד בה. אך מצד הבריאה שהיא פעולת ה' יש רבוי ומשך זמן. ולכן תשעה מאמרות שהוא המספר הגדול של יחידות הם מצד הבריאה, והמאמר העשירי יהיה קודש בא מצד הבורא השוכן בעולם, ולכן לא נאמר 'ויאמר' שכן המאמר בראשית כולל הכל ומאחד מצד הקב"ה וכנ"ל. והדבר מרומז במדרש: וישבות מכל מלאכתו, לא בעמל ויגיעה ברא הקב"ה עולמו (הוא מצד הבורא), אלא להיפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעמל ויגיעה (הוא מצד הבריאה שנבראה בעמל וזכתה לשבת של מנוחה).
הייתי רוצה לעמוד על נקודה נוספת בביאור המשנה, ומכאן להגיע למכת בכורות:
מה הם עשרת המאמרות, שבהם נברא העולם ?
כותב הפרקי דרבי אליעזר {פרק ג}– בעשרה מאמרות נברא העולם (משנה אבות, פרק ה, משנה א), ואלו הן: (בראשית א, ג): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר", (בראשית א, ו): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ", (בראשית א, ט): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם", (בראשית א, יא): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ", (בראשית א, יד): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת", (בראשית א, כ): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם", (בראשית א, כד): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ", (בראשית א, כו): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם", (בראשית א, כט): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם", (בראשית ב, יח): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ".
כותב הרד"ל – בעשרה כו' ואלו הן כו'. בדר שמנויין כאן במצאתיו רק בזהר ויקרא [יא.], אבל בפ"ק דר"ה [לב.] ופ"ג דמגילה ובב"ר ר"פ י"ז חשיב בראשית למאמר.
אם כן, המאמר הראשון הוא "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ".
נשאלת השאלה – למה נאמר "בְּרֵאשִׁית ברא" ולא נאמר "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים "?
אומרים המפרשים – מסיבה אחת פשוטה: וַיֹּאמֶר שייך לומר רק ליש מיש – אם דבר כבר נמצא, אתה יכל להגיד לו שיעשה משהו. אבל ב'יש מאין', אתה לא יכל להגיד 'וַיֹּאמֶר'.
אם אלה הדברים, נוכל כעת להבין דבר נפלא:
אומר המהר"ל {גבורות ה' , פרק נ"ז} – ועוד יש לך לדעת גם כן, כי כאשר הביא הקב"ה על המצרים המכות הכה אותם בכל חלקי העולם, שכמו שאמרנו שבאו עליהם מכות למטה ולמעלה ובחלל העולם, כך היו באים עליהם המכות בכל חלקי העולם גם כן, וחלקי העולם הם עשרה, והם עשרה חלקים שברא הקדוש ברוך הוא בששת ימי בראשית ולכל חלק אחד מאמר אחד בפני עצמו, והם עשרה מאמרות שבהם ברא עולמו, כי בראשית גם כן מאמר הוא כדאיתא במסכת ראש השנה {לב ע"א} ואף על גב שלא היו המכות באות עליהם כסדר מאמרות שבהם ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו מפני שכל אחד ואחד סדר מיוחד, וזה כי לענין הכאת המכה תמיד המכה שהיא מלמעלה יותר קשה ואין להביא מכה קשה ואח"כ שאינה קשה כל כך, ולפיכך היו עולים מלמטה למעלה וזה שגורם שנוי בסדר מאמרות. ומכל מקום תמצא מבואר שכל אלו המכות היו נגד העשרה מאמרות, וזה שתמצא במאמר האחרון {בראשית א'} ויאמר ה' הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וגו' לאכלה, וזהו המאמר העשירי שנתן השם יתברך לבעלי חיים פרנסתם ומזונם על ידי שהמזונות באכילתם שבים לדם, וכאשר הם דם מהם יתפרנס הבעל חי שישוב הדם חלק בשר ומן הדם יתפרנס הבעל חי והוא חיותו, ושנה הקדוש ברוך הוא מאמר הזה שיהא כל היאור דם, וכמו שהיה בטל להם המאמר אם היה חסר בריאת דם מה שראוי להיות פרנסתם, כן נחשב הפסד וקלקול כאשר היה תוספת דם שכל תוספת וכל גרעון שווה הוא.
הייתי רוצה להשתמש רק בשתי מכות – בכורות וחושך, כי מהם אני רוצה להוציא את עיקרה של מכת בכורות :
אם כן יוצא, שמכת בכורות באה כנגד הפס' "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ".
אומר המהר"ל – החשך הוא מכה אל מאמר יְהִי אוֹר. מכת בכורות ראשית אונם הוא נגד מאמר בְּרֵאשִׁית שהבכור ראשית לבאים אחריו, והוא נגד מאמר בְּרֵאשִׁית שהוא ראשית הבריאה גם כן ושניהם ראשית הם. וכמו שמכת בכורות שקולה נגד כל המכות, כך מאמר בראשית שקול נגד כל המאמרות שכן יש במדרשות.
עד כאן דברי המהר"ל.
אם אלה הדברים, בואו נעצור כאן ונחזור בחזרה לראשית הבריאה :
אדם הראשון נברא ביום השישי בשבוע, ועפ"י רוב המפרשים, באותו יום כבר נולדו קין והבל.
מחלוקת בחז"ל, בין הגמרא למדרש, כמה נולדו בלידת קין והבל:
הגמרא {מסכת סנהדרין לח} אומרת, שקין והבל נולדו כזוג תאומים. לעומת זאת, אומר המדרש {בראשית רבה, פרשה כב, אות ב} – אָמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: עָלוּ לַמִּטָּה שְׁנַיִם וְיָרְדוּ שִׁבְעָה, קַיִּן וּתְאוֹמָתוֹ, וְהֶבֶל וּשְׁתֵּי תְאוֹמוֹתָיו – כלומר חמישה .
הייתי רוצה לעמוד על דברי הפרקי דרבי אליעזר, כי הוא היסוד לכל מכת בכורות:
אומר הפרקי דרבי אליעזר {פרק כא} – רבי יוסי אומר: קין והבל תאומים היו, שנאמר {בראשית ד, א} ותהר ותלד את קין. בההיא שעתא אוסיפת למילד, שנאמר {שם, ב} ותוסף ללדת. והיה קין אוהב לעבוד אדמה לזרוע, והבל היה אוהב לרעות צאן, זה נותן ממלאכתו מאכל לזה וזה נותן ממלאכתו מאכל לזה. הגיע ליל יום טוב של פסח, אמר להם אדם לבניו: בליל זה עתידין ישראל להקריב קרבנות פסחים, הקריבו גם אתם לפני בוראכם. הביא קין מותר מאכלו קליות זרע פשתן, והביא הבל מבכורות צאנו ומחלבהן כבשים שלא נגזזו לצמר. ונתעב מנחת קין ונרצית מנחת הבל, שנאמר {שם ד} וישע ה' אל הבל ואל מנחתו. רבי יהושע בן קרחה אומר, אמר הקב"ה: אל יתערבו מנחת קין והבל לעולם, שמא חס ושלום יתערבו בְאֶרֶג בגד, שנאמר {דברים כב, יא} לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו. אפילו היא מרוכבת לא יעלה עליך, שנאמר {ויקרא יט, יט} וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ.
כותב הביאור פר אחד, לר' חיים פלאג'י – לא תלבש שעטנז ובגד כלאים לא יעלה עליך. דברים בגו כיונו בזה מלבד הפשט דקין הביא זרע פשתן והבל מצמר כדגמר אומר, הנה יש תוך תוכו, כדכתב הרב צמח דוד ס"א סדר בראשית בפסוק 'ואל קין ואל מנחתו לא שעה', דבקרבנו היה כלאים ואיהו גופיה דנוצר מאדם ונחש היה כלאים יע"ש, ולכך הביא הכא מתרי קראי. ומה שפירש מוה"ר ולא עוד אלא דכיון קין מפשתים דהוא גדל במצרים והוא מהכת של פרעה והבל על הגאולה ועל ק"פ שיצאו ברד"ו יע"ש, מה טוב דהתחיל קרא ויושע ה' אל הבל, כלומר {שמות יד, ל} וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם אל הבל דוקא וקין לא חפץ בויושע.
יוצא עפ"י דבריו, שמה שהביא לנו את {שמות יד, ל} וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם, היה בזכות {בראשית ד, ד} וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ – תחילת יציאת מצרים, התחילה בקין והבל !
נשאלת השאלה – איך נכנסו קין והבל ליציאת מצרים ?!
ישנו ביאור על פרקי דרבי אליעזר, לר' אליהו הכהן מאיזמיר שנקרא 'ולא עוד אלא' .
נשאלת השאלה – לקין יש את כל העולם מול העיניים – יש לו ענבים ויש לו תאנים, וחיטה וכו'. הולך קין, ומה מביא לקב"ה?! זירעוני פשתן – הדבר הירוד ביותר מפירות האדמה! כל העולם לפניך – אתה מביא לקב"ה זרעי פשתן ?! כל העצים לפניך ! בעיה בשבילך לקטוף רימון אחד ותאנה אחת ולשים בסלסלה ???
לעומתו, הבל הביא מבכורות צאנו ! את המובחר ביותר שיש בצאן ! הוא לא נגע בצאן, עד שהביא קודם כל לקב"ה את חלקו !
אם כן, מה מונח כאן ?
אומר הביאור 'ולא עוד אלא' – אמנם יובן עם האמור למעלה בפרק זה, משם עלו ונתייחסו כל דורת הצדיקים, ומקין עלו ונתייחסו כל דורות הרשעים המורדים והפושעים במרום, ואומרים אין אנו צריכים לטיפת גשמך, שנאמר {איוב כא, יד} ויאמר לאל סור ממנו. ע"כ. עוד דע שהמצרים היו מכת האומרים אין אנו צריכים טפת גשמיך, כדאיתא באותיות ר' עקיבא באות קו"ף אמר פרעה למשה ולאהרון אתם אומרים שאלוהיכם מוריד טל ומטר, הא כבר יש לי נילוס נהר שהוא יוצא מתחת עץ החיים ומימיו מתברכות , ע"כ לענייננו.
והנה בזה נבא לעניין, שאדם הראשון בצווי זה לבניו שיקריבו קרבנות בהיות ליל פסח שנגאלים ממצרים, רצה לבחון ולבדוק אם קין שממנו מתייחסים כל דורות המורדים במרום ואומרים לאל אין אנו צריכים לטיפת גשמיך, גם הוא בכלל וממנו יתחיל הכפירה, או הוא צדיק ומהנמשכים מזרעו ימשך הכפירה , והדבר זאת יבחן בהקרבת הקרבן על גאולתם של ישראל ממצרים, שאם יקריב קרבן בלב שלם אין הוא בכלל המורדים כהנמשכים ממנו. ובהיות קין דומה במזלו שהוא היה עתיד להיות אחד מהמצרים המשעבדים לישראל ועתיד משה להרגו בשם , כדלקמן בפרק זה וזה לשונו: אמר קין להקב"ה ולא עוד אלא יעמוד אחד בארץ ויזכיר את שמך הגדול ויהרגני, ע"כ. וזה מצינו במשה שהרג את המצרי בשם כדברי רז"ל {תנחומא, שמות י'}, וכמו שכתב האר"י הקדוש זלה"ה {שער מאמרי רשב"י משפטים} שמשה היה הבל והמצרי היה קין. לכן לא שמח בגאולתם של ישראל, כי אדרבא הוא מהמשעבדן ומהכופרים בהקב"ה כמאמר פרעה מי ה' {שמות ה, ב}, ולכן דרך בזיון הביא ממותר מאכלו כי רע ומר לו גאולתם של ישראל, ולרמוז על רשעותו שהוא כזרעו המורדים בהקב"ה כמצרים עצמן הביא זרע פשתן המתגדל במצרים על ידי נילוס, כדברי רש"י ז"ל פרשת בראשית{ב, יא} פישון הוא נילוס, דבר אחר פישון הוא מגדל פשתן שנאמר בישעיה אצל מצרים ובושו עובדי פשתים {ישעיה יט, ט}, ע"כ. באופן שהביא זרע פשתן, כלומר אני עתיד להיות מאותם היושבים במקום שמתגדל הפשתן לשעבד לישראל, ואם כן מה לי בהקרבת קרבן פסח על גאולתן, כי אדרבא, הוא היה מתאוה שישלימו שם ישראל ארבע מאות שנים של גלות בפועל, ולכן נתעב מנחת קין כי הבין הקב"ה כוונתו הרע. ויחר לקין, לא מצד בחינת שלא נתקבל מנחתו דברים כפשוטם, אלא חרא לו איך נתקבל מנחת הבל שמורה בזה על העתיד שעתידין ישראל לצאת בליל זה ברד"ו שנים, ולא נתקבל כוונתו שהיה מתאוה שישלימו שם ישראל הארבע מאות שנים, ולכן גזר שלא יתערב מנחת קין והבל לעולם. הרמז בזה שלא יוכלו ישראל, שהם זרעו של הבל, לשוב למצרים לעולם, כדכתיב לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד {דברים יז, טז}. ולזכירת הדבר צוה שלא יתערבו פשתן שהיה מנחתו, שרצה שישעבדו במקום שגדל הפשתן ארבע מאות שנים, עם צמר שהוא מנחת הבל הקדוש ששמח בגאולתם של ישראל ממקום העובדים לצמר, כי המצרים היו עובדים לׂשׂה, באופן שכוונת אדם הראשון בצווי הקרבנות אינו משום חיוב של מצוה כדי שיתחייב גם הוא , כי אם רמז לדבר ולבחון לקין כמדובר, והותר בזה כל הספקות.
רבותי, בואו נכנס לעומק הדברים, ביסוד נפלא ביותר:
אומר רש"י {פרשת תולדות}, שכאשר נולדים תאומים – יש ראשון ליצירה, ויש ראשון ליציאה.
כותב רש"י – ואחרי כן יצא אחיו וגו'. שמעתי מדרש אגדה הדורשו לפי פשוטו, בדין היה אוחז בו לעכבו, יעקב נצר מטפה ראשונה ועשו מן השניה, צא ולמד משפופרת שפיה קצרה, תן לה שתי אבנים זו תחת זו, הנכנסת ראשונה תצא אחרונה, והנכנסת אחרונה תצא ראשונה, נמצא עשו הנצר באחרונה יצא ראשון, ויעקב שנצר ראשונה יצא אחרון, ויעקב בא לעכבו שיהא ראשון ללידה כראשון ליצירה, ויפטור את רחמה, ויטול את הבכורה מן הדין.
אם כן, כאשר נולדים קין והבל כתאומים – מי יצא ראשון ???
קין. לכן קין ראשון ליציאה, והבל ראשון ליצירה.
במשך 2448 שנים, היה קין הבכור של העולם – איפה הוא היה הבכור של העולם ?
אומר דוד המלך: {תהילים עח, נא} וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּמִצְרָיִם רֵאשִׁית אוֹנִים בְּאָהֳלֵי חָם – זו מצרים.
מצרים נחשבת לראשית – איך ???
אם קין יצא ראשון, וקין הוא המייצג של מצרים – הוא המייצג של הפשתן – הוא המייצג של הנילוס – לכן מצרים הם הראשונים !
מי הבא אחריו ? הבל.
הבל הוא השני ליציאה, אבל הראשון ליצירה.
אם אלה הדברים, נוכל כעת להבין מה הולך כאן:
במשך 2448 שנים, החזיקו מצרים בבכורה של העולם.
אומר השל"ה הקדוש {פרשת בא, תורה שבכתב} – מצרים היתה ראש הכוחות בעולם.
כותב האור-החיים הקדוש בפרשת השבוע – כשם שיש כוח לבכור של הקדושה [=ישראל], כך יש כוח לבכור של הטומאה [=מצרים], כי זה לעומת זה עשה האלוקים.
אם ככה, נוכל להבין טוב מאוד:
במשך 2448 שנים, העולם מוחזק בידיו של קין, כי עדיין לא באה הבכורה של עם ישראל לידי ביטוי. אבל כעת מתברר למפרע, למה הקב"ה ברא את העולם;
אומר רש"י בתחילת ספר בראשית – בראשית ברא. אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו זכרונם לברכה בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו (ירמיה ב ג) ראשית תבואתו…
כל העולם הזה נברא, בשביל שני דברים – בשביל התורה שנקראה ראשית, ובשביל ישראל, שנאמר "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ".
עד שעם ישראל לא קיבלו את התורה, לא יצא לידי ביטוי ה – "בְּרֵאשִׁית בָּרָא" – שהכל המתין לשישי בסיון, שנאמר {א, לא} וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי – השישי בסיון, זה היום שבו הקב"ה עומד לתת את התורה לעם ישראל. עד אז, הכל היה עומד וממתין.
שולח הקב"ה את משה רבינו לפרעה ואומר לו: {ד, כב} וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל.
נשאלת השאלה – מה פירוש "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" ?
אמר הקב"ה לפרעה: "זה לא הולך ככה, עד עכשיו נתתי לך כי אתה מצאצאי קין שיצא ראשונה. אבל במהות, מי שבכור הוא מי שעבורו נברא העולם – "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" – בשביל ההוויה של העולם, שהיא התורה שנקראה ראשית, ובשביל ישראל שנקראו ראשית – זה עלה במחשבה, עוד לפני שקין יצא החוצה !
אם ככה, מי הראשון ליצירה ???
הראשון ליצירה הוא הבל, למרות שהראשון ליציאה הוא קין – ישראל באה לפני מצרים !
נכון שמצרים יצאה לפני ישראל. אבל ביצירה היה הבל קודם, לכן הוא הבכור !
מי ביטא את הדבר ??? יעקב אבינו, בזה שתפס ברגלו של עשו ואמר לו: "אמנם אתה יוצא ראשון. אבל אני לפניך, כי נוצרתי ראשון!"
הולך יעקב אבינו, וכדי להסיר כל טרוניה מידי עשו, אומר לו: "מכור לי את החלק שלך בבכורה" – אז הופך יעקב אבינו, להיות בכור מושלם.
כעת שולח הקב"ה את משה רבינו לפרעה כדי לומר לו – "תשמע, צריך לשחרר את עם ישראל !"
"למה ?"
"כי הם בכורות – בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל !"
אמר לו פרעה: "איך בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל ?! הרי קין יצא ראשון !"
אמר לו משה: "אתה צודק שהוא יצא ראשון, אבל הוא נוצר שני !"
חייב הקב"ה להודות עכשיו, על מכירת הבכורה של עשו ליעקב – כאן הודה הקב"ה "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" !
שאלנו – למה דוקא עכשיו הודה הקב"ה במכירת הבכורה ?
כי אם אתה שולח אותי לומר לפרעה לשחרר אותם, כי הם בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל, יגיד לי פרעה: "איך בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל?! הבכור הוא מי שיצא ראשון !", ואז אוכל לומר לו: "לא. הבכור הוא מי שנוצר ראשון !"
לכן אומר רש"י – בני בכרי. כאן חתם הקדוש ברוך הוא על מכירת הבכורה שלקח יעקב מעשו.
אם אלה פני הדברים, נוכל כעת להגיע למכת בכורות:
כותב השל"ה הקדוש בפרשת השבוע, אותו דבר מובא גם בשערי אורה:
מצרים עבדו לכל דבר שנקרא 'ראשית'. הם עבדו את הנילוס, כי הנילוס בא מהפישון, והפישון הוא הנהר הראשון שיוצא מעדן.
הם עובדים את מזל טלה, כי הוא המזל הראשון בגלגל המזלות והוא המזל של החודש הראשון – חודש ניסן.
מה עושה הקב"ה בעשרת המכות ?! מכה כל דבר שנקרא 'ראשון':
מתחיל במכת דם, והראשון שמוכה הוא הוא הנילוס.
נשאלת השאלה – למה דוקא אותו ראשון ?
כי הוא הראשית שלכם – הוא הדבר הראשון שאתם מאמינים בו !
באה מכת בכורות, ומה עושה ??? כל מי שהיה 'ראשון' בלילה הזה במצרים – קיבל מכה – כולל בכור בהמה.
ומתי יצאו ממצרים ???
אומר הרמב"ן – בט"ו לחודש ניסן – בשיאו של מזל טלה, כדי להראות שאין שום כוח למזל טלה !
אם אלה הדברים , נוכל להבין יסוד נפלא, שכותב לנו המהר"ל {גבורות ה', פרק נ"ז}:
אם הקב"ה פוגע בכל הראשיות, הולכים להחזיר בחזרה את כל ה- "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" – כנגד ישראל שנקראו ראשית, וכנגד התורה שנקראת ראשית – ומי מפריע ???
מפריע הבכור של מצרים – הוא קין, כי הוא יצא ראשון – לכן, במה פוגע הקב"ה ?! במכת בכורות, כדי להוציא לפועל את "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" – איפה הוא יוצא ???
בְ – "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" – בשביל ישראל שנקראו ראשית, ובשביל התורה שנקראת ראשית !
אומר לנו המהר"ל – קח את עשרת המכות ותראה – כל מכה, כנגד אמירה אחרת של הקב"ה. לשם מה ?
הרס הקב"ה את כל מה שהוא בנה בעשרה מאמרות. בכל מכה ממכות מצרים, הוא פגע באחד המאמרות. כל זה במטרה לבנות עולם חדש לקראת קבלת התורה – בשנת 2448 לבריאת העולם!
מתחילה כאן מהות חדשה של מכת בכורות – אין יותר בכורה לקין ! הבכורה היא להבל שנוצר ראשון ! אם כן, חוזרים בחזרה לנקודת ההתחלה של – "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ"
אומר הספר משכיל לשלמה – כעת תוכל להבין טוב מאוד, את מזמור קל"ו בתהילים:
מה אומר המזמור הזה ? מודים לקב"ה שברא את העולם – {א}הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: {ב} הוֹדוּ לֵאלֹהֵי הָאֱלֹהִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: {ג} הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים כִּי לְעֹלָם חַסְדּוֹ: {ד} לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת לְבַדּוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: {ה} לְעֹשֵׂה הַשָּׁמַיִם בִּתְבוּנָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: {ו} לְרֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: {ז} לְעֹשֵׂה אוֹרִים גְּדֹלִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: {ח} אֶת הַשֶּׁמֶשׁ לְמֶמְשֶׁלֶת בַּיּוֹם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ {ט} אֶת הַיָּרֵחַ וְכוֹכָבִים לְמֶמְשְׁלוֹת בַּלָּיְלָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ – כל זה, כנגד מכת חושך.
מגיעים למכה העשירית, שנאמר {י} לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
שאלנו – דוד המלך מדלג בבת אחת – מבריאת המאורות ועד לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם ?! איפה אדם הראשון ? איפה נח ? איפה אברהם אבינו ?
התשובה פשוטה מאוד – אומר לנו דוד המלך: "תשמע, כל מה שברא הקב"ה בעולם, כדי להוציא בחזרה את הראשית, של ראשית הבריאה"
אומר הנביא {ירמיה לג, כה} אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי – כל מה ששמתי שמש וירח, כל מה ששמתי מערכות של כוכבים – בשביל מה ??? בשביל התורה הקדושה ! אם אין את התורה הקדושה, אין תכלית לבריאה – לא צריך אותה !
בא דוד המלך ואומר: "הקב"ה ברא שמש וברא ירח וכוכבים. אבל כל זה ממתין ליום אחד" – מהו היום???
"לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" – למכת בכורות, שתחזיר בחזרה את הבכורה – למי ??? להבל !
אם ככה, מכת בכורות זו המכה שפותחת את קבלת התורה. ברגע שהבכורה מגיעה לעם ישראל, חוזרים בחזרה לנקודת הראשית של "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" – בשביל ישראל שנקראו ראשית, ובשביל התורה שנקראת ראשית – הגענו אל היעד המרכזי, שעבורו ברא הקב"ה את העולם.
אם אלה פני הדברים, נוכל לעמוד על עוד נקודה אחת שעומד עליה הכלי יקר, ובזה ליישב כמה מהשאלות ששאלנו:
אומרת התורה: {שמות יא, ד} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם: {ה} וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה.
אומר הכלי יקר – ומ"ש אני יוצא, היינו לומר לך שמתחילה יצא הקב"ה בעצמו כדי להפיל שר של מצרים, כי דבר זה אין כח ביד שום שליח או מלאך לעשותו, ואחר זה שלח ה' משחיתים בבכורי מצרים, לכך נאמר אני יוצא בתוך מצרים ולא אמר בתוך ארץ מצרים, ואח"כ אמר ומת כל בכור בארץ מצרים, אלא ודאי שיציאה ראשונה לא היתה בארץ כי אם בשמים. ובזה מתורץ כל קושית המפרשים כי איך אמרו על מכת בכורות אני ולא מלאך כו' והרי הכתוב אומר ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם.
לכן אומר כאן רש"י – ואתם לא תצאו וגו' . מגיד שמאחר שנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע, ולילה רשות למחבלים הוא, שנאמר (תהלים קד כ) בו תרמוש כל חיתו יער.
שאלנו – אבל הקב"ה יודע, והרי הוא יוצא ?!
אומר הכלי יקר – הקב"ה יצא להשחית את השר של מצרים, ולאחר שהוא הכה את שרם, אין כבר שום בעיה להרוג את המצרים כאן למטה.
אם ככה הבנו את כל המטרה של מכת בכורות. ולכן לא מופיעה המכה הזו כ"בכורות", אלא כ"מכת בכורות" – זו מכה בפני עצמה, ששימשה כהכנה לקראת קבלת התורה! כהכנה להחזרת הבריאה למצב של הראשית !
אם אלה הדברים, בע"ה נוכל להבין דבר נפלא:
אומר הנביא: {מיכה ז, טו} כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת – שזו תכך תהיה הגאולה העתידה.
כולנו יודעים, שעם ישראל נחשב לאומה הקטנה ביותר, והשנואה ביותר מבין כל האומות. ובתוך עם ישראל – לומדי התורה הפכו להיות השנואים ביותר בקרב עם ישראל. אבל כל זה, יתהפך כפי שהיה במכת בכורות !
אומר הנביא ישעיהו {ס, כב} הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה. אומר דוד המלך בתהילים: {פט, כח} אַף אָנִי בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ עֶלְיוֹן לְמַלְכֵי אָרֶץ.
כשתבוא הגאולה הקרובה במהרה בימינו, הכל יתהפך – כולם יכירו וידעו כוח מלכותו של הקב"ה – ש"בְּרֵאשִׁית בָּרָא" – בשביל ישראל שנקראו ראשית. אבל ישראל לבד לא מספיק, אלא בשביל התורה שנקראת ראשית – היא העיקר שבעיקרים, ומבלעדי התורה – אין לנו כלום !
יזכנו הקב"ה, שבקרוב ממש, נזכה לקבל פני משיח צדקנו במהרה בימנו אמן ואמן !!!
פרשת בא – קדושת התפילין – שנת תשע"ו.
פרשת השבוע שנקרא בע"ה בשבת זו, פרשת בא. פרשת בֹא, מוכרת לנו מדברי רש"י בתחילת חומש בראשית:
אומר רש"י {בראשית א, א} – בראשית אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל …
אומר המהר"ל {גור אריה}, שהתורה נקראת 'תורה' מלשון 'הוראה' – כעין ספר הוראות. וההוראות הראשונות שניתנו לעם ישראל, היו בפרשת בֹא, שכן המצוה הראשונה שנצטוו היתה {יב, ב} הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.
פרשת השבוע, היא פרשה שבה מתחילה התורה לצוות אותנו במצוות. מונה הפרשה עשרים מצוות – תשע מצוות 'עשה', ואחת עשרה מצוות 'לא תעשה'.
המצוה הראשונה היא קידוש החדש, וממנה עוסקת התורה במצוות הקשורות לפסח – הן בפסח מצרים והן בפסח דורות.
עשרים המצוות מסתיימות בשתי מצוות –'מצות קדושת פטר חמור' ומצות 'פדיון פטר חמור'.
הייתי רוצה לעסוק היום במצוה המנויה בפרשה, אך איננה מנויה במוני המצוות בפרשה.
כאשר מונה ספר החינוך את המצוות בפרשה, הוא מתחיל מְ – "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים" ומסיים בְ – {לד, כ} "וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה".
ישנה מצוה בפרשה, שאיננה כתובה במוני המצוות, אך היא מצוה שמוני המצוות מונים אותה בפרשת 'ואתחנן' – מצות הנחת תפילין.
מצות הנחת תפילין מופיעה בסוף הפרשה, בתוך שתי פרשיות שאמר לנו משה רבינו – 'קַדֶּשׁ', 'וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ'.
אומרת התורה, בסוף הפרשה: {יג, ט} וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ וגו' … {שם טז} וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ וגו'.
בחומש דברים, מביאה התורה פעמיים נוספות את מצות הנחת התפילין – בפרשת ואתחנן, שנאמר {דברים ו, ח} וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ: {ט} וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ, ובפרשת עקב נאמר {יא, יח} וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם.
סדר הפרשיות – 'קַדֶּשׁ', 'וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ', 'שְׁמַע', 'וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ' – הוא סדר פשוט וברור מאוד. הקב"ה הוציאנו ממצרים, פדה אותנו מבית עבדים ולקח אותנו לו לעם – לכן כעת הוא יכל לצוות אותנו על ענייני שמירת המצוות.
אומרת התורה בפרשת יתרו {כ, ב} אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.
אומר רש"י – אשר הוצאתיך מארץ מצרים. כדאי היא ההוצאה שתהיו משעבדים לי.
פרשת קדש, עוסקת במצוות הנגזרות מיציאת מצרים, כמו איסור אכילת חמץ, בל יראה ובל ימצא, קרבן פסח, מצה .
פרשת 'וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ', עוסקת בכל הקשור למכת בכורות . כל הבכורות נתקדשו, כולל פטר חמור.
ממילא, אם הקב"ה הכה את הבכורות במצרים והוציא אותנו משם, הפכנו להיות עבדים לקב"ה, ויש לכך משמעות – 'שְׁמַע', 'וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ'. זו המשמעות הנגזרת מהפרשיות 'קַדֶּשׁ', 'וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ'.
לכן זהו סדר הפרשיות של קבלת עול מלכות שמים: 'קַדֶּשׁ', 'וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ', 'שְׁמַע', 'וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ', כפי שמסביר הרמב"ן ועוד מפרשים נוספים.
נשאלת השאלה – מתי הניחו בני ישראל, לראשונה, תפילין ?
לכאורה, עפ"י מה שנראה, זה היה כאשר הגיעו למדבר. לאחר מעמד הר סיני – או שהניחו שתי פרשיות: 'קַדֶּשׁ', 'וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ' – משום שְ – 'שְׁמַע' וְ – 'וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ' נאמר רק בחומש דברים, וחומש דברים נאמר למשה רבינו רק מראש חודש שבט ועד יום מותו, שנאמר {דברים א, א} אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וגו' – מתי הוא דיבר ? {שם ג} בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ – הוא חודש שבט, אז התחיל משה רבינו לבאר את התורה, במשך שלשים ושבעה ימים.
אם כן, יתכן שבמשך ארבעים שנה הניחו עם ישראל תפילין רק עם שתי פרשיות, כיון שבאותו זמן עדיין לא נאמרו להם פרשיות 'שְׁמַע' וְ – 'וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ'. או אם ניקח את דברי הגמרא {מסכת חגיגה ו, א-ב} – דתניא: ר' ישמעאל אומר כללות נאמרו בסיני הרבה מצוות נאמרו למשה בסיני רק בכללותן, בלי לפרש לו את פרטי דיניהן ופרטות באהל מועד ופרטי המצוות ההן נתפרשו למשה לאחר שהוקם המשכן. ור' עקיבא אומר: כללות ופרטות כללותן וכל פרטיהן של כל המצוות כולן נאמרו בסיני, ונשנו חזר ה' וצוה עליהם שנית באהל מועד; ונשתלשו נאמרו פעם שלישית ע"י משה בערבות מואב – אז יכל להיות שכבר שם נאמרו להם שתי הפרשיות של 'שְׁמַע' וְ – 'וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ', ויכלו להניח תפילין עם ארבע פרשיות. אבל מצאתי מציאה, בספר אוצר התפילות:
כותב אוצר התפילות {סדר הושענות} – ומתי התחילה מצות תפילין לנהוג בישראל, אמר הגאון ר' יהושע ליב דיסקין ז"ל מבריסק, שתיכף אחר שגמרו לאכל את פסחיהם ונשאר להם זמן רב עד שעת יציאתן אמר להם משה פרשת 'קדש לי כל בכור' והזהירם על מצות תפילין והיה לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך והם הלכו תיכף ועשו להם תפלין מעורות הפסחים וגידיהם, ומאז והלאה היו הולכין מוכתרין בתפליהם כל זמן מצותן. ולפי דעתו ז"ל, זהו שיסד הפייטן כאן יקרך עמם מעבירים הם התפילין כמו שדרשו רבותינו {מגילה טז ע"ב}: ויקר אלו תפלין, כי בזכות התפלין נצולו משטף מים רבים.
הייתי רוצה לשאול שאלה:
הקב"ה נתן לנו את התורה בהר סיני ואיתה גם את עשרת הדיברות. לאחר מכן, כמעט במשך שנה שלימה, היו עם ישראל למרגלות הר סיני ושמעו ממשה רבינו בכל יום הלכות.
אומרת הגמרא {מסכת עירובין נד, ב} – ת"ר כיצד סדר משנה? משה למד מפי הגבורה נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו. נסתלק אהרן וישב לשמאל משה, נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן. נסתלקו בניו, אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן. רבי יהודה אומר: לעולם אהרן לימין משה חוזר. נכנסו זקנים ושנה להן משה פירקן. נסתלקו זקנים, נכנסו כל העם ושנה להן משה פירקן. נמצאו ביד אהרן ארבעה ביד בניו שלשה וביד הזקנים שנים וביד כל העם אחד. נסתלק משה ושנה להן אהרן פירקו. נסתלק אהרן שנו להן בניו פירקן. נסתלקו בניו שנו להן זקנים פירקן. נמצא ביד הכל ארבעה.
אם כן, כאשר אנו מוצאים שנאמרה הלכה או דין לפני מתן תורה, מיד שואלים חז"ל – למה ? על מה המהירות ?
הענין נמצא בעיקר, בפרשת שבוע הבא – פרשת בשלח, כאשר הגיעו עם ישראל למרה, נאמר בתורה {טו, כה} שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ .
אומר רש"י – שם שם לו. במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת ופרה אדמה ודינין.
נשאלת השאלה – מה היתה הדחיפות הגדולה, לתת להם את ארבעת המצוות האלה במרה ?!
את השבת הם כבר קיימו במצרים כפי שאומרים חז"ל:
אומר המדרש{שמות רבה, פרשה א, אות כח} – וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם, רָאָה שֶׁאֵין לָהֶם מְנוּחָה, הָלַךְ וְאָמַר לְפַרְעֹה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֶבֶד אִם אֵינוֹ נָח יוֹם אֶחָד בַּשָּׁבוּעַ הוּא מֵת, וְאֵלּוּ עֲבָדֶיךָ אִם אֵין אַתָּה מֵנִיחַ לָהֶם יוֹם אֶחָד בַּשָּׁבוּעַ הֵם מֵתִים. אָמַר לוֹ לֵךְ וַעֲשֵׂה לָהֶם כְּמוֹ שֶׁתֹּאמַר, הָלַךְ משֶׁה וְתִקֵּן לָהֶם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לָנוּחַ.
מצות דינין, נצטוו עליה כבר בני נח. זאת היתה הסיבה ששמעון ולוי הרגו את תושבי שכם, כפי שמבאר בהרחבה הרמב"ן {פרשת וישלח לד, יג}: "… ורבים ישאלו ואיך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי והרב השיב בספר שופטים (רמב"ם הלכות מלכים פי"ד ה"ט) ואמר שבני נח מצווים על הדינים והוא להושיב דיינין בכל פלך ופלך לדון בשש מצות שלהן ובן נח שעבר על אחת מהן הוא נהרג בסייף ראה אחד שעבר על אחת מהן ולא דנוהו להרגו הרי זה הרואה יהרג בסייף ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו…".
מצות כיבוד אב ואם – מה כ"כ חשוב כעת לצוות אותם על זה במרה ?
מצות פרה אדומה – למאן דאמר שבאה לתיקון חטא העגל – עדיין לא עשו את העגל – א"כ, מה כ"כ חשוב לצוות עליה כאן?
ישנו מושג שנקרא 'פרומו' – לפני שנותנים את ה'מופע הגדול', מקדימים לו טעימה קצרה. התורה מחולקת לשלשה חלקים – עדויות, משפטים וחוקים.
החלק של 'עדויות', כולל בתוכו את השבת, פסח וכד'. שכן בפסח אנו מעידים, שהקב"ה הוציא אותנו ממצרים. בשבת אנו מעידים, שהקב"ה ברא את העולם בששת ימי המעשה וביום השביעי שבת.
החלק של ה'משפטים', כולל בתוכו את המצוות ה'שכליות' – שהשכל האנושי מבין אותם – וזו מצות כיבוד אב ואם.
החלק של ה'חוקים', כולל בתוכו את המצוות שלא תמיד השכל מבין אותם – ולהם שייכת מצות פרה אדומה.
א"כ, בחר הקב"ה שלש מצוות, שכביכול, מייצגות את התורה 'בקטן' – כהכנה למתן תורה.
כל אחד שואל את עצמו – מה כ"כ דחוף כעת, לצוות על מצות התפילין ?
שאלה נוספת שיש לשאול:
בפרשת' וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ', אומרת התורה {שמות יג, טז} וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה. ובפרשת 'קַדֶּשׁ' נאמר {יג, ט} וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ.
אומר האור החיים הקדוש – והיה לאות על ידכה וגו'. רבותינו ז"ל (מנחות ל"ז) אמרו ידכה יד כהה שהוא יד שמאל, וצריך לדעת מדוע לא בחר ה' ביד ימין לעשות בו המצוה כי הוא המשובח, ורבותינו אמרו (שם) להיותו מכוון כנגד הלב שבצד שמאל, ודבריהם אמת, אלא שנראה לי לתת טוב טעם כי הכתוב עצמו נתן טעם הדבר במה שכתב כי בחוזק יד, כי יש לך לדעת כי האדון ברוך הוא יש במדותיו ב' בחינות, הא' תקרא יד הגדולה, והא' תקרא יד החזקה, היד הגדולה היא צד החסד והטוב, והיד החזקה היא הגבורה המשלמת לעושה רעה כרעתו, והנה בהוצאת ישראל ממצרים נטה ה' יד החזקה והכה שונאיו עשר מכות, אשר לזה גמר אומר האדון שתהיה הנחת תפילין בכתיבת זכרון ביד כהה שלנו שהיא דוגמת יד החזקה המוציאה אותנו ממצרים, וזה שאמר הכתוב כאן כי בחוזק יד ונכון. והגם שמצינו שאמר בהרבה פעמים יד הגדולה זו הסכמת מדת הרחמים למדת הדין אבל עיקר המשפט יד החזקה יתכנה.
נשאלת השאלה – מה מונח בזה, שמניחים דוקא ביד הכהה ?
אומרת הגמרא {מסכת מנחות לו, א} – תנא כשהוא מניח תפילין, מניח תחילה תפילין של יד ורק אחר כך מניח את של ראש. וכשהוא חולץ אותן, חולץ של ראש ואחר כך חולץ של יד. בשלמא מובן למה אמרה הברייתא שכשהוא מניח תפילין, מניח תחילה תפילין של יד, ואח"כ מניח של ראש, משום דכתיב {דברים ו-ח} וקשרתם לאות על ידך והדר ורק אח"כ: והיו לטוטפת בין עיניך מדברי הפס' משמע, שהנחת תפילין של יד קודמת להנחת תפילין של ראש. אלא אבל הוראתה השניה של הברייתא, שכשהוא חולץ תפילין, חולץ תחילה תפילין של ראש ואח"כ חולץ של יד, מנלן מנין לנו דבר זה ? אמר רבה: רב הונא אסברא לי הסביר לי את הדבר כך: אמר קרא נאמר בפס': והיו לטוטפת בין עיניך. המילה 'והיו' לשון רבים, רומזת לשתי התפילין, של יד ושל ראש; ומשמע שכל זמן שהתפלין מונחות בין עיניך, דהיינו: כל זמן שאתה מניח תפילין של ראש, יהו שתים שתי התפילין תהיינה מונחות עליך, גם התפילין של יד. כדי לקיים זאת, בהכרח יש לחלוץ תחילה את התפילין של ראש.
נשאלת השאלה – ולמה לא מניחים של ראש לפני של יד ?
מספר הירושלמי {סנהדרין פ"ו ה"ו} – תרין תלמידין הוו שני תלמידים היו באשקלון, אכלין כחדא ושתין כחדא ולְעָיֵין באורייתא כְּחדא אכלו כאחד, שתו כאחד, ולמדו תורה כאחד מית חד מינון ולא אִתְגָמַל חסד מת אחד מהם, ולא נהגו בו כבוד הראוי. באותו יום מִי מת בר מְעֵיין והוא היה מוכֵס רשע ובטילת כל מדינתא מִיגְמָלִינֵיה חסד ובטלו כל העם ממלאכתם לגמול לו חסד. שָרִי ההוא תלמידא בכי ואמר: וָוי דילמא לית לשונאי ישראל כלום התחיל אותו תלמיד, החבר של הנפטר, לבכות ואמר אולי אין זכות לשונאיהם של ישראל שלא יודעים למי לגמול חסד. איתחמי ליה בְּחִילְמֵיה נראה לו חברו בחלום ואמר, לא תיבזי בְּנֵי מָרֵיך אל תבזה את אותו מוכס, כי, דין עבד זכו ואזל בָּה זה עשה זכות אחת וקיבל את שכרו שנהגו בו כבוד רב במיתתו ובזה קיבל את שכרו, וְדִין עבד חד חובה ואזל בָּה וזה, התכוון על עצמו, עשה עבירה אחת וקיבל את עונשו. ומה חובה עבד איזו עבירה עשה? הרי חס דלא עבד חובה מן יומוי הרי הקב"ה חס עליו ושמר אותו שלא יעשה עבירה מימיו! אלא זימנא חדא פעם אחת הקדים תפילין של ראש לתפילין של יד ועל זה נענש שלא השתתפו בהלווייתו. ומה זכו עבד בר מְעֵיין מוכֵס ואיזו מצוה עשה אותו מוכס בר מעין? הרי חס ליה דלא עבד זכו מן יומוי הקב"ה כביכול שמר עליו שלא יעשה מצוה מימיו! אלא זימנא חדא עבד אריסטון לְבּוּלְבּוּטִייָא ולא אתון פעם אחת עשה סעודה עם עבדיו והם לא הגיעו, אמר אותו מוכס: יֵיתוּן מַסְכִּינֵי וייכלוניה דְלָא ליקלקל יבואו עניים ויאכלו מאותו אוכל שהרי בין כך יתקלקל. ובזכות מצוה זו, זכה לכבוד. ואית דמרין ויש אומרים שהמצוה שהוא עשה היא הוה סגי באורחא והוה תחות שִׂיחֵה חד עגול ונפל, ונַסְתֵיה חד מסכן ולא מר ליה מִידֵי בגין דלא מְסָמְקָא אָפּוׂי היה מהלך בדרך וככר לחם היה תחת ידו, ונפל הלחם ובא עני ולקח את הלחם, ולא אמר לעני כלום כי לא רצה לביישו.
אם כן למדנו, עד כמה הקדמת תפילין של ראש לשל יד חמורה.
לגבי הסרת התפילין, הדין הוא– קודם של ראש ולאחר מכן של יד.
נשאלת השאלה – למה ?
שאלה נוספת שיש לשאול:
בתפילין של יד, ישנם ד' פרשיות הכתובות על קלף אחד המונחים בבית אחד. לעומת זאת, בתפילין של ראש ישנם ד' פרשיות נפרדות, שכל פרשה כתובה על קלף נפרד, וכל אחד מוכנס לבית בפני עצמו בתוך התפילין של ראש.
נשאלת השאלה – מה פשר החלוקה הזאת ?
שאלה נוספת שנשאלת:
בתפילין של ראש יש לנו שי"ן – מצד ימין עם ג' ראשים, ומצד שמאל שי"ן עם ד' ראשים.
נשאלת השאלה – מדוע הצטווינו לכתוב שי"ן של ד' ראשים, מה מונח בזה ?
יש אומרים – כנגד שלשת האבות וארבעת האימהות . ויש אומרים – כנגד שבט גד.
אומרת התורה {דברים לג, כ} וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד.
אומר רש"י – וטרף זרוע אף קדקד. הרוגיהן היו נכרין, חותכים הראש עם הזרוע במכה אחת.
כותב הגר"א {קול אליהו, וזאת הברכה, אות קל"ב} – בפסוק ולגד אמר וגו' טרף זרוע אף קדקוד. פירש"י: הרוגיהם היו ניכרין שהיו חותכים הראש עם הזרוע במכה אחת, והנה לכאורה לאיזה ענין מספר זאת ומה רבותא משמיענו שהיו יכולים לעשות כזאת ? ויש לבאר עפ"י רמז דהנה אמרו חז"ל {מנחות דף ל"ו ע"א} דהיסח הדעת והפסק בין תפילין של יד לתפילין של ראש עבירה הוא בידו וחוזר עליה מערכי המלחמה, לכן מספר כאן, לרמז שבידיהם לא היה אף העוון הזה, לכן היה אצלם מדה כנגד מדה, לטרוף הזרוע אף קדקוד בבת אחת בלי הפסק, להתבונן כי הוא מחמת שלא הפסיק בין תפילין של יד לתפילין של ראש, ולכן נאמר עליו {בראשית מט, יט} גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵב, דישובו מהמלחמה עם כל גדודיו אגודים ביחד.
עוד נאמר, שהיות ושבט גד היו מיוחדים במצות תפילין, זכו שהנציחו את שמם על התפילין – ג כנגד ג' רגליים של שי"ן אחת, ד כנגד ד' רגליים של שי"ן שניה.
אם אלה הם פני הדברים, נוכל להתקדם:
למי ששם לב, התפילין סובבים אותנו בשי"נים ובשביעיות.
סובבים אותנו בשי"נים משני צִדֶי התפילין. יש הנוהגים, שגם על הזרוע קושרים את הרצועות בצורת שי"ן. ויש הנוהגים לקשור את הרצועות על כף היד בצורת שי"ן.
בנוסף לשי"נים, יש לנו גם שביעיות – שבעה קוים בתפילין של ראש – ג' בשי"ן אחת וד' בשנייה. שבעה נוספים, בשבע הכריכות שכורכים על הזרוע. בנוסף, בפרשיות הנמצאות בתוך התפילין של יד, כתובות הפרשיות בשבע שורות {בתפילין של ראש בארבע שורות}.
אם אלה הם פני הדברים, בואו נתקדם:
אברהם אבינו יוצא למלחמה כנגד ארבעת המלכים. הוא מציל את כל האנשים שנלקחו בשבי, מציל את כל הרכוש של סדום, וחוזר לביתו.
מגיע אליו מלך סדום, ויש לו בקשה: {יד, כא} וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ.
אומר לו אברהם אבינו:{שם, כב} הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: {כג} אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם.
אומרים חז"ל בגמרא {מסכת סוטה יז, א. חולין פט, א}– דרש רבא: בשכר שאמר אברהם אבינו{בראשית יד-כג} אם מחוט ועד שרוך נעל, זכו בניו לב' מצות: חוט של תכלת ורצועה של תפלין.
נשאלת השאלה – מה הקשר בין הדברים שאמר אברהם אבינו, לבין המצוות שבהם זכו בניו ?
ישנו רעיון שמובא בדברי ר' עקיבא איגר, בביאורו לשולחן ערוך {הלכות הנהגות אדם בבקר, ט"ז סק"ג}:
אומרת הגמרא {מסכת שבת סא, א} – דאמר ר' יוחנן: כתפילין כך מנעלין. מה תפילין בשמאל אף מנעלין בשמאל.
אומר ר' עקיבא איגר – דחשיבות תפילין הוא בקשירה – ראיתי בספר עמק המלך פ' לך לך טעם לשבח עפ"י מ"ד דחז"ל חולין פ"ט: בשכר שאמר אברהם אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לב' מצות , חוט של תכלת ורצועות של תפילין, מש"ה כיון דזכו לתפילין נגד שאמר עד שרוך נעל, ניתן חשיבות לשרוך נעל לקשור תחלה בשמאל שקושרים בו תפילין.
בא המשך חכמה {פרשת לך לך}, ואומר דבר נהדר – ובחולין {פח, ב} בשכר שאמר אברהם אבינו 'אם מחוט ועד שרוך נעל', זכו בניו לשתי מצוות, לחוט של תכלת ורצועה של תפילין. ויתכן, שבתפילת שחרית שאברהם תיקנה {ברכות כו, ב}, כל ישראל מלובשים בתפילין וטלית גדול משום זה.
כדי להיכנס לעומק הדברים, נקרא תחילה קטע מפס' בספר תהילים:
אומר דוד המלך: {תהלים א, ב} כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה.
אומר המדרש {שוחר טוב בתהלים, מזמור א} – כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ. שכל מי שעוסק בתורה, הקב"ה עושה לו חפציו, שנאמר כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ. ר' אליעזר אומר: אמרו ישראל לפני הקב"ה, ריבונו של עולם, אנו רוצים להיות יגיעים בתורה יומם ולילה, אבל אין לנו פנאי. אמר להם הקב"ה: קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאילו אתם יגיעים לילה ויום.
ראיתי פעם באחד המפרשים, שרוב העבודות של התָנָאִים לא היו עבודות שהצריכו חשיבה מיוחדת – אחד היה סנדלר … אחד היה נפח … אחד חקלאי … אחד רועה צאן וכו' – למה אף אחד לא היה רואה חשבון ?
פשוט מאוד, כי לצורך ראיית חשבון נדרש 'להפעיל' את הראש – הראש צריך להיות עסוק. אבל הם לא חיפשו עבודה כזאת, משום שהראש שלהם היה עסוק כל היום בדברי תורה ! ואם ככה, הם חיפשו עבודה שתעסיק רק את הידיים, והשכל יהיה דבוק בקב"ה!
לכן אם אתה סנדלר – זו עבודה מעולה, כי אתה גם לא יכל לדבר, כי הפה שלך מלא מסמרים ☺ וממילא, הראש שלך יכל לעסוק רק בתורה ! לכן גם לא תמצאו תנאים, שהיו עובדים בהייטק ☺
ממשיך המדרש – ר' יוחנן אמר: מקרא מלא הוא, והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך. ר' יהושע אומר מה שאמר ר' אליעזר פרט הוא ללילות, שאין מצות תפילין מתקיימת אלא ביום, שנאמר ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה לכן בלילה שהוא לאו זמן תפילין, חייב האדם לשבת ולעסוק בתורה !
אם אלה הדברים, הייתי רוצה לגשת ולהבין מה הכוח שמונח בתפילין, ששקול כנגד התורה הקדושה:
אומרת הגמרא {מסכת ראש השנה יז, א} – פושעי ישראל בגופן מאי ניהו מי הם הנקראים 'פושעי ישראל בגופן'? אמר רב: קרקפתא דלא מנח תפלין ראש שלא מניח תפילין.
אדם שלא לקח ארבעת המינים בידיו מעולם, לא נקרא 'פושע ישראל בגופו' וכך גם על כל מצוות התורה לא נאמר כך, מלבד התפילין.
נשאלת השאלה – אם כן, מה מונח במצות התפילין שנאמר על מי שלא מניח אותם 'פושע ישראל בגופו' ?
אומר הבן יהוידע – היות והתפילין הם חותם של עבדות, לכן אדם שלא מניח תפילין, כביכל, אינו מקבל על עצמו להיות עבד לקב"ה, ולכן הוא נקרא 'פושע ישראל בגופו'.
התפילין הם המקור להלכה, שהנשים פטורות ממצות 'עשה' שהזמן גרמא.
אומרת הגמרא {מסכת קידושין לה, א} – אמר רבא: פפונאי ידעי לה לטעמא דהא מילתא אנשי פפונא [שם מקום], היינו התלמידים הבאים משם, יודעים טעמו של דבר, ומנו ומי הוא זה? למי הכוונה בכינוי 'פפונאי'? רב אחא בר יעקב שהיה דר בפפונא, וכך אמר רב אחא: אמר קרא נאמר בתורה לגבי מצות תפילין {שמות יג-ט} והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך, הרי שהוקשה כל התורה כולה בפס' זה (שנאמר בו 'למען תהיה תורת ה' בפיך') לתפילין, ויש ללמוד מהיקש זה: מה תפילין מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות ממנה, אף כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות.
ניקח דוגמא נוספת:
אומרת הגמרא {מסכת שבת קח, א} – וזו שאילה ששאל ביתוסי אחד את ר' יהושע הגרסי: מניין המקור מן המקרא לכך שאין כותבין תפילין על עור של בהמה טמאה? השיב לו רבי יהושע: דכתיב {שמות יג-ט} למען תהיה תורת ה' בפיך ודורשים מפס' זה שהתפילין, שתורת ה' כתובה בהם, חייבים להיות מדבר המותר בפיך מבהמות טהורות שמותר לך לאכלן. הקשה הביתוסי: אלא מעתה על גבי עור נבלות וטרפות של בהמות או חיות טהורות אל יכתבו, שהרי אף הן בשרן אסור באכילה! מדוע נאמר בברייתא שעל עורותיהן של אלה אפשר לכתוב? א"ל ר' יהושע: אמשול לך משל למה הדבר דומה? לשני בני אדם שנתחייבו הריגה למלכות; אחד הרגו מלך ואחד הרגו איספקליטור שר הטבחים של המלך. איזה מהן משובח? הוי אומר: זה שהרגו מלך בעצמו משובח יותר! אף כאן נבילות וטרפות שמתו בידי שמים משובחות יותר מבהמות שנשחטו בידי אדם; ואם כותבים תפילין על גבי עור של בהמות וחיות שנשחטו, מכל שכן שכותבים על גבי עור של נבילות וטריפות! חזר והקשה הביתוסי: אלא מעתה לפי דבריך שנבילות וטריפות משובחות יותר מאלה שנשחטו, יאכלו! אמר ליה ר' יהושע: התורה אמרה {דברים יד-כא} לא תאכלו כל נבלה ואת אמרת יאכלו?! א"ל קאלוס.
כותב המגן אברהם – ומכאן סמך לכל התורה כולה, שכל דבר שבקדושה צריך להיות מן המותר בפיך.
איפה זה בא לידי ביטוי ? השופר צריך להיעשות מן המותר בפיך, דהיינו מן הבהמה המותרת. וכן גם הנעל המיועדת לחליצה, צריכה להיות מעור בהמה המותרת.
בואו נלמד הלכה נוספת:
אומרת הגמרא {מסכת שבת מט, א} – א"ר ינאי: תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים. מאי היא מה פירוש 'גוף נקי'? אביי אמר: שלא יפיח בהן. רבא אמר: שלא יישן בהן. ואמאי קרי ליה ולמה קוראים לו בעל כנפים? שפעם אחת גזרה מלכות רומי הרשעה גזירה על ישראל שכל המניח תפילין ינקרו את מוחו שהוא מקום הנחת התפילין של ראש, והיה אלישע מניחם למרות הגזירה ויוצא לשוק. ראהו קסדור אחד מין פקיד רומי. רץ אלישע מפניו ורץ אחריו הקסדור, וכיון שהגיע הקסדור אצלו נטלן מראשו ואחזן בידו. אמר לו: מה זה בידך? אמר לו: כנפי יונה. פשט את ידו ובדרך נס נמצאו כנפי יונה, לפיכך קורין אותו אלישע בעל כנפים.
נשאלת השאלה – איפה מביאה הגמרא, שאלישע בעל כנפיים היה בעל גוף נקי ?!
אומר תוספות – כאלישע בעל כנפים. להכי נקט אלישע דמסתמא כיון שנעשה לו נס בתפילין היה זהיר בהן והיה לו גוף נקי.
אני רוצה לשאול שאלה:
אם אדם רוצה לקיים מצות אכילת מצה, אבל יש חשש שיפיח תוך כדי אכילה – האם הוא יאכל מצה ???
ודאי שאוכל !
אדם רוצה לקחת ארבעת המינים בסוכות, אבל יש לו כאבי בטן ויש חשש שיפיח תוך כדי הנטילה – האם נוטל את ארבעת המינים ???
ודאי שכן !
אדם רוצה להתעטף בציצית וחושש שמא יפיח בזמן שהוא עם הציצית – יתעטף או לא ???
ודאי שכן !
אם כן, מה מונח במצות התפילין ששונה מכל שאר המצוות ???
שאלה נוספת:
כל ילד היודע לקיים מצוה – נותנים לו לקיימה: ילד היודע להתעטף בציצית – נותנים לו להתעטף. ילד היודע לנענע ארבעת המינים, אביו קונה לו ארבעת המינים.
המצוה היחידה שאין בה חובת חינוך, היא מצות התפילין – לא נותנים לילד בגיל עשר להניח תפילין כדי שיתחנך במצוה – ולא לבן אחת עשרה ולא לבן שתים עשרה, אלא רק לילד הסמוך לגיל שלש-עשרה !
נשאלת השאלה – מה קרה, לא צריך לחנך את הילד במצוה ?!
כדי להסביר את הדברים, אני רוצה לעמוד על יסוד נפלא שמקורו בדברי השפת אמת {פרשת בא, שנת תרנ"ו}:
כותב מרן השולחן הערוך {או"ח סימן כה – דיני תפילין בפרטות, ס"ה} – יְכַוֵּן בַּהֲנָחָתָם שֶׁצִּוָּנוּ הָקָּבָּ"ה לְהָנִיחַ אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם יִחוּד שְׁמוֹ וִיצִיאַת מִצְרַיִם עַל הַזְּרוֹעַ כְּנֶגֶד הַלֵּב, וְעַל הָרֹאשׁ כְּנֶגֶד הַמֹּחַ, כְּדֵי שֶׁנִּזְכֹּר נִסִים וְנִפְלָאוֹת שֶׁעָשָׂה עִמָּנוּ, שֶׁהֵם מוֹרִים עַל יִחוּדוֹ וַאֲשֶׁר לוֹ הַכֹּחַ וְהַמֶּמְשָׁלָה בָּעֶלְיוֹנִים וּבַתַּחְתּוֹנִים לַעֲשׂוֹת בָּהֶם כִּרְצוֹנוֹ, וִישַׁעְבֵּד לְהָקָּבָּ"ה הַנְּשָׁמָה שֶׁהִיא בַּמֹּחַ וְגַם הַלֵּב שֶׁהוּא עִקַּר הַתַּאֲווֹת וְהַמַּחְשָׁבוֹת, וּבָזֶה יִזְכֹּר הַבּוֹרֵא וְיַמְעִיט הֲנָאוֹתָיו וְיָנִיחַ שֶׁל יָד תְּחִלָּה וִיבָרֵךְ לְהָנִיחַ תְּפִלִּין, וְאַחַר כָּךְ יָנִיחַ שֶׁל רֹאשׁ וְלֹא יְבָרֵךְ כִּי אִם בְּרָכָה אַחַת לִשְׁתֵּיהֶם.
אומר הגר"א וקדם לו האר"י הקדוש – לכן בתפילין של ראש, ישנם ארבע פרשיות בארבעה בתים נפרדים, כי בתפילין של ראש יש לאדם ארבע מתוך חמשת החושים – חוש הראיה, חוש השמיעה, חוש הריח וחוש הדיבור והטעם. ובתפילין של יד יש רק את חוש המישוש, ולכן כל הפרשיות הם בבית אחד.
אם ככה, נוכל כעת להבין:
אומרים לנו רבותינו – הנחת התפילין של ראש, כדי לשעבד את ארבעת החושים לעבודתו יתברך – שלא ישתמש האדם בחושיו, לתאוות העולם הזה – שלא יראה מה שהוא רוצה … שלא ישמע מה שהוא רוצה … שלא ידבר מה שהוא רוצה ושלא יאכל מה שהוא רוצה ! בנוסף, תפילין של יד – כדי שלא יעשה האדם מה שלבו חפץ בידיים !
אומר החתם סופר – משל למלך שבאו בני הממלכה ואמרו לו: "אנו רוצים שתהיה מלך שלנו!", אמר להם המלך: "אין בעיה, בתנאי שתקשרו את המתנגדים למלכות שלי!" – מי הם אותם מתנגדים ?! חמשת החושים! לכן אנו קושרים את התפילין, כדי לקבל עלינו מלכותו יתברך.
כותב השפת אמת – והנה פרשיות אלו שבתפילין הם נגד חמשה חומשי תורה, ד' פרשיות בשל ראש, ושל יד כמו משנה תורה שכולל כל הספרים שמקודם, והוא חיבה יתירה שנתן לנו הקב"ה להיות כל איש ישראל ספר תורה בחיקו. והוא באמת שטר חירות כמו מצות המלך להיות עמו ספר תורה תמיד והיתה עמו כו' {דברים יז, יט}. כמו כן כל ישראל בני מלכים וניתן להם ספר התפילין. ובהנחת התפילין נגמר זה הספר, ועל זה דרשו חכמים "שם ה' נקרא עליך" {שם כח, י} תפילין של ראש, פירוש שעל ידי הנחת התפילין חל שם שמים עליהם. כמו שהתפילין צריכים קלף ודיו ובתים, כן צריכים ליד וראש של איש ישראל, ורמזו חז"ל בלשונם {שבת מט, א}: "תפילין צריכים גוף נקי", שהתפילין עצמם נגמרים בזה הגוף נקי. והקב"ה יודע שבני ישראל הם גוף נקי ומסר להם התפילין. לכן המניח תפילין עוסק בתורה ממש וזוכה לחירות. כמו שכתוב אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה, וכמו כן כפי החירות שיש לאדם משיעבוד הגוף והטבע והוא גוף נקי. כך זוכה לתורה, ולכן כתיב {שמות יג, ט} למען תהיה תורת ה' כו' כי ביד חזקה הוציאך כו'.
אם אלה הדברים, אני רוצה לומר הגדרה נפלאה שראיתי בספר המה ינחמוני:
ישנו מושג הלכתי שנקרא בשם 'גברא' ו'חפצא' – מה פירוש ?
אסביר את הדברים בשפתינו:
אדם המקיים מצוה, נקרא בשם 'גברא' והחפץ שבו נעשית המצוה, נקרא בשם 'חפצא'.
במילים פשוטות, ניקח דוגמא – אדם הלוקח את ארבעת המינים ומנענע אותם – פירוש הדבר, שה'גברא' מנענע את ה'חפצא'.
אדם שלוקח שופר ותוקע בו – פירוש הדבר, שה'גברא' לוקח את ה'חפצא' ותוקע בו. זאת אומרת שגוף המצוה נקרא 'חפצא', ומקיים המצוה נקרא 'גברא'.
ישנה מצוה אחת ויחידה, שבה אומר לנו הקב"ה – "אתה, הופך להיות 'חפצא' של מצוה! – שבכל מצוה אתה ה'גברא' שלוקח את ה'חפצא'. אבל במצות תפילין לא כך, אלא אתה מניח תפילין – קושר אותם על היד ומניח על הראש – בכך אתה הופך להיות 'חפצא' של מצוה !"
המקור לכך מדברי הגמרא {מסכת ראש השנה יז, א} שאומרת, שכל מי שלא מניח תפילין נקרא: קרקפתא דלא מנח תפלין ובנוסף נקרא גם 'פושע ישראל בגופו'!
שאלנו – למה בגופו דוקא ?! מה זה שונה משאר המצוות – מצה, סוכה, ארבעת המינים כו' ?
עפ"י מה שאמרנו, התשובה פשוטה מאוד – כי הקב"ה חפץ שתהיה מצוה אחת, שבה אנחנו נהפוך להיות ה-'חפצא' של מצוה !
לכן, אם אנחנו הופכים להיות 'חפצא' של מצוה, אומרת לנו הגמרא – תיזהר, אתה צריך גוף נקי !
ומה זה שונה משאר המצוות ?!
כי במצות סוכה, במצות לולב וכו' – יש 'גברא' שמקיים את ה'חפצא' – לוקח את האתרוג עם ארבעת המינים ומנענע אותם, ולכן יש מצב שה – 'גברא' יהיה עם כאבי בטן, כי כאשר יש מצוה של 'גברא' ו'חפצא', זה שני חלקים – ה'גברא' מקיים את המצוה ב- 'חפצא' של המצוה. אבל בתפילין, הופך האדם להיות ה'חפצא' של המצוה – לא יכל להיות מצוה, שיש לה כאבי בטן – זה לא עובד ביחד !
לכן אם האדם מפיח בזמן שהתפילין עליו, הוא לא יכל להיות 'חפצא' של מצוה – הוא יכל להיות 'גברא' שמניח תפילין, אך זה לא רצון הקב"ה במצוה הזאת !
אם נרצה ללכת לשלב נוסף, נוכל לגשת לדברי הכלי יקר שמסביר – למה מניחים תפילין של יד, על היד הכהה ומדוע אסור שיווצר מצב שיקדימו תפילין של ראש לשל יד:
אומר הכלי יקר – והיה לאות על ידכה. ארז"ל (מנחות לז.) יד כהה להורות שהנחת תפילין ביד שמאל, וטעמו של דבר כי השכל והחומר הם כצרות זו לזו כשזה קם זה נופל וכאשר יענו את החומר כן ירבה הכח השכלי, וטעם עינוי מצרים הוא כדי להביא את חומר ישראל בכור הברזל ועי"ז יתקומם ויתגבר השכל, ויעידו על זה זקנים עם נערים כי בעוד היות האדם נער ובער וכח חומרו בתקפו אז כח שכלו חלש וכאשר יבא בימים וכח חומרו הלוך וחסור יתגבר שכלו, ולפיכך האומר שהימים הראשונים היו טובים מאלה לא בעבור החכמה שאל על אלה, שהרי בישישים חכמה ואורך ימים תבונה.
וכן הוא בשני ידות האדם, כי יד שמאל החלושה והיא כהה כנגד הלב שבו משכן החכמה, כי המקום השכלי שבלב גורם שידו כהה כי היד עסקנית בתשמישי החומר, אבל יד ימין במקום הכבד כי בו משכן הכח המתאוה ואינו מתנגד אל היד כי שם עיקר כחה, אבל במקום משכן השכל שם היד כהה, וכשהוא אומר כאן והיה לאות על ידכה כאילו אמר שיהיה לאות על לבך כי הלב סבה לכהות היד, כי טעם התפילין הוא להיות לאדם לזכרון במקום משכן השכל שבמוח ושבלב, ואמר בשל ראש שיהיו בין עיניך כי עינא ולבא תרי סרסורי דחטאה נינהו (ירושלמי ברכות פ"א הל"ה) על כן שני מקומות אלו צריכין לדבר המזכיר אותם על מציאת הש"י ויכלתו ועי"ז ישובו מאון.
דבר אחר, לכך הזכיר יד כהה להורות שלא בכח יגבר איש כי אם לה' המלחמה, לפי שיד האדם כהה וחלושה מלעשות גדולה או קטנה אם לא כי יד ה' עשתה זאת המחזיק בידו, כמ"ש (תהלים טז.ח) שויתי ה' לנגדי תמיד וגו', כי מתחילה היה דוד מצטער על הנחת הלב ביד שמאל והכבד בצד ימין כאילו היה רצון האל שכח המתאוה יהיה עיקר והשכל שבלב טפל כמו שיד ימין עיקר והשמאל טפל, ואח"כ אמר שויתי ה' לנגדי תמיד ואז יד שמאלי כנגד ימין ה', ובזה אני בוטח כי מימיני בל אמוט שלא יהיה כח בתאוה שבימין למוטט אותי מן דרך הישר, לפי שימין ה' רוממה ליתן עוז ותעצומות אל הלב השכלי שכנגדו כשפני לנגד ה', לכן שמח לבי בראותי כי ה' סומך ידי, וזהו שמסיים ואמר נעימות בימינך נצח, משמע ולא בימיני לפי שהכל תלוי בימין ה' כי היא כנגד יד כהה שלי, וע"כ צוה ה' להניח התפילין אשר שם ה' חקוק בהם על יד כהה להורות שיד ה' החזקה הימנית היא הנותנת כח ליד כהה זו, ז"ש כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים היינו יד ה' הימנית החזקה אשר היא כנגד יד שמאל שבאדם ובה הוציאנו ה', ובהיות פני כנגד ה' אז ימינו כנגד יד כהה, ולהורות נתן בלבם שאין שום מעשה תלוי בפעולת האדם כ"א בעזר השם ית'.
ומה שנאמר והיה לך לאות על ידך. ובשל ראש לא הזכיר לך לפי שהם אות גם לאחרים שנאמר (דברים כח.י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ואמר מר אלו תפילין שבראש (ברכות ו.). ומה שמניחין של יד תחילה ואחר כך של הראש ובהסרתן מסירים של ראש תחילה, לפי ששלשה סרסורי עבירה הם העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים (רש"י שלח טו.לט) וא"כ בשל יד הרוב כי שם הלב והיד ועל כן המקום ההוא צריך שמירה מן החטא ביותר מבשל ראש, ע"כ יקדים לתקן המקום ההוא וכן בהסרה יהיו על היד תמיד.
עד כאן דברי הכלי יקר.
אומר הספר עברא דדשא {פרשת לך לך} – ויש להעמיק בזה עוד, דהא דנמנע אברהם אבינו ע"ה מלהנות מנכסיהם [של אנשי סדום], משום שלא רצה שיהיה לו שמץ נגיעה עם הרע, וחשש שאם יטול מרכושם של אנשי סדום, שהיו רעים וחטאים לה', עלול הוא להימשך ח"ו אחרי חלק הרע שבעניני עולם הזה, מכיון שגם הרכוש נשפע מבעליו, ועל כן נדר 'אם מחוט ועד שרוך נעל' כדי להיבדל לגמרי מסדום שהיה מקום עם תאוות מגונות.
ובכדי שיוכל כל אחד להפריש עצמו ולהיבדל מן הרע, וגם כשמוכרחים לעסוק בעניני עולם הזה וגשמיות, לא להימשך ולהיגרר אחרי החומריות וליטבע בו, אלא לעשות המוטל עליו עם לב טהור, צריכים סייעתא גדולה. ולזה נתן הקב"ה שתי מצוות אלו, ציצית ותפילין, שע"י מצוות אלו יוכלו זרעו להמשיך ללכת ולדבוק בדרכי אבינו אברהם, לא להימשך לגשמיות.
וזה גופא הוא השכר שנתן לו הקב"ה, שכח זו של פרישות והבדלה מעולם הזה, ימשיך לבניו ולזרעו אחריו עד עולם, שגם הם יוכלו לחיות בעולם הזה השפל, ולעשות רצון ה' גם בעוסקם בעניני גשמיות המוכרחים בלא להתגשם.
כי מצות ציצית מונעת עוון ומבטלת כח היצר כדאמרינן במנחות {מד.}, ואין הכוונה למניעה מחטא גרידא, אלא גם מסייעת לאדם לא להתגשם ולטבוע בחומריות, ועי"ז אין מגיע לידי ניסיון של חטא [ועי' שפת אמת (יוה"כ תרנ"ו) הטעם שביוה"כ לובשין טלית מצויצת כל היום, וכן מה שנוהגים ללבוש טלית מצויצת בשעת מילת התינוק, עי"ש].
וכן מצות תפילין מסייעת לאדם לשעבד תאוות ומחשבות לבו להקב"ה, כמו שכתב המחבר {או"ח סי' כה סעיף ה'} 'יכוין בהנחתם שצונו הקב"ה להניח ארבע פרשיות אלו שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים על הזרוע כנגד הלב, ועל הראש כנגד המוח, כדי שנזכור וכו', וישתעבד להקב"ה הנשמה שהיא במוח, וגם הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות, ובזה יזכור הבורא וימעיט הנאותיו.
וזה הרמז שדייקא בתפילת שחרית מתעטפים בטלית ומניחים תפילין, כי 'שחרית' מרמז על ימי הנעורים וכמובא משמיה דהרה"ק מקאצק זי"ע {עי' פני מנחם פר' אח"ק עמ' קכט ואוצר דרשות ומאמרים ח"א דרוש ח' עמ' נב}, שאזי יש יותר רתיחת הדם והיצר מפעפע בו כארס, וצריכים הגנה זו של מצוות אלו ביתר שאת, ולכן בתפילת שחרית שתיקן אברהם אבינו אבי האומה הישראלית, מניחים טלית ותפילין, להורות ולרמז על הסיוע והכוח שניתן לנו בזכותו להתגבר על היצר.
אם ככה, הגענו לסיום הדברים – שימו לב עד כמה הם נפלאים:
אמרנו – התפילין מוקפות בספרה שבע – שבע כריחות על היד, ובתפילין של ראש ישנם שי"ן של ג' רגליים ושי"ן של ד' רגליים.
שאלנו – מה משמעות השי"נים הללו ?
אני רוצה לומר דבר נפלא ביותר, שרק יהודי גדול כמו ר' יעקב אבוחצירא זיע"א בספרו פיתוחי חותם {בראשית} יכל לומר אותו. פסוק, שאף אחד לא היה מעלה בדעתו, שנמצאים בו רמזים על התפילין:
אומרת התורה: {בראשית ד, כד} כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה.
שימו לב איזו גאונות !
אומרת הגמרא {מסכת סוכה נב, א} – דרש ר' עוירא ואיתימא ר' יהושע בן לוי: שבעה שמות יש לו ליצה"ר: הקב"ה קראו רע שנאמר {בראשית ח-כא} כי יצר לב האדם רע מנעוריו. משה קראו ערל שנאמר {דברים י-טז} ומלתם את ערלת לבבכם. דוד קראו טמא שנאמר {תהילים נא-יב} לב טהור ברא לי אלהים מכלל דאיכא טמא. שלמה קראו שונא שנאמר {משלי כה-כא} אם רעב שנאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים כי גחלים אתה חותה על ראשו וה' ישלם לך. אל תקרי ישלם לך אלא ישלימנו לך. ישעיה קראו מכשול שנאמר {ישעיה נז-יד} סולו סולו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי. יחזקאל קראו אבן שנאמר {יחזקאל לו-כו} והסרתי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר. יואל קראו צפוני שנאמר {יואל ב-כ} ואת הצפוני ארחיק מעליכם.
נשאלת השאלה – מה פירוש הדבר, שליצר הרע ישנם שבעה שמות ?
אומרים רבותינו – זה לא סתם ככה שיש לו שבעה שמות. שבעת השמות שיש לו, הם שבעה כוחות שבהם הוא מחטיא את האדם. זה לא סתם שמות כדי שיוכל לקבל איתם משכנתא ☺
כל שם, מאפיין דרך אחרת בעבודת היצר הרע. השבע זה התחתית וממנו מתחיל תהליך של תקומה, שנאמר {משלי כד, טז} כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם וּרְשָׁעִים יִכָּשְׁלוּ בְרָעָה.
אומרת הגמרא {מסכת קידושין ל, ב} – כך הקב"ה אמר להם לישראל: בני בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו.
אם כן, הפתרון היחיד להתגבר על היצר הרע – אומר לנו הקב"ה: "רק תורה!!!"
שואל הפיתוחי חותם – אבל יש לנו רק חמשה חומשי תורה, בעוד שליצר הרע יש שבעה כוחות – אם ככה, איך נתגבר ???
אומרת הגמרא {מסכת שבת קטו, ב – קטז, א} – ת"ר {במדבר י-לה} ויהי בנסוע הארון ויאמר משה פרשה זו עשה לה הקב"ה סימניות מלמעלה ולמטה בתחילתה ובסופה כדי להבדילה מן הכתובים הסמוכים, לומר שאין זה מקומה שפרשה זו אינה מופיעה במקומה הנכון לפי סדר המאורעות. שכן הפסוקים הקודמים לפרשה זו עוסקים במסעות, ואילו פרשה זו עוסקת בענין חניית השבטים לדגליהם, המובא קודם. ר' אומר: לא מן השם הוא זה אין זה הטעם לסימניות הכתובות בתורה, שכן פרשה זו מופיעה במקומה הראוי, שהרי לפני כן התורה מתארת את המסע הראשון שנסעו עפ"י דגליהם "ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה [נסתלק] הענן מעל משכן העדת. ויסעו ישראל למסעיהם ממדבר סיני …" אלא הטעם לסימניות הוא מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו שלפרשה זו יש חשיבות של ספר בפני עצמו. כמאן אזלא כדעת מי מתאים הא מאמר זה דא"ר שמואל בר נחמן א"ר יונתן {משלי ט-א} חצבה עמודיה שבעה אלו שבעה ספרי תורה. כמאן כדעת מי נאמר דברים אלו ? כדעת רבי הסובר שפרשת "ויהי בנסע הארון …" כתובה במקומה אלא שהוא נחשב ספר בפני עצמו. לפי דבריו יוצא שבראשית, שמות, ויקרא ודברים הם ארבעה ספרים, וספר במדבר חלוק לשלשה ספרים נוספים – מתחילתו עד 'ויהי בנסע', פרשת 'ויהי בנסע' עצמה, ואחרי 'ויהי בנסע' עד סופו. נמצא שיש שבעה ספרים בתורה.
כותב הפיתוחי חותם – והנה התורה היא המתשת כחו של יצר הרע ומפלת אותו ארצה. וכל כחות אלה של יצר הרע יש בתורה כחות כנגדם המתשת אותם. כנגד הכח הנקרא 'רע' התורה נקראת 'טוב', שנאמר "כי לקח טוב". וכנגד כח הנקרא 'ערל', התורה נקראת 'מילה', שנאמר "ומלתם את ערלת לבבכם" ומילה ערלת הלב היא בתורה. וכנגד כח הנקרא 'טמא' התורה נקראת 'טהורה', שנאמר "יראת ה' טהורה". וכנגד הכח הנקרא 'צפוני' גם התורה נקראת מצפון ומטמון, שנאמר "בלבי צפנתי אמרתך" ונאמר "וכמטמונים תחפשוה". וכנגד הכח שנקרא 'אבן', התורה נקראת 'אבן', שנאמר "לוחות אבן". ועוד נקרא 'מים' והמים שוחקים את האבנים. וכנגד הכח שנקרא 'מכשול' התורה נקראת 'ישרה' ונקראת 'שלום'. וכנגד הכח הנקרא 'שונא' התורה נקראת 'אהובה'. נמצא הכחות שיש ליצר הרע – כנגדם יש כחות לתורה שבהם נכנע.
אם אלה הדברים, בואו נתחבר לפרשה בס"ד:
באו ישראל לפני הקב"ה ואמרו לו: "ריבונו של עולם, ציוית אותנו להגות בתורה יומם ולילה – אנחנו רוצים אבל לא יכולים – צריכים לעבוד !"
אמר להם הקב"ה: "תניחו תפילין ומעלה אני עליכם כאילו למדתם תורה, שנאמר {שמות יג, ט} וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ !"
אם ככה, אמרנו ששבעה שמות/כוחות יש ליצר הרע. בנוסף ישנם שבעה קוים בשי"ן של תפילין של ראש {ג' בצד אחד וד' בצד שני}. בתפילין של יד אין שי"ן על הבית, לכן כורכים על הזרוע שבע כריכות.
נשאלת השאלה – למה שמו דוקא את האות שי"ן בתפילין ולא את האות עי"ן – שיעשו עי"ן עם ג' ראשים וד' ראשים?
אומר הפיתוחי חותם – שי"ן בגימטריא = 300. יצ"ר בגימטריא = 300.
נשאלת השאלה – כמה שי"נים יש בסכ"ה ?
שלש – שתים בתפילין של ראש, ועוד אחד על היד {שבע כריכות} – ולמה צריך שלש ?!
אמרנו שישנם שבעה כוחות ליצר הרע, ואם כן, אנחנו צריכים שבע שי"נים ! – איפה יש לנו אותם ???
אומר הגר"א {ריש תהילים} – ישנם שלשה סוגים של יצר הרע, וכל אחד מהם מחולק לשבע, היינו בסכ"ה 21.
ממשיך הגר"א ואומר – שלשה ראשי מדות רעות הן: התאוני, והכעסני והליצני, וכולן שולטין ברשע. התאוני בימי הנעורים, והכעסני (היינו קנאת איש מרעהו ותאות הניצוח וההתנשאות) בימי העמידה, ואילו בזקנותו יושב את הלצים (דהיינו שגובר בו כח המינות והלעג לכל קדש). והם ג' קליפות חש"ך: חמור הכח התאוני, שור הכח הכעסני, וכלב הכח הליצני. והם כנגד ישמעאל עשו ועמלק.
אם כן, ברגע ששולטים על האדם שלשת הכוחות האלה – חמור, שור וכלב – הוא נמצא במצב של חש"ך ! הוא כולו נמצא תחת שליטת הסיטרא אחרא !
כדי לצאת מהמכה של הכעסני-התאוני-הליצני, צריכים להניח תפילין שהצבע שלהם הוא שחור, ויש עליהם שלש שי"נים – ש"ין אחת כנגד 'כעסני', שי"ן שניה כנגד 'תאוני', שי"ן שלישית כנגד 'ליצני'.
רבותי, כל זה כתוב, בפס' אחד שאמר דוד המלך:
כותב הספר דרשות בית ישי {דרוש לט"ו בשבט} – וזה שאמר הכתוב {תהילים א, א} "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים", בימי הנעורים [היצר התאוני] המכונים הליכה שהאדם הולך וגדל. "וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד", בימי העמידה [היצר הכעסני]. "וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב", בימי הזקנה [היצר הליצני].
אומר דוד המלך – ישנה רק דרך אחת להתמודד מולם: "כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה" !
אם אלה הדברים, נחזור כעת לדברי ר' יעקב אבוחצירא:
{בראשית ד, כד} "וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה".
נשאלת השאלה – מה פירוש 'שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה' ?
אומרת הגמרא {מסכת ברכות ו, א} – א"ר אבין בר רב אדא א"ר יצחק: מנין שהקב"ה מניח תפילין שנאמר {ישעיה סב-ח} נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו. בימינו זו תורה שנאמר {דברים לג-ב} מימינו אש דת למו ובזרוע עוזו אלו תפילין, שנאמר {תהילים כט-יא} ה' עז לעמו יתן.
"עֹז" בגימטריא = 77.
גם התורה נקראת בשם "עֹז":
מספרת הגמרא {מסכת זבחים קטז, א} – שכשניתנה תורה לישראל היה קולו של הקב"ה הולך מסוף העולם ועד סופו וכל מלכי עובדי כוכבים אחזתן רעדה בהיכליהן ואמרו שירה שנאמר {תהילים כט-ט} ובהיכלו כולו אומר כבוד נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע ואמרו לו מה קול ההמון אשר שמענו שמא מבול בא לעולם?! אמר להם {תהילים כט-י} ה' למבול ישב אמר להם וישב ה' מלך לעולם. כבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם. אמרו לו: מבול של מים אינו מביא אבל מבול של אש מביא שנא' {ישעיה סו-טז} כי הנה באש ה' נשפט. אמר להן: כבר נשבע שאינו משחית כל בשר. ומה קול ההמון הזה ששמענו? אמר להם: חמדה טובה יש לו בבית גנזיו שהיתה גנוזה אצלו תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם וביקש ליתנה לבניו שנאמר {תהילים כט-יא} ה' עוז לעמו יתן מיד פתחו כולם ואמרו {תהילים כט-יא} ה' יברך את עמו בשלום.
אם כן יוצא, שעֹז זה תפילין ועֹז זה גם תורה !
יוצא, שבתורה יש לנו עֹז מושלם – שיש שבעים פנים לתורה ועוד שבע חומשים !
אבל בתפילין אין לנו עֹז מושלם, כי יש רק שתי שביעיות – משתי שי"נים בראש {3+4} ועוד שבע כריכות ביד. לכן אומרים לנו חז"ל – אתה רוצה להינצל מהיצר הרע ?! ישנה רק דרך אחת – תורה !
כותב הפיתוחי חותם – וזהו כוונת הפסוק: {בראשית ד, כד} כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה – האדם הזה שזכה בשתי תורות ומודה ומשבח להקב"ה שנצח להיצר הרע וזכה בתורה לשמה, בא לומר, שאל יקשה בעיניך, שהרי יצר הרע יש לו שבעה כחות, ואם נצחו אדם בכח אחד – עדין יקום עליו בששה כחות. לזה אמר "כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן" – שהוא יצר הרע קִנָּא דמסאבותא, וְלֶמֶך, שהוא מלך, שזכה לשתי תורות, יש לו שבעים ושבעה כחות.
אם ככה, למדנו מה כוחה של מצות התפילין. כל אחד צריך להתעורר בה. בדר"כ נוהגים כולם לבדוק את התפילין בחודש אלול. כעת אמצע החורף – אף אחד לא לחוץ ☺
ישנם אנשים שיכולים להניח תפילין במשך חמישים שנה. אבל בשמים יחשבו כְ – "קרקפתא דלא מנח תפלין" – הוא מניח תפילין. אבל התפילין לא כשרות !!!
לפני כמה שנים, ראיתי אחד עם הונדה חדשה מחנה את הרכב שלו. הוא פותח את החלון ושואל: "סליחה, איפה יש כאן מנין ?"
"הגעת אל היעד", אמרתי לו ☺
הוא החנה את הרכב, והוציא ארגז מלא ממתקים וכו'.
שאלתי אותו: "מה קרה, על מה המסיבה ?"
"היום זה היארצייט של אבא שלי"
הוא נכנס לבית הכנסת, והתחיל לסדר את הממתקים על השולחן – ברוך ה', עשה 'שולחן עורך' ☺
הוא הוציא את התפילין – ברוך ה' היו בהם את כל הצורות שבעולם – חוץ מריבוע 😐 וכך גם הצבע של הרצועות – חוץ משחור היו כל צבעי טמבור ☺
אמרתי לו: "אדוני … מה זה … התפילין האלה ?"
"אהה, אלו התפילין של אבא שלי ע"ה", אמר לי.
תוך כדי דיבור, השתחררו לו התותבות 😐
שאלתי אותו: "תגיד, גם השיניים של אבא שלך ז"ל???" ☺
"חס וחלילה!"
אמרתי לו: "למה השיניים שלך והתפילין של אבא שלך ?! תלך עם השיניים של אבא שלך ותיקנה תפילין חדשות !" ☺
אם כן רבותי, אל תתעצלו בבדיקת התפילין – לכו ותבדקו !
נמצאים בחודש שבט – ר"ת – שנתבשר בשורות טובות – ויהי רצון שלכולנו יהיה רק טוב, ונזכה לגאולה השלימה במהרה בימינו אמן ואמן !!!